שו״ת אבני נזר – אבן העזר – תשובה לדעתי, קטע 7

יא) ומאח השני בוודאי נודע לכם שאבי הנפטר הי' שמו יהודא] אשר הביאה ספלטורא משה ב"ר יהודא ציגעלמאץ מת באחאטא, שמעתי כי ספלטירא הוא מהוואכמישטש שהעתיק האקט הנמצא כתוב אצלם, והנה אם יש לסמוך על האקט הנמצא כבר כתבתי מכבר תשובה לק"ק ראווא שנת תרנ"ו והוא סי' ס"ה] להתיר לסמוך על הערכאות, אך אם לסמוך על ההעתק, הגם כי גם זה ערכאות כי כך נימוסיהם ליתן העתק מאקט הנמצא, אך אחד מן הטעמים הי' משום שדומה למסיח לפי תומו הגם שלא הוכשר מסל"ת בכתב כמ"ש הרב המגיד הטעם בזה כיון שעשה מעשה לכתוב יש לו איזה נגיעה ולא חשוב לפי תומו. אך מה שעושים ערכאות לקיים חוק ערכאותיהם אין ראי' מזה שעושים מחמת נגיעה, וכל זה במעשה ערכאות ממילא כגון שבא כתב מחק ערכאותיהם שפלוני מת, אבל זה שע"י שאלת האשה העתיק אין זה לפי תומו: יב) מ"מ נראה כיון שבידינו לברר אם לא זייף שיעיינו בהאקט נאמן כהא דיו"ד סי' צ"ח אף שהי' ע"י שאלה, מיהו התם צריך שלא יודיעוהו שצריכין לו לדבר או"ה, והכא גם זה לא נדע אם האשה לא אמרה שצריכה זאת לדבר או"ה, והיא אין לה נאמנות בזה מאחר שראינו שעשתה מעשה רשע שנשאת טרם הי' לה שום גביית עדות, אם לא שתתן אמתלא לדברי' שידעה תחילה שהיבמים מתים: יג) אך י"ל דלזה לא נחוש כלל שישנה אקט הנכתב שאם יתגלה הדבר ילך לקרימענאהל, וגם עיקר הלכה העליתי דערכאות מועיל אף בלא טעמא דמסיח לפי תומו, מ"מ נכון שישראל בקי יסע לווארשא ויראה בעצמו האקט הנכתב:

יד) עוד יש מקום עיון אם האשה זאת שנשאת טרם הי' שום גב"ע אם שייך בה עוד דייקא, דהא חזינן דלא דייקא כלל אם לא שתתן אמתלא שגם תחילה ידעה במיתת היבמים, ויהי' האמתלא מתקבלת לב"ד] ואף שבלא"ה כל הסמיכות על הצד שע"א ביבמה נאמן, דטעם נאמנות ע"א משום מילתא דעבידי לאגלויי ולא משום דייקא, הלוא כתבו תוס' דאפי' לטעמא דעבידי לאגלויי, מ"מ צריך דיוקא זוטא דהא מסקינן מתוך חומר כו': טו) מיהו הא דתוס' דלכולי עלמא דיוקא זוטא בעי, א"צ לדוחק זה לדעת רשב"א ריש פרק האשה רבה דלפי האמת ע"א נאמן אפי' באתחזק איסורא, דטעמא דע"א נאמן באכילת חלב לאו משום שתיקה כהודאה, וראי' דמייתי בש"ס משנים שנאמן להכחישם, אינו רק ללישנא דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש, אבל ללישנא קמא דמשום דמתרצינין לדיבורי' לא אכלתי שוגג אלא מזיד, אין ראי' כלל דטעם נאמנות ע"א משום שתיקה כהודאה רק משום דנאמן הוא: טז) ולפנ"ש רשב"א עוד שם דאי ע"א נאמן אפי' באתחזק איסורא א"צ, לטעמא דמתוך חומר כו' רק משום עיגונא עשאו לע"א בדבר שבערוה כמו בשאר איסורין, וא"כ יש לפרש בפשטות משום דעבידי לאגלויי כו' וא"צ לטעמא דמתוך חומר כו' אף דהש"ס מסיק טעמא דמתוך חומר כו' זה אינו ללישנא קמא דכריתות כנ"ל דברי רשב"א, וכיון דיש סברא ג"כ דלא אזיל טעמא דדייקא במה שנשאת תחילה, דאמרינן וודאי גם תחילה ידעה שמת ותוכל להביא עדים ולדעת רשב"א אי ע"א ביבמה נאמן א"צ לטעמא דדייקא אין להחמיר בזה כנ"ל:

יז) עוד יש מקום עיון ביבם משה, שבאקט נכתב משה בן יהודא ציגעלמאן, שמאחר שאין אנו יודעין כלל שהיבם הי' שמו משה, א"כ אין הכרה מחמת שם משה רק מחמת שם אביו יהודה, שזה ודאי יודעין שם אבי הנפטר בעליותו לתורה והוא אבי היבם, וגם משם משפחתו ציגעלמאן, והנה בק"ע סי' ש"ל שמו ושם משפחתו עדיף משמו ושם אביו וביותר בספק שהי' שם כיניו ושם עירו עדיף משמו ושם עירו, וכיניו היינו משפחתו, א"כ שם משפחתו עדיף משמו, וכשם שסומכין על שמו ושם אביו כמ"ש הב"ש ס"ק ס', כך סומכין על שם משפחתו ושם אביו: יח) והעיקר שצריך לדעת אם החזקה שיש לו שני אחים, היינו שהי' לו תחילה שני אחים ומאחר שמעידין על מיתתם די, או אולי החזקה שיש לו עתה שני אחים, ואף ששני אחים שלו מתו, אולי הני אחריני נינהו, ועוד יש לו שני אחים חיים וקיימים, ולדעתי יש להתוודע זאת בהלאדניאשטש כמה אחים הי' לו, ואם יתוודע שלא הי' לו מעולם רק שני אחין, וכ"ש אם יתוודע שם האחים, פסח, משה, או שידוע שכך הי' החזקה שמעולם לא הי' לו רק שני אחים יש להתיר זקוקה זו, וכבר כתבתי שנכון שיראה ישראל בקי באקט הנכתב שפסח בן יהודא מת ולא נסמוך על ההעתק: יט) מלבד זה חידוש בעיני מדוע לא העתיק מעלתו שמות הדיינים שבווארשא מקבלי העדות.

כי בווארשא נמצאים בתי דינים מאחרי הרחובות שאינם ממונים מקהל כלל, ובתוכם נמצאים אינשי דלא מעלי כלל, או אולי אנשים אלו אינם ב"ד כלל רק לקחה ג' אנשים מן השוק ועשאתם ב"ד [וזה יוכל להתוודע אם הניחו חותם על הגב"ע, שאם לא הניחו חותם ודאי אינם ב"ד כלל] אשר קשה מאד לסמוך על קבלת עדותם שידקדקו אם העדים כשרים להעיד, והעיקר אם לא שכרתן האשה בפרט באשה זו שנשאת תחילה בלא רשות ב"ד שראוי לדקדק אחרי' ביותר, ובודאי אם הי' בא כתב ממרחקים לא היינו מדקדקים אחריו, אך מאחר שהוא בווארשא לכתחילה ודאי ראוי שלא למהר בהתירה עד שנדע בטוב: כ) לזאת אם מעלתו מכיר את מקבלי העדות טוב שהם אינשי דמעלי [הגם שלדעת ריטב"א ריש פ"ב דר"ה, להעיד על האדם לעולם צריך שנים אף באיסורין לא אדקדק אחרי' כל כך] ואם לאו ישאל מהרבנים הגדולים בווארשא כמו הר' יצחק פייגענבוים או להרב מראדום או לרב גדול אחר שבווארשא וישלח להם הגב"ע ואת שמותם ואם יש חותם יכתוב גם החותם. ויכתוב להם שהגב"ע הביאה האשה שנשאת בלי רשות ב"ד וראוי לדקדק אחרי' וישאל אותם אם יוכל לסמוך על גב"ע הזה כי הם במקומם יכולים להתוודע זאת: סימן עו ב"ה יום ב' דברים תרנ"ג לפ"ק פה סאכאטשאב. שלום לכבוד ידידי מחו' הרב המאה"ג החריף והבקי שלשלת היוחסין מו"ה ארי' יהודא יעקב נ"י אבד"ק לאסק. דבר העגונה מקהלתו, הנה שערי ההיתר פתוחים לפניו מדין ערכאות ומדין מסל"ת, שבערכאות הרבה אחרונים מתירין ומכללם הגאון בעל חת"ס, גם מדין מסל"ת, ואין ענין למסל"ת בכתב, דכיון שכתב כוון לאיזה ענין כפי נימוסיהם מהיכי תיתי שנחוש שנתכוונו להעיד.

ושנחוש משום ששאל הכותב, הנה לפי דברי כותב ראשון ג"כ בא אליו טויט שיין, ואם תאמר שלא נאמינהו משום שאמר על ידי שאלת האשה ג"כ לא נאמינהו שכתב לשם, והרי נראה בעליל שהוא הכתב הראשון שבא מהערכאות, והפה שאסר הפה שהתיר הוא אפי' בנכרי, דכן משמע ביבמות (קכ"ב) בגוי שהי' מוכר פירות ואמר של ערלה כו' אינו נאמן שלא נתכוון אלא להשביח מקחו, הא לולי זה הי' נאמן במיגו דאי בעי לא מכר לו, ומלבד זה כיון שאין דברי גוי מעלין ולא מורידין מהיכי תיתי ניחוש שהי' ע"י שאלה, בפרט בזה שהדבר ניכר שהוא הכתב הראשון, ועוד שכבר אמר להקרובים שלא ע"י שאלה כלל, לזאת נראה לי בפשיטות להתיר האשה להנשא לכל מי דתצביין: הק' אברהם סימן עז ב"ה אור ליום ג' תרומה תרס"ה לפ"ק פה סאכאטשאב. שלום וישע רב לכבוד אהובי הרב הגדול מעוז ומגדול חריף ובקי כש"ת מו"ה אברהם צבי נ"י מלפנים אבד"ק ראדום וכעת מגדולי מורים מכרך ווארשא יע"א. אתמול בלילה עיינתי במכתב הרב מבענדין ובתשובתו דמר על כל פינה, והנה ראשית דבריו של הרב הנ"ל דהשתי אותיות שעל חלוקו בשוליו הוא סימן מובהק כמו נקב בצד אות פלוני, וכבודו חולק עליו כמו שביאר במכתבו: תשובה א) הדבר ברור שאינו דומה כלל לנקב בצד אות פלוני דהנקב לבד הוא סימן אמצעי כמבואר לשון הש"ס ודווקא בצד אות פלוני אבל נקב בעלמא לא מספקא לי' סימנים דאורייתא או דרבנן, מבואר דאי סימנים דאורייתא הי' סגי בנקב בעלמא [וכן כתב בחי' הר"ן ובשטמ"ק להדיא] ועל כן כשמצמצם המקום ג"כ הוי סימן מובהק אבל תפירת שמו על הכתונת אינו סימן כלל וכלל, וכל אדם רושם שמו על חלוקו: ב) גם לשון שוליו אינו צמצום לגמרי, ואלו הי' צמצום לגמרי הי' אפשר לדונו כסימן אמצעי אבל עכשיו אינו סימן כלל, וכל אדם רושם, יש באמצע.

ויש בשוליו, ויש למעלה, ודומה לחיוורי וסומקי או ארוך וגוץ דפירש"י משום דהרבה יש כן, ה"נ בזה, ונוב"י סי' מ"ג שכתב דהוי סימן אמצעי לא כתב בכעין נ"ד רק שהי' רשום שמו ושם אשתו בחלוקו ושם אשתו נוסף על הזכרת שמו הוא דבר יתר, דלמה זה, לא הזכרת שמו וכינוי משפחתו לבד, וברור דלא הוי סימן כלל, רק אם הי' רושם כל שמו וכל שם משפחתו מבואר בקונטרס עגונות סי' ש"ל דסגי. אבל בנ"ד שלא רשם רק ר"ת והאותיות משמשים לכמה תיבות לא שמענו: ג) עוד כתב הרב הנ"ל בשם נוב"י שפירש דברי הח"מ דחשש מכירה ואבידה הוא לפרש דברי ב"י דחייש אפי' בכלים דלא מושלי, ופירש בח"מ משום חשש מכירה ואבידה, ותמה הוא על הנוב"י הלא הב"י התיר בכליו מופקדין אצלו משום דאין הנפקד רשאי להפקיד, והרי אכתי איכא חששא דאבידה, והנה הרב הזה כתב בשם הנוב"י מה שלא עלה על רוחו כי הוא כתב רק ליישב דברי הח"מ דקשה עליו מה משני הש"ס באוכף וכיס וארנקי דלא מושלי אינשי הא אכתי איכא חששא דאבידה, ותירץ הנוב"י דבאמת אבידה ג"כ לא שכיח כמו שלא שכיח שאלה באתרא דלא מושלי, אך כמ"ש הב"י בכלים דלא מושלי לדידן דסימנים דרבנן חיישינן גם בזה לשאלה, כן אמר הח"מ דלדידן דסימנים דרבנן חיישינן גם לאבידה, אבל הב"י בעצמו לית לי' חששא דאבידה כלל, גם תירוץ מעלתו נכון ואין נ"מ בזה לנ"ד רק שלא יחשוב הרב הנ"ל שהשיג על הנוב"י:

ד) והנה כל הפלפולים אלה במחלוקת מהר"ל והב"ש והב"י הם ללא צורך מאחר שאין כאן רק סימן אחד דגופו והאונטר לייביל תחת הכתונת והחגורה אינם סימנים כלל, אולם כתבתי בתשובה אחת [והוא בסי'] לרב מסארנאק פלפול עצום בדינים אלו והעליתי להתיר בסימן אמצעי בצירוף שזה הלך במקום שנמצא ההרוג ולא נודע אם הלך שם עוד אחר, ועוד צירוף שאבד זכרו בשלש אלה יחד העליתי להתיר, והנה פשוט באחרונים דאחר י"ב חודש חשוב אבד זכרו, והנה נודע שזה נפל לתוך המים ולא נודע מנפילת אחר והנטבע נמצא באותו הנהר קרוב למקום שנטבע א"כ דומה לשם, ויש לחלק ביניהם קצת, אך לפמ"ש כבודו שהאשה הכירה בטביעת עין מעשה תפירתה, האשה הזאת מותרת לינשא בלי, פקפוק וישבו ב"ד של שלשה יחד ויתירוה: ה) מה שכתב כבודו שיש בסימני כליו או בעידי כליו גרעון מחמת שאינם בגוף ההרוג ודומה למ"ד מאן דמכשיר בה פוסל בבתה, אינו דמיון דחזקה דמעיקרא אינו מחמת ראי' רק גזירת הכתוב, אבל סימנים וכ"ש עדים שהוא מחמת ראי' וכך הראי' כשמעיד על האוכף שהחמור שלו כמו שמעיד על החמור עצמו, ואפי' קרובים דלית בהו גזה"כ להכשירן אמרינן דלא משקרי אלא שגזה"כ לפוסלם, וזה פשוט:

ו) אך עדיין צריכין למודעי דאפי' בגזה"כ יש חולקים, דהנה במתעלף דכשהוא ברשות היחיד ספיקו טמא ברה"ר ספיקו טהור חולק ר"ש ואומר רה"ר מפסק דכשבא אח"כ לרה"ר מטהרין הטהרות שברה דכיון שאח"כ מחזיקין אותו חי ע"כ בתחילה הי' חי, ואף דגזה"כ הוא מועיל שברה"ר לטהר גם שברשות היחיד, וה"נ כשרות האם יועיל להכשיר גם הבת וקשיא למ"ד מאן דמכשיר בה פוסל בבתה, ואין לומר דאדמותבת לי' מר"ש תסייענו מת"ק, ליתא, דהיטב דיבר בזה השב שמעתתא דת"ק לשיטתי' ברשות היחיד טמא ודאי כמו שברה"ר ודאי טהור, ואיך תטהר שברה"י משום שברה"ר תאמר להיפוך, על כן כל חד תיקום אדוכתי', ור"ש לשיטתו ברשות היחיד תולין ברה"ר טהור, על כן הודאי מכרית את הספק, וה"נ כיון דבת לית לה לא חזקת איסור ולא חזקת היתר והאם יש לה חזקת היתר, הודאי יכרית את הספק: ז) אך התירוץ בזה דשניא דין חזקה מספק שברה"ר לכולי עלמא ושברשות היחיד לרבנן שחולקין על ר"ש דספק טומאה הוא בתורת ודאי שכן וגזירת הכתוב להחליט, אבל חזקה אינו כן רק שאנו מחזיקין אותו בחזקתו הראשונה, על כן דווקא בספק טומאה אין אומרים ברה"ר טהור אלא בדבר שיכול להיות, דאי אפשר שיהי' ודאי כך וודאי להיפוך, משא"כ חזקה באמת ספק ומניחין כל דבר על חזקתו הראשונה וכמו שביאר בש"ש שמעתא ז' פ"ב עיי"ש היטב, וזה טעם מאן דמכשיר בה פוסל בבתה כיון שבאמת ספק הוא, האם שיש לה חזקת כשרות מכשירין ולא כן בתה, אבל ספק טומאה ברה"ר לטהר בתורת ודאי הוא לטהר, וכיון שעכשיו ודאי חי איך תחוש לומר למפרע מת, וה"נ בנ"ד בסימנים ועדים שבתורת ודאי:

ח) וא"ת הא דרה"ר מפסקת הוא לבתר דגלי קרא דחמור דמהני אוכף לחמור התם נמי מהני שברה"ר לשברה"י, ליתי' דסימנין ועדים דמתורת ראי' אין ללמוד מזה לספק ברה"ר שמגזירת הכתוב, אלא ודאי מסברא ידעינן הא דרה"ר מפסקת וכ"ש בסימנים ועדים שמתורת ראי' שמסברא נדע וקרא למה לי: ראיתי שלא להאריך בדבר שלא לענות דין העגונה רק פלפלת כל שהוא שלא יהי' מכתבינו כשטרי הדיוטות והי' בזה שלום: הק' אברהם. סימן עה דין שניות לעריות. א) דעת הטור דשניות לעריות נהי דתפסי בה קידושין תופסין בה נמי קידושין שניים דהיא ערוה מדרבנן ולא תפסי בה קדושי ראשון מדרבנן, ונדחו דבריו. והב"ח נדחק בלשון הטור לומר שגם הטור אין דעתו כן, מ"מ נראה לי במקדש קרובת חליצתו או זקוקתו דתופסין בה קדושי שני, הואיל ומדרבנן זקוקתו חליצתו דמיין לאשתו וכהאי גוונא מחלקים תוס' ריש פרק ד' אחין לענין חליצה פסולה דשני' לא חשובה חליצה פסולה וכן חייבי לאוין, רק אחות חליצתו או זקוקתו עיי"ש, והיינו משום דחשיב ערוה מדרבנן, משא"כ חייבי לאוין, וכן שני' לא עשאוהו חכמים כערוה רק כחייבי לאוין, אבל קרובת חליצתו וזקוקתו חשובה קרובת אשתו מדרבנן, וזה נ"ל טעם הרי"ף פרק ב"ש דאין ממזרות באשת איש מדרבנן, ולכאורה לא נדע מקור לדבריו, ולפמ"ש יש ללמוד זה ממתני' דפרק החולץ הנושא קרובת חליצתו אין הוולד ממזר, אף דחשובה אחות אשתו מדרבנן, הנה דערוה מדרבנן אין הוולד ממזר: ב) והנה הב"ש לפי שיטת הטור כתב דאפי' היתה שני' גם לשני תופסין בה קידושין שניים, ולמד זה ממקדש לפני פסולי עדות דרבנן וחזר אחר וקידשה ג"כ לפני פסולי עדות מדרבנן דתופסין גם קידושי שני, והנה דין זה לדידן בקידש אחות חליצתו וחזרה ונתקדשה לאחר שהיא אליו ג"כ אחות חליצתו דצריכה גט גם משני לדעת הב"ש:

ג) אך נ"ל שאין דברי הב"ש מחוורים לפמ"ש הר"ן בחידושיו לגיטין ריש פרק המגרש בשם הרא"ה דקידושין שאינם אוסרים אינם קידושין, ולמד כן מהא דקידשה ראובן חוץ משמעון לר"א דחל קידושין בשיור וחזר וקידשה שמעון חוץ מראובן קידושי שמעון לא מהני דלהעולם נאסרה מקידושי ראובן, ולראובן הא לא אסרה עיי"ש, וה"נ שני זה שקידשה לעלמא כבר נאסרה ע"י ראשון, ולראשון אסורה ועומדת משום שני': ד) ולכאורה יש לדחות דשאני התם שנאסרה לעלמא משום אשת איש מכח קדושי ראובן כמו ע"י קידושי שמעון, ע"כ קידושי שמעון לא הועילו כלום, אבל כאן הועילו קידושי שני לאוסרה משום אשת איש, שאיסור זה לא הי' עלי', אך באמת זה אינו שהרי במשנה שם הרי את מותרת לכל אדם חוץ מלאבא ולאביך ולכל מי שאין לה עליו קידושין מגורשת ולא הוי שיור, משום שעדיין אסורה משום אשת איש, ה"נ לא חשוב קידושין מה שאוסרה משום א"א, וכיון שקידושי שני לא הויין רק מדרבנן הא אסורה לראשון משום שני', וגם אין לומר שהועיל השני שלא יתפסו קידושי ראשון, דליתא שהרי כבר נתקדשה לראשון, ועוד כיון שקידושי שני אינם רק מדרבנן אין קידושי שני מונעים מלתפוס בה קידושין לשום אדם, ע"כ קידושי שני לאו קידושין כלל, ולא דמי לפסולי עדות דרבנן הנ"ל דקידושי שני הועילו לאוסרה אראשון: ה) מיהו הרשב"א בגיטין מפרש הא דקידושי שמעון לא מהני, דלא חשובה אשת שני מתים ולעולם תופסין גם קידושי שמעון ושלא כדעת הרא"ה, מ"מ לדינא הואיל הא דפסולי עדות מדרבנן אינו מובן והאבני מלואים הניחו בצ"ע, בודאי יש לסמוך על דעת הרא"ה בזה:

הק' אברהם סימן עט ב"ה ה' בהעלותך תרנ"ה לפ"ק פה סאכאטשאב שפעת שלום וכ"ט לכבוד הרב החריף הבקי מו"ה מאיר דן נ"י האבד"ק דוואהרט דבר האיש שנשא אשה בערך עשר שנים והוליד שני בנים בני קיימא והראשון חי ערך שנה והשני עוד חי וקיים לאורך ימים, ושוב הפילה חמשה פעמים, ואח"כ נסעה למרחץ עפ"י רופאים שאמרו שהאם בריא ואך שצריכה למרחץ לחזק עצמה, ואחר שובה ממרחץ האמינו כולם גם הרופאים אמרו כי כבר שבה לאיתנה, וע"ז סמך הבעל ודר עמה ונתעברה, ולידתה הי' לפי חשבונם בחודש תשיעי והוציאו את הילד מת, ולפי מאמר הרופא הי' במעי' שני שבועות מת, ויען כל פעם בשעת לידה היא בסכנה גדולה יעצו אליו אשר עשו לה שפריציוואניס אחר התשמיש בכל פעם שיפליט הזרע ולא תתעבר ע"כ השאלה: תשובה א) גרסינן ביבמות (י"ב:) שלש נשים משמשות במוך קטנה מעוברת ומניקה קטנה שמא תתעבר ותלד, מעוברת שמא תעשה עוברה סנדל מניקה שמא תגמול את בנה ותמות, וחכ"א אחת זו ואחת זו משמשת כדרכה והולכת, וכתבו תוס' ופירש"י משמשות במוך מותרות לשמש במוך אבל שאר נשים אסורות משום השחתת זרע אע"ג דלא מיפקדה אפו"ר, וכן משמע בנדה פ' כל היד דקאמר נשים דלאו בנות הרגשה נינהו מכלל שאם הי' בנות הרגשה הי' אסור, ויש לדחות דלאו בנות איסור הרגשה נינהו:

ב) ור"ת אומר דלפני תשמיש ודאי אסור לשמש במוך דהוי כמטיל זרע על העצים ואבנים כשמטיל על המוך אבל אם נותנת מוך אחר תשמיש אין נראה לאיסור דגברא כי אורחי' משמש והאשה שנותנת אח"כ לא הוזהרה על השחתת זרע כיון דלא מיפקדא אפו"ר ומשמשת במוך דקתני היינו שצריכות לשמש במוך, וכל הראשונים כפיר"ת, וכן משמע לקמן גבי איסור מעוברת חבירו דמפרש גזירה שמא תעשה עוברה סנדל אי הכי דידי' נמי ומשני אי למ"ד במוך במוך וכו' הרי דאי לאו מוך הי' אסור ומשמשות במוך היינו שצריכות לשמש במוך [אולם בתוס' כתובות (ל"ט) בשם ר"ת צריכות לשמש במוך ועצה טובה קמ"ל, וצ"ע מש"ס הנ"ל, ובספר הישר לר"ת סי' קמ"ט צריכות לשמש במוך מפני הסכנה, משמע שחייבות הוא, וכ"כ הריטב"א ז"ל כר"ח צריכות היינו חייבות] וא"כ פשוט להתיר הפליטה לאחר תשמיש: