שו״ת אבני נזר – אבן העזר – תשובה לדעתי, קטע 6

ו) מיהו דעת הש"ך דבאחד מחלון זה אפי' תכ"ד אין מצטרפין, ועוד שגם עד הרביעי כשר אף שהוא אחי הנטבע שאין העדות נוגע לנטבע רק אלי', ומהאי טעמא מקבלין עידי גירושין שלא בפני הבעל, משום שאין מעידין על האיש רק על האשה להתירה להנשא, ועי' תשו' הרשב"א ח"ד סי' כ', וכל שכן עידי מיתה שאין חשובים מעידים נגד המת, ואצלה רחוק הוא כיון שמת בעלה, ואם תאמר על זה אנו דנין שלא נאמינהו מדאורייתא שמת וקרוב הוא ואמר בדדמי. ליתא דקרובים אינם חשודים לשקר רק גזירת מלך שלא לדון עפ"י קרובים, וכיון שאמת הוא הא אינם קרובים, ודומה לחתם בשטר עד שלא נעשה חתנו ואח"כ נעשה חתנו אחרים מעידים על חתימת ידו, ולא חיישינן שחתם עכשיו לאחר שנעשה חתנו והקדים הזמן, אלא אמרינן שאומרים אמת ושוב דנין עפ"י רחוקים, ה"נ בזה כיון שאומר אמת שמת הא אינו קרוב עכשיו בשעת ראי' והגדה: ז) ואף שדעת הנמק"י דבדיני ממונות אפי' לא ראו כאחד עדותן בטילה כשם שעדות מיוחדת מצטרף בדיני ממונות להכשיר ה"ה לפסול, הא לתירוץ הב' בטב"ע לאלתר בצירוף סימן אמצעי נאמן, ואין בדין לגבב כל החומרות: ח) אשת ר' א"ל בר"ג, לא ראהו בעת עלייתו ממים, מ"מ יש לנו היתר מהר"ל מפראג סימן בגופו עם טב"ע דכלים, ואף שבתשו' רעק"א סי' ק"ח השיג עליו מתשו' הרא"ש שהביא הטור סי' קי"ח, המעיין יראה שאין ראי' משם, כי הי' שני אנשים, האחד הי' לו סימן בראש והאחד לא נמצא רק רגלו אך שהי' טב"ע בכליו, ואדרבה מסוף התשובה נראה להיפוך שפרט הסימנים שלא יועילו ארוך וגוץ כו' שהם גרועים, ולמה הא אפי' אמצעי אינו מועיל, אך משום שאמר הגוי סימן על כל אנשים אף על זה שיש טב"ע בכליו, ע"כ לאסור גם זה אמר בארוך וגוץ: וגם היתר שידוע שנטבע באותם בגדים שיש בהם טב"ע, ועיין בתשו' רעק"א סי' ק"ח:

על כן נראה להתיר גם עגונה זו וישבו ב"ד של שלשה יחד ויתירוה: סימן עג ב"ה יום ה' נצבים וילך תרס"ב לפ"ק פה סאכאטשאב יע"א. שוכ"ט לכבוד הרב הגדול החריף ובקי מו"ה שמשון נ"י הגאב"ד דק"ק קאליש. א) ע"ד העגונה הזאת עפ"י עדות האשה חנה דבורה אין להתירה, מאחר שהיא היתה אחות בעלה מסחמא היא בת חמותה, ואת"ל שאינה רק בת חמיו לבד שהיתה אחותו מאב לבד, בת חמיו ג"כ איבעיא דלא אפשיטא, אך נוכל להתירה על פי עדות בנה ששמע מפי העד והגוי שסיפר בהיותו כבן י"ג וי"ד שנים, האומנם כי בהא יש למשדי נרגא, דהא קטן אינו נאמן אם הוא מתכוין להעיד, ואפי' אמר בגדלותו מה שראה בקטנותו אינו נאמן כמפורש בראבי"ה שהביא האור זרוע, והחו"א פסק דאפי' במסיח לפי תומו בעינן לאלתר דווקא, אבל לאחר זמן אפי' העיד בגדלותו מה שראה בקטנותו אינו. נאמן, ואף שהי' בן י"ג שנים, מ"מ לא נבדק אז אם יש לו שערות ובדאורייתא לא סמכינן אחזקה דרבא: ב) יש להשיב שהרי הרמב"ן פ"ק דחולין הביא ראי' היכי דהשו"ב לפנינו מחוייבים לבודקו ולא נסמוך ארוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם, מהא דקטנה שהגיעה לכלל שנותי' לחליצה צריכה בדיקה, הרי דלא סמכינן ארובא היכי דאפשר למיבדק עיי"ש, הנה דהטעם משום שאפשר לבדוק, אבל בנידון דידן שאי אפשר לידע עתה אם הביא אז שתי שערות שפיר סמכינן אחזקה דרבא: ג) ועוד דלא מבעיא לדעת הט"ז דקטן שהגיע לעונת הפעוטות נאמן כמו עבד ושפחה, הוא הדין דנאמן אפי' העיד לאחר זמן כמו עבד ושפחה, אך באמת הא דט"ז קשיא לי, דאיסורין יוכיחו, שעבד ושפחה נאמנין בהם כמו אנשים ואעפ"כ קטן אפי' חריף ובקי בדבר אינו נאמן אלא אם יש רגלים לדבר כמפורש ביור"ד סי' קכ"ז והוא מתשו' הרשב"א עיי"ש:

ד) אך מ"מ אם העיד בגדלותו מה שראה בקטנותו בזה צדקו דברי הט"ז, דלכאורה מ"ש מראה כשהי' רשע ואוכל נבילות לתיאבון והעיד לאחר ששב דנאמן, והיינו משום דבעדות אשה לא בעינן משפטי העדות דאפי' עבד ושפחה סגי כל שידעינן שהמעשה אמת, וא"כ מאי נפקא מינה אם ראייתו הי' בפסול, הכי נמי נימא בקטן, אך משום שהקטן אין בו דעת חיישינן שמא טעה בדמיונו, אך אם הקטן יש בו דעת כגון אם הגיע לעונת הפעוטות להט"ז, כ"ש בנ"ד שהגיע לי"ג שנים אף שלא הי' בו שערות הוא עדיף ממופלא הסמוך לאיש דמפורש בר"ש ריש תרומות דממעטינן לי' מהרמת תרומה מדכתיב איש ולא ממעטינן לי' מקרא דאשר ידבנו לבו, משום דמופלא סמוך לאיש יש בו דעת לנדב עיי"ש, וה"ה וכ"ש שיש בו דעת שלא יטעה במה שהוא רואה ושוב נאמן במה שהעיד אח"כ בגדלותו:

ה) ועדיין יש חשש כיון שהצרה פסולה לעדות זה הוה כנמצא אחד מהם קרוב או פסול, אך הסכמת אחרונים דבעדות אשה כיון שא"צ משפטי עדוח לא אמרינן נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטילה, ויש להביא ראי' לזה מגיטין (ח':) עבד שהביא גיטו וכתוב בו עצמך ונכסיי קנויין לך עצמו קנה נכסים לא קנה, ואיבעיא להו כל נכסי מהו אביי אמר מתוך שלא קנה נכסים לא קנה עצמו, והיינו כיון דדיבור אחד הוא ולא דמי לעצמך ונכסי דתרי דיבורי נינהו, וקשה דיבור בפני נכתב ובפני נחתם דהוא דיבור אחד לעצמו ולנכסים ומחלקין אותו דלגבי עצמו נאמן ולגבי נכסים אינו נאמן, וקשה לאביי, אלא ודאי בפ"נ ובפ"נ דא"צ משפטי עדות לא אמרינן בי' עדות שבטלה מקצתה כו' רק בשטר עצמו דצריך בי' משפטי עדות הוא דס"ל לאביי כיון דבטל דיבור זה לגבי עצמו בטל נמי לגבי נכסים [ובתשו' רעק"א ראיתי שרצה עוד להביא ראי' מסוגיא זו דאף בפ"נ ובפ"נ דא"צ משפטי עדות אמרינן בי' עדות שבטלה מקצתה כו' ולי נראה כמ"ש]: ו) אך יש לדחות דעדות שבטלה מקצתה היינו דהפסול מתפשט בכולה ואם יש פסול וקורבה במקצת עדות דינו כאילו הי' פסול בכל העדות, אבל בבפני נכתב ובפ"נ דלגבי עצמו נאמן בעל דבר אי אפשר לומר שפסול בעל דבר שלגבי נכסים מתפשט לגבי עצמו, דהא אנן אמרינן דלגבי עצמו בע"ד נאמן, ומה בכך דפסול בעל דבר נמשך לגבי עצמו, הא בלא"ה בע"ד הוא ולגבי עצמו בע"ד נאמן, רק בשטר ס"ל דפסול שאינו מקויים שלגבי נכסים מתפשט גם לגבי עצמו שאומר בפני נכתב ובפ"נ יהי' דינו כאינו מקויים:

ז) אך מדברי ירושלמי דבעדות אשה פוסל הכחשה אחד אומר מת ואחד אומר נהרג אף דבעדות אשה ע"א נאמן וממנ"פ יש עד אחד שאם אחד אומר אמת היא מותרת ואם שקר נשאר השני בלא הכחשה, צ"ל דמ"מ כיון שעדות אחת היא ויש הכחשה ביניהם נפסלה כולה כעין נמצא אחד מהם קרוב או פסול משמע דנמצא אחד קרוב או פסול פוסל בעד אחד: ח) מ"מ נ"ל ברור דאפי' תימא שגם בעדות אשה נמצא אחד פסול בטל העדות, מ"מ דין זה רק בהעידו שניהם בתוך כדי דיבור, דהא כתבו תוס' פ"ק דמכות (ו') דבנמצא אחד קא"פ לא בעינן בתכ"ד משום שאומרים אמת, והתינח בדבר שצריך משפטי עדות דאפי' אומר אמת גזירת מלך הוא, אבל בעדות אשה דכל שאומר אמת גם הפסול נאמן, וכן בנ"ד בצרה שמכוונת לקלקלה שוב אינו פוסל רק בהעידו בתוך כדי דיבור ומסתמא אין ממהרים העדים כל כך להעיד תכ"ד, והנה נתבאר שבן האשה נאמן במה שהעיד: ט) והנה עדותו הי', שאחד העיד שהוא ובעל העגונה הי' יושבים בתפיסה וכאשר הלכו בחזרה עם האיטאפף תפסו הקאצאפים את בעל העגונה] הירש יוסף והרגוהו והוא הטמין את עצמו תחת הקשאקים, הנה מעשה זה דומה להא דנפלו עלינו לסטים הוא מת ואני נצלתי נאמנת, ובעי למיפשט מינה דהחזיקה היא מלחמה בעולם נאמנת ודחי משום דאשה כלי זיינה עלי', וא"כ בנידון דידן שהעד איש ולא אשה שוב דומה להחזיקה מלחמה בעולם דלא איפשטא, ולהרא"ש אפי' נשאת תצא ולהרמב"ם עכ"פ לכתחילה לא תנשא:

י) אך הא ע"א במלחמה בלא אמר קברתיו קי"ל דהוי ספיקא דדינא, וא"כ בהחזיק הוא מלחמה הוה ספק ספיקא, הגם דיש לומר דחשוב משם אחד, דהכל הוא שנאמן העד שמת, מ"מ י"ל דהוה ס"ס על הנאמנות, ועל זה יש שתי שמות ספק ע"א במלחמה וספק החזיקה היא מלחמה, ואין עושין הס"ס על היתר האשה, דעל ההיתר נחשב שני הספיקות משם אחד שמת בעלה, אך הס"ס על הנאמנות העד כנ"ל, ועוד דאף במשם אחד דעת הרמב"ם וריטב"א פרק עשרה יוחסין דחשוב ספק ספיקא כמו שבארנו במק"א: יא) עוד יש לנו להתיר עפ"י מה ששמע בנו מהנכרי שבא לפני זקינו וזקנתו ואמר להם שבנם הירש יוסף נהרג, ואף שאינו מפורש בדבריו שהי' מסל"ת ואפשר שהי' ע"י שאלה, ובספק מסל"ת מפורש ברמ"א סעיף ט"ו דאין משיאין אשתו דספיקא דאורייתא לחומרא, הלוא בנ"ד עפ"י העד לבד, פסק הרמב"ם בהני בעיי אם נשאת לא תצא, ובע"א במלחמה גם הראבי"ה מסכים עמו בהראי' מירושלמי, ומשמע בטור שגם הרא"ש מודה בע"א במלחמה, כ"ש בנ"ד דהוי תרי ספיקי, וכיון שאם נשאת לא תצא ע"כ אין בו רק חשש דרבנן ובספק גוי מסל"ת ג"כ הנדון חוזר מספיקא דאורייתא לספיקא דרבנן ולקולא, ונוכל לצרף ג"כ לסניף דעת הרא"ה בבדק הבית (ק"ו:) דמה דבעי רבנן בגוי מסל"ת, מן הדין בלא"ה נאמן דלאו עדות הוא אלא גילוי מילתא בעלמא אלא דלחומרא בעי רבנן מסל"ת, וא"כ לדעתי בכל ספק מסל"ת חשיב ספיקא דרבנן: הדוש"ת בלונ"ח הק' אברהם. סימן עד ב"ה יום ג' מקץ תרסג"ל פה סאכאטשאב. לרב אחד.

בדבר העגונה שהכירה בכלי הנמצא בטב"ע כל כליו, גם אמרה שומא הי' בלחיו אצל האוזן וכן נמצא בו, וכבודו מייתי דברי מהרי"ט כל כליו לא מושלי, אך חשש לדעת הח"מ וב"י דכלים לא מושלי לא מהני למ"ד סימנים דרבנן, ורצה כבודו לומר דכל כלים עדיף מכלים דלא מושלי, ואף ח"מ וב"י מודים עכ"ד: תשובה א) הפריז כבודו על המדה דסברת זו דמהרי"ט כי רבים הסוברים כן, אף ג"כ רבים החולקים כמו שאספם בעל מראות הצובאות, ומסקנת דבריו דאף שנוטה לדעת מהרי"ט מ"מ מסתפי להקל, והכל לפי ראות המורה, וכבודו רוצה לומר עוד דעדיף מכלים דלא מושלי: ב) אך מטעם אחר אין לחוש בנ"ד שצמצם מקום השומא, ולדעת רד"ך בזה לבד די להתיר, אך מ"ב סי' ס"ג חולק עליו משום מצויים בבן גילו או עשוי להשתנות, דמטעם זה אפי' במובהק לא מהני, ונהי דלמה שפסקו סימנים דרבנן פלוגתתם בשומא אי סימן מובהק הוא, אבל לא חיישינן לבן גילו ולהשתנות, הא לא קי"ל הכי רק לחומרא וצריכין לחוש להסוברים. סימנים דאורייתא: ג) מעתה בנ"ד אם נתפוס דכל בגדיו לא מושלי] ממנ"פ מותר, דאי סימנים דאורייתא הא מהני דלא מושלי, ואי דרבנן. הא מהני צמצם מקום השומא גם לדעת מ"ב, אך יותר יש לחוש להחולקים על מהרי"ט וב"ח מכללם דאף בכל בגדיו חיישינן להחליף עם אחר, אך נראה מאחר שצמצם השומא שהב"ח חולק על המ"ב והסכים עם הרד"ך לא נגבב כל החומרות כדי לעגן את זו, וכיוצא בזה כתב הריב"ש סוף סי' ואו: הק' אברהם. סימן עה לרב אחד. בדבר אשת ר' קלמן ציגעלמאן ז"ל מבלענדוב אשר מת בלא בנים, והוחזק בשני אחים לא נודע שמם, והאחים לא נודע אנה המה והיא נשאה לאיש בלי היתר ב"ד, והב"ד הפרישם כמשפט, אח"כ נסעה האשה לווארשא מקום לידת ר' קלמן הנ"ל והביאה גביית עדות מהאחים שאינם כבר בעולם.

היינו מאח אחד הביאה סיפלאטירע בזה"ל משה ב"ר יהודה צעגילמאן מת באחאטע, ומאח השני הביאה גב"ע שהעיד ר' משה אייזוק שהי' עם הבחור פסח צעגילמאן יחד בצבא זה כ"א שנים ונחלה הבחור פסח הנ"ל בחולי אנושה והי' אצלו הרבה פעמים בהשפיטאהל ולבסוף בפעם אחרון הלך להשפיטאהל ולא מצאו, ואמרו לו המשרתים שמה אשר הבחור פסח צעגילמאן מת, והוא לא הי' בשעת מיתתו ולא בשעת קבורתו ג"כ, גם הגיד לו הב' פסח הנ"ל שיש לו את אחד במדינת פוילין בבלענדוב ושמו קלמן, עכ"ל הגב"ע: תשובה א) הנה אין מבואר בהגב"ע אם ר' משה אייזיק הנ"ל שאל להמשרתים דלא הוי מסיח לפי תומו כהא דאי' חברינו, או מעצמו כשהי' בא לבקרו כפעם בפעם אמרו לו שמת, והנה באהע"ז סי' י"ז סעיף ט"ז בכותי שהעיד מפי כוחי ולא אמר בפירוש שהכותי ראשון אמר לפי תומו, יש שני דיעות: והדיעה שהיא העיקר שנאמן, אך בישראל שמע מכותי כתב הב"ש בשם מ"ב שצריך לומר בפירוש שהסיח לפי תומו, דדרך ישראל ששואל על ישראל חבירו, והט"ז כתב דאפי' ישראל מפי גוי א"צ לומר בפירוש שהוא לפי תומו, והנה ראייתו מפסקי מהרא"י לא נתבררה לי כי לא נזכר בפסקי מהרא"י שלא העיד שהכותי הסיח לפי תומו, ובפ"ת ראיתי בשם תשובת גאוני בתראי דעת תוי"ט דבישראל מפי כותי לכולי עלמא א"צ שיאמר בפירוש שהי' לפי תומו, ועיינתי בתשו' גאוני בתראי סי' ש"ו ולא מצאתי כלל מזה ואולי יש עוד תשו' גאוני בתראי חדש שהוסיפו] וקשה להקל בזה:

ב) אמנם נראה דבנידון דידן לכ"ע נאמן, דהנה ביו"ד סי' צ"ח בטעימת עכו"ם צריך שלא יודיעוהו שצריכין לטעימה זו לדבר איסור והיתר, והש"ך הקשה הא אין מסל"ת כשר אלא לעדות אשה בלבד, ותירץ הש"ך שאני הכא דאיכא למיקם עלה דמילתא תיכף, וכן כתב הפר"ח וסיים ולא דמי לעדות אשה דאפי' חי אפשר שישתקע במדינה אחרת ולא יבוא לביתו: ג) והנה תירוץ זה צריך ג"כ להא דחשוב מסל"ת אף דנותנין לו לטועמו ושואלין אותו על הטעם ובעדות אשה כשאמרו לו אי' חבירנו אפי' לא שאלו אם חי או מת לא חשוב מסל"ת, ואלו בטעימה משמע שאפי' שאלו אם יש בו טעם חלב רק שאין מודיעין אותו שצריך לדבר או"ה חשוב מסל"ת, צ"ל כתירוץ הש"ך דשאני הכא דאיכא למיקם עלי' דמילתא סגי במסיח לפי תומו גרוע דמירתת, משא"כ בעדות אשה דלא הוה מילתא דעבידי לאגלויי גמור כנ"ל: ד) והנה בנ"ד שהלכו לבקרו באחרונה ולא מצאוהו בשפיטאהל ואמרו המשרתים מבית החולים שמת, וודאי הי' המיתה וקבורה קרוב מאד עד שסיים העד וגם אצל מיתתו וקבורתו לא הייתי", ואז בוודאי אם לא מת רק הלך משם הי' יכול להתוודע תיכף, כי אם מת נכתב בפנקס שלהם שמת ונקבר, ואם הי' הולך להתוודע איך נכתב אצלם ואם לא הי' נכתב מיתתו וקבורתו הי' נודע בוודאי שלא מת, ועוד כי אם מת הי' נודע לבני אדם מקבורתו שהוא בקולי קולות והזמן קרוב, וממילא כשלא הי' קול מקבורתו הי' יודע ששקר דיברו, וגם ע"י הקברנים הי' יכול להתוודע יען הזמן קרוב והי' זוכרים אם נקבר האיש הזה או לא, ובוודאי הי' יכולין להתוודע אם מת אם לא מת והי' נתפסין המשרתים בשקרם ולא דמי לעובדא דפונדקית שאם הלך לו לא הי' לו ממי להתוודע שלא מת] הא דומה לטעימת גוי דאפי' ע"י שאלה חשוב מסל"ת:

ה) ואף שחילוק יש בין טעימת קפילא דלא אתחזק איסורא והכא אתחזק איסורא ודבר שבערוה, מ"מ יש ללמוד בקו"ח מה איסורי תורה דעלמא דאפי' מסל"ת גמור לא מהני בליכא למיקם עלי' דמילתא, באיכא למיקם עלי' דמילתא מהני אפי' מסל"ת גרוע שהוא ע"י שאלה, עדות אשה דמהני מסל"ת גמור אפי' ליכא למיקם עלי' דמילתא, כ"ש דבאיכא למיקם עלי' דמילתא נאמן אפי' מסל"ת גרוע היינו ע"י שאלה, וכ"ש בספק ע"י שאלה שלדעת הט"ז והתוי"ט הוי מסל"ת גמור, ואף שלא הי' שם קישור דברים, דיעה ראשונה ברמ"א סעיף י"ד כריב"ש דלא בעי קישור דברים, ואף דעת הר"ן לא הובא בלשון אוסרים רק מחמירים, ומה אאריך בזה הלוא פשוט המנהג בזה להקל, ואף לדעת הר"ן י"ל דווקא גוי שבא מעצמו ואמר שמת בלי קישור דברים נראה כוונתו להעיד, אבל אלו המשרתים שראו שבאו לבקרו אמרו שמת ואין ראי' שאמרו להעיד: ו) ואף דע"א ביבמה הרא"ש אוסר, הלוא הלכה רווחת בסי' י"ז בלי חולק דע"א במלחמה בלא אמר קברתיו מ"מ אם נשאת לא תצא מספק, וה"ה וכ"ש ע"א ביבמה לדעת הרא"ש, והרי נשאת האשה שלפנינו, ואף שנשאת בעברינות במים שאין להם סוף תצא, חילוק יש דנשאת במים שאין להם סוף דהקילו חכמים בנשאת, בזה אמרינן דנשאת בעברינות לא הקילו, אבל באיבעיא דלא איפשטא שאם נשאת מספק אין מוציאין אף אם נשאת בעברינות מ"מ שמא הדין שמותרת ומספק אין מוציאין, ואלו שנאחויו להעיד מה שראו בקטנן, סברא זו שמעתי מאדונו אבי זצ"ל בהעידו שמת ע"י סמנין דכתב רמ"ה כיון דמספקא לן שמא סימנים דאורייתא אם נשאת לא תצא, וחידש א"א זצ"ל ע"י מעשה שאירע דבזה אפי' נשאת בעברינות לא תצא, והסכים עמו אדמו"ר הגאון זצ"ל מגור:

ז) ואף שהעד השני לא העיד בשמו רק פסח צעגילמאן ולא אמר שם אביו, וגם משמו פסח אין ראי' שהרי לא נודע כלל אם היבם הי' שמו פסח, ואין כאן אלא שם משפחתו לבד צעגילמאן וזה לא מהני. ואפי' שמו לבד קי"ל דלא מהני כ"ש שם משפחתו לבד, מ"מ הלוא הבחור פסח אמר לפי תומו כי יש לו את בעיר בלענדוב שמו קלמן ואין בעיר בלענדוב קלמן רק זה לבד, ומעלתו כתב דיש דיעות אם זה מועיל, אני לא ראיתי שום דיעה בזה, ולמה לא יועיל, ובנ"ד ביבם לכולי עלמא יועיל אפי' מה"ת כמו באשתמודענא דאחוה דמיתנא הוא דמהני עפ"י ע"א ואפי' עפ"י קרוב, רק עפ"י עצמו לא מהני דחיישינן שמא מתכוין לישאנה והוא עצמו במקום אחר כמ"ש רשב"א וריטב"א פרק מצוות חליצה ליישב הקושיא מקידשתי את בתי יעיי"ש, כן יש לומר החילוק שבין הוא עצמו לקרוב דבהוא עצמו יש חשש זה, משא"כ אם מעיד עוד אחר דאיתתא לבי תרי לא חזיא, וא"כ בנ"ד שהבחור פסח אמר זה בעודה יושבת תחת בעלה דליכא חשש זה אין חילוק בין הוא עצמו לאחר: ח) מיהו לפמ"ש ריב"ש סי' קנ"ה מטעם דהוי מילתא דעבידא לאגלויי גמור שמוחזק בעיר אם אחיו אם לא ויכולין להתוודע תיכף, ובנ"ד שהי' במדינה רחוקה ואמר שיש לו אח בבלענדוב יש לומר דלא שייך זה:

ט) אך לפענ"ד נראה ליישב קושיית רשב"א וריטב"א מקידשתי את בתי וא"י למי קידשתי דנאמן ליתן גט, דבעל שאני, שאומר שלא קידשה אחר, ומעולם לא נאסרת לעולם רק מחמתו שהוא המקדש והוא הא נותן לה גט לפנינו, ומחמת אחר לא נאסרת מעולם, ע"כ אינו בא להוציאה מחזקתה, אבל יבם שאומר שהוא אח וחולץ לה, הא אף אם יש אחרים מתירה בחליצה זו, וא"כ אף שהוא חולץ לה לפנינו, מ"מ מוציאה מחזקת זקוקה לאחים בדבריו, ולא דמי כלל להא דקידשתי את בתי שלפי דבריו אינה מוציאה מחזקת אשת איש בעדותו, שאחרים לא קדשוהו בעולם, ומה שנאסרת מחמתו, הא להפקיע מאיסור זה א"צ לעדותו, שנותן גט לפנינו, משא"כ ביבם אף לפי דבריו שצריכין לעדותו שהוא אח כדי להוציאה מחזקת זקוקה לאחרים: י) וא"כ בנ"ד שלא חלץ לה האח רק שמת ואינה מוציאה בעדותו רק מזיקת עצמו, דומה שפיר להא דקידשתי את בתי, שהרי לפי דבריו לאחר לא נזקקה מעולם, והוא הא מת לפנינו, מ"מ גם הא לא תברא דבקידשתי את בתי הנאמנות, חזקה אין אדם חוטא ולא לו, דפירש"י להתיר אשת איש חנם, אבל הכא לא אסיק אדעתי' שימות אחיו בלא בנים וגם הוא ויתירו אשת אחיו עפ"י עדותו, מיהו בלא כל זה פשוט שנאמן כמו כל עד מסיח לפי תומו: