שו״ת אבני נזר – אבן העזר – תשובה לדעתי, קטע 5

לב) נשוב לדין אבידה, ונאמר שלאחר שתקנו חכמים שלא להחזיר אבידה רק למי שמביא עדים שאינו רמאי, שוב כשנותן סימנים הם מה"ת כיון שאין חשש שלא אבד כלל בסימן כזה שהרי מוחזק שאינו רמאי, ואף שבתביעות שבין אדם לחבירו לא מהני זה כלל הא חזינן אבידה מהדרינן לצורבא מרבנן אף שבשאר ענינים אפי' משה ואהרן כו' ע"כ אבידה שאני כיון שצורבא מרבנן אינו חשוד לשנות לא חיישינן, ה"נ זה שמוחזק שאינו חשוד לגזילה לא חיישינן, וזה פירוש דברי רמב"ם שאחר שהביא בהלכה ד' תק"ח שאין מחזירין עד שיביא עדים שאינו רמאי חזר וכתב בהלכה ה' דסימנים דאורייתא, והיינו לאחר תק"ח שהוצרך להביא עדים, וכיון שהביא עדים שאינו רמאי, הרי ידוע שאבד בסימנים אלו, ע"כ הוא ד"ת, וכעין דבריו פ"ז מהלכות נחלות בסימנים ואבד זכרו:

לג) והא דכתב פ"ג מהלכות גירישין דבעי סימן מובהק דווקא נראה דהנה צריך להבין בהא דחולין (צ"ו.) טביעות עינא עדיף מסימנא, ומה שאין מחזירין אבידה בטביעות עין פירש"י דמשום חימוד ממון חיישינן למשקר, ויותר מבואר ברשב"א דחיישינן לרמאי, וקשה שהרי עדים מעידים עליו שאינו רמאי [ולבדדמי אין לחוש כיון שאין לו סימן בו במה יתלה שבודאי שלו, דכן צ"ל לאותו צד דסימנים דאורייתא ודרשהו היינו בסימנים, אבל אם היינו יודעין שאינו רמאי לא הי' צריך סימנים, והיינו דלבדדמי ליכא למיחש דכיון שאין לו בו סימן אין לו במה לתלות] וצ"ל דמ"מ יש לחוש שמא עכשיו נעשה רמאי [כהא דעל מנת שאני רשע אפי' הי' צדיק כל ימיו חיישינן שמא הרהר ע"ז בלבו, וכן להיפוך שמא הרהר תשובה בלבו, כי האדם בעוה"ז בעל שינוי מטוב לרע ומרע לטוב] ואין לומר דניקום אותו אחזקה דמעיקרא, ליתא, דנגד זה איכא רובא דעלמא [דרוב עדיף מחזקה] שנתלה שהאבידה מהם, ע"כ חיישינן לרמאי שלא אבד כלל, והאבידה מרוב, ודווקא בעדים שאינו רמאי בצירוף סימנים לא שייך רובא דעלמא, דמ"מ משום חזקה דמעיקרא נאמן שאבד חפץ כזה וזה אינו נגד רובא דעלמא דאף את"ל שהחפץ זה הנמצא מרובא דעלמא יוכל להיות שאבד ג"כ חפץ בסימנים כאלה, דסימנים לאו דאורייתא, וכיון שנאמן על כך שוב אין כאן טענת רוב, דמי יימר דרובא דעלמא הי' להם חפצים כזה ושנאבדו מהם, ע"כ כיון שאבד חפץ בסימנים אלו אין חוששין שמא אחר אבד ג"כ בסימנים כאלה, אבל בטב"ע בלא סימנים שנאמין לו תיכף שחפץ זה שלו, וזה נגד רובא דעלמא לא מהני חזקת שאינו רמאי שלו נגד רובא דעלמא ותולין שנפל מרובא דעלמא:

לד) והנה בתוס' חולין (י"א.) ד"ה מנא בהא דרובא וחזקה רובא עדיף כתבו בשם רבינו חיים דיליף מפרה אדומה שכשרותה משום רוב אינן טריפות ומזין על הטמא והוא טהור, הנה שמוציאין הטמא מחזקת כשרות, ש"מ רובא עדיף מחזקה, ונלמד מדברי תוס' אלו שאם הי' כשרות פרה אדומה משום חזקה לבד לא היינו יכולין להוציא בזה אח"כ הטמא מחזקת כשרות, ע"כ בגט הנמצא לא מהני העדים שאינו רמאי בצירוף סימנים, דשמא עכשיו נעשה רמאי, מה אמרת נעמידנו על חזקתו, לא נוכל להוציא בחזקה את האשה מחזקת אשת איש: לה) ולפמ"ש י"ל עוד שהרמב"ם הוציא דין זה מגמ' יותר מפורש, דהנה בש"ס ב"מ (כ"ח.) אלא הא דתנן מצא תכריך כו' אלא אמר רבא סימנים דאורייתא דכתיב והי' עמך עד דרוש כו', וכתב בחי' הר"ן ולאו מהאי דרשא דהא איכא לשנויי בעדים, אלא רבא ממתניתין דייק הכי וקאמר דכיון דמתני' דייקא דסימנים דאורייתא מוקמינן לקרא דעד דרוש בסימנים, ולפי זה לא גרסינן מה דכתוב במקצת נוסחי בסמוך את"ל הא פשיט לה סימנים דאורייתא משום דאיכא למימר כדשנין וליתא כלל דרבא לאו מדרשא יליף אלא ממתני' עכ"ד:

לו) והנה הא ודאי דהרמב"ם לא גריס את"ל דאורייתא הא פשיט לי', דהא להרמב"ם את"ל פשיטותא, אך נ"ל עוד שגם מאי לאו בסימנים לא גריס, ובהר"ן לא מובא רק סד"א דכתיב כו' ואפשר שלא הי' כתוב לאו בסימנים, אך רבא מיישב מתני' דתכריך, והוא לפמ"ש שם תוס' (כ"ז:) בד"ה דרשהו בתירוץ הראשון דמתניתין נשנה לאחר התקנה שלא יחזירו בסימנים רק אם מביא עדים שאינו רמאי, ובצירוף שאינו רמאי סימנים דאורייתא, ומביא ראי' מדרשא דעד דרוש דרשהו אם רמאי, ובאמת היינו בעדים, אך דמוכח שאם ידוע שאינו רמאי א"צ עדים וסגי בסימנים מה"ת ומיושב מתני' דתכריך, והיינו דאמר רבא את"ל סימנים דאורייתא סימנים וסימנים יניח ואת"ל פשיטותא הוא, והיינו דלדידן שמביא עדים שאינו רמאי סימנים באבידת ממון דאורייתא, אבל איבעיא דלאהדורי גט אשה בסימנים לא נפשטה כלל כיון שבא להוציא האשה מחזקת א"א חיישינן שמא עכשיו רמאי ולא אבד חפץ כלל, והנה נתיישבו בעז"ה כל דברי הרמב"ם באר היטב וכמעט שמפורשים בגמ': לז) העולה מזה דהא דסימנים ואבד זכרו הילכתא שאין כאן רק גזירה דרבנן, וכן היא בש"ע ח"מ סי' רפ"ד סעיף ד'. בלי חולק, ומבואר דעכ"פ באבד זכרו הסימנים מועילים מה"ת, וע"כ א"צ להחמיר לחוש גם לשיטת רש"י מה גם שאפשר גם לרש"י ההיתר טוב: הק' אברהם. סימן עא ב"ה ד' פקודי ת"ר לפ"ק סאכאטשאב. שלום לכבוד הרב החריף הבקי מו"ה יהודה אשר שרגא נ"י האבדק"ק שרענצק.

א) מכתבו הגיענו עם השאלה, והנה הסכמת האחרונים להתיר בטביעות עין דכלים וגם סימן אמצעי בגופו, וגם אני הארכתי בזה בתשובה [סי' ע], אולם פה בגביית עדות מאמו של הנטבע "אויף דעם ארום האט ער געהאט א צייכען, והקברנים אמרו שראו מכה בגופו אונטער דעם ארום' והנה אין הסימן מכוון, והנה עוד יש סתירה בגוף דברי הגביית עדות שבתחילה כתוב וגבינו עדות מהאשה כו' ואמרה כו' משמע שרק האשה אמו של הנטבע אמרה ואח"כ כתוב אלו הסימנים שאמרו, וכן כתוב בסוף, כ"ז גבינו עדות מר' אברהם כו' ואשתו כו' משמע שאמרו שניהם, ובכן לא אוכל לידע איך הי' המעשה: ב) והנה אם רק אמו אמרה הסימן, יש לעיין בזה הרבה אם נאמנת כיון שהיא צרתה, ובצרתה אמרינן שמכוונת לקלקלה, וגם מוכח מתוס' יבמות (קי"ח) בד"ה סד"א דמחזיקין צרתה למשקרת גמורה ממה שכתבו שם דאי לא ידעה דמית היתה שותקת לקלקלה וצירפו זה להיתר ע"ש, הרי שחשבינן לה למשקרת גמורה, וא"כ בודאי י"ל שיהי' דינה לזה כמו רמאי שאין מחזירין לו אבידה בסימנים, ודעת התוס' ב"מ (כ"ז) דרשהו בתי' הב', דהיכא דידוע שהוא רמאי מדאורייתא אין מחזירין לו, וא"כ הכא בצרתה דמתכוונת לקלקלה הוי לענין זה ידוע שהוא רמאי ואיך נאמין לה בסימנים, אך אם אבי הנטבע אמר ג"כ הסימן יש להתיר, אך באופן שיפרש דבריו שיהי' מכוון לפי דברי הקברנים, או שהקברנים יפרשו דבריהם שיהי' מכוונים לדברי אבי הנטבע:

ג) ומ"ש הרב מקונצק שליט"א להתיר משום כאן נמצאו כאן היו, אין נ"ל, דכאן נמצא הוא חזקה כמ"ש הרמב"ן פ' לא יחפור (והובא בש"ש ש"ז פי"ח] רק שהוא חזקה אלימתא דעדיפא מרובא ואיך יועיל החזקה של הבגדים שאין דנין עליהם, שהוא הבעל, ורמב"ן לא אמר רק ביש כאן נמצא על האיש שדנין עליו אם הוא בעל האשה, והיינו חזקה על האשה, כיון דאיסור האשה מחמת הבעל כמו שמועיל חזקת המקוה לטמא, אבל בגדים שאינם ענין להאשה, לא יועיל כאן נמצא דידהו כמ"ש הרמב"ן גיטין גבי העושה שליח לקדש לו אשה, אסור בכל הנשים שבעולם שמא קידש קרובתה, וכתב הרמב"ן דלא מהני חזקת פנוי' של קרובים שאין דנין עליהם, [והיינו דאפשר שאם יבואו לפניהם יאמרו שנתקדשו] מועיל להו, וכך הם דברי רש"י בסוגיא דינאי המלך, והדברים עתיקין וזה הטעם חשש שאלה בגמ', ולא אמרינן כאן נמצא ד) ומ"ש הרב מקונצק שליט"א משום דשאלה שכיחי, ודומה לחשש שמא פינן דכתב הרמב"ן דשכיח, אינו דומה כלל, דודאי פינן שכיח שלכך הניחום שאח"כ יפנום ולא ביטלו הפירות שם לעולם, אבל שאלה למה יהי' שכיח יותר מלהביא פירות ממקום למקום, וע"כ כדכתיבנא, ע"כ אין בידי כעת להתיר רק אם אבי הנטבע אמר הסימן, ויתבאר שמכוון הסימן לדברי הקברנים, (שוב מצאתי בספר מראות הצובאות שכתב ג"כ כמ"ש הרב מקונצק שליט"א, וכתב ג"כ שלפסק הלכה פסקינן כרמב"ן, אך מ"מ לדידי נראה כמ"ש] ואז ימתינו י"ב חודש מיום שנאבד הנטבע, וכעבור הי"ב חודש ישבו ב"ד של שלשה ויתירה: ה) שוב ראיתי בחתם סופר חלק אהע"ז קמא סי' פ"ט דחמותה שלא ידעה מהסימן שאמר העד מהימנא וראייתו ממשנה פרק ב' דגיטין דחמש נשים נאמנות להביא גיטה מה בין גט למיתה שהכתב מוכיח, ואף דהתם ע"ז דנין שמא הגט מזויף מכ"ש הכא שהסימן מוכיח יותר שנאמנת, עכ"ד:

ו) אך לכאורה דבריו תמוהים לפי מסקנת הש"ס שם כאביי דווקא בחוץ לארץ דאי אתי בעל ומערער לא משגחינן בי' ואינה מקלקלה הוא דמהימנא, ומה דתני מתני' שהכתב מוכיח, היינו דמשום זה אי אתי בעל ומערער לא משגחינן בי' כן פי' הט"ז סי' (קמ"ב) ואין ענין לנידון דידן ובמהר"ם שי"ף פי' כפשטו, דבחו"ל נמי שייך קלקול אם יבורר ע"י עדים ע"כ צריך טעם שהכתב מוכיח, אך דבריו אינם מובנים, דא"כ דעיקר הטעם שהכתב מוכיח, גם בא"י תהי' נאמנת, ואם כל טעם בפ"ע לא יועיל, מה יועיל צירופם, תו תמוה הא דלמד שם בקו"ח שאשה עצמה מביאה גיטה, מה חמש נשים שאין נאמנות לומר שמת בעלה, נאמנות להביא גיטה, אשה שנאמנת לומר מת בעלי אינו דין שנאמנת להביא גיטה, הלא היא הנותנת אשה נאמנת לומר מת בעלי שמתייראת לומר שקר שמא יבא בעלה ותהי' מקולקלת ומה"ט חמש נשים אין נאמנות שרוצים לקלקלה, ובהבאת גט דאי אתי בעל לא משגחינן בי' נהפוך הוא, חמש נשים נאמנות שלא יוכלו לקלקלה ומה"ט היא לא תהי' נאמנת שאינה מתיראת מקלקול, וע"כ נראה דודאי גם בגט שייך קלקול אם יתברר הזיוף דמה"ט מדאורייתא לא חיישינן לזיוף כתבו תוס' פ' מי שהי' נשוי (צ"ב:) שמתיירא לזייף פן יכירו הב"ד זיופו, אך שאינו בירור שיתוודע וגם במיתת הבעל אינו ברור שיבא בעלה אף אם דברי' שקר, דאיפשר שמת באמת, ואיהי לא ידעה, ותדע דבמילתא דעביד לגלויי גמור מהימן ע"א מה"ת כמו נתגיירתי בב"ד פלוני, וכמו שאני התם דשמואל וב"ד קיים, אך בעדות אשה אינו מילתא דעביד לגלויי גמור וכן כתב בנוב"י, וא"כ לכאורה מה חילוק בין עדות מיתה להבאת גט בחו"ל:

ז) אך הענין דחמש נשים אינם חשודים להעיד שקר בודאי בשביל ספק שיביאו אותה לידי קלקול, ושמא באמת מת בעלה ועדים לה טובה, אך טעם דחמש נשים, משום דכל נאמנות ע"א במיתה משום מילתא דעבידא לגלויי, אבל חמש נשים שפיר חשודה להעיד שקר כמו שחשוד כל עד בדבר שבערוה, מה תאמר הא מתייראת שמא יבא בעלה ויתגלה הדבר הרי אם יבא בעלה מקלקלת אותה וכדאי לה בזיונה בשביל שנאתה לה שתקלקלנה, ואם לא יבא בעלה ולא תקלקלנה הלא בפשיטות חשודה להעיד שקר בדבר שאין עשוי להגלות, וזה בעדות מיתה, אבל בהבאת גט בחו"ל שנאמנת לאו משום עביד לגלויי דווקא, שפיר נאמר שאינה חשודה להעיד שקר וודאי בשביל ספק קילקול כי שמא לא יתברר הזיוף ולא מקלקל לה במידי, ודווקא בא"י דאי אתי בעל ומערער משגחינן בי' היא שכיחא טובא שהרי בעלה תי ויודעין איך הוא ומסתמא יתוודע לו שהביאו גט לאשתו בשמו ואם שקר ודאי יבא ויערער ע"כ הוי קלקול ודאי, והיינו דקתני מתני' שהכתב מוכיח וע"כ נאמנת אפי' בלא טעמא דעבידא לאגלויי ושוב אינה חשודה להעיד שקר ודאי בשביל ספק קלקול: ח) ובזה מיושב הא דאשה עצמה מביאה גיטה מקו"מ כיון שגם בהבאת גט בחו"ל שייך קלקול כמו במיתת הבעל, וכיון שנאמנת במיתת בעלה כך נאמנת בהבאת גט, וקו"ח הוא מחמש נשים, דבהו ליכא טעמא דעביד לאגלויי כמו במיתה משום ממנ"פ כנ"ל. ומ"מ נאמנות משום שהכתב מוכיח קו"ח היא עצמה, דאיכא טעמא דעביד לאגלויי ואיכא נמי טעמא דהכתב מוכיח וע"כ נאמנת אפי' חמש נשים דליכא טעמא דעביד לאגלויי: ט) נשוב לנידון דידן בסימנים במקום המוצנע דאין צריך לטעם עביד לגלויי לא חשודה צרתה לרמאות בשביל ספק קלקול ודו"ק היטב:

י) אך עיקר החידוש שחדשתי בטעם שאין צרתה נאמנת משום דליכא עבידא לאגלויי לכאורה נסתר מריב"ש שכתב בהא דמי שהי' עומד בהר ואומר איש פלוני מת והשיאו אשתו, ומקשה ודילמא צרה היא, וכתב ריב"ש דלא מקשה דילמא נכרי, דחשוב מסל"ת, אך צרה אפי' במסל"ת אינו נאמן [כצ"ל לדעת ריב"ש] ולכאורה מסל"ת אינו משום עביד לאגלויי, דמה גנאי לו אם יספר מעשה שאינו כן, בשלמא להעיד יהא מוחזק בשקרן, משא"כ בספור בעלמא, וכיון דלאו משום עביד לאגלויי שוב תהי' צרה נאמנת. אך ראיתי בריב"ש סי' תל"ז דגוי במסל"ת דאיכא למיקם עלי' דמילתא נאמן אפי' בשל תורה דלאו משקר לפי תומו במה שיוחזק שקרן, הנה דאף במסל"ת שייך פן יוחזק שקרן, ושפיר י"ל דנאמנות מסל"ת בעדות אשה משום עביד לאגלויי ולק"מ: נאום הק' אברהם. סימן עב ב"ה פה סאכאטשאב. לרב גדול אחד. על דבר שלשה עגונות הא' אשת ר"י בר"ש, הב' אשת ר' א"ל בר"ג, הג' אשת ר"י בר"י שבעליהן נטבעו, ר"י בר"ש ראהו עד אחד בעת שהי' עוד במים גם הי' בו סימן בגופו וטביעת עין בכליו, גם שנכנס לשוט לבוש בפלאשטש ונטבע במים כשהי' לבוש בפלאשטש זה ואותו הפלאשטש הכירהו ג"כ בטב"ע: ר' א"ל בר"ג לא ראהו בעת עלה מהמים, רק שהי' בו סימן בגופו והכירו בטב"ע הכלים שהי' לבוש בהם בעת שנטבע: ר"י בר"י נמצא ערום בלא מלבושים, וכפי תוכן המעשה שהלך לרחוץ בנהר נטבע ערום וראוהו בעת עלייתו מהמים והי' שמה ד' עדים, האחד העיד בפני עצמו, השנים הי' אב ובנו, ועוד אחד אחי הנטבע העיד בפני עצמו, הא' ראהו בעת עלייתו ממים, ואב ובנו והרביעי ראוהו בעת שהי' עוד על פני המים, ובשלשה הנטבעים האלה ראו הטביעה, היינו שנים ראשונים ראו טביעתם יחד, והשלישי שנמצא ערום שמעו קולו בעת טביעתו שצעק ראטעוועטץ והכירו בקולו שהוא ר"י בר"י:

תשובה א) היתר אשת ר"י בר"ש פשוט, לא מבעיא לדעת הרי"ף וסייעתו דבראוהו בעת עלי' מהמים ליכא חשש בדדמי, ואף דהיא לא דייקא נפשט הבעיא מהא דדיגלת דנאמן, ה"נ הרי ראוהו בעוד הי' במים, ואפי' לדעת הרז"ה והרא"ש דאם ראהו לאלתר שייך חשש בדדמי לאותם שראו הטביעה [או שמעו מהטביעה] הרי הי' סימן בגופו ג"כ, ומבואר בתוס' יבמות (קט"ו:) בהא דחזנוהו לאלתר וקאמרו סימנים בתירוץ הב' של התוס' דמהני סימן אמצעי בגופו בצירוף הטב"ע וכפירוש הב"ש סי' י"ז ס"ק פ"ח, והכא נמי הרי הי' בו סימן אמצעי, ואף אם באנו לחוש לתירוץ ראשון של תוס' דמיירי בסימנים מובהקים, הרי יש טביעת עין דכליו ג"כ, ויש לנו ג"כ היתר מהר"ל מפראג דבסימנים בגופו בצירוף טב"ע דכלים מתירין ואין לחוש עוד כלל:

ב) ר"י בר"י שראהו ג"כ תיכף וגם יש בו סימן, התירו פשוט לפי תירוץ הב' שבתו", ואף לפי תירוץ הא' שבתוס' הלוא בשנים לא אמרינן בדדמי, ודעת הרי"ף דאף בשנים אמרינן בדדמי דעת יחידית היא, ועוד דשיטת הרי"ף דבשני עדים חיישינן לדדמי עם שיטת הרז"ה וסייעתו דבראו טביעה יש חשש דבדדמי גם בראהו לאלתר הוא תרתי דסתרי, דמאין הרגלים לחוש לבדדמי בראהו לאלתר כיון דמפורש בגמ' דלאלתר אינו משתנה, ומעידין עליהן מנלן לחדש בזה חשש בדדמי, אך לפי שיטת הרז"ה דאיבעיא דע"א במלחמה בלא קברתיו דווקא, אבל בקברתיו פשיטא דנאמן, א"כ הא דמסיק הש"ס וקאמרי סימנים, ע"כ דבלא סימנים אף דחזינהו לאלתר איכא חשש בדדמי, אך אם תמצא לומר דאף בשני עדים איכא חשש בדדמי אף דא"צ לדייקא דידה, א"כ האיבעיא ע"כ בקברתיו דווקא, דבלא קברתיו לא עדיף חזקה דעבידא לאגלויי משדים וע"כ בקברתיו, וא"כ אין ראי' כלל מהא דמסיק דאמרי סימנים דאיכא חשש בדדמי בלאלתר דאף בלא חשש בדדמי הא אינו נאמן ואפי' בקברתיו ובעדים דווקא דאמרי סימנים במקום המוצנע, וא"כ לחוש לשיטת הרי"ף שגם בשנים איכא חשש ולחוש לשיטת הסוברים דגם בלאלתר איכא חשש בדדמי הוא כתרתי דסתרי: ג) אך יש לעיין דכל הטעם בשנים דלא חיישינן לדדמי משום דתורה האמינתם כמ"ש הרמב"ן במלחמות ה', והכא דאב ובנו בתוך העדים ונמצא האחד קרוב או פסול מן התורה בטל כל העדות, ואב ובנו עם הרביעי שראהו שהוא על פני המים נראה שראו כאחד, ולא נשאר רק עד אחד הראשון ואין כאן עדות מה"ת:

ד) אך נראה דלשיטת הסוברים גם בלאלתר איכא חשש בדדמי, היינו שמתוך שראה הטביעה אינו נותן לב להכירו בטביעת עין גמור, כי בראי' בעלמא סגי לי' ובדבר מועט סומך שהוא זה שנטבע, א"כ בשני עדים אין האחד יודע שחבירו ראה ג"כ, דשמא לא נתן לב להכירו היטב רק בדבר מועט אמר שהוא בעלה של זה, ואף דבשנים לא חיישינן לבדדמי, היינו כשמעידים כן דתורה האמינתם ובודאי הכירו היטב, אבל בלא הגדת העד שראה היטב, לא נדע שראה היטב אף שהי' אצל הנטבע, וחשוב כאינם מעידים כל אחד על חבירו, שאין האחד יודע אם חבירו נתן לב להכירו היטב, ודומה לאחד רואה מחלון זה ואחד מחלון זה שבזמן שאין מקצתם רואים אלו את אלו הרי אלו שתי עדיות לענין נמצא אחד קרוב או פסול כמבואר בתוס' מכות (ו':) ד"ה הרי אלו עדות אחת ופסק כן הש"ך סימן ל"ו סק"ט, וא"כ ממנ"פ מותרת, דלדעת הרי"ף וסייעתו דבלאלתר אין חשש טעות כלל ולדידהו י"ל דכל אחד יודע שגם חבירו העומד שם הכירו היטב, הא לדידהו גם אחד פסול נאמן, ולהרז"ה וסייעתו דיש חשש טעות בדדמי בלאלתר, א"כ חשוב כאינם מסייעים זה את זה שאין האחד מבטל עדות האחר: ה) אך יש לעיין עוד משום שעד רביעי הי' אחי הנטבע והוא קרוב ואית בי' חשש בדדמי ואב ובנו הואיל והגידו ביחד נפסל האחד בשביל השני הואיל דהגדתם כאחת דומיא דהוזמו שבאמת לא ראו מ"מ הואיל שהגידו תוך כדי דיבור עדות אחת היא ולא נשאר כשר רק העד הראשון: