שו״ת אבני נזר – אבן העזר – תשובה לדעתי, קטע 3

תשובה א) הנה מהר"ל מפראג התיר בזה, משום דממנ"פ אי סימנים דאורייתא הותרה בסימנים, ואי לאו דאורייתא אין הכרח לומר דחיישינן לשאלה, שמה שחידש הש"ס דחיישינן לשאלה הוא ליישב המשנה דאעפ"י שיש סימנים בגופו ובכליו למ"ד סימנים דאורייתא והוצרך לתרץ גופו דאריך וגוץ כליו דחיישינן לשאלה, אך אי לאו דאורייתא א"צ לומר דחיישינן לשאלה, ומוכח בתוס' דבלא הכרח אין לנו לומר כך. שהרי כתבו לאיבעית אימא כליו בחיוורי וסומקי, לא חיישינן לשאלה, אלמא בלא הכרח אין לנו לומר כן. כמו כן למ"ד סימנים לאו דאורייתא: ב) ולכאורה יש לפקפק בזה דאין ראי' מתוס', דוודאי למה דמוקמי מתני' בחיוורי, וסומקי אבל בסימנים טובים מעידין מפורש דלא חיישינן לשאלה, אבל מסברא שפיר י"ל דחיישינן, ויש ליישב דאף למה דמוקי בחיוורי וסומקי י"ל דלעולם חיישינן לשאלה ונ"מ בחיוורי וסומקי בכלים דלא מושלי, ומוכח מתוס' דרה משום דנתיישב הקושיא בלא סברת חשש שאלה אין לנו לומר דחיישינן לשאלה:

ג) עוד יש לעמוד בזה, דהנה דעת הרבה אחרונים דשני סימנים מצטרפין לסימן מובהק, אך עומד לנגדם מתני' דיבמות (ק"כ) אעפ"י שיש סימנים בגופו ובכליו, הרי דאף סימנים לשון רבים] לא מהני, ויש לומר, דוודאי למה דס"ד טעמא דמתני' משום סימנים לאו דאורייתא הי' מוכח אפי' בשני סימנים לאו דאורייתא, אך למה דמשני חיישינן לשאלה שפיר אמרינן שני סימנים הויין סימן מובהק, ומתני' דאעפ"י שיש סימנים בגופו ובכליו היינו סימן אחד בגופו ואחד בכליו, ועי' בתוס' יבמות (ק"א:) בהא דלעיני הזקנים למעוטי סומא דסומא באחת מעיניו כשר לחליצה דיכול לראות בעין אחת, ואף דלעיני כתיב היינו שכל הזקנים יש להם עינים וכל זקן אפי' עין אחד סגי, וראבי"ה חולק על ר"ת דלעיני צריך שכל זקן יהי' לו שתי עינים, ובתוס' חגיגה (ג.) ד"ה חרש כתבו בזה פלוגתא, ועי' פסחים (פ"ו.) על הבתים אשר יאכלו אותו בהם לר' יהודה אין האוכל אוכל בשני מקומות רק כל אחד אוכל בבית אחד וכולם אוכלים בבתים, וה"נ יש לפרש בגופו סימן אחד בכליו סימן אחד ובשניהם יש סימנים, ולעולם שני סימנים חשובים סימן מובהק, ולפי זה גם אי סימנים לאו דאורייתא צריך לטעם דחיישינן לשאלה, דבלא חשש שאלה הוי סימן מובהק, ואין נראה לחלק בין שני סימנים בגופו בין אחד בגופו ואחד בכליו אי לא חיישינן לשאלה, וא"כ אין ראי' כלל מתוס', דוודאי למה דמשני גופו דארוך וגוץ כליו בחיוורי וסומקי דהויין סימנים גרועים, ומבואר בפוסקים אפי' כמה סימנים גרועים אין מצטרפין אפי' לסימן בינוני, משא"כ למ"ד סימנים לאו דאורייתא ומתני' בסימנים בינונים שפיר איצטריך לחשש שאלה שלא יעשה סימן מובהק ע"י צירוף סימנים:

ד) אך זה בסימן אחד בגופו טב"ע בכליו, אך בנ"ד שיש שני סימנים בגופו, ממנ"פ, להפוסקים הנ"ל דשני סימנים הויין סימן מובהק הותרה בסימנים שבגופו לבד ולפוסקים שני סימנים לא הוי סימן מובהק, איכא ממנ"פ של מהר"ל: ה) אך הנה הב"ש השיג על ממנ"פ של מהר"ל, דכי אמרינן דמסברא לא חיישינן לשאלה, היינו אי סימנים דאורייתא, אבל למ"ד סימנים לאו דאורייתא וצריך סימנים מובהקים דווקא וע"י חשש שאלה לא הוה סימנים מובהקים, וע"כ סימן אחד בגופו סימן מובהק בכליו לא מהני, דלעולם סימנים לאו דאורייתא ואעפ"כ אי אפשר להתיר ע"י סימן מובהק בכליו, דמסברא ע"י חשש שאלה יצא מתורת סימן מובהק לסימן אחר: ו) ונראה לפענ"ד להביא ראי' להב"ש מהא דב"מ (כז:) אי חיישינן לשאלה חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן אמרי אוכף לא שאולי אינשי אוכפא דמסקב לי' לחמרא איבעית אימא כליו בחיוורי וסומקי, אלא הא דתניא מצאו קשור בכיס וכו' ניחוש לשאלה, והדבר יפלא למה כתב הש"ס תירוץ זה דאיבעית אימא בינתיים, כי הקושיא ממצאו קשור הוא על חשש שאלה והאי איבעית אימא היא שלא לפשוט סימנים לאו דאורייתא, ובאמת ביבמות (ק"כ) הקדים הש"ס הקושיא ממצאו קשור בכיס להאי איבע"א, אך לדברי הב"ש יתיישב בטוב טעם. דסברת הב"ש הוא רק בסימן מובהק בכליו היא, דמסברא חשש שאלה מפיק לי' מתורת סימן מובהק, אבל בטב"ע דכליו לשאלה לחוד לא חיישינן רק בסימן מובהק שביארו הפוסקים שאינו מצוי אף אחד מאלף מ"מ לפעמים אתרמי אלא דלא חיישינן לה ובצירוף חשש שאלה חיישינן: ז) ולפי זה יתיישב.

דהנה כל הפלפול בב"מ לפשוט סימנים דאורייתא או דרבנן, ופשיט ממתני' דאעפ"י שיש סימנים בגופו ובכליו ש"מ סימנים לאו דאוריייתא, ודחי גופו דארוך וגוץ כליו דחיישינן לשאלה, ומקשה אי חיישינן לשאלה חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן אלא ודאי לא חיישינן לשאלה, ונפשט ממתני' סימנים לאו דאורייתא ולכאורה לב"ש אי אמרת סימנים לאו דאורייתא כ"ש דקשה, דלפי זה מסברא חיצונה נדע דחיישינן לשאלה ותקשי חמור בעידי אוכף (דלפי הצד סימנים לאו דאורייתא מתרצינן לעיל בעידי אוכף] אך לפי האמור בעידי אוכף שמכירין בטב"ע לא ניחוש לשאלה מסברא ניחא, אך בהא דמצאו קשור בכיס דמהדרינן ע"י שאומר סימני הכיס, ופירשו התוס' ביבמות דאי סימנים דרבנן ס"ל דחשיב סימן מובהק מה שקשור בכיס וארנקי, וה"ה דיש לומר שאמר סימן מובהק בכיס וארנקי, אי אפשר להקשות ניחוש לשאלה, וע"כ דלא חיישינן לשאלה, ונפשט סימנים דרבנן, דא"כ כ"ש דתקשה דע"י חשש שאלה לא הוה סימן מובהק וסימנים לאו דאורייתא, ע"כ לא הקשה כלום, רק לבתר דמשני בחיוורי וסומקי, וא"כ אף אם לא חיישינן לשאלה נוכל לומר סימנים דאורייתא, עכשיו אינו חוזר להוכיח דין סימנים, דמ"מ ליכא הוכחה, די"ל בחיוורי וסומקי, רק מקשה על תירוץ ראשון להכריע דתירוץ בתרא עיקר: ח) שוב ראיתי בנוב"י דפשיטא לי' לדעת הב"ש דאף בטב"ע דכלים אי סימנים לאו דאורייתא חיישינן לשאלה, וע"כ הוכיח מקושיא דחמור בסימני אוכף היכי מהדרינן דלא כב"ש אלא כמהר"ל, ושו"ר בסי' נ"א רצה הגאון ר"מ מפרעסבורג לומר לב"ש דווקא בסימן מובהק אומר הב"ש וכמ"ש, והנוב"י ביאר דברי הגאון הנ"ל משום דאיכא שני חששות וכמ"ש והוא פשוט.

אך דחה הנוב"י מקושיית הש"ס חמור בסימני אוכף כו' אלא ודאי לא חיישינן לשאלה וסימנים לאו דאורייתא וחמור בעידי אוכף, אימא לעולם סימנים דאורייתא וחיישינן לשאלה, אך דווקא בסימנים משום דאיכא שני חששות דלמ"ד סימנים דאורייתא דינו כמו סימן מובהק למ"ד דאורייתא] וחמור נפרש בעידי אוכף, דאי נמי חיישינן לשאלה וסימנים לאו דאורייתא ע"כ נפרש בעידי אוכף, אלא ודאי סברא דשני חששות לאו מילתא, ואי חיישינן לשאלה בסימנים ה"ה בעדים, ואי לא חיישינן בעדים ה"ה בסימנים עכת"ד הנוב"י, ולי לק"מ דוודאי אם נפרש חמור בעידי אוכף ה"ה שאלה בעדים, וסימנים דאורייתא מנלן: ט) ולבאר הדברים יותר נראה, דהנה צריך להבין מנלן סימנים דאורייתא משמלה כיון דלתובעין אתא, דבאין בו סימנים מתייאש, ומנלן דמחזירין, אך נראה, דהנה תוס' ביארו למ"ד סימנים לאו דאורייתא, מ"מ אינו מתייאש כשיש לו סימנים משום דע"י סימנים ימצא עדים, וי"ל דסברא זו לא אמרינן רק למ"ד סימנים לאו דאורייתא, אך למ"ד סימנים דאורייתא ס"ל שאם לא הי' מחזירין בסימנים באמת לעולם הי' מתייאש, והא גופי' בעיית הש"ס סימנים דאורייתא שאם לא הי' מחזירין בסימנים לעולם הי' מתייאש, ומוכח משמלה סימנים דאורייתא, או סימנים לאו דאורייתא ומ"מ דכשיש בו סימן אינו מתייאש דע"י סימנים ימצא עדים ואין להוכיח משמלה שמחזירין בסימנים, והשתא אם תאמר סימנים דאורייתא אי אפשר לפרש חמור בעידי אוכף ובסימני אוכף אין מחזירין משום דאיכא שני חששות, א"כ גם בעדים לא "חזירו, דהא למ"ד סימנים דאורייתא ס"ל דכשאין מחזירין הוא מתייאש, מעתה שמיושב קושיית הנוב"י נשוב לדרך הפשוט בב"ש דווקא בסימן מובהק בכלים מסברא חיישינן לשאלה למ"ד סימנים לאו דאורייתא:

י) ולפימ"ש כשיטת הב"ש סימן מובהק בכליו וסימן אחד בגופו לא מהני אף אי לא חיישינן לשאלה רק טביעת עינא דכליו וסימן אחד בגופו דמהני מ"מ אזדא החשש שכתבתי בתחילת התשובה, דאף אי סימנים לאו דאורייתא צריכין לתירוץ חשש שאלה כדי שלא יועילו שני סימנים בכליו דהויין סימן מובהק, ולדברי הב"ש לית', דאף דלא חיישינן לשאלה, מ"מ מפיק מתורת סימן מובהק, וע"כ נראה לדינא אפי' סימן אחד בגופו וטב"ע דכליו מתירין אותה: העולה לדינא בנ"ד שיש שני סימנים בינונים בגופו וטב"ע בכליו מותרת להנשא ממנ"פ כנ"ל באריכות: הק' אברהם. סימן ע ב"ה יום א' ויצא תרנ"ח לפ"ק פה סאכטשאב. שוכ"ט לכבוד אהובי הרב הגדול החריף כש"ת מו"ה מרדכי מרקיל שלמה נ"י אבד"ק סארנאק. דבר אשת ר' יעקב ב"ר שמואל יוסף גארבער שהלך מעיר שהוא דר בו לכפר צומכעוו הסמוך לעירו וא' וויארסט וחצי, ובדרך פגעו בו שני ישראלים ושאלוהו להיכן הוא הולך ואמר שהולך להערל ששמו כך מכפר הנ"ל לקנות אצלו תבואה, ולערך ג' שעות נשרף בית ערל הנ"ל, והלכו אנשים הנ"ל לכפר הנ"ל ומצאו שני אנשים שרופים. האחד הכירו בהמילה שהי' ישראל, כל גופו הי' שלם אך שחור ולא הכירו אותו בטב"ע שהוא ר"י ברש"י הנ"ל אך נמצא בו ג' סימנים וכולם היו אצל ר"י ברש"י הנ"ל, אך בטב"ע לא הכירוהו מחמת שהי' שחור מאד, ג' סימנים אלו המה, הא' שהי' בצוארו סמוך לסנטר עב וגבוה שקורין זפק, ארכו הי' כמו אגוז (וועלטשינע נים) תחת העור, הב', אצבע שקורין אגודל מידו הימנית הי' כפוף ביותר, הג', שהי' בשינים התחתונים שן אחד בולט יותר מהשן שאצלו, גם מצאו בחצר סמוך לגורן שנשרף בכמו שש אמות פלאשטש לבן שהלך בו ר"י ברש"י הנ"ל בשעה שהלך לכפר הנ"ל והכירוהו בטב"ע שזה הנמצא הוא זה שהלך בו, זהו תורף השאלה:

ומעלתו הביא הרבה דברי אחרונים ואסף היטב הדברים השייכים לזה והעלה להתיר: היתר הא' משום דסימנים אלו עכ"פ הם סימנים אמצעים ושני סימנים אמצעים דעת קצת אחרונים דחשוב סימן מובהק, והביא דברי ברית אברהם בשם מהריב"ל ח"א ס"ח דשן אחד בולט הוה סימן אמצעי ולא סימן מובהק וה"נ הוי סימן אמצעי (בזה יש שינוי קצת כי מהריב"ל שם כתב שהי' בולט יותר משאר השינים, ובנ"ד כתוב בולט מזה שאצלו] ועוד שני סימנים סימן הצואר וסימן אצבע כפוף ביתור דקרובים להיות מובהקים, סימן סנטר מחמת שצמצמו המקום ואמרו המדה כמו וועלטשיני נים, וסימן אצבע כפוף ביותר כתב בשם ספר שב יעקב חלק אהע"ז סי' י"א דכה"ג חשוב סימן מובהק, ובסימנים כאלה דאפשר חשובים מובהקים וסימנים חשובים מובהקים לכ"ע מצטרפין להיות מובהק. והביא כן בשם ספר מראות הצובאות: היתר ב', משום הפלאשטש שהי' מונח באותו חצר, הגם שהב"ש כתב דלא מהני, ולא דמי למוצא פירות בכלי, הנה לא נודע מאיזה טעם לא דמי, וכבודו כתב דבמציאה מהני מטעם קרוב, ואף דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב, הא איכא ברי ג"כ, ולא אלים הרוב להפקיע הקורבה והברי יחד. אך באשה דליכא ברי תלינן דמרובא דעלמא הוא, אך בנ"ד בצירוף הסימנים דרובא דעלמא אין להם הסימנים אלו ולא שייך למיזל בתר רוב. שוב מהני הקרוב, ואף שהוא רחוק ששה אמות, מ"מ עכ"פ הוא קרוב אצל זה ההרוג מאשר הוא לשאר אנשים ולשאלה לא חיישינן כיון דאיכא נמי צירוף הסימנים כדברי מהר"ל מפראג וכדברי חכ"צ והדברים עתיקים: היתר ג' מחחת שהלך לבית הערל שנשרף והוה לי' איהו ודאי, ושאר אנשים ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי כדברי מהרי"ו שהביא בש"ש עכ"ד: תשובה א) הנה היתר הראשון קרוב הוא.

אך מ"ש בהיתר הב' מחמת הפלאשטש, פירושו בב"ש תמוה, דאטו דין מצא פירות בכלי דווקא שמכיר הפירות בטב"ע. סתמא דמילתא אין טב"ע בפירות, אך י"ל כוונת הב"ש כיון שאבד כלי עם פירות ונמצא הכלי שידוע שהוא שלו ע"י הסימנים ופירות בצדו אמרינן שהם פירות שהי' בכלי, דאל"כ פירות שבכלי היכן הם, ולומר שאף שאמת אמר בכלי שקר אמר בפירות ולא הי' פירות בכלי שלו, כיון שאין מחזירין בסימנים אא"כ ידוע שאינו רמאי, לא חיישינן לזה, רק שמא אבד אחר ג"כ, וכיון שאבד פירות בכלי שלו ועכשיו הוא ריקן תלינן שפירות שבצדו מאותו כלי הוא אבל בענין אחר לא שייך זה כלל: ב' ומה שכתב להתיר מטעם קרוב. לא מצאתי בשום מקום שיועיל קורבא להוציא מחזקת א"א, ואם אמרו ברוב וחזקה רוב עדיפא, לא אמרו בקרוב וחזקה. ואין למדין קרוב מרוב. דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב. והרי בחזקה ורובא דרובא עדיף כתבו תוס' פ"ק דחולין (יא) דילפינן מפרה שמזין מהאפר על הטמא ומוציאין אותו מחזקת טמא. אבל מסברא לא הוה ידעינן, וכ"ש בקרוב דגרוע מרוב דלא נדע מסברא, וכיון שרחוק יותר מד' אמות לא מהני גם לדעת השב שמעתתא החולק על הב"ש: ג) והיתר הג' מחמת שהלך באותו דרך ותלינן שהוא האיש, משום אין ספק מוציא מידי ודאי.

יש סתירה לסברת אין ספק מוציא מידי ודאי בזה, מהא דריש האשה שלום, בשלהי הלולי אתלי נורא בי גנני' אמרה דביתהו חזי גבראי אתו חזי גברא חרוכא דשדי ופסתא דידא דשדיא ומסקנא, ורחב"א גברא חרוכא אימא אינש אחרינא אתא לאצולי ואכלתי' נורא ופסתא דידא דשדיא נורא אתלי ואתייליד בי' מומא ומחמת כסופא אזיל וערק לעלמא, הנה שאף שהבעל הי' שם דאמרה חזי גבראי חיישינן לאיש אחר, האומנם כי אפשר לומר שהמעשה הי' שנמצא גברא חרוכא שלם בשתי ידיו וכיון שנמצא פסתא דידא מלבד זה, ע"כ הי' שם עוד איש אחר, אך רש"י פירש פסתא דידא מאיש אחר הבא להצילו, וע"כ הגברא חרוכא הי' חסר פסתא דידא ואעפי"כ חיישינן לאיש אחר, וכתב הנמק"י שכן פסקו רוב ראשונים לחומרא, ואף היש"ש שפסק לקולא, וודאי אינו דומה לנ"ד, דהתם לא הי' שם איש אחר בתחילת השריפה רק שנחוש שמא אתי אחר לאצולי', ומסוגיא זו נסתר נמי היתר המבי"ט מקבר שאבד הוא קבר הנמצא, ובאמת אינו דומה להתם כלל, וכבר השיגוהו בש"ש ואין לכפול הדברים: ד) ובענין אין ספק מוציא מידי ודאי, הנה בחולין (נ"ה) נסתפק הרשב"א בצמקה הריאה ואין ידוע אם בידי אדם אם בידי שמים וראינו שארי רדף אחרי', אם תולין בו כדרך שתולין במשמוש ידא דטבחא או שאני הכא דנולד ריעותא מחיים, ולא אמרינן אין ספק בידי אדם מוציא מידי ודאי בידי שמים:

ה) אמנם נראה דהא מילתא דאין ספק מוציא מידי ודאי תלוי בתרי לישני דרבא סוף פרק אלמנה לכה"ג (ס"ט:) דז"ל הגמ' שם איתמר הבא על ארוסתו בבית חמיו רב אמר הוולד ממזר כו' אמר רבא מסתברא מילתי' דרב דדיימא מעלמא אבל לא דיימא מעלמא בתרא דידי' שדינן לי', אמר רבא מנא אמינא לה דקתני ילדה (אנוסה ומפותה בת ישראל מכהן] תאכל בתרומה משום בנה דמחזקינן לי' בכהן] היכי דמי אילימא דדיימא מעלמא ילדה אמאי תאכל אלא לאו מיני' דיימא ולא דיימא מעלמא ומה התם דלהאי איסורא ולהאי איסורא בתרא דידי' שדינן לי'. הכא דלהאי איסורא ולהאי התירא לא כ"ש וכו' איכא דאמרי בבא עלי' כ"ע לא פליגי דבתרא דידי' שדינן לי' והכי איתמר ארוסה שעיברה רב אמר הולד ממזר כו' אמר רבא מסתברא מילתי' דרב דלא דיימא מיני' ודיימא מעלמא אבל דיימא מיני' אע"ג דדיימא מעלמא בתרא דידי' שדינן לי', א"ר מנא אמינא לה דקתני ילדה תאכל היכי דמי אילימא כו' אלא לאו דדיימא נמי מעלמא עכ"ל הגמ' א"כ ללישנא בתרא אפי' דיימא מעלמא הואיל שהוא בא עלי' בודאי בתר דידי' שדינן ל', והיינו משום דאין ספק דעלמא מוציא מידי ודאי דידי', ולישנא קמא לא ס"ל סברא זו, רק בלא דיימא מעלמא אפי' ספק לא הוי, ופסק רמב"ם כל"ק, וכתב הה"מ פט"ו מהלכות איסורי ביאה דרמב"ם פסק כן לחומרא: ו) והנה לפירש"י הנ"ל בעובדא דגברא חרוכא שהוכחתי מרש"י דלא אמרינן אין ספק מוציא מידי ודאי כן הוא לל"ק, אך גם לפי הנראה מרש"י שהביאו תוס' בע"ז (ז.) דלישנא בתרא עיקר טפי לא קשה לרש"י, דהנה רש"י ס"פ אלמנה לכה"ג פירש בין בל"ק בין בל"ב דלרב הו"ל ממזר ודאי, ופירש מימרא דרבא מסתברא מילתי' דרב וכו' במה דמשוי לי' ממזר ודאי, משמע אבל ממזר ספק הוא לל"ק אפי' בלא דיימא מעלמא ולל"ב בדיימא מעלמא עכ"פ:

ז) ואך הרשב"א וריטב"א תמהו עליו דבפרק עשרה יוחסין המסקנא דלרב ג"כ אסור בממזרת דממזר ספק הוה רק לשמואל מהני בדיקה להתירה בישראלית, ולרב לא מהני] ונראה דרש"י ס"ל דע"כ סוגיא דיבמות חולקת על סוגיא דעשרה יוחסין, דאי כסוגיא דעשרה יוחסין דלרב ממזר ספק הוא, מה הוכיח רבא ממתני' לענין תרומה, דלגבי עצמה מהני ברי דידה בספק, כמו בתרי ותרי בפרק האשה שנתארמלה באומרת ברי לי ונשאת לאחד מעדי', אבל לא לגבי הוולד וכ"ש לגבי הנושא את הוולד, דאפי' ברי של הוולד עצמו לא הי' מועיל, ע"כ הוכיח רש"י דסוגיא דיבמות ס"ל לרב ממזר ודאי, וע"כ לא הי' מועיל ברי דידה במקום ודאי כמו שפירש"י פרק האשה שנתאלמנה באומרת ברי לי דאין אשם תלוי בא אלא למי שלבו נוקפו אבל במקום ודאי אינו מועיל ברי שלה, ושפיר הוכיח רבא ממתני' דבלא דיימא מעלמא לל"ק ובדיימא לל"ב:

ח) וכל זה רש"י לשיטתו פרק האשה שנתאלמנה, ומה דמהני ברי נגד חזקת א"א כבר תרצו תוס' שם דחזקה דייקא ומינסבא מרעא לחזקת א"א, אבל הרשב"א קידושין בעובדא דינאי המלך דעתו דהא דמקשה הש"ס באשם תלוי קאי ולא בחטאת, היינו דאף למ"ד תרי ותרי ספיקא דאורייתא עכ"פ באשם תלוי קאי, ולמה דמשני באומרת ברי לי אפי' למה דקיי"ל תרי ותרי ספיקא דרבנן ניחא דמהני ברי דידה אף נגד החזקה יע"ש, וכן מתבאר מהריטב"א שם ומהר"ן בפירוש הלכות פרק האשה שנתאלמנה, וכיון דמהני ברי אף נגד ודאי לא יתיישב סוגיא דיבמות אף אם חולקת אסוגיא דעשרה יוחסין, דאף דלרב ממזר ודאי, מ"מ י"ל דמהני ברי דידה, ע"כ צריכין לומר תירוץ אחר דלא דמיא זר בתרומה לשאר איסורי תורה שפוגמים בנפשו של אדם, ע"כ האדם נאמן לגבי עצמו, משא"כ טמא או זר האוכלים תרומה פוגמים בתרומה כשמאכיל לטמאים ולזרים כמ"ש הר"ן ריש פרק המפלת במאכיל לטמאים וה"ה במאכיל לזרים, וע"כ אין לו נאמנות לגבי התרומה, ואין ב"ד מניחין אותה לאכול, וכיון שמוכרחין לסברא זו, שוב אין ראי' דסוגיא דיבמות פליגא אסוגיא דעשרה יוחסין ע"כ השיגו על רש"י: ט) והנה לפירש"י אין ראי' כלל דמשום אין ספק מוציא מידי ודאי משוי לי' ודאי בתר דידי', דלעולם ספק הוא. אך שוב מועיל ברי דידה, וע"כ ניחא עובדא דגברא חרוכא דיבמות אף ללישנא בתרא דלא משוי לי' ודאי כלל שבעלה הי' וספק אשת איש היא: י) ולשיטת רשב"א ור"ן וריטב"א דלרב ממזר ספק ומוכח דאין ספק מוציא מידי ודאי משוי לי' ודאי, לא קשיא עובדא דגברא חרוכא דיבמות שהם מפרשים פס ידא דחתנא כמו שגורסים הרי"ף והרא"ש, וא"כ משמע דגברא חרוכא שלם הי', וע"כ איש אחר הי' כאן, ולא שייך לומר אין ספק כו' דוודאי הי' שם אחר: