שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 39

[כמו שכתב התוס' רי"ד ריש פרק במה מדליקין דגזרו בחלב מהותך אטו אינו מהותך אף דאינו מהותך אינו אסור רק משום שמא יטה. ותי' משום דאתי באינו מהותך גופי' לידי איסור דאורייתא שיטה]. ליתא דבטלטול שלא על מנת להוציא לא אתי בי' לידי הוצאה דאורייתא כיון שלא עקר על מנת להוציא. רק שגוזרין שמא פעם אחת יטלטל על מנת להוציא ולא אתי בגופו של טלטול זה לידי איסור דאורייתא: ג) אשר על כן נראה דמשליך לפני בהמתו המוקצה ומאכילה חשיב משתמש במוקצה דאסור מקרא דוהכינו כמפורש בפסחים דלבשל בעצי מוקצה אסור מוהכינו. כי קרא דוהכינו היינו צורך היום כמו שפרש"י שם דוהכינו היינו שיזמין צורכי היום. ואין לומר דזו אינו צורכי היום. רק כמו הנאת ממון שמבריא בהמתו והנאת ממון לא חשיב צורך היום. שהרי אסרו לשחוט המסוכנת אם אין שהות לאכול ממנו מבעוד יום אלמא שלא יפסיד ממונו לא חשיב צורך היום. דאם הי' חשיב צורך היום לשתרי משום מתוך. יש לומר כיון דחובה על האדם להאכיל לבהמתו ואפילו לאכול אסור קודם שיאכיל לבהמתו. וכל דבר שמחויב האדם לעשות ביום טוב חשיב צורך היום: ד) ואף שאסור לבשל לבהמות ולא שרינן מטעם מתוך היינו מקרא דולכם ולא לכלבים. וכהאי גוונא בלצורך גבוה דאסור מקרא דולכם ולא לגבוה אף דחשיב צורך היום שלא יהא שלחנך מלא ושלחן רבך ריקם כמו שכתבו התוס' אסור מקרא דולכם. הכא נמי בלצורך בהמה דאסור מקרא דולכם:. ה) והא דמותר להניח בהמתו אוכלת מן המוקצה. משום דאינו עושה בידים. והנאה דממילא מותר במוקצה. כמבואר במגן אברהם סימן תקנ"א ס"ק י"ב. ועיין רשב"א שבת (דף כ"ט) ובשלחן ערוך הרב מלאדי בקונטרס אחרון סימן תק"ט. ומה שבהמה אוכלת הוא לדידי' הנאה דממילא.

ואפילו מעמידה הי' מותר אי לאו גזירה דשמא יוציא דלא חשיב נהנה בידים כמבואר בתוס' בבא קמא (דף נ"ו:) דמעמיד בהמה על גבי קמת חבירו אין חיובו רק משום שן וברשות הרבים פטור [ואפילו לדעת רמב"ם שחייב משום מזיק שאני ניזקין דאפילו גרמי חייב] וזה בשאינו מטלטל המוקצה בידו. אבל אם לקחת המוקצה בידיו ומשליך לפני בהמתו חשיב מאכיל בידים כדמוכח מהא דבכורות דוהאכילה ר' טרפון לכלבים דמוקי ליה בנשא ונתן ביד. ואף דמסתמא לא הלך ר' טרפון לבית בעל הבהמה להאכיל שיתחייב משום שן. ולשיטת הרמב"ם שמעמיד חייב משום מזיק ופרשנו משום גרמי בדיין גרמי פטור כמו שכתב הרמב"ם דבעינן נשא ונתן ביד אף על פי שגרם להזיק לא נתכוין להזיק. ועל כרחך משליך לכלבים חשיב בידים: ו) וכן ברש"י פסחים (דף ה':) דבמאכיל לכלבים מקיים עשה דתשביתו ואף שאין נותנו בפי הכלב ממש רק שמשליך לפניו. וכן בפסחים (דף ל"ב.) דאוכל תרומת חמץ לר' יוסי הגלילי דמותר בהנאה חשיב מפסיד לכהן שאם רוצה הכהן מריצה לפני כלבו ועל כרחך דמקיים בזה עשה דתשביתו [דאם לא כן איך מותר לבטל עשה דתשביתו] דחשוב בידים. הכא נמי כשמשליך בידים לפני בהמתו הוי מאכיל בידים ומשתמש במוקצה בידים אף דאכילת בהמתו הוי לדידי' הנאת ממון. לבד ממון מה שמקיים בזה החיוב להאכיל לבהמתו חשוב צורך היום ואסור במוקצה מקרא דוהכינו: ז) האומנם כי יש לפקפק בזה כי המאכיל לבהמתו אינו מתכוין לקיים החיוב רק להנאת ממון לבד והוי דבר שאינו מתכוין. אך לא קשה מידי דפסיק רישי' שודאי מקיים חיובו. אך בחזי לקטן שאין לו מה יאכל שדינו כחולה שפיר אמרתי דמשום טלטול אין לאסור. דלגבי איסור טלטול בעצם שהוא משום גזירה שמא יוציא לא שייך מיגו דאיתקצאי.

ואי דחשיב הוא גופי' משתמש במוקצה מה שיוציא ידי חובתו להאכיל הקטן דבאושא התקינו שיהא זן בניו עד שיהא בן שש. הא ודאי לא מתכוין לכך רק לטובת הקטן. ואי דפסיק רישי' הוא הא שבות דפסיק רישי' מותר במקום צערא כמו שהעליתי ס"ק ל"ח אות ל"ד עיין שם היטב. כל שכן במקום חולי: סימן קכא: שנית להנ"ל. א) מה שהקשה כבודו ממה שפרש"י דגרעיני תמרים שנמאסין בעינו כגרף של רעי נוטלין מלפניו ונותנו לבהמה. הנה דכשאין איסור טלטול אין איסור בלהאכיל לבהמה וכל האיסור להאכיל לבהמה משום איסור טלטול. לא שהאיסור לטלטל משום איסור להאכיל. והביא ר' עקיבא איגר בסימן שכ"ה סעיף י"א דבמקום דמותר לטלטל כגון גרף של רעי משמע מרש"י דמותר לי' להאכילו לבהמה. יפה הקשה: ב) אך האמת כדבריי ור' עקיבא לשיטתו [ומרש"י אין ראי' כמו שיתבאר] בסימן רע"ט ס"ק י"ב דמשמע מר"ן דמה דשרי ר' שמעון מוקצה מחמת מיאוס היינו בנוטלו להשתמש בו ואינו חושש למיאוסו. אבל אם לא ירצה להשתמש בו אסור לטלטלו לצורך מקומו עיין שם היטב. אך בנו ז"ל היטב אשר השיג עליו עיין שם. וכן משמע להדיא ריש פרק מפנין דהא דלר' שמעון מותר לטלטל את האוצר לצורך אורחים. ואף דעדיין אוצר הוא. אך טעמא בעי כיון שלא חישב עליו לאכילה הא עדיין מוקצה הוא כדברי הר"ן ולמה מותר לטלטלו. ומוכח כמו שכתבתי דאין איסור טלטול מוקצה רק משום איסור התשמיש וזה שמותר בתשמיש דכשירצה להשתמש או לאכול יתבטל מהקצאתו] ממילא מותר בטלטול. ומוכח דאיסור טלטול מוקצה אינו בעצמותו אלא מחמת איסור התשמיש כמ"ש. ור' עקיבא לשיטתו דסבירא לי' באמת דכל זמן שלא חישב עליו להשתמש באמת אסור בטלטול. וזה נסתר מש"ס מפנין הנ"ל: ג) ומרש"י אין ראי' דשם המעשה שאכל תמרים וצברם לפניו שהי' כגרף של רעי ונוטלן מלפניו ונותנן לבהמה.

ועל כרחך דכשאכל התמרים כבר נתן מאכל לבהמתו. שהרי אסור לאכול קודם שיתן מאכל לבהמתו. ועל כרחך כבר נתן מאכל לבהמתו. והגרעינין שזורקין לפניהם אפשר לא יאכלו עד אחר השבת וליכא פסיק רישי' ומותר כיון שאינו מכוון למצוה להאכיל לבהמתו. או אפשר דאותן שנטלו מלפניו ונתנו לבהמה שלא בציווי ר' הונא עשו כן וגבייהו ליכא מצוה. והוא המצוה נעשה אליו ממילא: דברי הדוש"ת הק' אברהם. סימן קכב: לר' מרדכי נ"י. א) מה שכתב לחלוק על הפרי מגדים שכתב דשבות דטלטול מוקצה קיל והותר לצורך חולה שאין בו סכנה. ואני סתרתי דבריו מתוס' סוכה. ומעלתו הביא גם כן סתירה לדבריו מריש פרק נוטל. יפה אמר: ב) ובמה שכתבתי לתרץ קושייתי דעצם איסור מוקצה דנפיק מקרא דוהכינו אינו רק לאכול ולהשתמש בו. אלא דכיון דאסור בכל תשמיש דומה לאבנים שאסור לטלטלם. ומעלתו הביא ראי' מתוס' שבת (דף קנ"ו) דיבור המתחיל והאמר ר"י שכתבו דלענין טלטול מוקצה לא אמרינן מיגו דאיתקצאי מעלתו כתב שנסתפקו וליתא שכן כתבו במסקנא] אין ראי' דתוס' כתבו שם לענין דמה שהי' ראוי בין השמשות רק לטלטל הי' אסורה. בזה לא אמרינן מיגו דאיתקצאי. הטעם בזה פשוט דענין מוקצה במה שאין ראוי לאכילה ולהשתמש בו. אבל מה שראוי אינו מוקצה כלל. ואף לטלטל מותר ותדע דאי במוקצה לטלטול אזלינן בתר מה שלא הי' מוכן מערב שבת לטלטול. אם כן להיפוך במה שלא הי' ראוי להשתמש רק הי' מוכנים לטלטול כגון אבנים שהי' צריך למקומם. והי' מוכנים בין השמשות לטלטלם לצורך מקומם יהי' מותר לטלטלם. והא בורכא. ובתוס' מכלתין (דף קמ"ג.) דיבור המתחיל עצמות וקליפין. לא כפי' הקונטרס דאין ראוי לאכילת כלבים. דר' שמעון לכל הפחות בעי שיהי' ראוים למאכל בהמה עיין שם. והא טעמא דר' שמעון דמה שאינו מוקצה גמור כגון מוקצה מחמת חסרון כיס.

אמרינן דעתי' עילווי'. ואי מוכן לטלטול חשיב מוכן לגבי טלטול. והא הי' דעתי' עילווי' לפנותם מהשלחן. אלא ודאי משום זה לא חשיב מוכן גם לגבי טלטול. כמו כן להיפוך אם הי' מוכן לצרכיו אף שלא הי' מוכן לטלטול חשיב מוכן אף לגבי טלטול ומכל מקום מה שמוקצה מצרכיו. יש לומר שאסור בטלטול בעצם. מכל מקום האמת כדבריי. ויש לומר דטעם דאזלינן הכל בתר צרכיו ולא בתר הטלטול. הוא גם כן משום זה דטלטול אינו שייך לוהכינו. אך לזה אין צריך ראי' שכן מפורש בגמרא שבת וברש"י ביצה כמו שכתבתי באגלי טל: ג) אך מה שמצאת סתירה לזה מתשו' מהרי"ל סימן קט"ו במה שמתקנים מאכל התינוק בשבת על ידי גוי וישראל מטלטלין אותו. מאכל התינוק דומה לחולה שאין בו סכנה דאומר לגוי ועושה. ממילא אינו מוקצה שמוכן בין השמשות לתקנו על ידי גוי. והנה אף שהתיר לומר לגוי לתקנו לצורך התינוק ובודאי, הי' רשאי התינוק לאוכלו. דאם לא כן למה הי' מתקנין אותו ועם כל זה לא התיר הטלטול לישראל אלא מטעם הנ"ל דמוכן הי' בין השמשות עד כאן דבריו: ד) והנה מ"ש רשאי התינוק לאוכלו. מאי איסור והיתר שייך בתינוק. אך אף שגדול אינו יכול להאכילם שהזהיר גדולים על הקטנים ודלא כאיסור והיתר מכל מקום על ידי גוי ודאי רשאי להאכילו כמו שכתב המגן אברהם סי' שמ"ג דעל ידי גוי לית בי' משום להזהיר גדולים על הקטנים. ומשום אמירה לגוי שבות ליכא. דאפילו מלאכה גמורה על ידי גוי מותר לצורך חולה שאין בו סכנה. מכל מקום בשביל זה לא יחשב ראוי משום דחזי לקטן. דכיון דלא ספינן לקטן בידים. לא חזי אפילו לקטנים קרינן בי' כמו שכתב הרשב"א פרק חרש בטעם איסור הטלטול הטבל אף דחזי לקטן. ומהאי טעמא מטלטלין מאכל ביום הכיפורים. אלא משום דלא ספינן לי' בידים דבר שאינו ראוי אפילו לקטנים קרינן בי' עיין שם.

והכא נמי כיון דאין היתר רק על ידי גוי דחשוב כאוכל הקטן מאליו. לא חזי אפילו לקטן קרינן בי'. ובטבל נמי כיון דליתן לקטן אינו אלא בלאו. ולראב"ד באיסור לאו לא גזרו אמירה לגוי ואף על פי כן אסור הטלטול. ומוכח כיון דלא ספינן לי' אנן בידים לא חזי אפילו לקטנים קרינן בי': ה) וקצת יש לדייק מדנקט מהרי"ל איסור מוקצה. ולא איסור דלא ספינן בידים המוקצה משום להזהיר גדולים על הקטנים. אך חדא מתרתי נקט ואיסורא דגופה חמיר ודאי: סימן קכג. ב"ה ג' ויצא עת"ר. שלום לכבוד האברך המופלג חריף ובקי השנון מו"ה אברהם נ"י בק"ק שצוצין: א) אשר הקשית למה שכתבתי בס"ק ס"ב אות ב' דחיוב ברכת המזון רק על הנאת מעיו דהנאת גרונו כבר עברה. למה באכל כשהי' חול וקידש עליו היום שבת או ראש חודש ספק אם מזכיר מעין המאורע אי אזלינן בתר התחלת הסעודה. ומה ספק הלא הברכה על שהמאכל עכשיו בתוך מעיו ועכשיו קידש היום עד כאן דבריך. יש לומר כמו שכתב הרא"ש בהא דכתיב וזבחת בעינן מעשה דידי'. ואם נפל סכין מידו ושחטה פסולה. דלשון וזבחת כמו ועשית, הכא נמי ואכלת שיעשה ההנאה במעשיו ועכשיו מונח המאכל ממילא במעיו. ועוד דע שכן כתבתי רק לרמב"ם. אבל לשאר פוסקים יש לומר כיון דכתיב ואכלת אינו חייב אלא אם כן נהנה גרונו. וכן פרש"י אזוקי מזיק לי' ופרש"י דגבי ברכה ואכלת כתיב. ואף דהברכה על הנאת מעיו. מכל מקום אינו חייב בברכה אלא אם כן נהנה גרונו ולרמב"ם יש לומר כיון דהברכה על הנאת מעיו הא דכתיב ואכלת דיבר הכתוב בהוה ולעולם אפילו לא נהנה גרונו חייב: ב) ואשר תרצת משום דחוי. ואפילו למאן דאמר אין דיחוי אצל מצוות בגברא יש דיחוי רק אם מעולם לא נתחייב כלל לא שייך דיחוי. והבאת דברי הטורי אבן ראש השנה במלואים. דע שטעות גדול בידך ובגברא לא שייך כלל דיחוי.

לא שנא דיחוי מעיקרא לא שנא נראה ונדחה. וכמה ראיות לזה. א' מהא דעתים חלים ועתים שוטה שאכל מצה בשטותו לא יצא וצריך לחזור לאכול מצה בחלמותו. והא נפטר לגמרי דנראה ונדחה. הב' דכתב רמב"ם בחגיגה נטמא ביום ראשון מביא כשיטהר כיון שכבר נתחייב בתחילת היום. והרי נדחה כשנטמא ונראה ונדחה. הג' הא דפרק קמא דזבחים (דף י"ב:) הפריש קרבן והמיר או נשתטה וחזר ונשתפה הקרבן כשר דאין בעלי חיים נדחין, הא מכל מקום נדחה גברא מחיובו ובטח עוד כמה ראיות לזה. ודברי רא"ש פ' ואלו מגלחין משום דלא חזי בתחילה אין לו תשלומין כמו שפי' דבריו להדיא. וסוף דבריו להשיב על ראיית הר"מ מאין דיחוי אצל מצוות. והתימה בדבריך שחשבת טעם רא"ש משום דיחוי. ובעצמך כתבת דהיכי דבתחילה לא חל חיוב עליו לא שייך דיחוי: ג) אשר כתבתי דלריש לקיש דסבירא לי' הנאת מעיו אפשר דבעי נמי הנאת גרונו שהרי מותר לאכול ערב יום הכיפורים עם חשיכה ונהנין מעיו ביום הכיפורים. אלא ודאי לא הוי אכילה בלא הנאה. וביום הכיפורים כתבתי דאינו חייב אלא בתרתי גרונו ומעיו כדי שיהי' עינוי שיש בה אבידת הנפש צריך הנאת מעיו וכדי שיהי' חייב כרת במקום אחר צריך הנאת גרונו. ונסתפקת אם אכל כזית ביום הכיפורים וכזית ערב יום הכיפורים עם חשיכה. דהשתא יש הנאת מעיו בשני זתים לפי מה שכתבתי דאכילת ערב יום הכיפורים על ידי זית מערב יום הכיפורים. והנאת גרונו כדי שיהי' כרת במקום אחר הא סגי בכזית ביום הכיפורים עד כאן דבריך. פשוט בעיני שפטור דכיון שכזית שמערב יום הכיפורים אינו חייב עליו כרת במקום אחר אינו מצטרף: ג) אך אמינא בה טעמא גם כן דלכאורה הראי' שכתבתי לריש לקיש בעי נמי הנאת גרונו מת שמותר לאכול בערב יום הכיפורים עם חשיכה תמוה. דהא בגמרא אמרינן מה מלאכה שב ואל תעשה אף עינוי שב ואל תעשה.

וכיון דבמלאכה שב ואל תעשה הוא בשבת. שהרי מותר לעשות מערב שבת שתגמר בשבת הכא נמי שב ואל תעשה דבר המבטל עינוי ביום הכיפורים וכיון שביום הכיפורים עצמו לא פעל הנאת מעיו רק באכילתו ערב יום הכיפורים עם חשיכה מותר: ה) אך אבאר דבריי דהנה בכתובות (דף ל':) מבואר שאם תחב לו חבירו חלב בתוך בית הבליעה חייב אף שלא עשה מעשה. ולכאורה אם יהי' בשוגג יפטור מחטאת. דבחטאת הא בעינן מעשה כבריש כריתות. אך יוקשה על זה לפי דברי הרי"ף פ' ד' מיתות דמה דאפשר בלא מעשה אף אם עשה מעשה פטור מחטאת ועיין שם בחידושי הר"ן. ואם כן לעולם לא יתחייב האוכל חלב חטאת דאפשר בלא מעשה אם יתחוב לו חבירו. ומוכרח לומר כמו שכתבו התוס' בבא קמא (דף ל"ב) בהא דכתיב ונכרתו הנפשות דרחמנא אחשבה להנאה מעשה הכא נמי באכילה אף אם תחב לו חבירו חשובה ההנאה מעשה. ובכל מקום חלבים ועריות כי הדדי נינהו לענין הנאה במתעסק. וכן בקרא את הלחם אשר הוא אוכל. אכלה ומחתה את פי' ואמרה וגו'. ואם כן אם איתא דהנאת מעיו לבד חשוב אכילה. ואכילה חשוב מעשה. אם כן מה שמעיו נהנין יחשבו מעשה *). אלא ודאי הנאת מעיו לבד לא חשובים אכילה ולא הויין מעשה. ועל כן מותר לכתחילה: ו) ומכל מקום לא החלטתי שיהי' זה ראי' דלריש לקיש בעי נמי הנאת גרונו. [וכתבתי בלשון אפשר] דיש לדחות ולומר הנאת מעיו לא נקרא אלא בשעה שהגיע למעיו שנעשה אז מרעב שבע. והוא הנאה מחודשת דומיא דהנאת גרונו. אבל כשכבר הוא במעיו אין כאן הנאה מחודשת. רק שאם הי' יוצא המאכל ממעיו הי' חוזר להיות רעב. זה אינו נקרא הנאת מעיו. [ועיין ריש במה טומנין דמחלק כהאי גוונא בין אולודי מוליד בין אוקומי מוקים]:

ז) אך מכל מקום חשיב עדיין הנאה ראשונה קיימת כיון שאם הי' יוצא ממעיו הי' חוזר להיות רעב, דומה לזה מצינו במקדש לאחר ל' ונתאכלו המעות בתוך שלשים דמשמע בר"ן דהקידושין במה שנותן לה תחילה מעות ולא חשיב פסקה הקנין. משום דאי לאו הקדושין היתה מחויבת להחזיר. ואף דבהא לא מקדשה דהוה מקדש במלוה. מכל מקום מועיל שלא יחשב פסק מעות ראשונים ומיקדשה שפיר במה שנותן לה תחילה המעות. ועיין באבני מילואים סימן מ' סק"א שביאר שכן שיטת ריטב"א. והכא נמי כיון דאי לאו המאכל הי' חוזר להיות רעב חשיב הנאתו ראשונה קיימת ומברך על הנאתו ראשונה: ח) אבל ביום הכיפורים דהנאתו ראשונה הי' בערב יום הכיפורים אין כאן סרך איסור [ועיין שבת (דף פ'.) אך עיין זבחים (דף צ"ג.) דר' אליעזר סובר הזאה צריכה שיעור ומצטרפין להזאות ודו"ק היטב] אך אם נאמר דאוקומי מוקים ביום הכיפורים איסור אכילה לא איכפת לן. אם כן האוכל ביום הכיפורים בשעדיין אינו רעב כלל יפטור שעדיין לא הי' מעונה כלל רק שגורם שלא ירעב מהר ואוקומי מוקים שביעתו. והא אמרת דאוקומי מוקים לית לן בה. ואנן לא פטרינן אלא אכילה גסה שאינו נהנה כלל באכילתו כמו שביארו התוס' דאכילה גסה היינו שקץ במזונו: ט) מיהו לפי פירוש הזוהר הקדוש ושאר מפרשים עינוי הכנעה שאכילה מחזק היצר הרע ומבטל הכנעה. ועל כן כתב מהרי"ו דביום הכיפורים אין יצר הרע משום שאין בו אכילה ושתי' ניחא. דכל זמן שנהנה באכילתו הוא מבטל הכנעה. והדבר צריך תלמוד: י) והשתא להלכה דקיימא לן הנאת מעיו לא הוי אכילה אי אפשר לצרף כלל מה שאכל ערב יום הכיפורים עם חשיכה כיון שלא עשה מעשה ביום הכיפורים, וכמו שאינו מצרף העושה מקצת מלאכה בערב שבת שתעשה בשבת יא) אשר הקשית על מה שכתבתי דביום הכיפורים אינו חייב בהנאת גרונו לבד בלא הנאת מעיו.

אם כן הא דאמר ר' מאיר גבי יש אוכל אכילה אחת וכו' ר' מאיר אומר אף אם הי' שבת והוציאו חייב ודייקו התוס' דחשוב הנחה משעת בליעה. דאי לא חשוב הנחה עד שיניחו במעיו אינם באים כאחד. הכא נמי אם באכילה דיום הכיפורים אינו חייב עד שיניח במעיו אינו בא כאחד עם יתר ג' החטאות. לא קשיא דמכל מקום הבליעה גם כן מסייע לחיוב. דאינו חייב על הנאת מעיו לבד. ובתוס' שפיר דייקו דאם איתא דלא הוה הנחה עד שיניח במעיו הבליעה אינו מסייע כלל לחיוב שבת כיון שאינו לא שעת עקירה ולא שעת הנחה. שהרי צמקה בין עקירה להנחה וחזרה ותפחה חייב אם אין דיחוי באיסורין. הנה דאין החיוב על האמצע: דברי הדוש"ת הק' אברהם. סימן קכד. לר' אברהם נ"י: א) על מה שכתבתי בס"ק ס"ב אות ב' דביום הכיפורים אינו חייב אלא בשניהם יחד. היינו הנאת גרונו והנאת מעיו. הקשית מתוס' עירובין (דף כ'.) שהוכיחו דבשעת בליעה חשיב הנחה מיש אוכל אכילה אחת וחייב עלי' ד' חטאות. ר' מאיר אומר אף אם הי' שבת והוציאו חייב. ואיך חשיב הוצאה בהדי הנך. הא בעידנא דמחייב עלייהו דהיינו בשעת הנאת גרון. אכתי לא מחייב אהוצאה עד שיניחו במעיו. אלא אהוצאה נמי מחייב משעת בליעה דחשוב כמונח. ולפי מה שכתבתי איך חשיב יום הכיפורים בהדייהו הא הנך חייב בהנאת גרונו ויום הכיפורים עד שיגיעו למעיו. הקשית בחכמה ב) מכל מקום אינו קושיא דמכל מקום הא בלא הנאת גרונו לא מחייב והחיוב בא על הנאת גרונו גם כן שהוא בשעה שנתחייב על הנך, ותוס' בהוצאה שפיר מקשי דהחיוב הוא על העקירה וההנחה [ועל שעה שבא מרשות לרשות] ונמצא שעל שעת הנאת גרונו שאינו לא שעת עקירה ולא שעת הנחה לא נתחייב כלל משום שבת. ונמצא החיוב חלב ונותר וטמא במוקדשין וחיוב שבת אינם בזמן אחד: