שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 4

וכשם שכתב ח"מ וב"ש על הרמ"א כן יש לכתוב על המג"א יפה הקשה. ובודאי כוונתו של הפרמ"ג מדלא הביא. המג"א דברי הח"מ שהי' בזמן אביו של הש"ך כמפורש באהע"ז (סימן י"ז) שהחליף תשו' עמו קרוב לודאי שראה ספרו. ולא כתב דבריו. מכלל דלא ס"ל כוותי': ה) [ומ"ש כבודו ראי' מדכתב המג"א. וכך כתב מהרי"ט משמע שהשוה דעתו לדעתו ופוסל בנשתנה. אין ראי'. שהרי מהרי"ט (סימן ל"ב) פוסל אפילו לא נשתנה צורת האות ולא מצא מקום להכשיר לר"י אלא בנוגע ואינו נכנס ובזה הרי מכשיר המג"א להדיא. אך באמת לא כתב המג"א דברי מהרי"ט על מה שהכשיר. רק על מה שפוסל בנכנס לחלל דל"ח] והרב שכתב הפסול בנכנס לחלל דל"ת. ולא כתב הפסול בנשתנה צורת האות. משמע דעתו להכשיר. ונחזי אנן: ו) והנה דברי הח"מ קשיין. שפוסל בנשתנה צורת האותיות מחמת דברי [רמב"ן] אחרים שבר"ן. והא הב"י כתב שכל הפוסקים הנ"ל מכשירים. ומה חזית לדחות כל הני מחמת הרמב"ן. ויותר תמוה שהרי הריב"ש כתב בשם רמב"ן שזה יותר קרוב לפסול מנוגעין. ואם נוגעין פסול. כ"ש שזה פסול. אך לפי אמת שנוגעין כשר בגט גם זה כשר. רק בספר תורה פסול עכת"ד. והאיך פוסל הח"מ בגט מחמת הרמב"ן. ובאמת ברמב"ן שלפנינו ובר"ן בשם אחרים לא נזכר מדברי הריב"ש: ז) ונראה דריב"ש דייק מלשון 'יותר' קרוב לפסול וכו' היינו שהוא חמור מנוגעין. ואם נוגעין יפסול. כ"ש נכנס לחללה. ולפי האמת שניהם כשרים. ויש לפרש מעורה כפשטו בנוגעין. ובזה מדוקדק לשון יותר קרוב לפסול. ולכאורה קורבה מהו. ואם ס"ל פסול הוה לי' למימר פסול. אך לריב"ש הנ"ל דרמב"ן ס"ל באמת דכשר אך שחמור מנוגעין. אי אפשר לומר יותר פסול. דהי' משמע דגם נוגעין פסול וזה יותר ובאמת ס"ל לרמב"ן שכשר. ע"כ אמר בלשון "יותר קרוב". היינו שבנכנס יותר סברא לפסול.

ובנוגעין סברא מועטת מנכנס לחללה. מכל מקום להלכה שניהם כשרים: ח) והנה ח"מ לא דייק לשון יותר ומפרש כפשטו דבנכנס לחללה פסול. וקשה לי' לשון קרוב. ע"כ פי' שפסול דוקא בנתבטל צורת האות. שאין קורין אותו כתקנו. ע"כ אמר בלשון קרוב לפסול שצריך לעיין בו לראות אם נשתנה צורת האות. היינו שאם יכסה שורה התחתונה לא יראה צורת האות העליונה פסול. וע"כ אין סתירה מדברי פוסקים שחולקים על רמב"ן. די"ל דאינהו לא איירי בנתבטל צורת האות. אך לריב"ש בספר תורה לעולם פסול. כי רמב"ן לא מיירי כלל מנתבטל: ט) עוד יש לומר דבנשתנה צורת אות דבנוגעין פסול שפיר יש ללמוד מזה קל וחומר לנכנס לחללה. ומ"ש ריב"ש שרמב"ן מכשיר בגט היינו בלא נשתנה. אך הלא בסק"ו מספקא להח"מ בנוגעות. ועוד דעדיין למה דחה כל הפוסקים מחמת הרמב"ן. ועוד דאם כן שפסק כרמב"ן נגד כל הפוסקים יומשך מזה לפסול בספר תורה אפילו לא נשתנה ופשט המחבר באו"ח אינו כן. ועוד דלריב"ש נשתנה צורת האות שכתב רמב"ן. אין הפי' שאין יודעין לקרותו דכהאי גוונא גם בנוגעין בגט פסול. רק הפי' דזה עצמו מה שנכנס לחלל חשיב שינוי צורת האות [ובזה הא בגט כשר] ואיך ילמוד מזה הח"מ לאין יכולין לקרותו לפסול בגט. דמזה לא מיירי רמב"ן הוא אחרים שבר"ן כלל. ולשון הח"מ מבואר דמנשתנה צורת האות שהזכיר רמב"ן למד דבריו. ומחוורתא כמ"ש תחילה: י) והנה פי' ריב"ש בלשון רמב"ן נראה יותר ופסול לרמב"ן בספר תורה אפילו לא נתבטל. אך שאר פוסקים חולקים וס"ל אף דבגט נוגעין פסול נכנס לחללה כשר. וה"ה בס"ת דכשר נכנס לחללה דנוגעין פסול דהא אינהו מכשרי נכנס לחללה אף אם תמצא לומר נוגעין בגט פסול: יא) והנה לריב"ש אין ראי' כלל לפסול בנשתנה צורת אות אפילו אין קורין אותו כתיקונו בספר תורה לדידן ובגט אפילו לרמב"ן:

יב) אך לכאורה נשתנה צורת האות ואין קורין אותו כתקנו שוב דומה לנכנס לחלל דל"ת ודומה לה"א. ה"ה נשתנה צורת האות שאין קורין אותו כתקנו אך יש לחלק דהנה גוף הדין צ"ע דלמה יפסול אף בנכנס לתוך דל"ת משום שנראה ה"א. הלא ניכר שראש למ"ד הוא שהראש מחובר בגוף הלמ"ד. ואף שאם יכסו גוף למ"ד שבשורה תחתונה יראה הלמ"ד שבשורה ראשונה ה"א מכל מקום השתא שמגולה ניכר שדל"ת הוא. ולא דמי לשאר דברים שסומכין על תינוק שצריך לכסות שלפניו דמה שניכר מחמת אות שלפניו לא מהני כיון שאין היכר בגוף האות. אבל בנידון דידן שכל הפסול מחמת ראש הלמ"ד שמתוכה נראה ה"א ובראש הלמ"ד גופה יש היכר מה שמחובר לגוף הלמ"ד. וכבר נתעורר כעין זה בראנ"ח לדעת רמב"ן שפוסל בספר תורה אפילו יכולים לקרותו לא קשיא הלא ניכר כו' דמה בכך שניכר דלרמב"ן אפילו ניכר פסול. דמכל מקום מה שנכנס אות אחר תוך חללה חשיב בלבול ושינוי צורת האות. אך לדידן דאין פסול רק בנכנס בתוך דל"ת ונראית ה"א קשה הלא ניכר שאינו ה"א מחמת חיבור ראש הלמ"ד בגוף הלמ"ד יג) אך ברורן של דברים דוא"ו שבראש הלמ"ד הסופרים כותבין אותו מלמעלה למטה. וכי כתב הסופר ראש הלמ"ד שבתוך הדל"ת נפסל הדל"ת שאז נראית ה"א שאין עדיין ראש הלמ"ד מחובר לגוף הלמ"ד ושוב אינו חוזר להכשרו במה שהמשיך עד הכ' שבלמ"ד כיון שלא עשה מעשה בדל"ת. ואין זה כתיבה. וגרוע מחק תוכות שפסול משום שלא עשה מעשה בגוף האות רק סביבות האות. כ"ש זה שלא עשה מעשה באות דל"ת כלל: יד) אך יש לפקפק בזה ולומר כיון דתחילה הי' דל"ת ומחמת ראש הלמ"ד נעשה ה"א כשנתחבר לגוף הלמ"ד ונסתלק ראש הלמ"ד מהדל"ת חזר דל"ת לקדמותו. מאחר שעכשיו לא ה"א רק דל"ת. ואם תאמר דבעצמותו נקראת ה"א לולא הכ"ף שבלמ"ד שלמטה ולא משגחינן בכ"ף שבלמ"ד רק בוא"ו שבלמ"ד,.

שנכנס לחללו. ליתא שהרי באותיות הדבקים ואין תינוק קורא כהלכתו פסול. [כמ"ש הה"מ פ"ו מהלכות גירושין הביאו הב"ש] והח"מ אף שבסק"ו כתב בלשון אפשר שפסול. חזר בו תוך כדי דיבור בסק"ט וכתב שאם אינו נקרא לתינוק ודאי פסול. ונאמר גם כן דלא משגחינן באות שבצדו. ואם תאמר משום שדבוקים ה"נ דבוק ראש הלמ"ד בכ"ף שבלמ"ד לקדמותו. ודוקא בנפלה טיפת דיו בתוך אות אינו מועיל לגרור הדיו שהרי בטל האות לגמרי. וכבר הביא הט"ז באהע"ז (סימן קכ"ה סק"ט) לדמיון מהא דב"ק בור שטממה וחזר ולקח העפר חשיב בור חדש. אך הכא שגוף הדל"ת לא נתקלקלה כלל. רק ראש הלמ"ד ביטלה מתורת דל"ת. כשנסתלק ראש הלמ"ד חזר דל"ת לקדמותו דומיא דבור מגולה שכיסהו וחזר וגילהו דלא אסתלק מעשה ראשון: טו) אך יש לומר כיון שלבשה צורת ה"א כשחזר ונעשה דל"ת פנים חדשות באו לכאן. ואינו דל"ת ראשון. אבל בלמ"ד הנכנס באות חי"ת אף שתינוק אין יכול לקרותו ונתבטל מהיות חי"ת. כשחיבר ראש הלמ"ד לגוף הלמ"ד ונסתלק ראש הלמ"ד חוזר חי"ת לקדמותו וכה"ג בפ"ג דטהרות משנה א' ברוטב וגריסין כו' בזמן שהם משקה טופח הרי אלו תחילה. קרשו הרי אלו שניים חזרו ונימותו כביצה מכוונת טהור ואינו חוזר לטומאה ישנה. אבל שמן שבזמן שקרוש אינו לא אוכל ולא משקה כשחזר ונימוח חזר לטומאתו ישנה. כיון שלא נשתנה בינתיים ממשקה לאוכל עיין שם בר"ש מ"ב. הכא נמי בנדון דידן בראש למ"ד שנכנס בדל"ת כשנתבטל דל"ת בתחילת כתיבת ראש הלמ"ד ונעשה ה"א. כיון שנשתנה מדל"ת לה"א כשחזר ונעשה דל"ת לא חשיב דל"ת ראשון. [כשם שלא חשיב משקה ראשונה שישוב לטומאתו ישנה כיון שנעשה אוכל בינתיים. ה"נ נעשה ה"א בינתיים] אבל נכנס בראש חי"ת כיון שלא נשתנה לאות אחר. רק שביטל החי"ת חוזר לחי"ת ראשון.

כשם ששמן אף שבשעה שקרש נתבטל מהיות משקה כיון שמכל מקום לא נעשה אוכל חוזר למשקה ראשונה. מכל מקום אין לחילוק הזה ראי' ברורה. ודבריי בזה להלכה ולא למעשה: טז) והנה כ"ז בלמ"ד שעליונו נכנסת לחלל הה"א או חי"ת שבשיטה העליונה. אבל בנידון שלו בעקב ב' הנכנס בדל"ת. כיון שבשעה שכותב עקב הב' כבר מחובר עקב הב' בעליונו של ב' וניכר היטב שאינו שייך לדל"ת. לא נעשה ה"א מעולם וכשר. ואל"כ הי' להם להפוסקים להזהיר בזה שירחיק קצת הבי"ת מהדל"ת. דלפי מה שמבואר בש"ע להרחיק אות מאות כחוט השערה ממילא נכנס קצת עקב הבי"ת בהדל"ת. רק שאפשר שלא יכנס כשיעור אות קטנה שיעור רגל שמאלי של ה' ועכ"פ הי' להם להזהיר שלא יהי' בו כמלא אות קטנה. וגם מה שרגל שמאלי צריך שיהי' כמלא אות קטנה אינו דבר ברור ועיין (סימן ל"ב סעיף ט"ו). אלא ודאי כדכתיבנא: יז) ברם דא צריך להודיעו. שאם יכסו רק תחתונו של בי"ת ולא ישיירו רק העקב הנכנס לתוך חללה של דל"ת יקראנה התינוק ה"א פסול כי תחתונו של בי"ת עושים הסופרים אחר העקב. אך דבר זה א"א כי איך יקרא התינוק ה"א ובעקב זה מחובר עליונו וצדו של בי"ת. אך אולי אף דל"ת לא יקרא. אך בזה כתבנו שעיקר להכשיר בזה כי כשגמר הבי"ת חוזר לקדמותו ועל כל פנים אין צריך לחקור אחר זה. וכיון שעכשיו נקרא דל"ת כשאין מכסין כלל כשר: דברי הדוש"ת הק' אברהם. סימן ד. שנית להרה"ג הנ"ל בענין הנ"ל. ב"ה יום ד' במדבר מ"א למב"י תרס"ד. מכתבו הגיעני יום אחד טרם נסעי לווארשא להד"ר בבואי לביתי נחליתי יותר על חולי מעיים ר"ל והייתי מוטל במטה ר"ל. וכמה תשובות נחוצים הוצרכתי להשיב על ידי אחרים בלי שום טעם רק בקיצור לדינא ע"כ לא יפלא בעיניו על איחור תשובתי.

וגם עתה לא הי' לי פנאי לעיין בתשובה הקודמת ולא ראיתי עוד ולא אשיב רק על מה שהשיב על תשובתי. ומה שנוגע לעיקר הלכה: א) מ"ש ליישב דברי ח"מ שהקשיתי איך למד מרמב"ן לפסול בגט ובריב"ש מבואר דלא פסול רק בספר תורה מקל וחומר דנוגעין ובגט דנוגעין כשר ליכא קל וחומר. וכתב כבודו ליישב כיון דנשתנה צורת אות בכהאי גוונא. גם בנוגעין פסול ושפיר איכא קל וחומר הנה כבר הרגשתי בזה וכמ"ש לעיל (אות ט') בד"ה עוד יש לומר: ב) והנה יראה כ"ת שכל מה שהאריך תחילה להשוות דברי ח"מ עם ריב"ש הוא ללא תועלת. שמאחר שמבואר בח"מ דנשתנה צורת האות שהזכיר רמב"ן היינו שאין תינוק קורא אותו כתקנו. וריב"ש פסל בנשתנה רק בספר תורה. מבואר דכה"ג בגט כשר ואיך למד הח"מ לפסול. והדבר ברור כמ"ש בתשובה הקודמת: ג) גם מ"ש שריב"ש פי' דברי רמב"ן שסיים בסוף בין נוגעות בין אין נוגעות. כוונת אין נוגעות היינו נכנסות. וכתב על זה שהוא פשוט. ובאמת פשוט להיפוך. ומה ענין אין נוגעות לנכנסות. ואם כך כוונת רמב"ן היה לו למימר בין נוגעות בין נכנסות. והמעיין יראה שאין מקום לנטות ממ"ש בפי' הריב"ש וח"מ. והנה כ"ת כתב שבספר גט מקושר השיג גם כן על הח"מ מריב"ש ואין הספר תחת ידי לעיין בו. אך תימה למה לא הזכיר דברי הגט מקושר בתשובתו ראשונה. ד) והנה מ"ש לפסול בלא נשתנה צורת אות מחמת רמב"ן ול"ח וט"ז וב"ח. הוא ללא תועלת כי כבר ביאר הרב ז"ל מלאדי בש"ע שלו דמחבר פסק דלא כרמב"ן משום דרוב פוסקים חולקים כמ"ש בב"י אהע"ז. ומ"ש בשם ספר ל"ח שגם הש"ע פוסל בדיעבד. תמיהני על מעלתו שקיבל סברא רעועה כזו. כי לשון יש ליזהר יהי' מורה על פסול דיעבד. ואם כן היה לו לומר ליזהר מאוד. או על כל פנים צריך ליזהר הי' מקום לספק בדבריו. אך על לשון יש ליזהר. לומר פסול דיעבד.

חלילה ליחס זה לרבינו בעל תויו"ט שכל דבריו קודש. בפרט בדקדוק הלשון הי' אחד ואין שני לו. והרי הב"ח והט"ז הבינו בפשיטות שהוא רק לכתחילה. ובודאי הי' להתויו"ט נוסחא מוטעת בש"ע או שכח לשונו בעת כתבו דברים אלה: ה) והנה על קושיית הט"ז שברמב"ן מבואר דפסול דיעבד. כבר תי' הרב בש"ע שלו כנ"ל. וגם בב"ח הבין כן [וחידוש בעיני על הט"ז שהקשה. והרי התי' מבואר בב"ח] אלא דהב"ח חידש דאף להמכשירים בגט ולא חשבו זה לשינוי צורת אות אפשר מודים בספר תורה לפסול והכי נקטינן לפסול עכ"ל. ותמיהני שאם לא חשיב שינוי בצורת אות למה יפסול בספר תורה. ועוד שהרי ר"י דחה ראיית ריב"ם דאין צריך בגט הקפת גויל והכא בנכנסת. והרי ענין הקפת גויל הוא בגמ' בספר תורה שנכתב על הגויל [וה"ה תפילין וכ"ש מזוזה דבה כתיב וכתבתם] ואיך נלמוד מזה לגט. וע"כ שרצה לדמות גט לספר תורה. אם כן מה דחה בנכנסות. הא מכל מקום ניליף שאין דין גט כדין ספר תורה. ואם תאמר מכל מקום מסברא רצה לפסול בגט. אם כן למה הוצרך להשמיענו בספר תורה כיון דמסברא אפילו בגט פסול: ו) ולפנינו (אות כ"א) יתבאר קצת ישוב על דברי הב"ח אך שם יתבאר שבנדון שלפנינו אפשר יודה הב"ח: ז) ומ"ש מתשו' ר' עקיבא איגר מהד"ת הוא ראי' לסתור. שהרי דעת ר' עקיבא שם דוקא ה"א וחי"ת חשיב יש להם חלל. מה שאין כן כ"ף פשוטה וה"ה רי"ש ודל"ת חשיב אין להם חלל הואיל ואין מוקפות מג' צדדים: ח) ומ"ש דבנשתנה צורת אות מפורש בפר"ח ודבר שמואל דפסול. אין ראי' משם רק אם נשתנה צורת האות אף אם לא יכסו שיטה שלמטה לא ידעו לקרות כעובדא דמהרי"ט שהבעל הקורא הזקן מחמת האותיות שנכנסו לחלל לא ידע לקרות. אך אם עכשיו יכולין לקרותו אין זכר בדבריהם. רק בח"מ וב"ש ובהרב זצ"ל מליסא. ובזה כתבתי טעם להכשיר.

ואף שלמ"ד הנכנס לחלל ד' שכתבו סתם שפסול משום שנקרא ה"א אף שמצד הסברא עכשיו לא יקראו ה"א. כתבתי בזה טעם משום דגרע מחק תוכות. ט) ומ"ש שתימה בעיניו שדמיתי לר"ש פ"ג דטהרות במים שנקרשו ונעשו שלג וחזרו ונימוחו חזרו לטומאתן הישנה. אם כן נפלה טיפת דיו לתוך האות נמי יועיל תיקון. ומה שדמיתי לבור שטיממה וחזר וגילהו. וה"נ כיון שהפסול בגופו. התם נמי הוי שינוי בגוף המים שקרשו וביטלו מהיות משקה. לק"מ דהתם הטעם משום שחוזרים ונימוחים מאליהם ע"כ לא ביטלו מתורת משקה לגמרי. ועיין באהלות פ"ח מ"ה השלג והגליד אינם אוהל לא לטמא ולא להפסיק הואיל ואין להם קיום כלל שחוזרים ונימוחים. ע"כ כשחוזרים ונימוחים חוזרים למשקה הראשון: י) ומ"ש על מה שכתבתי דנידון דידן דמי לבור שכיסה וחזר וגילהו. הלא במג"א (סימן ל"ב) ובג"פ (סימן קכ"ה) בנפל טיפה לתוך אות אף שלא נגע באות. מ"מ כשנשתנה צורת האות לא מהני תיקון. הכא נמי בנידון דידן כשהתחיל לכתוב בחלל הדל"ת ונשתנה צורת הדל"ת לא יועיל מה שמושך למטה. בזה צריך אני להאריך קצת: יא) והנה באמת צ"ע בדבריהם מ"ש מבור שכיסה וחזר וגילה. כיון דבעצם הבור לא נעשה שינוי תחילה וסילוק הבור הי' מצד אחר שכיסה. הכא נמי בזה שבעצם האות לא הי' שינוי רק בחלל. אך המעיין במנחות (דף כ"ט:) בהא דהעולם הזה נברא בה"א שהרוצה לצאת מעולמו יצא. ופתח למעלה שאם ישוב בתשובה ישוב דרך הפתח. מבואר דתוך חלל הה"א נחשב מגוף אות הה"א. וחלל הה"א ודפנות הה"א דומה לחלל הבית וכותליו. והא דחק תוכות לא מהני ומשמע משום שלא עשה מעשה בגוף האות. והרי אמרנו דתוך האות נחשב מגוף האות. לא קשיא שהרי וכתב כתיב ובעי' מעשה במקום הכתיבה. ובזה ניחא לפי גי' ספר התרומה וכן העתיק תשב"ץ ספר א' ס"ה.

וכתב ולא וחקק [גי' ספרינו וכן בירושלמי ולא חקק בלא וי"ו] ומשמע דאקרא קאי שאם הי' כתיב וחקק הי' מועיל חק תוכות. ולמה הא בעי מעשה בגוף האות ולא להכשיר רק תק יריכות. אך לפי מה שכתבתי דחלל מגוף האות. שפיר הי' מועיל חק תוכות. שגם חק תוכות נחשב מעשה בגוף. רק מעשה במקום הכתיבה לא הוה: יב) נשוב לנידון דידן שע"כ כשנטף לתוך האות עד שנשתנה צורתו נחשב חסרון בגוף ולא נחשב חסרון מצד אחר כמו בור מצד הכיסוי. שהרי החלל מגוף האות ונעשה קלקול בגוף האות. אך זה כשנטף תוך חלל ה"א או חי"ת שיש לה ג' מחיצות והוא דומה לבית או סוכה. שבזה למדנו מהא דמנחות שהחלל נחשב מגוף האות. אבל נידון דידן דל"ת או רי"ש אין להם רק שני מחיצות. אין לנו ראי' מהא דמנחות שיחשב מגוף האות. אך אף לפי מה שכתב הרב מלאדי להדיא גם בנטף לחלל דל"ת אף שאינו נוגע בדל"ת לא מהני תיקון. ומשום דס"ל דגם חלל דל"ת נחשב מגוף האות כנראה מלשון מהרי"ט. ואם כן הכא נמי כשהתחיל למשוך הלמ"ד בחלל הדל"ת נחשב קלקול בגוף הדל"ת. מ"מ חילוק יש. דנהי דבקלקול שוים. בתיקון אינם שוים דבנטף דיו לתוך האות וסילקה. הרי התיקון בגוף האות שלוקח הדיו מהחלל שנחשב מגוף האות. נמצא שתחילה הי' מחוסר מעשה בגוף האות. ע"כ נאמר פנים חדשות באו לכאן כשסילק הדיו. ולא נחשב אות הראשון. אבל דל"ת זה אין תיקון בגוף הדל"ת. רק במה שממשיך ראש הלמ"ד לחברה לכ"ף שבלמ"ד. ודל"ת כדקאי קאי. איך נאמר בזה פ"ח באו לכאן. ודל"ת בעצמה אין בה שום שינוי ממה שהיתה בתחילה. זה סברתי: יג) אך עוד יש בזה כפלים לתושי'. שהרי מבואר מדברי רא"ש פ"ג דטהרות במים שהגלידו וחזרו ונימוחו שחוזרים לקדמותם אף שהמשקה בטלה בעצמותה. כתבנו הטעם משום דנימוחים מאליהם ואין לה קיום.

ואם כן מה שנעשה ה"א על ידי לבלר בקלמוסו שהתחיל להמשיך ראש הלמ"ד. ובהמשכה זו עצמה כרגע חוזר להיות דל"ת. ודאי אין לה"א הזאת שום קיום וחוזר לקדמותו. לולא הטעם שכתבנו משום שלבשה צורת ה"א. כמו ברוטב שקרש. משום שלבשה צורת אוכל: יד) ואף אם תמצי לומר שיש לפקפק בטעמים אלו הרי בחי' רמב"ן בשם האומרים דמעורה היינו נכנסות חשב גם למ"ד הנכנס באוירה של דל"ת כמו שהביא כת"ר בעצמו דברי רמב"ן. והיינו משום דהשתא נקרא דל"ת ולא ה"א. וקשה הלא בתחילת כתיבת ראש הלמ"ד נעשה ה"א. וגוף המשכה לא עדיף מחק תוכות. וע"כ לומר דבזה חוזר לקדמותו יהי' מאיזה טעם שיהי'. ואף דלדידן לא קיימא לן כן מכל מקום איך נלמוד מזה. ללא נעשה אות אחר רק שנשתנה צורתו. שלא נאמר חוזר לקדמותו מאחר שיש טעם ברור לחלק ביניהם כדברי רא"ש פ"ג דטהרות. ומהיכי תיתי לחלוק גם בזה על פוסקים הנ"ל כיון שבלמ"ד הנכנס לראש דל"ת שרמ"א חולק עלי' יש טעם נכון שלא שייך בנשתנה צורתו לבד: טו) ומ"ש עוד על מה שכתבתי דלא פסול אלא בלמ"ד הנכנס באוירה של דל"ת משום דתחילה נעשה ה"א ואחר כך כשגמר גרוע מחק תוכות וכתב דהא ליתא דבהדיא כתב רמ"א ויזהר שלא ימשיך ראש אות שלמטה בתוך חללה של אות שלמעלה. וכן להיפוך. והיינו שאות שלמעלה יכנס לשלמטה וחד דינא לתרווייהו. למה יכתוב דברים בטלים מאליהם. כי זה כתב רמ"א לענין לכתחילה בלא נעשה אות אחרת ובזה ודאי חד דינא לתרווייהו. אבל לענין דיעבד ודאי לא כוון רמ"א רק בנכנס בשיטה שלמעלה ולא להיפוך דלהיפוך לא משכחת רק באות טי"ת שמפורש בתוס' להכשיר. והרי הרמ"א פוסק כתוס' דלרמב"ן בכל ענין פסול. רק שפוסק כתוס' [וא"ל דרמ"א כרמב"ן אך דס"ל כריב"ש. דרמב"ן לא פליג על התוס' בנכנס לחללה לפי האמת בגיטין. ורמב"ן לא אמר רק אם תמצי לומר דיבוק פוסל בגט.