שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 3

מ) ועוד נראה ראי' ברורה ומפורשת דברכת חול המועד הוא חיוב גמור כמו יום הכיפורים ואי יוהכ"פ דאורייתא אף חול המועד דאורייתא. מהא דאיתא בעירובין (דף מ':) רב ושמואל דאמרי תרווייהו אינו אומר זמן אלא בשלש רגלים. מיתיבי תן חלק לשבעה וגם לשמונה ר' יהושע אומר שבעה אלו שבעה ימי הפסח שמונה אלו שמונה ימי החג כשהוא אומר וגם לרבות עצרת ראש השנה ויום הכיפורים מאי לאו לזמן לא לברכה ע"כ. ואי אמרת דברכת יום הכיפורים מן התורה וכן עצרת וראש השנה וחול המועד מדרבנן. אם כן איך יהי' חול המועד נזכר עיקר בכתוב לשבעה לשמונה. ועצרת ראש השנה ויוהכ"פ ברבוי בעלמא מוגם. ויהי' יציבא בארעא. אלא ודאי לפי שיטת רש"י כמו שברכת יום הכיפורים מן התורה כן ברכת חול המועד. וכולהו מדכתיב מקרא קודש ילפינן להו. ומה שלא תיקנו בו חכמים קידוש על הכוס. משום דכוס בכל יומא מי איכא. וכהא דהקשה שם סוכה מ"ז דפירש שבעה לזמן. לימא מסייע לי' לר"נ דאמר זמן אומרו אפילו בשוק דאי סלקא דעתך בעינן כוס. כוס בכל יומא מי איכא. ומשני דילמא דאיקלע לי' כוס. וזה לא שייך אלא בברכת זמן דבאקראי. אם לא בירך ביום ראשון כדאיתא שם. אבל לא שיתקנו חכמים אם יארע לו כוס. ואדרבא משם נראה ראי' דחול המועד חייב בקידוש בתפלה. דאם לא כן מאי פריך כוס בכל יומא מי איכא. מנא לי' שאין מחויב לקנות כוס לברכת זמן. אלא דהש"ס הוכיח מדלא תיקנו קידוש על הכוס. כיון שמחויב בברכה מן התורה או מדרבנן כמו יו"ט. ולמה לא תקנו בו כוס כמו יום טוב. אלא ודאי שלא הטריחו חכמים כיון שאינו מצוי כוס לכל אדם בחול המועד: מא) [עוד יש לי לומר דקידוש על הכוס בתחילת החג קאי לכל ימי חג. ומה שתקנו חכמים לקדש גם ביום. הוא משום דכבוד יום קודם לכבוד לילה אלא שהעיקר נראה לי כמ"ש תחילה]:

מב) ואין להביא ראי' ממה שאין מבדילין בין יו"ט לחול המועד המבדיל בין קודש לקודש כמו בין שבת ויום טוב. שמע מינה שחול המועד חשיב חול לענין קידוש. דהאומנם כי לא לנו ליתן טעם לנוסח הברכות שסדרו לנו אנשי כנסת הגדולה ומי יוכל לעמוד בסוד קדושים אולם לפי קוצר שכלי נראה לי לפי מה שכתב מהר"ל בספר גבורות ה' בטעם פסח מצרים שאין חימוצו נוהג אלא יום אחד. משום שעדיין לא הי' נס קריעת ים סוף בשביעי של פסח. וקדושת חול המועד הוא רק משום ששרוי בין ימים טובים שבתחילה ובסוף. וכן משמע בחגיגה (דף י"ח) עיין שם. וכ"כ הבית יוסף בשם הזוהר הקדוש שה"ש. באו"ח (סימן ל"א) וזה לשונו חול המועד דלא איקרי יו"ט אלין תפילין דדרועא דהא לית לסיהרא מגרמה כלום אלא מנהירו דיו"ט. הרי דחול המועד אינו קודש בעצמו רק מכח יו"ט וכמו שהלבנה מקבל מהחמה. ושם קודש מונח על מקור קדושה. לא כמו קדוש שהוא על האיש המתואר בקדושה. וע"כ אין שם תואר קודש אלא יו"ט שעצמותו קדושה. אבל חול המועד שבעצמו חול והוא מקודש מקדושת יו"ט כמו הירח שמקבל אור משמש. אין לקרותו קודש רק [מקרא קודש או] קדוש. על כן מברכין בין קודש לחול. והוא בבחינת עצמותו. ועיין בזוה"ק משפטים בפסוק ואנשי קודש תהיון לי. סוף דבר נתברר היטב בראיות שחול המועד חייב בקידוש בתפלה כמו שאר ימים טובים. ועוד יותר מיום הכיפורים ועצרת וראש השנה: מג) העולה מזה שאין לנו שום טעם לחייב חול המועד בתפילין. מאחר שאסור במלאכה דבר תורה. [בזה נדחה טעם הרא"ש]. וקידוש דעת רוב פוסקים דאינו אלא מדרבנן. ועוד דגם חול המועד חייב בקידוש בתפלה כמו יו"ט. [בזה נדחה טעם הריטב"א].

ולא נשאר לנו רק ראי' אחת של הריטב"א דבכל מקום שנזכר שבתות ויו"ט אין חול המועד בכלל כנ"ל לשונו ובאמת שזה קשה אף להרא"ש שסובר חול המועד חייב בתפילין שהוא מודה דלר' יוסי הגלילי עכ"פ חול המועד לאו זמן תפילין. והלא ר' יוסי הגלילי נמי אומר רק שבתות וימים טובים. מד) אולם לאחר העיון בזה. נראה דבאמת ר' יוסי הגלילי ור' עקיבא לא מיעטו אלא יו"ט ולא חול המועד. ולית הלכתא כוותייהו וכמו שיתבאר ויתיישב גם דברי הרמב"ם שפסק לילה לאו זמן תפילין כר' יוסי הגלילי מדכתיב מימים ימימה. ואף על פי כן כתב דשבת ויו"ט לאו זמן תפילין מדכתיב והי' לך לאות וקשה תיפוק לי' מימים. ומה שתירץ בכ"מ שבזה פסק הלכה כר' עקיבא. קשה דאין ראי' בזה מר' עקיבא שהוא לא יליף מקרא דמימים משום דלא נאמרה חוקה זו אלא לענין פסח בלבד. ובזה לית הלכתא כוותי'. גם קשה טובא לדעת הרא"ש שיהי' פירוש ימים טובים בדר' יוסי הגלילי פי' אחר מבדר' עקיבא בסוגיא אחת זה אין הדעת מקבלו: מה) אך לפי דרכינו יתיישב הכל בעז"ה. ונציע סוגיא אחת דכריתות ריש פרק מחוסרי כפרה (דף ט':) תנו רבנן גר תושב מותר לעשות מלאכה בשבת לעצמו כישראל בחולו של מועד. ר' עקיבא אומר כישראל ביו"ט. ר' יוסי אומר כישראל בחול. ר"ש אומר אחד גר תושב ואחד עבד ואמה התושבים עושים מלאכה בשבת לעצמן כישראל בחול ע"כ. ובמכילתא הובא בילקוט פ' משפטים וינפש בן אמתך זה עבד ערל וגו'. והגר זה גר תושב הרי הוא בשבת כישראל ביו"ט. הלוקח עבדים ערלים מן העכו"ם הרי הם בשבת כישראל בחול המועד דברי ר' יוסי הגלילי. ור' עקיבא מחליף ע"כ. והיינו שר' עקיבא סובר דגר תושב כישראל בחול המועד ועבד ערל כישראל ביו"ט. וזה היפוך גירסת הספרים שלנו דס"ל לר' עקיבא גר תושב כישראל ביום טוב:

מו) ולענ"ד גירסת המכילתא עיקר ובש"ס שלנו נתחלפה הנוסחא וכך צ"ל. ת"ר גר תושב עושה מלאכה לעצמו כישראל ביו"ט. ר' עקיבא אומר כישראל בחול המועד ר"י אומר כישראל בחול וכו'. וכל אחד מיקל יותר עד ר"ש שמיקל מכולם. ואם תאמר מי יימר דנוסחת המכילתא עיקר. דילמא נוסחת הש"ס דילן עיקר. נראה לי בהתבונן בטעם מחלוקת ר' יוסי הגלילי ור' עקיבא דאמר גר תושב עדיף ולמר עבד ערל עדיף. ונראה לי דכל אחד הולך לשיטתו: מז) ואקדים מה שנ"ל ברור דלמה דקיימא לן כר' יוסי הגלילי לכם ולא לכלבים. בהמתו של ישראל ביו"ט אסורה לעשות לעצמה מלאכת אוכל נפש ביו"ט. וטעמא דידי דנהי דאתרבי בהמתו לשביתה. לא אתרבי למזונותי' שיהי' מצוה להרבות לה מזון בשבת ויו"ט. וראי' שמותרת לאכול מוקצה בשבת כדאיתא בשבת (דף קכ"ב.) עיין שם. וטעם מוקצה מדכתיב והכינו דפרש"י דסעודת שבת ויו"ט בעי הכנה דחשובה. אבל סעודת חול לא בעי הכנה. ומדחזינן דמזונות בהמה לא בעי הכנה. מוכח דסעודת חול חשובה. וכאלו עשתה מלאכה מיום טוב לחול ואסור וזה ברור: מח) ובזה יתבאר מחלוקת ר' יוסי הגלילי עם ר' עקיבא. דודאי מסברא הוא שיהי' עבד ערל אסור במלאכה טפי מגר תושב. וכן מוכח בש"ס כריתות הנ"ל דר' יוסי אומר גר תושב עושה מלאכה לעצמו כישראל בחול. ר"ש אומר עבד ואמה וגר תושב וכו' משמע דלר"י דוקא גר תושב עושה ולא עבד ואמה [דאל"כ היינו ר"ש] אלמא דעבד ואמה עדיפי וטעמא דאף שבעצמותם בני נח גמורים הם ולא עדיפי מגר תושב. מכל מקום הם קנינם של ישראל וכמו שביתת בהמתו של ישראל. וזה טעם ר' עקיבא שמחמיר יותר בעבד ערל שיהי' כישראל ביו"ט. אבל ר' יוסי הגלילי ע"כ אי אפשר לו לומר שיהי' עבד ערל כישראל ביו"ט. דאם כן איך מותר לו לעשות לעצמו מלאכת אוכל נפש דהוה כאופה מיו"ט לחול דסעודת חול חשובה.

כיון שבעצמו בן נח גמור הוא. והוא רק כמו בהמתו של ישראל וכנ"ל באריכות. והא אי אפשר שיהי' באמת אסור בכל המלאכות אפילו מלאכת אוכל נפש כשבת. דעל כרחך אינו מחויב בשביתה גמורה וכמ"ש התוס' בכריתות מדכתיב וינפש לא משמע שביתה גמורה. ע"כ מוכרח ר' יוסי הגלילי לומר דעבד ערל אסור רק כישראל בחול המועד. והיינו היתר דבר האבד דמותר אפילו לצורך חול. אבל ר' עקיבא לשיטתו דבביצה (כ"א:) איפלגו ר' יוסי הגלילי ור' עקיבא ר' יוסי הגלילי אומר לכם ולא לכלבים ר' עקיבא אומר לכל נפש אפילו נפש בהמה במשמע. ע"כ ר' עקיבא מחליף. וגר תושב כחול המועד. ועבד ערל כיו"ט: מט) ונתברר מזה שכך צ"ל בספרים שלנו תנו רבנן גר תושב עושה מלאכה לעצמו כישראל ביו"ט. וזה דעת ר' יוסי הגלילי שבילקוט. ר' עקיבא אומר כישראל בחול המועד. ר"י אומר כישראל בחול ר' שמעון אומר אפילו עבד ואמה כישראל בחול. וברייתא נשנית בדרך מעלין בקודש. שכל אחד מרחיק יותר האומות מקדושת שבת עד ר"ש שהרחיקם כולם מכל וכל ונפלינו אנחנו גם במצות וקדושת שבת מכל וכל מכל העם אשר על פני האדמה. וזה ברור כשמש. מעתה נבוא לנידון דידן: נ) והנה דבר ברור דהא דכתיב ביני ובין בני ישראל אות הוא לעולם. הוא במה שמיוחדין ישראל בקדושת שבת מכל האומות. וכדאיתא בשמות רבה (פ' כ"ה) ובדברים רבה (פ"א סימן כ"א) נכרי ששמר את השבת חייב מיתה. אמר רב חייא בר אבא בנוהג שבעולם מלך ומטרונה יושבין ומשיחין זה עם זה מי שבא ומכניס ראשו ביניהם חייב מיתה. כך השבת הזו בין ישראל ובין הקב"ה שנאמר ביני ובין בני ישראל. לפיכך נכרי שבא ומכניס עצמו ביניהם חייב מיתה. הרי דהא דכתיב ביני ובין בני ישראל אות הוא לעולם. היינו במה שמיוחדין בו ישראל.

וכן פרש"י בחומש אות גדולה היא בינינו שבחרתי בכם בהנחילי לכם יום מנוחתי למנוחה. ואם כן אם הי' הגר תושב גם כן מוזהר. לא הי' זה לאות שבחר בישראל: נא) מעתה מיושב דברי ר' יוסי הגלילי שמיעט שבתות וימים טובים משמע דוקא יו"ט ולא חול המועד וכמו שמדייק הריטב"א. והרא"ש הקשה שודאי אף חול המועד נתמעט שקרוי מקרא קודש. ביאור דבריו שאי אפשר לומר שלא מיעט אלא הקדושה היותר גדולה. דאם כן לא נמעט אלא שבת ואכתי יו"ט מנא לי'. אך לפי דרכינו ניחא. דהנה בירושלמי ברכות פרק הי' קורא דמאן דאית לי' דרשא דמימים ימימה אית לי' נמי דרשא דוהי' לך לאות. עיין שם שמקשה למה לי דרשא דוהי' לך לאות תיפוק לי' מימים. ומשני כל מלתא דלא מיחוורא מפיק לה מקראי סגיין. והתינח בקרא דוהי' לך לאות דאינו מיותר. אבל קרא דמימים קשה מ' דמימים למה לי: נב) אך לפי דרכינו ניחא. דר' יוסי הגלילי לשיטתו במכילתא. גר תושב הרי הוא בשבת כישראל ביו"ט. ועל כן לא נוכל למעט יו"ט מקרא דוהי' לך לאות. כיון ששביתת יו"ט יש בגר תושב גם כן. ואין זה אות בין הקב"ה ובין בני ישראל כנ"ל באריכות. ואף אם תמצא לומר דביו"ט אין הגר תושב מצווה כלל. מכל מקום הרי ביו"ט לא כתיב אות רק בשבת. וכמו שפרש"י אות גדולה היא בינינו בהנחילי לכם יום מנוחתי למנוחה. וזה שייך בשבת. אלא משום שיו"ט גם כן אסור במלאכה כשבת ונמשך מקדושת שבת. וקדושת יו"ט ושבת חדא הוא וכמ"ש תוס ב"מ (דף צ'.) וזה לשונם בד"ה אבל ומשום דשבת ויו"ט חדא מלתא. והיינו דשורש כל מועדות הוא שבת. ועל כן הקדים שבת למועדות בפ' מועדות. חשיב גם כן אות וכמאמרם ז"ל מה ענין שבת אצל מועדות. לומר לך כל המחלל את המועדות כאילו חילל את השבתות. וכל המקיים את המועדות כאילו קיים את השבתות.

וכיון דלא הוי אות אלא משום שהוא כשובת בשבת. ובשבת גופי' אין אות. רק מה שאסור אף במלאכת אוכל נפש דאין גר תושב מוזהר עליו. ואם כן איך יחשב יו"ט אות מה שאסור מלאכת עבודה והוא מעין שביתת שבת. שהרי אין ישראל מיוחדין בזה שהרי הגר תושב שובת גם כן ממלאכת עבודה בשבת.. ואף שאין הגר תושב שובת ביו"ט. מה בכך. הלא אין השביתה ביו"ט אות בעצמותו. רק משום דחשיב שביתת שבת יום שביתת הקב"ה. ובשביתת שבת ממלאכת עבודה הגר תושב גם כן מוזהר ואין זה אות היא ביני ובינכם. על כרחך איצטריך קרא דמימים למעט יו"ט דלא נפקא לי' מוהי' לך לאות. והא דאמר יצאו שבתות ויו"ט אף דקרא למעט ליו"ט אתי. מכל מקום שבת ממילא נתמעט שהוא עוד חמור מיום טוב. והשתא לא נוכל למעט וזול המועד דקדושתו קלה מיו"ט. והא דמיעט יו"ט. משום דלשבת לא אצטריך קרא דמוהי' לך לאות נפקא. אבל לר' עקיבא לשיטתו דאין גר תושב מוזהר אלא כישראל בחול המועד [ואף דעבד ערל לדידי' מוזהר כישראל ביו"ט אין זה רק מכח ישראל כמו בהמתו ואין זה ממעט אות ישראל]. על כן שפיר נפקא לי' ימים טובים מוהי' לך לאות. אבל חול המועד לא נתמעט אף שאסור בעשיית מלאכה. כיון שהגר תושב מוזהר בשבת כישראל בחול המועד. על כן לא מיעט אלא שבתות וימים טובים ולא חול המועד. וכל זה ר' יוסי הגלילי ור' עקיבא לשיטתייהו דגר תושב יש לו שביתה לעצמו בשבת: נג) אבל רשב"י לשיטתי' בכריתות אחד גר תושב ואחד עבד ואמה עושים מלאכה לעצמם כישראל בחול ע"כ אף חול המועד אות הוא ביני וביניכם ע"כ ס"ל בספר הזוהר דחול המועד אסור בתפילין שהם גם כן אות. מעתה מאחר דאפסקא הלכתא בכריתות כר"ש ע"כ הלכה כר"ש בספר הזוהר בזה ודלא כר' יוסי הגלילי ור' עקיבא: נד) ובזה ניחא מה שהביא הרמב"ם קרא דוהי' לך לאות אף דפסק כר' יוסי הגלילי.

דהא לר' יוסי הגלילי גם כן אצטריך קרא דוהי' לך לאות. דאל"כ לא הי' נתמעט אלא שבת לבד. אלא דר' יוסי הגלילי לשיטתי' לא הי' יכול למעט אלא שבת ולא יום טוב על כן למד מקרא דמימים. אבל לדידן דאין לגר תושב שום שביתה. סגי בקרא דוהי' לך לאות לבד ליום טוב גם כן. ובקרא דמימים לבד לא סגי. בלא קרא דוהי' לך לאות. על כן לא הביא קרא דמימים למעט שבתות וימים טובים כלל. אלא קרא דוהי' לך לאות נה) נתברר מזה שדעת המניחים תפילין בחול המועד יש לו פנים בהלכה ור' עקיבא ור' יוסי הגלילי סוברים כן אלא דלית הלכתא כוותייהו. וזה מבואר מפסק הלכה שנפסק להדיא בש"ס כריתות. ומבואר בכל הפוסקים. וקם דינא דחול המועד לאו זמן תפילין: נו) ודעת הרמב"ם צ"ע שלכאורה נראה דעתו דחול המועד זמן תפילין מדכתב למעט רק שבתות וימים טובים ולא חול המועד וכדיוק הריטב"א וכן בדין מאחר שהוא ז"ל ס"ל מלאכת חול המועד מדרבנן ואות דמצה וסוכה כבר בארנו דלא חשיבי אות מאחר שאינם בשבת. אך י"ל כיון שפסק כר' יוסי הגלילי דלילה לאו זמן תפילין נמעט גם כן חול המועד שקרוי מקרא קודש וכמ"ש הרא"ש ז"ל. ואף דר' יוסי הגלילי בעצמו לא מיעט חול המועד. היינו דלדידי' אצטריך קרא למעט יו"ט כנ"ל. אבל לדידן שפיר נמעט מקרא דמימים חול המועד. ומכל מקום אין הוכחה מרמב"ם שהוא אין דרכו להביא דינים שלא נזכרו בגמרא בהדיא. על כן הביא לשון הש"ס שבתות וימים טובים. ומה שהוכיח הכ"מ מדבריו (פ"ז מהלכות יום טוב) דס"ל חול המועד לאו זמן תפילין. כבר דחינו ראייתו באות ד' ומכל מקום אף אם נאמר שדעתו ז"ל חול המועד לאו זמן תפילין. אין קושיא עליו מירושלמי מקושיא הנ"ל לפי מה שבארנו לעיל שם שהרמב"ם ע"כ מפרש הירושלמי כהתוס'.

אין קושיא שי"ל דאמוראי דירושלמי סברו כר' עקיבא דלילה זמן תפילין ואם כן כיון דהירושלמי סובר מלאכת חול המועד דרבנן וכמו שהוכיחו התוס'. והטורי אבן הודה בזה אלא שהוכיח דסוגיית הירושלמי אינו עולה לפי הש"ס שלנו עיין שם. אם כן פשיטא דחול המועד חייב בתפילין [לדעת הירושלמי ואין ראי' לשיטת תלמודא דידן]: נז) סוף דבר. נתברר היטב בראיות דחול המועד לאו זמן תפילין וההיא דירושלמי מיושב מצידי צדדים כמבואר. ואפילו לדעת הרמב"ם דמלאכת חול המועד דרבנן. הגם דלא קי"ל כוותי' בזה. מכל מקום לשיטתי' גם כן נראה דחול המועד לאו זמן תפילין. והלכה זו מחוורת כשמלה חדשה דחול המועד לאו זמן תפילין מפסק הלכה דאפסקא בש"ס כריתות להדיא. וד' יראנו נפלאות מתורתו: הנלפע"ד כתבתי הק' אברהם. סימן ג. ב"ה יום ב' תרומה תרס"ד לפ"ק. שוכ"ט לכבוד אהובי הרב הגדול חריף ובקי איש חמודות כש"ת מו"ה שמואל נ"י האבד"ק וועננראב יע"א: א) יקרתו הגיעני. דבר אותיות וידבר שאחורי הבי"ת הוא העקב שלמטה נכנס לחלל הדל"ת. ובתיבת ירבו נכנס העקב לחלל הרי"ש. ובתיבת יראה$מנוקד$ נכנס העקום שבאלף למטה לחלל הרי"ש. ורואה אני שכבודו פשוט בעיניו שתפילין אלו פסולין. אף שבפוסקים לא נמצא רק בשני שיטין. מכל מקום כתב כבודו בשם ראנ"ח דבשיטה אחת יותר פסול. ומחמת זה דעתו דאף לדעת הגט פשוט בלמ"ד שנכנס לחלל הרי"ש אינו פוסל משום שנראה כה"א. שהרי הה"א יש לה זויות רק שנראה כקו"ף. ובשיטה אחת אינו נראה כקו"ף. מכל מקום לפי סברת ראנ"ח מפסיל: ב) ואין נראה לי. שחילוק ראנ"ח בנידון שלו שכתב נו"ן יו"ד או נו"ן וא"ו וכתב היו"ד או הוא"ו בתוך הנו"ן. בזה חילק מאחר שאין חלק מהיו"ד או הוא"ו חוץ לנו"ן.

מה שאין כן בלמ"ד שראשו נכנס לשיטה שלמעלה בתוך האות שגוף הלמ"ד הוא למטה ואינו בתוך האות שלמעלה בשיטה עליונה. ואם כן בנידון דידן שחלק מהבי"ת או האל"ף נכנסים לאות אחרת ורובו חוץ לאות מה לי חוץ לשיטה או חוץ לאות. ולדעת הג"פ כשר: ג) והנה כ"ת האריך להביא פוסקים שפסלו גם בנכנס לחלל החי"ת או הה"א. והוא ללא צורך כי אנן בתר המג"א גרירין שפשט דברי המחבר (או"ח סימן ל"ב סעיף כ"ח) כוותי'. שכתב רק אזהרה לכתחילה. והרב מלאדי ז"ל ביאר טעמו ונימוקו כי יסוד הפסול הוא מאחרים שבר"ן גיטין (דף כ':) וז"ל ומכאן דקדקו בתוס' שאין צריך שיהיו כל אותיות מוקפות גויל מד' רוחות אף על גב דאמרינן הכי בס"ת במסכת מנחות (דף ל"ד) דהא אמרינן הכי דמעורה כשר. ור"י ז"ל אומר שאין זו ראי'. דאפשר דכי אמרינן דמעורה היינו שראשה של למ"ד שבשיטה תחתונה נכנס לתוך חללה של ה"א או חי"ת של שיטה עליונה וכיוצא בזה. ואחרים אומרים שזה יותר קרוב לפסול הגט מפני שמבטל צורת האות עכ"ל. והוא הרמב"ן בחי'. והרי הב"י כתב (סי' קכ"ה) באהע"ז שהתוס' והרא"ש והרשב"א ומרדכי וספר התרומה מכשירים והם רובא דמינכר נגד הרמב"ן וריב"ש הפוסלים. ולא כמהרי"ט חיו"ד (סימן ל"ב) שאף התוס' אינם חולקים בזה. ומ"ש שאם נכנס לחללה היינו שנוגע בחללה. באמת לשון לתוך אינו משמעותו נוגע לבד. ודברי ב"י ברורים: ד) ונידון וא"ו או יו"ד שבתוך הנו"ן או צ' שפסל הראנ"ח מבואר בב"י (סימן ל"ו) שעושין כן לכתחילה. וכן פסק הרב בש"ע שם. אך בנכנס לחלל חי"ת או ה"א ונשתנה צורת האות. היינו שאם יכסה שיטה התחתונה לא יקראנה כהלכתו. שבזה הח"מ והב"ש באה"ע (סימן קכ"ה סעיף י"ח) פוסלים. וכ"כ הרב מליסא בסידור. והפרמ"ג כתב שהמג"א הנ"ל מכשיר בזה. וכבודו הקשה דהמג"א כתב לשון רמ"א שבאה"ע ממש.