שו״ת אבני נזר – אבן העזר – סימן מג, קטע 8

כ) ואין לומר דמ"מ גורם שתהי' אח"כ אצלו מה שמותר רק משום דיעבד ודומה לכוון מלאכתו במועד, דליתא דכל איסור שיש בשעת ביאה ראשונה עשה דיבום דוחה אותה, רק הגזירה שמא ישהנה אח"כ באיסור והוא לא יהי' איסור אח"כ, וע"ז סובב כל הסוגיא הכל לענין יבום, ועכ"פ לא הי' יכול הברייתא לסיים אבל אסורה משום מראית עין דאז הי' משמע גם ביבום כן כיון דעלה קאי הברייתא, אך יותר ברווחא אם נאמר דרק לענין יבום, ובזה יתיישב דברי בה"ג דהוא ראש האוסרין אשת חמיו משום מראית העין, ובעצמו כתב אח"כ הברייתא דאשת חמיו מותרת, אלא משום דהתם בענין יבום קאי ומעתיק לשון הברייתא מה הן שניות, כן נ"ל נכון שלא יסתור הבבלי לירושלמי ומס' ד"א ושלא יסתור הבה"ג דידי' אדידי', ואף דבתשו' מהר"ח או"ז הנ"ל מפורש דאפי' נשאת תצא לטעמי' דמשום גזירה אסרו אשת חמיו וככל שני', וכבר כתבנו שדעת יחידית היא וגם לישנא דמראית העין אינה מורה כן:

כא) הנה ביארנו בעז"ה שאין שום טעם להתיר באשת חמיו לאחר מיתה ויפה עשו הפוסקים שסתמו ולא חילקו, וגם אין לצדד משום שדיעה ראשונה במחבר אשת חמיו מותרת והיא עיקר בכל מקום והרמ"א לא הגיה, ליתא דמחבר לטעמי' דמורה בכל מקום כהרי"ף והרמב"ם, והרמ"א בוודאי לא כיון לפסוק כדעת המתירין, דאנן בתר התוס' והרא"ש והטור וסייעתם גרירין, ומהרי"ל שהי' רבן של כל בני אשכנז כתב פשיטא דנהיגין כר"ח כו' כמו שהביא החת"ס בשמו, ובאמת שממהרי"ל אין ראי' כל כך שהוא כתב שהאחרונים לא חלקו עליהם, וידוע שהוא לא ראה הרמב"ן והרשב"א והריטב"א וכן תלמידי התה"ד כידוע למי שבקי בספריהם, עכ"ז כיון דאנן גרירין בכל מקום אחר התוס' והרא"ש, בוודאי לא כוון הרמ"א לפסוק להיפוך, רק משום שהמחבר כתב דעת האוסרין ג"כ שתק הרמ"א, וכיוצא בזה כתב בתשו' בית אפרים בענין עידי חתימה בלא עידי מסירה, שהמחבר כתב דיעה ראשונה דעידי חתימה לבד מהני, וכתב הבית אפרים דאין זה ראי' לדידן דגרירין בתר התוס' והרא"ש, ורמ"א ששתק משום שהמחבר כתב דיעה שני' ג"כ, ועיין בר"ן פרק מקום שנהגו וז"ל שתלמידיו ואנשי מקומו נוהגין כמותו בין לקולא בין לחומרא כדאמרינן במקומו של ר"א הי' כורתין עצים לעשות פחמין, וא"כ במדינתינו שגרירין בתר רבותינו בעלי התוס' חכמי אשכנז ואנו מבני בניהם ודאי הוא לנו לאסור, שהרי אפי' לקולא אנו עושים כמותם וכדברי הר"ן הנ"ל:

כב) ומה שאפשר לצדד היות כי אשת המדובר בוודאי היתה זקינה מאשת חמיו זו שהיתה אשתו השני' של חמיו ז"ל, וכן שאלתי מהמכירים אותם ואמרו כי כן הדבר, והנה בתשו' מהר"ח או"ז שהעתקנו לעיל כתב ואין הפירוש שיסברו שהיא חמותו ואפי' יש הכירא טובא שאינה חמותו כגון שהיא בת שלשים ואשת חמיו בת י"ב אעפי"כ אסורה יע"ש הלשון שהעתקנו לעיל, הרי דאם הפירוש כך שיסברו שהיא חמותו, וכמו שכן דעת הרא"ש והבאים אחריו הי' נראה להתיר בזה, והרי הרא"ש חילק בין זה בין חורגה, דחורגה אית לי' קלא והאי לית לי' קלא, אבל בזה שאשתו היתה זקינה מאשת חמיו א"צ קול כי הענין מוכיח מתוכם לבד, עכ"ז הדבר קשה להורות כן למעשה דא"כ נתת דבריך לשיעורין, והי' להם להפוסקים ליתן שיעור בזה, וא"כ נתת תורת כל אחד בידו, היום יתירו בשזו זקנה מזו, ומחר יתירו בשוים, דמ"מ אי אפשר שתהי' אמה ומחר יתירו באשת חמיו רק מעט שנים לה יותר עד שתק"ח בטלה לגמרי, ומסתברא בכה"ג לא פלוג: כג) ועוד יש לפרש ענין מראית עין כשבעיני המון העם נראה שזה חותנתו האמור בתורה ועיין ביש"ש. ואף בכה"ג חשוב מראית עין, כמ"ש הר"ן פ"ק דביצה אף שהמון טועים בדין, אלא שיש מפרשים דבכה"ג בצינעא שרי, והר"ן אינו מחלק בכך יע"ש בהולכת סולם, לזאת אין דעתי להימנות להתיר, ואתם ישישים כחכמתכם תעשו: כד) ואם אמנם שרו"מ אץ עלי במכתבו להשיב בבי דואר המוקדם אפלפל מעט בקונטרסו, מה שהעיר מש"ס דמנחות (ס"ח:) משום מצוה ניקום ונגזור מוכח דבעשה לא גזרו, כבר נתבאר בפנים שהוא היפוך דברי התוס' שם (ה') ובתשו' שאגת ארי' החדשות חולק על התוס' לגמרי דאינו עשה כלל, דלא תאכלו עד הביאכם לאו הוא שלא לאכול קודם שיביא, והוא מפרש משום דגזירה רחוקה הוא לא גזור כיון דקליש, ואין ענין לכאן:

כה) ואשר יישב מעלתו קושיית החוס' שם דמצינו גבי ביצה שנולדה ביו"ט דרבנן גזרו שמא יבנה בהמ"ק, ורו"מ יישב דאיסור יו"ט דרבנן מ"מ חשוב ל"ת כדאשכחן בשופר אין מפקחין כו' ובגמ' שם משום דהוי עשה ול"ת, ולדעתי אין באיסור מוקצה סרך ל"ת, דאינו משום מלאכה אלא דאסמכוהו אעשה דוהכינו את אשר יביאו:

כו) וראי' לזה דבתוס' ביצה (ח'.) בשם הירושלמי דמותר לכסות באפר שהוסק ביו"ט כיון שכבר שחט שלא לעקור מצוות כיסוי, וקשה איך יהי' חמור מצוות כסוי שהוא רק חובת הדם משופר שהוא חובת הגוף ואינו דוחה טלטול אבנים איסור מוקצה, אך ברורן של דברים דענין מוקצה נחלק לשנים, הא', טלטול מוקצה שהוא משום לתא דהוצאה כדאיתא בשבת (קכ"ד:) ובביצה (י"ב:) ברש"י שלא נאסר טלטול אלא משום הוצאה, ומה שלא גזרו על כל אוכלים וכלים משום שאין גוזרין על הציבור אא"כ רוב הציבור יכולין לעמוד בה, והיינו שאבנים וכיוצא בה שאין צורך ליו"ט גזרו על טלטולו אטו הוצאתו, וחלק הב' דברים שראוים לבו ביום אלא שנאסרו משום שלא הוכנו מאתמול ואסור מקרא דוהכינו וכמו שפירש"י ביצה (כ"ו:) וז"ל ומאן דאית לי' מוקצה הכנה מבעוד יום בעי כדכתיב והכינו, ומ"מ אינו אלא מדרבנן והוא אסמכתא, דפשטא דקרא על המלאכות, ובכלל זה כל צורכי היום, כדמוכח בפסחים (מ"ז:) לרבה דאמר עצי מוקצה דאורייתא מוהכינו, הרי דאפי' עצים דלאו אוכלין אסור, ולדידן הוא מדרבנן, וזהו איסור אכילתו ותשמישו, אבל טלטולו לא נאסר מקרא דוהכינו, אלא דכיון שאינו ראוי ליומו מקרא דוהכינו, שוב דינו כמו אבנים דאסור משום לתא דהוצאה, וע"כ אף שטלטול מוקצה מותר לצורך אוכל נפש ושמחת יו"ט כמ"ש התוס' ביצה (ח') מ"מ להשתמש אסור כדמוכח מפלוגתא דב"ש וב"ה בנטילת העלי לקצב עליו בשר, וכ"כ המג"א, והטעם דטלטול לא נאסר אלא משום הוצאה והוצאה גופה מותר לצורך אוכל נפש ביו"ט, אבל להשתמש במוקצה דאסור מקרא דוהכינו דאינו לתא דמלאכה ולא הותר לצורך אוכל נפש ע"כ אסור:

כז) מעתה דברי התוס' מיושבים דאפר שהיסק ביו"ט דנולד לא נאסר טלטולו אלא משום דלא חזי למידי משום איסור נולד דנפקא לי' מקרא דוהכינו, אבל זה חזי לכיסוי דם, וא"ת דאפר לכסוי ג"כ הכנה בעי דלאו דווקא אוכלין בעי הכנה, דהא אפי' עצי מוקצה אסורין מקרא דוהכינו. וע"כ כפירש"י שם (ד') דוהכינו שמזמן כל צורכי היום ומצוות היום חשוב צורך היום, שהרי אמרינן מתוך שהותרה כו' במצוה שצריך לעשותה בו ביום, והרי מ"מ בעינן שיהי' צורך היום רק אפי' שלא לצורך אוכל נפש, הרי דמצוה נקרא צורך היום וא"כ הכנה בעי, לא קשיא דאיסור זה דוהכינו אינו סרך מלאכה ורק עשה מדרבנן ועשה דאורייתא דוחה אותה, דעשה חמור דוחה עשה הקל, וכיון שנדחה האיסור מוקצה דוהכינו, שוב אינו איסור כלל משום הוצאה כנ"ל וליכא ל"ח: כח) ובזה מיושב קושיית המג"א סי' תקפ"ו ס"ק כ"ה בעשה עכו"ם שופר מותר לצאת בו, והקשה המג"א דנולד גמור הוא ולא עדיף מאילו מונחים עליו אבנים שאסור לטלטלן, ולהנ"ל לק"מ דאבנים לא חזיין למידי, ונאסר טלטולן משום הוצאה דמלאכה והוי עשה ול"ת, אבל שופר זה תקיעתו מותר דעשה דתקיעה דוחה עשה הקל דוהכינו, וממילא אין איסור כלל בטלטול דלא גזרו טלטול משום הוצאה אלא במה דלא חזי בו ביום וזה חזי לתקיעת מצוה, והוא ממש דברי התוס' בשם הירושלמי דמותר לטלטל אפר שהוסק ביו"ט לצורך כיסוי, וכ"ש לצורך תקיעה דמצוה דגופי' עדיף:

כט) מיהו יש לקיים דברי מעכ"ת דכי היכי דלרבה דאמר עצי מוקצה דאורייתא אזהרתי' משום לא תעשה כל מלאכה דהכנה שעושה ביו"ט מלאכה, ה"ה לדידן מדרבנן אסור משום מלאכה ג"כ ולא חשוב צורך אוכל נפש כיון דאסור, ואין להקשות דמ"מ יחשב צורך קצת כמו המבשל גיד, ביצה (י"ב:) בד"ה הכא דכיון שרוצה לאוכלו היינו צורך יו"ט, די"ל דכיון דאיסורו משום יו"ט גרע, וכה"ג בעירובין (ע"ח:) מחלק בין אשירה שדבר אחר גרם לאסור בין אילן ששבת גרם לו לאסור, ומ"מ ניחא דברי התוס' דביצה דמצוות שופר דוחה לעשה דוהכינו ואין איסור שוב אין איסור מלאכה כיון דהוי לצורך ומותר משום מתוך, אך יש לפקפק דמלאכה דהכנה לא הותרה לצורך אוכל נפש רק אם נאמר דכל אפיי' ובישול חשוב הכנה. ועי' בתוס' עירובין (ל"ח.) ואפשר דמלאכת הכנה הוא לרבה בכלל אפי' דליכא מלאכות רק ארבעים חסר אחת, אך יותר מסתבר דלדידן אין הכנה בכלל מלאכה כלל: ל) מה שכתב לדעת הנוב"י ז"ל דאיסור אשת חמיו משום מראית עין דאשת אביו שיאמרו שחמיו הי' אביו ורבנן שבנם נקראו על שמם לא יטעו בזה, הלא חתנו נקרא ג"כ על שמו שהוא חתן האדם גדול ויאמרו שהוא בנו, ולדינא כתבנו בפנים שלפענ"ד אין דברי הנוב"י ז"ל מחוורים בזה:

לא) מ"ש בסוף דבריו שישא במקום שאין מכירין ואח"כ יהי' דיעבד, לא נ"ל כלל כי אפי' לא הי' איסור רק במכירין, מ"מ לישא במקום שאין מכירין ולדור אח"כ במקום שמכירין וודאי אסור לגרום שיהי' אח"כ דיעבד, ודומה למכוון מלאכתו במועד שיהי' אח"כ דיעבד, וכה"ג אמרינן בשבת (קמ"ג.) וכי מותר לעשות גרף של רעי לכתחילה, ובמים שאין להם סוף נמי תתקדש ותכנס לחופה דאין איסור ממנ"פ אם מת בעלה, ואם לא מת אין קידושין וחופה תופסין בה וביבמות (נ"ח) קרי לה האיש מנוקה מעון כיון שלא נבעלה, אלא ודאי אסור לגרום לכתחילה לעשות דיעבד: ידידו הדוש"ת באהבה רבה הק' אברהם. אחרי כתבי הראה לי בני מהר"ש נ"י דבר חידוש בתשובתו כי אלמנה שבעלה חזר וחי כעובדא דקם רבה ושחטי' לר"ז ולמחר בעי רחמי עלי' חוזרים הקידושין וחלים כי בכל שעה מיתת הבעל שהוא מת עכשיו מתירה, ונפלאתי, מ"ש מהיום אי את אשתי ולמחר את אשתי דקיי"ל כיון דפסקה פסקה וגוף החידוש דכל שעה מיתת בעלה מתירה, מבואר ההיפוך ברמ"א יו"ד סי' רס"ז סעיף ס"ה, והוא בטור בשם רמ"ה, ועיין כר"ן פ"ב דביצה בבעיא דמי שלא הניח עירובי תבשילין הוא לבד נאסר או אף קמחו נאסר: הנ"ל. סימן נז לכבוד אבי הגאון שליט"א. הנה בדבר שרצית לחדש דאפי' גזלן ואוכל נבילות לתיאבון אינם פסולים לעדות אשה מטעם משקר, רק הבא על הערוה חשוד משום משקר, וכתבת הטעם דגזלן לא חשוב חשוד לאותו דבר אלא משום דעובר משום הנאת ממון, הכי נמי יעיד שקר משום הנאת ממון, והתינח בעדות בעלמא, אבל בעדות אשה כיון דאינה חשודה שתשכור אותו, ע"כ שכוונתו להתיר האשה לבד כדי שישאנה ולא חשוד לאותו דבר, וה"ה באוכל נבילות לתיאבון שחשוד משום שמוצא בזול עכת"ד.

תשובה א) הנה לבבי לא כן ידמה, דכל שעובר בשביל הנאת הגוף חשוב רשע דחמס וחשוד לאותו דבר, וכ"כ הנמק"י יבמות (כ"ה) וז"ל דכל עבירה שנעשה מפני הנאת גופו הרי הוא כרשע דחמס כדאמרינן דמודה רבא במומר אוכל נבלות לתיאבון שהוא פסול דכפין ואכיל כפין ואסהיד, ה"נ לא שנא דאסהיד משום תאוותו עיי"ש, וכן מוכח מדברי הרמב"ן בכורות (למד.) במה שהביא ראי', שהחשוד לעבירה אחת חשיד לאחרת שאינה חמורה ממנה, מדאמרינן בע"ז (ס"ט) זונה נכרית וישראלים מסובין חמרא שרי מ"ט יצרא דעבירה תקיף להו, הרי דאי לאו האי טעמא הי' חשודים ליי"נ, ואף דבשני סוגי עבירה פשיטא שאינו חשוד, דחשוד לדבר אחד אינו חשוד לכל התורה כולה, מ"מ חשוב לה כאותו דבר כיון דאידי ואידי הנאת הגוף היא הן לשתות יי"נ הן עבירה, וה"ה באוכל נבילות דחשוב חשוד לאותו דבר לגבי עריות ועיי"ש במהרי"ט אלגאזי שפירש כן דברי הרמב"ן, וממילא ה"ה גזלן דמשום הנאתו הוא גוזל: ב) איברא דיש להתיר מטעם אחר ואפי' אם הי' חשש שתשכור אותו, שהרי נבילה היא איסור קל לגבי איסור אשת איש דזה בלאו וזה במיתה ויהרג ואל יעבור, והחשוד לקל אינו חשוד לחמור, ואפי' בגזלן יש לומר טעם זה, ואף דגזלן חמור מצד אחד שהוא רע לשמים ורע לבריות דחשיב לי' בסנהדרין (כ"ז.) בפלוגתא דאביי ורבא באוכל נבילות להכעיס חומרא עיי"ש, מ"מ י"ל כיון דאיסור א"א חמור מצד אחד, דומה להא דתנן בבכורות (למד.) החשוד על השביעית אינו חשוד על המעשר וכן להיפוך, ומפרש משום דכל אחד יש בו חומרא שאינו בחבירו עיי"ש:

ג) ובזה נדחה מה שכתבת לאסור לאכול אצל גנב וגזלן, דוודאי גזלן קיל מצד אחד דממונא קל מאיסורא כדאיתא בפרק מי שמתו בשמעתא דהמוצא כלאים בבגדו (י"ט:), ועוד דממון ניתן להשבון וקיל מנבילה וכדאיתא בפרק הזהב (נ"ח:) גדולה אונאת דברים מאונאת ממון שלא ניתן להשבון, וכל זה אני מפלפל לפי דבריך דכל שאינו חשוד לאותו דבר לא חשדינן לי' למשקר בממון, וכן מטין דברי הקצוה"ח סי' מ"ו: ד) אולם לפענ"ד אי אפשר לומר כן, דא"כ גזלן נמי נאמר שאינו חשוד להעיד בשקר, דאינו לאותו דבר, דעדות שקר חמור מינה שלא ניתן להשבון, אם באנו לדמות ממון לאיסורין בחשוד לדבר אחד, כמו כן נדמהו בחשוד לקל אינו חשוד לחמור, וכן אוכל נבילות לתיאבון דהוי קל לגבי לא תענה דאינו רק לבריות דחשבינן לה קל בפרק זה בורר (כ"ז.) נאמר ג"כ דאינו חשוד לשקר, ובזה משמע דפשיטא להפוסקים ז"ל דחשוד לשקר, ואפי' רבינו ירוחם יודה בזה, שלא נסתפק אלא ברשע שאינו חמס, אלא ודאי דבר זה אינו, דמה ענין ממון שצריך עדות ובעי בירור טפי ואפי' נוגע אינו נאמן, לאיסורין דבעל דבר נאמן ואפי' עבד ושפחה, ובדבר שצריך עדות לא האמינה תורה אלא הנקי מכל, וזולתו חשוד לשקר, ובאיסורין דא"צ בירור כולי האי אפי' חשוד נאמן כל שאינו לאותו דבר ולחמור כמותו, דאי לא תימא הכי הא קי"ל בבכורות (ל"ה.) כרשב"ג דחשוד נאמן על חבירו, ומשמע דאפי' איכא למיחש לשכירות ולגומלין, שהרי כהן מותר להעיד לכהן חבירו ולא חיישינן שכהן חבירו שכרו, וא"כ אפי' גזלן לא יהי' חשוד לשקר בעדות כיון שאינו לעצמו ואמת שלדעת הראב"ד לא קי"ל כרשב"ג אלא בבכור, אבל לא בשאר איסורין, אבל הרמב"ם סובר דבכל מילי קי"ל כוותי':

ה) ומכל מקום נראה לי שדבריך יש להם מקום ויותר מזה דאפי' חשוד בבירור על העריות לא יהי' חשוד לשקר בעדות אשה, דהנה הב"י ביור"ד סי' קי"ט הביא תשו' הרשב"א שהביא קולות הנ"ל באיסורים דחשוד לדבר אחד או לדבר הקל וכו' ובעדות אינו מועיל כל זה, וכתב שם כמו שלא האמינו עבד ושפחה עיי"ש, וא"כ מהראוי הי', בעדות אשה שא"צ נאמנות כולי האי ועבד ושפחה נאמנים, שיהי' קולות אלו ג"כ כדברי רשב"א הנ"ל, ועל כורחין לומר דגזירת חכמים שאינם נאמנים פסולים מחמת עבירה והו"ל כקרובים דגזירת מלך היא לפוסלן, ממילא נאמר דאינם חשודים לזייף, דלענין עדות אשה סגי בנאמנות כזה ולא חשדינן להו למשקר רק מחמת גזירת חכמים פסולים, והיינו במעידים לפנינו, אבל נוכל לומר מחמת הסברא שאינם משקרים כדבריך, וא"כ אפי' בחשודים בבירור על העריות כיון דקי"ל כרשב"ג דנאמן בשל חבירו, ומבואר ברמב"ן בכורות דלאו דווקא בכהנים שפסולים מחמת ספק אלא אפי' בחשודים ודאי, א"כ אפי' באו על העריות בודאי אינם חשודים להתיר שלא כדין אשה דעלמא, ובזה לא נצטרך לספיקו של רבינו ירוחם, אלא אפי' אם בעדות דעלמא אפי' רשע דלאו דחמס חשוד לשקר, מ"מ בעדות אשה אינו פסול משום משקר:

ו) והנה יש להביא ראי' דפסול מחמת עבירה פסול לעדות אשה אפי' אומר אמת, מהא דאמרינן ביבמות (כ"ה.) הרגתיו לא תנשא אשתו לרב מנשה דגזלן דאורייתא פסול לעדות אשה ואליבא דר' יוסף דלא אמרינן פלגינן דבורא עיי"ש, והרי התם אין פסולו אלא משום שהרגו, וא"כ הרי אמת שנהרג, ומה זה ענין לדר' יוסף שצריך עדות ואפי' אומר אמת לא מהני ואפי' בפסולים שפסלה תורה מחמת חשש משקר כמ"ש התוס' בגיטין (ט':) גבי ערכאות עיי"ש] אלא ודאי דגזלן פסול לעדות אשה אפי' אומר אמת, וא"כ מהיכי תיתי שנוסיף עוד פסול עליהם מטעם משקר, ומסברא אינם חשודים לשקר יותר מעבד ושפחה וכדברי הרשב"א המובא בב"י סי' קי"ט כנ"ל: ז) איברא דלפענ"ד הא ליתא ועל כורחין פסולים מטעם משקר, דאל"כ התינח בעדות אשה להשיאה דרבנן וחכמים פסלום לחומרא, אבל בסוטה שנסתרה להעיד שנטמאת, אם אינם חשודים לשקר יותר מעבד ושפחה, ממילא מן התורה נאמנים כמותם, שאין לנו לימוד לפוסלם, והאיך יכולים חכמים לעקור דבר תורה בקום ועשה כיון דמן התורה אסורה לו, וגם האיך משקין אותה ומוחקין את השם בחנם כיון דמה"ת אסורה לו ואין המים בודקין, אלא ודאי פסול דידהו משום משקר אפי' במקום שעבד ושפחה נאמנים, וההיא דיבמות (כ"ה.) אין ראי', דאנן הכי קאמרינן כיון דממנ"פ בין אומר אמת או שקר חשוד לשקר בעדות אשה איך נאמינהו, וא"כ כל רשע דחמס מטעם משקר פסולים לעדות אשה, וצדקו דברי רבינו ז"ל בתשו' הרי"ם בהשמטות כן נלפענ"ד, ועיין בנוב"י סי' ע"ב בסתירת היתר הב' במה שיישב קושיית חכ"צ על הרשב"א ובמהד"ת שהשיגוהו מסוגיא דהרגתיו ובמה שיישב, וכעת אין הספר מהד"ת ת"י:

ח) וראיתי בירושלמי דיבמות אהא דהרגתיו ממנ"פ אי קטלי' החשוד בדבר לא דנו ולא מעידו לא קטלי' בחיים הוא, ולשון זה מורה כדבריך דאפי' באמת מת מ"מ אסורה, דאל"כ נהי דאפשר לפרש דלדבריו רשע הוא ואין להאמינו כיון דממנ"פ חשוד הוא, מ"מ לשון הירושלמי במה שכתב ממנ"פ קטלי' החשוד בדבר וכו' משמע דאפי' קטלי' מ"מ אסורה, אולם בלאו הכי דברי הירושלמי תמוהים במ"ש החשוד בדבר, דהא אינו חשוד לאותו דבר, ונראה דהירושלמי ס"ל כרב יוסף בבבלי דגזלן דאורייתא כשר לעדות אשה, ע"כ פירש משום דהחשוד בדבר וכו' והיא מימרא דר' מאיר בבכורות (שם) דרב יוסף ס"ל כר"מ, ולר"מ לשיטתו דחשוד לדבר אחד חשוד לכל התורה, וס"ל דהחשוד בדבר לא דנו ואף לאחרים, ואתי שפיר: ט) ובזה נ"ל ליישב לשונו, דהנה התוס' בבכורות (שם) כתבו אהא דמקשה הש"ס לר"מ דס"ל החשוד לדבר אחד חשוד לכל התורה וס"ל החשוד בדבר לא דנו כו' כהנים שחשודים על הבכור ה"נ דלא דיינא דינא, וכתבו התוס' דלרבא דס"ל אוכל נבילות להכעיס כשר לעדות דרע לשמים אינו חשוד להיות רע לבריות ניחא, רק לאביי מקשה, והנה כוונתם מבוארת, דרבא אמר בפרק זה בורר (כ"ז.) דאפי' ר"מ מודה דאוכל נבילות להכעיס כשר, מוכח דאף דר"מ אומר דהוי חשוד לכל התורה, מ"מ רע לשמים אינו חשוד להיות רע לבריות, אך מה שכתבו דלאביי מקשה שפיר קשה לי, דהא לאביי רק בעדות פסול משום דכתיב אל תשת רשע עד וא"כ מנ"ל שפסול באיסורין, והא לרבנן ע"כ חילוק בין איסורין לעדות, ואפשר דאף ר"מ מחלק בכך, ולכאורה היא תמי' גדולה: