שו״ת אבני נזר – אבן העזר – סימן מג, קטע 9

י) והנראה לי בזה דהנה קשה בהא דבעי לאוקמי פלוגתא דאביי ורבא בפלוגתא דר"מ ור' יהודא ולכאורה הא מדר"מ אין שום ראי' לאביי, דר' מאיר לשיטתו דחשוד לדבר אחד חשוד לכל התורה, אבל לדידן דלא קי"ל כוותי' בהא מנלן לפוסלו לעדות משום אל תשת רשע עד, וא"כ קשה לאביי אף למסקנא דמדר"י הוי תיובתא לאביי ומדר"מ אין שום ראי' לדידן לאביי, וצ"ל דפלוגתא דר"מ ורבנן בחשוד לדבר אחד, דר"מ יליף איסורין מעדות, וא"כ הוי ראי' שפיר מדר"מ, דאי לאו דהוי ס"ל לר' מאיר דאפי' רשע דלאו חמס פסלה תורה גם באיסורין הי' כשר, ורבנן פליגי עלי' דר"מ ומחלקים בין עדות לאיסורין, (ויש לומר דהיינו טעמא דר"מ דחשוד על הדבר אינו מעידו אף לאחרים דיליף מעדיות, אלא דיקשה על זה ממתני' דפרק עד כמה דהחשוד על השביעית אינו חשוד על המעשר כו' החשוד על הדבר כו' הרי דלא תלי זה בזה] ועל כן מקשה הש"ס שפיר, דממילא לאביי דס"ל רע לשמים פסול לעדות לר"מ אף באיסורין פסול, ולפי זה ניחא דברי ירושלמי בהא דקאמר ממנ"פ קטלי' החשוד על הדבר כו' דכיון דאליבא דר"מ קיימינן ואיהו ס"ל דילפינן איסורין מעדות, וכי היכי דבעדות אפי' אומר אמת פסולים ה"ה באיסורין לר"מ, ולדידן אין ראי' מירושלמי:

יא) איברא דבמה שכתבתי דלר"מ ילפינן איסורין מעדות לפסול אף שאומר אמת, לא משמע כן מדברי תוס' הנ"ל במה שכתבו דלרבא דאמר רע לשמים אינו חשוד להיות רע לבריות לק"מ לר"מ קושיית הש"ס, ולכאורה אינו מובן דהא רבא באוכל נבילות לתיאבון מודה, וצ"ל דשאני לענין עדות דרחמנא פסלינהו כדכתיב אל תשת ידך וגו' להיות עד חמס משא"כ באיסורין, ודווקא לאביי יש ללמוד איסורין מעדות, ואידי ואידי פסולייהו משום משקר, משא"כ לרבא דס"ל רע לשמים אינו רע לבריות, וע"כ גזירת מלך היא לפסול אוכל נבילות לתיאבון מנין ללמוד איסורין מהם, ודלא כמ"ש בביאור ירושלמי: יב) והנה מדברי התוס' אלו יש ללמוד היפוך סברת רבינו ירוחם דרשע דלאו חמס אינו חשוד לשקר משא"כ ברשע דחמס, ומדברי תוס' אלו למדנו להיפוך, דאם הי' סברא שלא לחשוד רשע דלאו חמס ולחשוד רשע דחמס, א"כ לא הי' צריכין לומר דגזה"כ לפסול רשע דחמס, ושפיר יכול ללמוד איסורין לר"מ כמו לאביי, ולא הוי מקשים התוס' מידי לרבא דפשיטא דחשדותן של כהנים לתיאבון, להתיר להם הבכור הוא לתיאבון: יג) ועל דברת הטו"ז שאין נכרי חשוד להכשיל את ישראל כבר מלתי אמורה שלולי דבריו היינו יכולים לומר דלא אמרינן סברא זו רק כדי שלא נחדש ספק, שהרי הדבר ברור בכל מקום שהנכרי חשוד לשקר, ומה שכתבת דדווקא כשרואין שהעיד ע"כ שכוון או להתיר או להכשיל וכך יש לומר להתיר כמו להכשיל אינני מבין, דא"כ בשכיחי נכרים לכתוב בכתב ישראל למה ניחוש שמא נכרי הוא הא לא חיישינן שהנכרי יתכוון להתיר ולא להכשיל, ואם חיישינן שמתכוין להתיר רק להכשיל לא חיישינן ממילא אף בידוע שנכרי הוא לא יהי' חשוד לשקר, וזה פשוט להיפוך:

יד) ועל דברי הב"ש ס"ק ל"ח שהביא קושיא על הריב"ש שהוכיח דלא בעי קישור דברים מדלא הקשו דילמא נכרי, והקשה דא"כ בגיטין יקשה כן, ותירץ הב"ש דבגיטין אמרינן דאין כוונתו להכשיל את ישראל, משא"כ במיתה יש לומר דידע ואמר ואעפי"כ לא מהני כשאינו מסיח לפי תומו, ופירשת דגוי אף שאומר אמת לא מהני, והנה בתשו' נודע בשערים דעת הגאון זצ"ל מלובלין דערכאות נאמנים בעדות אשה כיון דלא משקרי, ואדמו"ר זצ"ל מגור חלק עליו ואמר דבמה שלא מצינו שהכשירו חכמים פסולי תורה אין להוסיף מדעתינו, הרי שכן דעתו דנכרי אפי' אומר אמת לא מהימן: טו) אמנם יש לחלק, דבשלמא בערכאות גזירת הכתוב שלא להאמינם כשמעידים לפנינו, משא"כ הכא שאם נאמר שניחוש שמא משקר שוב אין לחוש שמא נכרי דהא אינו חשוד להכשיל, ומ"מ יש לומר דזה אינו, דמ"מ אין שום ראי' לומר שאינו נכרי דהא ישראל וודאי אינו חשוד להכשיל, וכיון שיוכל להיות שהוא נכרי שוב גזה"כ שלא להאמינם, ואין לומר דאם הוא משקר וודאי אינו נכרי זה שיבוש דאין הנכרי אמיתי יותר מישראל וזה פשוט:

טז) אמנם אם נאמר כסברא זו דפסולים לעדות אשה אפי' אומרים אמת לא מהימני נלפע"ד ליישב הקושיא על הריב"ש בלא סברא דנכרי אינו חשוד להכשיל, דהנה באמת צריך להבין הסוגיא למה לא ניחוש שמא ישראל אחר הוא ועינו נתן בה וע"א בגירושין לא מהימן, ואין לומר דהיינו דווקא במעיד לפנינו אבל לחוש שמא אחד עשה בכוונה לא חיישינן, דליתא דהא ריש כל הגט מקשה הש"ס אלא מעתה רישא דקתני הי' שני אנשים ושמותיהם שוים שני הוא דלא מצי מגרש בו ראשון מצי מגרש והא תנן ולא אחר יכול להוציא עליהם שט"ח, ופירש הר"ן ז"ל שמא האחר מסרו לזו שמא עיניו נתן בה, ואפי' לרש"י שלא פירש כן, מ"מ במה דמשני בעידי מסירה ור"א הוא פירש כן כדברי הר"ן, וכן קי"ל בש"ע דבעינן שידעו העדים שהיא אשתו: יז) אשר ע"כ נראה לי בהקדם דברי הירושלמי יבמות שהקשה למה אין האשה נאמנת לומר גרשני בעלי כשם שנאמנת לומר מת ומשני דבגירושין יכולה מכחשתו, והנה תירוץ זה עצמו צריך לומר בע"א, והנה ידוע דברי הרמב"ן דעד מפי עד והראשון מכחיש הראשון נאמן, וראייתו מטיהר את הכתם וכהן תיקן כרי, ולכאורה בכהן אינו מובן שהרי ראה כשתיקן ואינו סומך על הנאמנות של כהן ולמה יהי' הכהן נאמן, ונ"ל דמסתמא כך הי' דרכם שלא לקרות שם בע"פ רק להרים ביד ולהיות מחשב דתרומה נטלית במחשבה וכמו שהמנהג בזמה"ז בהפרשת חלה, נמצא שסומך על נאמנותו של כהן שחישב, וע"כ הכהן נאמן להכחישו, ואף אם הכהן מכחיש לגמרי שלא הורם ביד מה בכך, מ"מ במה שאומר שלא כוון לקרות שם בזה נאמן דבזה הוא סומך רק על נאמנותו, וזה נ"ל ברור בפירוש דברי הרמב"ן ז"ל:

יח) מעתה אתי שפיר ההיא דגיטין, דבשלמא בעלמא כשעד או האשה אומרים גירש כשיבוא הבעל ויאמר שלא גירש לא יהי' הבעל נאמן וליכא חומר שהרי הם ראו המעשה ואינם סומכים על נאמנותו של הבעל, משא"כ בההוא דאמר אני פלוני כהן שאנו סומכים עליו שהוא הפלוני, וכיון שכל סמיכתינו עליו ממילא כשיבוא ויאמר שאחר אמר כן בשמו והוא לא אמר כן, דומה לעד מפי עד והראשון מכחיש שלא אמר כן לאותו עד שהראשון נאמן, וה"נ הבעל יהי' נאמן ואיכא תומנו, ודינו כמו בעד מיתה ומילתא דעבידי לגלויי הוי ג"כ שהרי הי' יכולים תיכף כששמעו להתקרב אצלו והי' נתפס בשקרו, וכ"ש לפי מה שהעלה הריב"ש דהוי מסל"ת די"ל דאפי' בלא עבידי לאגלויי מהימן,. מעתה ניחא קושיית הש"ס דלא והקשה שמא נכרי כיון דהוי מסל"ת מהימן כמו בעד מיתה: יט) ואל תתמה במה שהמצאתי דין מחודש דאם יבוא הבעל יהי' נאמן להכחיש, דלפענ"ד כן מוכח בש"ס דמקשה וליחוש דלמא צרה היא, והא בפ"ק אמרינן דנשים שאין נאמנות לומר מת בעלי נאמנות להביא את גיטה ומפרש בש"ס הטעם משום דאם יבוא הבעל ויערער לא משגחינן בי' וצרה אינה חשודה אלא לקלקלה, וא"כ מוכח להדיא דהכא אם יבוא הבעל ויערער משגחינן בי': כ) איברא במה שדמיתי דין זה לדברי הרמב"ן הנ"ל בעד מפי עד לכאורה אינו דומה, דהכא לאו על נאמנותו של בעל סמכינן, דאפי' הי' הבעל מומר לכל התורה, מ"מ היינו אומרים שאחר לא חשוד להכשיל, וכיון שהוא הבעל הרי שמענו מפיו שאמר לגרש את אשתו, וא"כ נאמנותו אינו מעלה ומוריד, דמה נ"מ אם הוא אמיתי אם שקרן, ממנ"פ אם הוא הבעל א"צ יותר, ואם ניחוש שאינו הבעל, אף אם הבעל אמיתי יש חשש שאחר אמר בשמו, וכיון דלאו על נאמנותו סמכינן רק על נאמנות אחרים שאינם חשודים להכשיל והוי כאילו אחרים אומרים שהי' הבעל ואין הבעל נאמן להכחיש:

כא) אך י"ל בהקדם דברי הש"ס בפרק החולץ (מ"ז.) ההיא דאתא לקמי' דר"י ואמר נתגיירתי ביני לבין עצמי א"ל נאמן אתה לפסול את עצמך ואינו נאמן אתה לפסול את בנך, ומקשה הש"ס הא נאמן אדם על בנו, ומשני ה"ק לי' לדבריך נכרי אתה ואין עדות לנכרי, וה"נ אם הבעל פסול בעבירה לא הי' נאמן שהוא הבעל, דהוה אמרינן לדבריך פסול אתה ועל כרחין מה שאנו מאמינים אותו שהוא הבעל משום שהבעל ג"כ יש לו נאמנות, ושוב על נאמנותו של בעל סמכינן, ושוב הבעל נאמן להכחיש: כב) אך אם נאמר דבעד אשה רק כשאומר אמת סגי, א"כ לא שייך לומר לדבריך פסול אתה, דמ"מ מוכח שהוא הבעל שאחר כשר לא הי' אומר שקר שהוא הבעל, ולא דמי לההיא דיבמות (מ"ז.) דהתם לאו משום ראי' שהאב בוודאי אומר אמת רק שהתורה נתנה נאמנות לאב על בנו ולנכרי לא נתנה נאמנות, ועוד דהתם ודאי צריך עדות ואפי' אומר אמת לא מהני, אך אם נאמר דגם ערכאות לא מהני בעדות אשה יהי' מיושב דברי הריב"ש וסוגיית הש"ס על נכון: כג) ועתה בוא נבוא לבאר לפי הצד השני דערכאות מהני בעדות אשה ויקשה קושיות הנ"ל למה לא ניחוש שמא ישראל הוא ועינו נתן בה, גם הקושיא דילמא צרה היא אינו מובן כנ"ל, כיון דאי אתי בעל ומערער לא משגחינן בי':

כד) והנראה לי בזה דהנה הרי"ף בפרק החולץ, גבי אשתמודע דאחוה דמיתנא הוא דאפי' קרוב נאמן, פירש משום דלאו אמילתא דאיסורא ולאו אמילתא דממונא קמסהדי אלא מילתא בעלמא הוא דקמגלי דהדין הוא גברא פלן, וכיון דאתחזק גבי' דההוא שרי לי' לסהדא למיסמך עלי' ולמסהדי עיי"ש, וה"נ שהוא מילתא בעלמא דקאמר שהוא הבעל ולאו אמילתא דאיסורא קמסהיד וממילא מהני שליחותו, ודומה ממש לדברי הרי"ף, והנה הרמב"ם בהלכות יבום וחליצה כתב הטעם משום דמילתא דעבידי לאגלויי הוא ובתשו' הרי"מ צירף דבריהם והי' לאחדים בענין עמוק מאוד עיי"ש, ועוד התנה, הרי"ף שלא יהי' נוגע בעדותו במ"ש והוא דליכא מילתא דחשדא, והנה צרה אף דאי אתי בעל ומערער לא משגחינן בי' ולא תצא לחרפות מ"מ נוגע הויא שלא תהי' עוד צרתה וע"כ אינה נאמנת: כה) ועוד ניחא לפי דברי הרמב"ם הנ"ל, דהנה סוגיא דפ"ק לכאורה תמוה, חדא דמה סברא היא זו כיון דאתי בעל לא משגחינן בי', דמ"מ חשודה לשקר שלא תצערה עוד, וכן לשון הש"ס יבמות (קי"ז:) בחמותה הבאה לאחר מכאן כי היכי דלא תיתי לצטערן עיי"ש, ועוד תמי' לי בהא דאמר התם גיטין (כ"ג:) תניא כוותי' דאביי רשב"א אומר אשה נאמנת להביא גיטה מקו"ח ומה הנשים שאין נאמנות לומר מת בעלה נאמנות להביא גיטה אשה שנאמנת כו' לכאורה תמוה כלפי לייא דמשום היא גופה שהצרה נאמנת משום שלא תקלקלה משום הא היא גופה אינה נאמנת כיון שלא יהי' חומר בסופה:

כו) על כן נראה דטעם דנאמנת הצרה להביא גיטה שאינה חשודה אלא לאחר שתנשא תיכף יבוא הבעל ולא יעשו איסור עוד, אבל לא שתהי' צרתה ובעלה שני באיסור כל ימי' על ידה, ודומה לזה כתבו התוס' בשמעתא דנודרת והרא"ש פרק בתרא דנדרים, וע"כ קאמר קו"ח ומה צרה שאינה נאמנת לומר מת בעלה אפי' היכא דאיכא חומר בדידה דהא קי"ל היא מותרת צרתה אסורה ואפי' לאחר שנשאת חיישינן דתמות נפשי עם פלשתים קאמרה, הרי דאפי' איכא חומר בדידה חשודה לקלקל צרתה, וא"כ צרה חשודה יותר ממנה דהיא גופה בדאיכא חומר מהימנא, וא"כ בגט אשה דצרתה נאמנת בדליכא חומר בצרתה משום שאינה חשודה להכשיל באיסור כל ימי' כל שכן היא שנאמנת אף דליכא חומר, וא"כ בנ"ד שמטעם חשד האיסור לבד אינה נאמנת, שהרי הרמב"ם כתב הטעם משום מילתא דעבידא לאגלויי ומטעם מילתא דעבידי לאגלויי אין הצרה נאמנת, שהרי חשודה לומר מת בעלה, ומ"מ אף לפי פירוש זה אינני יודע מה הקשו על הריב"ש דמי יימר דאשתמודענא לא מהני בגוי מסל"ת: בנך הדוש"ת הק' אברהם. סימן נח ב"ה יום ב' תרומה תרל"ד פה קראשנעוויטץ. להרב הגאון אבד"ק קוטנא. מכתבו הגיעני ושמחתי כי כווננו לדעת אחת בפירוש התוספתא, ואשר חילק בין פסול בעבירה לחשוד לאותו דבר הוא חילוק נכון וניתן להאמר אך אין ראי' לזה מהתוספתא:

א) והנה רו"מ כתב לפי שיטתו דבדמאי ג"כ אין ע"ה נאמן לאחר שקיבל עליו דברי חבירות על למפרע כל שלא אמר אני תקנתיו, ולא אבין למה יועיל כשאמר אני תקנתיו, שהרי בטהרות מפורש בתוספתא דאפי' נעשו ע"ג עצמו אינו נאמן, ואי משום דכשתיקן הרי חזינן שאינו חשוד על המעשרות, מ"ש מהא דמבואר בירושלמי בשבת דע"ה נאמן דאם לקח מאתו שני כלכלות ושאלו על האחד אסור לאכול השני עד שיעשר, והטעם בזה ברור דאין סומכין על דבריו כל כך להחזיקו בחזקת נאמן, ועיין בריטב"א פ"ב דר"ה דלזה צריך שנים דווקא, וכן דעת הפר"ח בסי' קי"ט והדברים עתיקים, וא"כ בנ"ד נמי ניחוש שמא לא תיקן כראוי כיון שהוא חשוד כיון שאין לו נאמנות להחזיק עצמו בחזקת נאמן למפרע כדברי הריטב"א: ב) והנה בעיקר הדין אם ע"ה נאמן לאחר שקיבל עליו דברי חבירות למפרע נראה להביא ראי' מהא דע"ה נאמן בשבת וקי"ל דהטעם משום דאימת שבת עליו והרי בשעת ראי' חול הי', ואין לומר דזה קולא שהקילו משום כבוד שבת, דא"כ מה הקשה הירושלמי דאמאי חשכה מוצ"ש לא יאכל והוצרך לתרץ משום אחד שאין אימת שבת עליו, ופירש הרא"ש לפי שיש שאין אימת שבת עליו, ותיפוק לי' דבחול אסור לסמוך על עדותו משום תחילתו בפסול כנ"ל, ואין לומר דקושיית הירושלמי הי' כשאמר בעצמו תקנתיו דכבר ביארנו דאין חילוק בין כשאמר בעצמו תקנתיו: ג) ובאמת לדעתי נראה דאפי' כדעת כבוד גאונו דבאיסורין אינו נאמן למפרע, בדמאי נאמן, שהרי קטן ודאי כחשוד חשבינן לי' שהרי אין לו נאמנות באיסורין ואפי' בדרבנן כל שאין בידו ואעפי"כ נאמן בדרבנן להעיד בגדלו מה שראה בקוטנו.

ויש לחלק דחזינן דקטן יש לו נאמנות יותר בדרבנן בדבר שבידו, ומ"מ אין ראי' מדמאי לשאר איסורין דיש לומר דדינו כקטן כנ"ל ובטהרות שהוא ג"כ דרבנן ואעפ"כ אינו נאמן משום דחשבינן לי' לאינו יודע כדברי הרמב"ם, ועכ"פ אין לדין זה שום ראי' כיון דע"כ הא דתוספתא משום דחשבינן לי' לאינו יודע: ד) ומסתימת אחרונים דבעדות אשה כשר תחילתו בפסול משמע דאף החשוד לאותו דבר ואף דשם יש חשש טועה ובדדמי כמ"ש הרשב"א ביבמות שמא הניחו גוסס, נראה דס"ל דחשיד לאותו דבר עדיף מקטן שאינו נאמן בעדות אשה להעיד בגדלו מה שראה בקוטנו, וימחול כבודו הרמה לכתוב לי דעתו הרמה בזה כ"ד הדוש"ת: הק' אברהם. סימן נט ב"ה אור ליום ד' נשא תרל"ח לפ"ק. שלום לכבוד א"א מו"ר הרב הגאון כו' מו"ה זאב נחום שליט"א. א) מה שהקשית דאם חייבי לאוין לא הוי דבר שבערוה למה אינה נאמנת לר' יהושע כתובות (י"ג) לומר לכשר נבעלתי, ואי דמעלה עשו ביוחסין, הא משמע שם דלרב אסי דאמר מאי מדברת נבעלה א"צ למעלה: אי בעינא אני אומר משום דחשודה לאותו דבר שזינתה, ופנוי' להרמב"ם לאו, וחמור כמו זונה לכה"ג, ואפי' להה"מ דאינו רק עשה או להפוסקים דמדרבנן, מ"מ בעיני בני אדם ודאי חמור זנות מהאיסור על האשה שחנשא לכהן, והרי הר"א ממיץ שלהי נדרים ס"ל באמת דאין איסור עלי' אלא שהשיגו עליו, ועכ"פ בעיני הבריות ודאי איסור קל הוא כעין לפני עור שמכשיל הכהן, ודין זה הניח הש"ך בצ"ע בחשודה לאיסור שחמור יותר בעיני בני אדם ובאמת הוא קל: ב) ועוד כיון שחשודה שמא זינתה עם ממזר, והוא לאו כמו זונה לכהן, ואף שהיא אומרת לכשר נבעלתי לא מפי' אנו חיין להכשיר עצמה, דלהכשיר בעי שנים כמו לפסול כמ"ש הריטב"א רפ"ב דר"ה יעיי"ש, וכן דעת הפר"ת וספר תפארת למשה וכיוונו לדברי הריטב"א:

ג) ועוד נ"ל דסתם בנ"א אינם נאמנים בעריות לעצמם ואינו דומה לשאר איסורין משום דגזל ועריות נפשו של אדם מחמדתן, וכן משמעות דברי רש"י חולין (צ"ו.) ולא דמי לנדה שנאמנת משום דיש לה שעת היתר, וכן לשון הש"ס סוטה (ז') סוטה בעלה נאמן עלי' מקו"ח אמרו לו לא אם אמרת בנדה שכן יש לה שעת היתר, מבואר דבאין שעת היתר אין לו נאמנות להבא והוא הדין להעיד בעבר: ד) ומ"ש ראי' ממ"ד מאן דמכשיר בה פוסל בבתה לדידי בוודאי להכשיר משפחה ודאי שנים בעינן, כמו לפסול משפחה דבעי שנים כדברי ירושלמי, כן להכשיר, כדברי הריטב"א הנ"ל דהכשר אדם דומה לפסול אדם, כן אני אומר במשפחה ועוד יתבאר: ה) מה שהקשית על הרא"ש מנ"ל דנאמנת בפתח פתוח דילמא שאני פתח פתוח דהוי דבר שבערוה, פשוט דלענין נאמנות דברי אין חילוק בין דבר שבערוה לאיסורין דלא ילפינן מממון אלא בענין עדות כנ"ל, אך באמת ודאי לא הוי דבר שבערוה כמו שאמרתי כיון דסוטה דהוי דבר שבערוה משום שמפקיע הקידושין בקצת, והכא אף שהיא מאלמת הקידושין לענין זה הודאת בע"ד כמאה עדים כיון דאינו חב בזה לשום אדם, ומ"מ אף שנחשב כאיסורין אינה נאמנת כיון שחשודה שזינתה ברצון כשהיא אשת איש וכ"ש שחשודה על איסור קל דסוטה [ואף שהיא אומרת שאינה חשודה, הלא להכשיר עצמה אינה נאמנת כנ"ל מהריטב"א ואין לומר דאיסור א"א עברה פעם אחת אינה חשודה לעבור כל ימי' כדברי התוס' בסוגיא דנודרת, דיש לחלק דאינה חשודה בשביל שתגבה כתובה פעם אחת תהי' באיסור כל ימי', אבל חשודה בשביל תאוותה על תמיד לעבור תמיד כמו שעברה פעם אחת בשביל הנאת שעה אחת, ונתיישבו הקושיות:

ו) אך באמת אני אומר מה צ"ל בזה דבר מחודש, דאף דחייבי לאוין פסולי כהונה לא הוי דבר שבערוה ונאמן ע"א כיון דלא הוי פסולי משפחה, מ"מ להכשיר אינו נאמן, וטעמא דידי עפ"י תשו' הרשב"א הובא ביתה יוסף סי' י"א בעידי קידושין דא"צ דרישה וחקירה דהשתא מיהו לאו אדיני נפשות מסהדי, משא"כ לרע"ק בעידי מיתה דהיא אסורה לכל והבא עלי' במיתה, והשתא עפ"י עד זה שרינן לה לעלמא, ואע"ג דבקידושין אפשר דאתי לידי נפשות, השתא מיהא לאו אנפשות מסהדי עכ"ל, וכן אני מחלק, דדווקא במעיד שהיא פסולה לכהונה אף דאפשר שיבא לידי פסול משפחה אם תנשא לכהן ויהי' לה בנים מאתו, השתא לאו אפסול משפחה מסהדי, אבל הבא להתירה לכהן הרי עוסף מכשיר הבנים שהרי מתירין שישאנה כהן והבנים יהיו כשרים, שכל זמן שלא נכשיר הבנים הרי אסורה לו משום לא יחלל זרעו ואי אפשר להתירה לכהן בלא הכשר הבנים, ולהכשיר הבנים אין ע"א נאמן דהכשר משפחה כמו פסול משפחה, וכמו שלפטור ממיתה חשוב דיני נפשות וכדברי ריטב"א הנ"ל: ז) ותוכן החילוק דדווקא אם בא לאוסרה אנו אומרים שלא תנשא לכהן ולא יהי' לה בנים ולא יהי' פסול משפחה וע"כ נאמן, וע"כ אף אם אח"כ הלכה ונשאת לכהן ונולדו בנים הבנים ג"כ פסולים כיון שכבר האמנוה עלי' ואז לא הי' פסול משפחה, אבל כשבא להתירה אנו אומרים שתנשא לכהן ויהי' בנים [כשרים[ א"כ העד בא להכשיר משפחה, ואם נאמר כיון שבשעת נישואין אפשר שלא יולדו בנים הגם שהיא נגד חזקה שמתעברת ויולדת] ליתא דמ"מ אי אפשר להתירה אם לא נתיר עכשיו הבנים משום לאו דלא יחלל, וזה בעצמו חילוק הרשב"א, בנך הדו"ש ומברכך שתחוג חג השבועות הקדוש הבע"ל ברב גיל ושובע שמחות: הק' אברהם סימן ס לכבוד אדוני אבי הגאון וכו' שליט"א.