שו״ת אבני נזר – אבן העזר – סימן מג, קטע 7

וכתבנו טעמים נכונים להתיר, אך באופן שמה שאפשר לעשות נעשה, היינו שתשליש סך מסויים שיהי' על בצים וחלב אם תצטרך כמו שהורה הרב מלאמזא תשובת הרב מלאמזא נקרעה טרם שקריתי אותה] ומטינא שיבא מכשירא הק' אברהם. סימן נו ב"ה אור ליום ג' תר"ב לפ"ק. שפעת שלום וברכה לכבוד ידי"נ וידיד ישראל הגאון הגדול המפורסם נ"י עה"י פה"ח כקש"ת מו"ה חיים אלעזר שליט"א. מעשה ידיו גלילי אצבעותיו הטהורים אתמול הגיעני מאד שמחתי מדרישת שלום מכבודו ומכבוד חותנו ידי"נ הגאון המובהק שליט"א בראותי כי עוד לא סרה האהבה העזה שבינותינו מימי קדם, ועל דבר הלכה אשר נשאלתם בדין אשת חמיו לאחר מיתה, ובקשתם לידע דעתי בזה, ואני איני כדאי ששלחתם אלי, ומה אדע אשר לא תדעו, עכ"ז אחרי אשר דפקתם על פתחי אני מוכרח להשיב מפני הכבוד: א) והנה דין זה תלוי עליו כל שלטי הגבורים בעל נוב"י ועצי אלמוגים והחת"ס וראש המדברים בזה הנוב"י, וקיצור דבריו כי העיקר אצלו דעת המתירין לגמרי:

דמ"ש התוס' יבמות וכ"א.) שמא דורות אחרונים אסרוהו, הוכיח הנוב"י מהתוס' עצמם שם ע"ב בד"ה לא אסרו דאשת חמיו גם בדורות אחרונים מותר, אך אין בכחו לחלוק על התוס' והרא"ש, אך לאחר מיתה דעתו לדמותו לגר שנשא בגיותו אשה ובתה ונתגייר עמהם, מתה בתה מותר באמה, ומשום דלאחר מיתה קליש איסורא, והוקשה להנוב"י משניות דבי ר' חייא דמשמע אפי' לאחר מיתה אסורות, וניחא לי' דבשניות החשש באשה זו שאם נתיר לו קרובותי' הרחוקים יבא להתיר לו הקרובות גמורות שמה"ת אסורות, אבל בגר שאין חשש באשה זו שקרובותי' מותרות מה"ת דכקטן שנולד דמי, רק החשש דלא ליתי לאחלופי שילמדו מזה להתיר קרובות אחרות, בזה לא גזרו לאחר מיתה, וע"כ באשת חמיו שהחשש משום מראית העין ג"כ אין חשש בזה שנושא שיודע שאינה חמותו, ומשום אשת חמיו לא יבא להתיר חמותו, רק החשש שהעולם יטעו ויסברו שהיא חמותו, דומה ממש לגרים ולא גזרו אלא בחיי אשתו, ושוב חזר וצידד לאסור, דאין הטעם באשת חמיו משום לתא דחמותו אלא משום לתא דאשת אביו שיאמרו על חמיו שהוא אביו, ואין חילוק אשתו בחיים או לאחר מיתה, וראי' מבה"ג שדימה אשת חתנו לאשת חמיו והב"י כתב שטעמו שיסברו שהיא בתו וזה דוחק, אך אם הטעם אשת חמיו משום שיסברו על חמיו שהוא אביו ממילא יסברו על חתנו שהוא בנו, ויש באשתו מראית עין דכלתו, ועוד דגם דין זה דחמותו לאחר מיתה אינה בשריפה אינו ברור, ויש פוסקים כר' ישמעאל דבשריפה, ע"כ אין בידו להקל באשת חמיו עד שיעמיק העיון יותר, עכ"ד הנוב"י:

ב) ונחזיאנן, הנה טעם שני שכתב משום דיש פוסקים כר' ישמעאל אין נראה לחוש בדרבנן עד פסק הלכה בש"ע יו"ד בלי חולק בגר מתה בתה מותר באמה, בפרט בנ"ד שאיסור אשת חמיו גופי' אינו מוסכם ובספרד נושאין, ובוודאי עיקר חששו של הנוב"י דאשת חמיו יש בו לתא דאשת אביו, והנה נראה להביא ראי' לדבריו מירושלמי דלמד דאשת חמיו אינו מה"ת מדוד שנשא רצפה בת אי', וקשה הרי מפורש בשמואל ב' בעובדא דאבנר ומפיבושת דרצפה פלגש שאול היתה, ודעת הרמב"ם והראב"ד והרמב"ן פילגש בלא קידושין, וא"כ מה זה דאינה תורה, הן אמת דלפי הטעם דמראית העין יש לאסור פילגש חמיו כמו אשת חמיו דהחשש כיון שע"כ אחת מנשי חמיו הוא חמותו יסברו שאשת חמיו זו היא החמותו, וזה החשש באשת חתנו שיסברו שהיא בתו, כיון שע"כ אחת מנשותיו היא בתו יסברו שהיא הבתו, וא"כ פילגש חמיו נמי יסברו שאשתו בת פילגשו, וכך תוכל להיות פילגש חמיו חמותו כמו אשת חמיו, אך למה דס"ד שתורה היא, הרי פילגשו איננה קרובתו כלל, אך לדעת הנוב"י דהחשש באשת חמיו משום לתא דאשת אביו, ממילא למה דס"ד תורה היא דחשובה כמו אשת אביו ניחא, דע"כ ראיית הירושלמי לר' יהודה בסנהדרין (י"ח) דמלך נושא אלמנותו של מלך, ומביא ראי' מקרא דואתנה את נשי אדוניך בחיקך, אבל רבנן הא פליגו דאלמנתו של מלך לכל אסורה וקרא דנשי אדוניך על מירב ומיכל קאי, רק הירושלמי הוכיח כיון דלר' יהודה ע"כ אינה תורה, מדר' יהודה נשמע לרבנן דבהא לא פליגו, וכיון דראיית הירושלמי מר' יהודה ולר"י שפיר הביא ראי' מפילגש, שהרי ר' יהודה אוסר באנוסת אביו ומפותת אביו, וכל זה אם איסור אשת חמיו משום איסור אשת אביו, נמצא מירושלמי יש סיוע לדברי הנוב"י: ג) אך יש לדחות, דהנה הלח"מ הקשה על הרמב"ם דפילגש בלא קידושין, מההדו.

דאחיתופל התיר ג"ע שאמר לאבשלום בוא אל פילגשי ביך, וניחא לי' דמ"מ הוא אביזרייהו דג"ע, ולי נראה להטעים הדברים, שהרי דעת הרמב"ם דפילגש אסורה להדיוט, ובהלכות איסורי ביאה דהבועל אשה לשם זנות בלא קידושין לוקה משום לא תהי' קדשה, ונראה שההיתר במלך הוא משום דדווקא בהדיוט כיון שבידה להיות למחר אצל איש אחר הו"ל קדשה, אבל המלך כיון שנאסרה לכל אדם אין זו קדשה, וע"כ כתב הרמב"ם בהלכות מלכים וז"ל וביוד בלבד קונה אותה, הרי דאף שבלא קידושין, מ"מ הוא כעין קנין כיון שאסורה לכל אדם, וע"כ שפיר הו"ל אביזרייהו דג"ע דפילגשו של מלך הוא כעין אשתו והיא כמו אשת אביו, וה"נ אם תאמר דאשת חמיו מה"ת כמו חמותו, הרי פילגש חמיו אביזרייהו דחמותו: ד) ואיןלהקשות כיון דלדוד מותרת שהוא ג"כ מלך, הרי לגבי דוד אינה אשתו של שאול, שכבר נמשח למלך קודם שנשא מיכל, ומעולם לא היתה אשת חמיו. דבשעה שנעשה חמיו כבר הי' מלך, ומעולם לא היתה רצפה חמותו לגבי דוד, ודומה להא דאמרינן ריש פרק המגרש בקידשה ראובן חוץ משמעון וקידשה שמעון סתם הו"ל אשת שני מתים, ולא אמרינן דלא דפסי בה קידושין של שמעון דהוה אשת אחיו, אלא משום דלגבי שמעון לא חיילו קידושין לא חשובה אשת אחיו, ה"נ כיון דלגבי דוד לא חשובה אשתו של שאול לא הוה כמו חמותו, דיש לומר דבחיי שאול היתה אסורה לדוד שעדיין לא יצא טבעו של דוד בעולם והי' אסור בפילגשו של שאול ועוד דבההיא דהמגרש גופי' כתב הרשב"א בקידשה ראובן חוץ משמעון נהי דחיוב כרת ליכא גבי שמעון מ"מ אסורה אליו, דמ"מ קידשה ראובן לגבי העולם, ה"נ חשובה לגבי דוד כאשת חמיו כיון שהיתה כאשתו של שאול כנגד העולם:

ה) הן אמת דלפירוש החת"ס ליישב דברי מהרי"ל דאף למה דס"ד דירושלמי דאשת חמיו תורה, אין הפירוש מדאורייתא אלא כעין שניות, א"כ מנ"ל לאסור שניות בפילגש, ואפשר למה דקי"ל גזרו שניות בחליצה אף דאינה רק דרבנן, ה"ה דגזר בפילגש, או למה שהעלה החת"ס בסוף תשובתו דראיית הירושלמי מאשת חמיו, רק שהביא מרצפה להוכיח דהיתה אשתו מיכל קיימת יעיי"ש, העולה מזה דאין ראי' לפירוש הנוב"י דאשת חמיו משום לתא דאשת אביו: ו) והנה ב"י וביש"ש ובמהרי"ל סי' פ"א מפורש שהוא משום לתא דחמותו, דמשום שהוא חתן בעלה נראה כחתנה, וכן נראה מדברי הרא"ש שהוצרך לחלק בין אשת חמיו לחורגין, משמע דס"ל דחד טעמא נינהו כשם שחתן בעלה נראה כחתנה כמו כן בת אשתו של אביו נראית כבת אביו כאחותו, אלא אי אמרת דטעם אשת חמיו דחמיו נראה כאביו, א"כ אין ענין לשני חורגין ומה ענין זה לזה: ז) ועוד ראי' לזה, דלפי טעמו של הנוב"י דחמיו נראה כאביו, א"כ אשת אחי אשתו תהי' אסורה לו דחמיו וחמותו הם חמיו וחמותו של זאת ונראין כאביהם ואמם של זאת ונראית כאחות אשתו, ושם ביבמות מפורש שמותרת עיי"ש, אשת בן חמותו ובן חמיו מותרת, ולא נזכר בשום פוסק לאסור בזה משום מראית העין, וא"ת דהא דהירושלמי דרבנן והבו דלא לוסיף עלה, הרי הבה"ג למד מזה לאסור אשת חתנו, ולמה לא אסר גם את זאת, אלא ודאי אין דברי הנוב"י בזה מחוורין, אלא כדעת הב"י ומהרש"ל ומהרי"ל דמשום מראית העין דחמותו נאסרה, וא"כ שוב חזר לדמות לגר שמתה בתה מותר באמה:

ח) איברא דחדשות אני מגיד, דבתשו' מהר"ח או"ז סי' קפ"ב נשאל באשת חמיו שנשאת ונתעברה ממנו, והשיב ז"ל דתצא כיון שהירושלמי אוסרה היא שני' גמורה, ואפי' אם יש היכר שאינה חמותה כאשר כתבו בכתבם, מה בכך והלא אם אמו שני' ואין לה הפסק אע"ג דאיכא הכירא טובא בין אמו לאם אם אם אם אמו אלא דלא נאסרה משום דהרואה יסבור שהיא אמו, אלא שאם תתיר אם אמו יתיר גם אמו, ה"נ אע"ג דכתיב בהדיא אשר יקח את אשה ואת אמה יסברו שגם אשת חמיו שאינה אמה הכתוב קראה אם משום שהיא בת בעלה, כעין שמצינו בענה שהכתוב מונהו עם בני שעיר, והוא בן צבעון משום שהי' בן אשתו, ובתמר כתיב כי כן תלבשנה בנות המלך, ואמרו רז"ל שלא היתה בת דוד ומקודם היתה אמה מעוברת מגוי וקורא אותה מבנות המלך עבור שנתגדלה בביתו, וכן יסברו הטועים שגם אשת חמיו קורא הכתוב אם אשתו אעפ"י שאינה בתה ממש, ואם תתיר זו יבואו להתיר גם זו, ונראה שזה טעם הירושלמי שאמר אשת חמיו לא ישא מפני מראית העין, וא"ת תורה האיך נשא דוד רצפה בת אי' עד כאן, ומהיכי תיסק אדעתין שהוא מה"ת שהוצרך להביא ראי' מרצפה בת אי', אלא ודאי מטעם שכתבתי, ונראה דמה שהזכיר הירושלמי מראית העין פירוש אם יראו שתתיר אשת חמיו יתירו גם חמותו, ואין הפירוש שיסברו שהיא חמותו, כי אפי' יש הכירא טובא שאינה חמותו כגון שאשתו בת שלשים שנה ואשת חמיו אינה כי אם בת י"ב אעפי"כ אסורה, ואין זה כחורגה הגדילה בין האחין דהתם לא אסר אלא הגדילה ואף הגדילה אם יש הכירא כגון שאשתו היא גדולה בשנים מאם האחין שריא, דהתם לא אלא משום שיסברו שזה אחותם ולזה מסיק התם דלא חיישינן, והתם אין שייך לומר שיסברו שבת אשתו קורא הכתוב בתו, ואם תתיר חורגה יבואו להתיר גם אחותו, דכתיב קרא אחריני בת אשת אביך מולדת אביך ועוד האריך עיי"ש:

ט) והנה לפי דבריו פשיטא דדין אשת חמיו לאחר מיתה כמו כל שניות דבי ר' חייא לאחר מיתה, וכי היכי דהתם אסר לאחר מיתה ואינו דומה לגר משום דיש חשש באשה זו וכנ"ל דברי הנוב"י, ה"נ יש חשש שאם נתיר לו אשת חמיו יתיר גם אמה שהיא חמותו, וכל התירו של הנוב"י הוא משום דאין חשש שמתוך שמתירין לו אשת חמיו יתיר גם חמותו, רק שהעולם יטעו שהיא חמותו ויתירו חמותו דעלמא, אבל לפי טעמו של מהר"ח שדין אשת חמיו כדין כל שני' אין היתר כלל, ופשוט: י) הן אמת שמהר"ח יחיד בדבר, והרא"ש כתב בפירוש להיפוך, דהחילוק שבין אשת חמיו לחורגין משום דהאי אית לי' קלא ואשת חמיו לית לי' קלא, ולדברי מהר"ח אפי' אית לי' קלא וידוע שאינה חמותו אסורה, וע"כ כתב טעם אחר לחלק בינו לחורגין כנ"ל, גם מדברי בה"ג שאסר אשת חתנו ולמדו מדברי הירושלמי באשת חמיו, ולדבריו אין ענין זה לזה, [הן אמת שבמהרי"ל סי' פ"א ס"ל ג"כ דאין הטעם אחד] גם לישנא דמראית עין קשה מאד לפי דבריו, דלשיטתו הוא גזירה ככל גזירות חכמים, ע"כ נראה לסמוך בזה על הרא"ש שהוא מרי' דתלמודא טפי ממהר"ח או"ז, ומהר"ח אינו בתרא נגדו שהי' בזמנו של הרשב"א:

יא) איברא דגוף הדמיון של הנוב"י מגר קשה בעיני מאד, דהנה צריכין להבין דברי הגמ' לאחר מיתה דקליש איסורא לא גזרי, ופירשו רוב ראשונים דלאחר מיתה אינו בשריפה אלא בארור שוכב עם חותנתו ע"כ לא גזרו, והרי בריש האשה שהלך מקשה הש"ס מכדי הא דאורייתא והא דאורייתא מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת [ואף שהצל"ח פ"ק דפסחים כתב דהיינו דווקא לאו אבל עשה לא, וחילי' דידי' מדברי הש"ס מנחות (ס"ח:) משום מצוה ליקום וליגזור, במחכת"ה לא עיין בתוס' מנחות (ה') שהקשו בזה הלא באיסור הכנה דרבנן גזרינן שמא יבנה בהמ"ק, לפיכך נראה דאפי' עשה ליכא אלא מצוה מה"ת] אך התירוץ לזה מתורתו של מהרי"ק למדנו, שכתב דהא דאמר בש"ס מה לי איסור כרת כו' היינו דווקא במקום שבאו לאסור מחשש איסור בזה הדבר עצמו, אבל במקום שגזרו שיבא מתוך זה לידי איסור אחר באיסור כרת עשו הרחקה יותר עכ"ד, והמל"מ הביא דבריו וקלסי', וא"כ בגר שהאיסור משום דלא ליתי לאחלופי באיסור אחר לא החמירו כל כך:

יב) וכל זה בגר אבל באשת חמיו שאסרו משום מראית העין שיחשדהו שנושא חמותו ועושה עכשיו איסור, לא זו שבאיסור דאורייתא שאינו כרת חיישינן, אלא אפי' באיסור דרבנן חיישינן למראית העין, כדמוכח ריש פרק במה אשה דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא, והוא איסור ממכר דרבנן, וכן בקבלנות דשדה שאסור משום מראית העין שיחשדהו שכיר יום הוא והוא רק איסור אמירה לנכרי שבות, ועי' ש"ך יור"ד סי' פ"א בבשר עוף עם חלב שקדים שהוכיח בראיות דאיסור מראית עין אפי' בדרבנן, והביא הא דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא, וכתב שכן מוכח בדוכחי טובא, ואף דגזירה לא עבדינן לדרבנן לבד במיעוט מקומות, היינו בדבר שעצמו אין בו איסור אלא שנאסר שמתוך זה יבא לדבר אחר שאסור מדרבנן לא גזרינן, אבל במה שיחשדו אותו שבזה הדבר עצמו יש חשש איסור אפי' בדרבנן אסור, והוא כעין חילוק מהרי"ק הנ"ל, וא"כ אין שום דמיון לגר: יג) וראיתי בתת"ס שהביא ראי' דאשת חמיו לאחר מיחה מותר, מהירושלמי שהוכיח מרצפה בת אי', ולמה לא הוכיח טפי מקרא דואתנה נשי אדונך וגו' דמוכח אשתו, ולמה לו להוכיח מרצפה פילגש, אלא דמקרא דויקח המלך את שני בני רצפה בת אי' אשר ילדה לשאול את ארמוני ואת מפיבשת ואת חמשת בני מיכל בת שאול אשר ילדה לעדריאל וגו' משמע שרצפה היתה ג"כ אשתו, שבא הכתוב לספר בשבחו של דוד שלקח בני מיכל אשתו, ומדכתיב בני רצפה משמע שגם רצפה נסיב, ואף היא בכלל נשי אדוניך, דאל"כ הי' להכתוב לכתוב ופילגשו, ומדרצפה בחיי אשתו מיכל נסיב, כמו כן שאר נשים בחיי מיכל דכללם קרא בחדא, וא"כ מוכח דלאחר מיתה אין איסור מדלא הוכיח מקרא דואתנה את נשי אדוניך, משום דיכול לומר לאחר מיתת מיכל לקחם:

יד) והנה לכאורה קשה דאף אם נימא דאשת חמיו לאחר מיתה מותרת, הוא לפי האמת דאינו תורה, אבל לא למה דס"ד דתורה, וצ"ל דאזיל לשיטתו דאף אם תורה אינו מדאורייתא רק איסור גמור דרבנן לא משום מראית העין, וע"כ י"ל דלאחר מיתת אשתו מותר אף כי הנוב"י לא התיר בשניות, י"ל דזה קיל משאר שניות: טו) ואמנם לפמ"ש שאסור מראית עין גרע ובזה ודאי אסור אפי' בדרבנן כ"ש בלאחר מיתה דאורייתא רק שאין כרת, א"כ אין ראי' מירושלמי, דבאמת אם היינו אומרים דהוא משום גזירה לא מראית העין הי' אפשר להקל לאחר מיתת אשתו, משא"כ כשהוא משום מראית העין להיפוך מסברת הנוב"י, ובאמת גם בשניות אסור לאחר מיתה, האומנם כי ראיית הנוב"י לזה דאל"כ לישני הש"ס דע"כ למעלה חשוב ארבע משום אשתו צריכה להיות בחיים, אבל למטה דאפי' לאחר מיחה בשריפה ע"כ חשוב ג' אינו מובן לי כלל, דכ"ש בת אשתו דפשיטא א"צ להיות בחיים, א"כ ג' או ב' ליכא רק אחת השני' הנאסרת, אך יותר ראי' לזה מהא דקי"ל גזרו שניות בחליצה, סוף דבר בין להרא"ש בין למהר"ח או"ז אין להקל משום דמתה אשתו: טז) והנה בעיקר דין אשת חמיו אשר פשט הגמ' דידן להתיר, והתוס' כתבו שבדורות אחרונים אסרוהו, והנוב"י הקשה דמשמע בסוגיא גם בדורות אחרונים בימי רבא היתה מותרת, והחת"ס מיישב יע"ש, וסוף דבריו דגם הברייתא דידן ס"ל לאסור משום מראית העין, רק משום שניות אין כאן, ומה שלא סיים אבל משום מראית עין אסור דלא פסיקא לי' דלאחר מיתה מותר, ומזה רוצה להוכיח דאשת חמיו לאחר מיתה מותר:

יז) וכשאני לעצמי הי' נ"ל ג"כ דברייתא ס"ל לאסור משום מראית העין, ומ"מ לא קשיא כלל אברייתא, דברייתא זו קאי לפרש המשנה דאיסור מצוה חולצין ולא מייבמין כדמוכח התחלת הברייתא מה הן שניות, ובתוספתא עצמה דמתחיל אלו הן שניות מסיים אחותה שהיא יבמתה חולצת או מתייבמת, מבואר דכל זה בנפלה לייבום, ובזה אשת חמיו באמת מותרת להתייבם, וטעמא דידי דכיון דאינו אסור אלא משום מראית העין בדיעבד לא תצא, וכהא דפ"ב דכתובות (כ"ב:) בע"א אמר מת וע"א אומר לא מת האי דאמר מת הו"ל כתרי כו' ולכתחילה לא תנשא משום הסר ממך עקשות פה ומ"מ בדיעבד לא תצא, וה"נ כיון דרק משום מראית עין אסור שיחשדהו באיסור וילעזו עליו לא תצא:

יח) ואין לחלק דהתם אין חושדין אותו שעובר במזיד דהבעל והאשה בעצמם אינם יודעים אם מת הראשון, ליתא דמפורש ברמ"א בשם הנמק"י סי' י"ז סעיף ל"ז דאם היא ועוד אשה אחרת אומרות מת ואח"כ באו שתי נשים ואמרו לא מת לא תצא ואף דבהא איכא חשדא בדידה, וכן בגמ' בתרי ותרי ונשאת לאחד מעידי' ואומרת ברי לי, וכן ביבמות (כ"ו) ברננה לא מפקינן, ובצ"צ סי' מ' בנשאת עפ"י חכם דומה למים שאין להם סוף דלא תצא, ואף דהב"ש כתב משום דיש מתירין, המעיין בצ"צ עצמו יראה דזה כתב רק שיהי' קו"ח ממים שאל"ס, אבל אפי' לירושלמי כיון דליכא רק משום מראית עין ולזות שפתים לא תצא ואינו דומה לשני' [ואף דלעיל ס"ק י"ב כתבתי דמשום מראית עין חמור דאפי' בדרבנן גזרינן, היינו לענין לגזור מראית עין חמור דאינו לעשות משמרת לדבר אחר, אבל לאחר שגזרו ודאי מה שגזרו משום משמרת חמור דאסמכוה אקרא ושמרתם את משמרתי יט) והנה מפורש ברמב"ם דאיסור מצוה דלא מתייבמת הוא ג"כ משום גזירה דביאה ראשונה אטו ביאה שני', וכן מסתבר דליכא כרת בדידה, ואין לומר דמ"מ גזרו בה אטו חייבי כריתות, דליתא דמפורש בתוס' ריש פרק ד' אחין דשני' דומה לחייבי לאוין דלא חשוב חליצה פסולה ודווקא אחות זקוקתו דדמיא לאחות אשתו, הרי דשני' לא דמיא לחייבי כריתות, וא"כ הא דאין עשה דוחה הוא רק משום גזירה, וכן משמע בתוספתא דצרת שני' מתייבמת אלמא דלא דמיא לחייבי כריתות, וא"כ רק משום גזירה דאטו ביאה שני' לא מתייבמת כדברי הרמב"ם שא"צ חיזוק, וא"כ באשת חמיו הא לא שייכא הגזירה כלל דאחר ביאה ראשונה תהי' מותרת לו דמשום מראית עין לא תצא כנ"ל: