שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 38

ונדו מפרש"י שפי' דאין אדם טוען הקורה אלא אם כן טוחן ברחים תחילה. והיינו דרש"י סבירא לי' דמה שנתרסק על ידי הטעינה לבד אינו מועיל דמכל מקום אי עביד הטעינה בשבת חייב חטאת גזרינן מבעוד יום אטו משחשיכה. ור"ן סובר דמכל מקום מה שנעשה בשבת אינו מלאכה לא גזרינן שיעשה בשבת מלאכה. הנה דסבירא לי' לר"ן דאף שאם יעשה בשבת מה שהוא עושה עכשיו בחול ה' חייב חטאת. לא גזרינן. דכל הגזירה. הוא דהרואה שנעשה בשבת מלאכה יחשוב שמותר לעשות בידים דהא לאו מלאכה. שלא יתלה ההיתר מבעוד יום [אבל בלא נעשה בו מלאכה בשבת ליכא גזירה]. ועל כרחך הוא הדין להיפוך בנעשה בו מלאכה בשבת אף שאם הי' עושה בשבת מה שהוא עושה עכשיו הי' פטור דגרמא הוא. מכל מקום הרי המים באים לגינה בשבת ונעשה מלאכה בשבת גזרינן שמא יעשה הוא המלאכה. ואף שאם הי' פותק המים כמו שהוא עושה עכשיו הי' פטור. דאנן לאו בתר המעשה שעושה עכשיו אזלינן רק שהרואה שנעשה המלאכה בשבת יחשוב דהא לאו מלאכה ולא יתלה ההיתר בגרמא כמו שלא יתלה ההיתר במה שעושה בערב שבת. כמו כן לא יתלה ההיתר בגרמא רק יחשוב מדנעשה השקאה בשבת ומותר. על כרחך הא לאו מלאכה וישקה בעצמו: ג) וכן מפורש בחידושי הר"ן גבי פריסת מצודות. שהקשו בתוס' פרוסות מצודות מאי טעמא אסירא לבית שמאי דהא בשבת כהאי גוונא לא מחייב חטאת שאינו יודע אם יצוד. ותרצו בתוס' דזמנין דאתי לידי חיוב חטאת שבשעת פריסתו יצוד. וכתב הר"ן וזה לשונו ולי אין צריך לכך. דבית שמאי היינו טעמייהו שמי שיראה שהוא גורם שתעשה מלאכה בשבת לא יהא חושב טעות סופר אסור] שמחמת פריסת מצודות שאינו אלא גורם הוא שמותר. אלא מחמת שהמלאכה עצמה מותרת הלכך אי שרינן פריסת מצודות שאינו אלא גרימת צידה יהא סבורים דצידה שריא.

והכא נמי בפותקין מים לגינה מערב שבת שגורם השקאת זרעים בשבת. לא יהי' סבורים שההיתר משום גרמא. רק יחשבו השקאה עצמה שריא. והוא פשוט: ד) ודברי המגן אברהם הם לשיטת התוס' גבי פריסת מצודות ורש"י גבי טעינת קורת בית הבד דבתר מה שהוא עושה עכשיו אזלינן. ואם הי' עושה בשבת מה שהוא עושה עכשיו הי' פטור לא גזרינן לבית שמאי. ושפיר מיתוקמא ברייתא כבית שמאי ומכל מקום פותקין מים לגינה שאם הי' פותק מים בשבת הי' פטור משום גרמא. וחידושי הר"ן לא נתגלה בימי המגן אברהם: ה) אך ברשב"א יש קצת משמעות שכתב דלרבה דהטעם משום גזירה. ברייתא דקתני פותקין מים לגינה בית הלל ולא בית שמאי. והוא כתב גבי פריסת מצודות כתוס'. מיהו אפשר דרשב"א אסיפא דברייתא סמוך במוגמר וגפרית וחסר תיבת וכו' ועיין תוס' גיטין (דף פ':) סוף דיבור המתחיל זו דברי ר' מאיר. או יש לומר דבמצודות גרוע מגרמא וליכא למטעי בה. ותדע שהרי במשכן בודאי לא הי' החי' נכנסת תמיד בשעת פריסה. או הי' צדין תמיד בידים. ובודאי הי' פורסין מצודות גם כן והחי' נכנסת אחר כך גם כן. ואי גרמא הוא לחייב כמו בזורה ורוח מסייעתו. דמשום שזה דרך המלאכה וכך הי' במשכן חייב משום מלאכת מחשבת. וכל שכן אם נאמר דלא כרא"ש אלא כפשטא דגמרא ור"ן סוף פרק הבונה דמשום מלאכת מחשבת לחוד חייב. למה פטור כשבא החי' אחר כך אלא ודאי הא גרוע מגרמא, אבל בגרמא גם רשב"א מודה דמעי ויחשוב השקאה לזרעים מותר סימן קיז. להרב ר'' אליעזר נ"י. א) במה שכתבתי בסק"י במה שכתב הרמב"ם הכותב על מנת לקלקל העור חייב שאין חיוב על מקום הכתב רק על הכתב. דהיינו משום שהתיקון בגופו של מלאכה והקלקול חוץ לגופו וכתב מעלתו דאפי' התיקון והקלקול בגופו חייב ואפילו קלקולו יתר על תיקונו כדברי תוס' חולין בשוחט.

ומה שכתב רמב"ם טעם שאין חיוב על מקום הכתב שיהי' ק"ו. וזה אינו כלום]. מי לא ידע מדברי תוס' אלו. אך מעלתו חושב שדברי תוס' אלו אין חולק עליהם על כן הוצרך לדחוק ברמב"ם ב) אך באמת בספר יראים כתב תי' אחר דבאמת שוחט חשיב מתקן ונהנה שכך הדרך לשחוט אף שבחייה שוה יותר. אך בעבודה זרה אין איסור רק הנאת ממון כדכתיב לא ידבק בידך מאומה [ואין ספר יראים פה אטוואצק עמדי]. עיין שם סי' ק"ב באריכות והמעיין בתוס' שבת (דף ק"ו) יראה דסבירא להו כדעת היראים ולא כתוס' חולין. שבחולין כתבו הטעם משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה. וכיון שכוון לתיקון ההוא חייב. ובשבת לא כתבו כלל טעם זה. רק שאני עבודה זרה דכתיב לא ידבק בידך מאומה וגו' והוא כסברת היראים דעד כאן לא אסר רק הנאת ממון: ג) ובטורי זהב הל' נדרים. דמודר הנאה מחבירו אסור חבירו לשחוט לו [כמדומה לי שכתב כמו בשבת דחשיב מתקן. ואין יו"ד ח"ב פה עמדי] ובנקודת הכסף השיג עליו מדברי תוס' חולין הנ"ל דוקא בשבת חשיב מתקן משום מלאכת מחשבת. אך דעת הטורי זהב כדעת היראים ותוס' שבת הנ"ל. ויש לומר שכן דעת הרמב"ם גם כן דוקא השוחט חשיב מתקן אף שהקלקול יותר משום שכך הדרך לשחוט אף שהקלקול יותר. אבל הכותב וקלקול העור יותר מתיקון הכתב או שוה לו. מנא לן שכך הדרך לכתוב באופן כזה. על כן הצריך רמב"ם לטעם משום שאין חיוב על מקום הכתב וכו'. ד) זה דעת רמב"ם לפי כוונת הספר אגלי טל. וכעת נתיישבתי דיש לומר רמב"ם כתוס' חולין סבירא לי'. אך הכותב על מנת לקלקל העור שנתכוון גם לקלקל העור ובזה שקלקול העור יותר מתיקון הכתיבה הי' ראוי להיות פטור גם לדעת תוס' חולין שכתבו הטעם משום מלאכת מחשבת אסרה תורה. ויש לפרש כיון שנתכוון להתיקון לא משגחינן בהקלקול שלא נתכוון לו.

אבל בנתכוון גם להקלקול אם קלקולו יותר על תיקונו פטור [ומצינו נתכוון לקלקל בלי כוונת תיקון ברמב"ם פרק ח' מהלכות שבת הלכה ז' יעוין שם] על כן הוצרך רמב"ם לומר מפני שאין חיובו על מקום הכתב: ה) ולפי זה אפשר ליישב הקושיא שבאגלי טל ממילה להבערת בת כהן. דהתם כל כוונתו בקלקול הכל לצורך התיקון מצוה. ותכלית כוונתו התיקון שחוץ לגופו. על כן כיון דמלאכת מחשבת אסרה תורה אזלינן בתר תכלית כוונתו. ועיין תוס' שבת (דף ק"ו) דיבור המתחיל מה במוציא מרא לחפור לקבור בו מת פטור דאזלינן בתר תכלית כוונתו. אבל בנדון הרמב"ם אין הפי' שאין לו צורך בכתיבה כלל רק לקלקל העור דבזה הי' פטור דהוי מקלקל גמור. ועוד לשון על מנת אינו סובל פי' זה כדי לקלקל העור. ועל מנת הפי' שרוצה גם קלקול העור וכיון שרוצה בשניהם אזלינן בתר התיקון שבגופו]: ו) ולפי מה שכתבתי דאף לתוס' חולין כשנתכוון לתיקון ולקלקול וקלקולו יותר על תקונו פטור. נבא לפרשת דרכים לפרש טעם התוס' שבת דנדו מתי' התוס' חולין. דלכאורה אף כשלא נתכוון לקלקול יחשב כמתכוון כיון שידוע שיתקלקל. ופסיק רישי' הוא הקלקול ופסיק רישי' חשיב כמתכוין דמהאי טעמא מודה ר' שמעון בפסיק רישי'. וצריך לומר דסבירי להו לתוס' חולין כדעת התרומת הדשן סימן רס"ה דלגבי שבת דבעי מלאכת מחשבת אפילו פסיק רישי' פטור מן התורה. הנה דפסיק רישי' לא משוי לי' מלאכת מחשבת. ועל כן כשלא נתכוון לקלקול חייב. אבל תוס' בשבת לשיטתם פ' כירה (דף מ"א:) גבי כבוי והבער וזה לשונם דהתם הוי פסיק רישי' כו' וחשוב מלאכת מחשבת עיין שם. ואם כן אזדא לה הטעם דמלאכת מחשבת, דכל הטעם דנתכוון לתיקון ולא לקלקול ובשבת דמלאכת מחשבת אזלינן בתר התיקון ולפי שיטתם במסכת שבת פסיק רישי' חשוב מלאכת מחשבת אם כן הוי כאילו חישב גם לקלקול.

על כן הוצרכו לומר טעם אחר. כן יש לומר. מכל מקום כד מעיינינן אין כוונת התוס' חולין משום שלא נתכוון לקלקול. ומחוורתא כמו שכתבתי באגלי טל. וכפי מה שבארתי דרמב"ם כספר יראים ותוס' שבת: סימן קיח. ב"ה יום ו עש"ק ר"ח סיון תרס"ט. שוכ"ט לכבוד אהובי מחו' הרב החריף הבקי החסיד בנש"ק כש"ת מו"ה צבי חנוך נ"י הכהן מגור. א) אשר רצה ליישב הקו' שהקשיתי בס"ק ל"ח אות ל"א בהא דמפיס מורסא מותר דמלאכה שאינה צריכה לגופה מותר במקום צערא. והא מלאכה שאינה צריכה לגופה. חמיר משאר שבותים. ושבות דעלמא חמיר משבות דרפואה. דשבות דעלמא אסור במקום חולה ושבות דרפואה מותר במקום חולה. ובע"ז מבואר דאפילו שבות דרפואה אסור במקום צערא כל שכן שבות אחר. וקל וחומר בן בנו של קו"ח מלאכה שאינה צריכה לגופה דאסור במקום צערא ואיך מותר מפיס מורסא וכבודו נדחק בהא דע"ז ויבואר אחר כך: ב) אך קושייתי הוא אפילו בלאו הא דע"ז. שהרי מבואר בשלחן ערוך סימן שכ"ח סעיף י"ז בשיטה השלישית שהמחבר כתב עליו שהוא השיטה הנראית דאיסור שבות על ידי ישראל אסור במקום צער אפילו מצטער עד שחלה כל גופו. ואין היתר שבות על ידי ישראל אלא ביש בו סכנת אבר. אבל באין בו סכנת אבר אפילו חולה כל גופו ומוטל במטה אסור. כל שכן מצטער גרידא. וכל שכן מלאכה שאינה צריכה לגופה וכן מפורש במשנה דמלאכה שאינה צריכה לגופה אסור בשביל החולה שישן. והשינה לחולה מפיג צערא ואסור והא דע"ז הבאתי לחזק הקו' קל וחומר בן בנו של קו"ח. אבל הקושיא הוא בלאו הכי. והתירוץ הברור מה שכתבתי בספרי אות ל"ב והוא אמת ברור למבין: ג) עתה נדבר במה שרצה כבודו ליישב הא דע"ז דהש"ס הוכיח מדכואב טובא שרי שהוא סכנה. דאם לא כן. משום צערא הי' אסור שבות.

דאפשר להתרפאות בהיתר על ידי שיטבל כדרכו כדמסיים בסיפא דמתניתין אבל מטבל כדרכו. ואם נתרפא נתרפא. אלא ודאי שיש סכנה ובסכנה אין צריך לעשות בשינוי כמו שאין צריך לעשות על ידי גוי וקטן עד כאן דבריו וזה אינו דמיון. דהתם הטעם שלא יהי' קלה בעיניהם או חיישינן שמא יתעצל הגוי. או לפעמים לא ימצא גוי וימנע מעשות בעצמו. אבל באם יכול לעשות זה הדבר בלי חילול כנידון דידן שיכול לטבל כדרכו. דעת הרמב"ן דאין מחללין וכן הוא ברמ"א שכ"ח סעיף י"ב. אך כן דעת הרב המגיד שאין צריך לעשות בשינוי זולת במילדת וחולק על הרמב"ן בזה: ד) והנה טעם הרב המגיד יש לומר דאזיל לשיטתו דחולה שיש בו סכנה אף שאין במניעת הדבר ההוא סכנה מחללין. והמגן אברהם העתיק דבריו שאין במניעת הדבר ההוא סכנה שאפשר בבגדים. ומשמע דסבירא לי' דשבת הותרה אצל חולה שיש בו סכנה כמו שכתב הרא"ש בשם ר"מ פרק ח' דיומא. וכיון דהותרה אין חילוק בין איסור שיש בו מלאכה או אין בו ומותר לעשות בכל אופן שירצה כלישנא בתרא ביומא (דף ו':) למאן דאמר הותרה בציבור אפילו איכא טהורין וטמאים בהאי בית אב טמאים נמי עבדי. ומבואר בתוס' בבא קמא (דף ק"י) דסוגיא דגמרא שם אזיל להאי לישנא ועיין ביאור דברי תוס' אלו בתשו' דברי ריבות סי' ר"ג ואם כן הכי הלכתא דאפילו איכא אופן הכשר לפנינו למא, דאמר הותרה מותר לעשות הפסול. והוא הדין לענין שבת כהאי גוונא והרמב"ן יש לומר סבירא לי' דחוי' כדעת ר' פפא: ה) ולפי זה נראה דכל שכן בדרבנן במקום שהתירו משום צערא דודאי הותרה לא דחוי'. דלמה לחכמים לגזור איסור ושיהי' נדחה. טוב שלא יגזרו כלל במקום צערא ולא יצטרך לדחות איסור. וכן לשון הש"ס גבי גונח מפרק כלאחר יד במקום צערא לא גזרי רבנן ואינו דומה לאיסור תורה למאן דאמר דחוי'.

דאין לשאול למה תעשה התורה איסור וידחה. טוב שלא יהי' איסור באופן זה. דאין זו שאלה. שדברי תורה מוכרחים מחוייבין המציאות. עיין בספר תפארת פי"ח. ולמאן דאמר לא הותרה אי אפשר שלא יהי' איסור כלל. ועל כרחך איסור הוא אלא שנדחה. אבל איסור דרבנן אפשר שלא יגזרו במקום זה ולא יהי' איסור כלל כמו קודם שגזרו. ובודאי הותרה. ועל כן אפילו אפשר לשנות אין צריך לעשות בשינוי. ואף הרמב"ן מודה בזה: ו) וראי' לדבריי דהנה בהא דחותכין יבלת' במקדש אבל לא במדינה דאין שבות במקדש מפורש בירושלמי פרק ו' דפסחים דהיינו שבמקדש דוחה. וקשה דבעירובין (דף ק"ג:) כהן שלקה באצבעו כורך עלי' גמי במקדש, אבל לא במדינה. פרש"י דגמי מרפא. וקשה במקדש למה יהי' מותר בגמי שמרפא יכרוך בדבר אחר שאינו מרפא כהא דסימן שכ"ח סעיף כ"ד דנותנין עלה על גבי מכה חוץ מעלי גפן שמרפא. ובמקדש נמי יכרוך בעלה וכהאי גוונא שאינו מרפא. וכן קשה על תוס' עירובין (דף ק"ב:) בתוס' דיבור המתחיל והעליון הוכיחו דשבות גדול לא התירו במקדש מהא דלא סידור קנים ולא נטילתן דוחין שבת. ומה ראי' הא אפשר מערב שבת ולמוצאי שבת. דבהאי פורתא לא מיעפש לחם כדאיתא בשבת (דף קכ"ד.) עיין שם. וצריך לומר דאף שבירושלמי נקט לשון דוחה. מכל מקום היתר הוא. וכהאי גוונא בתמיד דכמה פעמים בש"ס שדוחה שבת אף שהיתר הוא כדאיתא סוף פרק טרף בקלפי שבת הותרה בציבור. הכי נמי בשבות במקדש. ואף שבירושלמי לשון דוחה. היתר הוא. וכן לשון רמב"ם פ"א מהלכות קרבן פסח הלכה ט"ז שבות במקדש היתר הוא. ועל כן מותר אפילו אפשר בלא דחוי כלישנא בתרא דפרק קמא דיומא. וכן אפילו אפשר מערב שבת כמו גוף אוכל נפש דיום טוב דמותר אפילו אפשר מערב יום טוב [משום דהותרה כמו שכתב הר"ן פרק ב' דביצה בדין ריבוי בשיעור יעוין שם.

ומה שאסור מכשירין שאפשר מערב שבת בקרבן ציבור אף שהותר שבת בקרבן ציבור. משום שאין קבוע להם זמן כמו שהשיב ר' עקיבא לר' אליעזר ריש פרק ו' דפסחים רבי הבא לי מועד לאלו כמועד לשחיטה]. אך קשה למה שכתב הכסף משנה ריש פרק ב' מהלכות שבת. שבת במקום חולה שיש בו סכנה דחוי כמו טומאה בציבור עיין שם. ואף דשבת בציבור הותרה כנ"ל היינו משום שבכל שבת יש תמיד. מה שאין כן טומאה דמקרה עד כאן דבריו, ועל כרחך חולה דמקרה נמי דחוי'. ואם כן כהן שלקה דמקרה יהי' דחוי. ולמה מותר בגמי כיון שאפשר בדבר אחר. אלא ודאי דרבנן לעולם הותרה כמו שכתבתי: ז) וראיתי לגיסו הרב הגדול שיחי' שכתב דלדידי' לא קשה כלל קושייתי. דהגם שהתירו שבות במקום צערא אבל לא התירו ברפואה. דהך גזירה דשחיקת סמנים נגזרה דוקא במקום צערא דכל חולי צערא הוא עד כאן דבריו: ח) ואין דבריו נראין בעיני כלל. הא' הכי חיוב הי' על חכמים לגזור גזירה דרפואה. ואם תמצא לומר צער דוחה שבות. אף שכל שבות יש בו גזירה שלא יבא לידי איסור תורה. מכל מקום נדחה במקום צער. כל שכן דמהאי טעמא לא יגזרו כלל ברפואה. וקל וחומר הדברים אם נדחה איסור שכבר נאסור משום שבות. מכל מקום נדחה מפני צער. כל שכן שהצער יועיל שלא יגזרו כלל. והרי פרק במה בהמה בהא דלא גזרו על רפואת בהמתו פרש"י משום פסידא דבהמה. ואף שאין פסידא דוחה שבות כדרכו. רק שבות דשבות [ואף בזה חולק הרמב"ן] או שבות שלא כדרכה בצנור שעלו בו קשקשים ואף בזה חולק הגמ"ר דהטעם משום שאם לא נתיר לו כלאחר יד יעשה כדרכו] אבל שבות כדרכו לא הותרה. ולמה יהי' מותר רפואת בהמתו. אך הוא הדבר כיון דלא משכחה הגזירה רק במקום פסידא דאדם בהול על ממונו ויבא לידי שחיקת סמנין, וכיון שהיא פסידא לא גזרי כלל. ועיין בדברינו ס"ק ל"ו אות ב' ג' וכו' באריכות.

ואם כן אם תמצא לומר דצער דוחה שבות. כל שכן שלא יגזרו כלל לפי דבריו כיון דלעולם איכא צער. הא חדא: ט) הב' הרי במקום חולי בכל הגוף מותר שבות דרפואה [ואף דלעולם ברפואה הוא במקום חולי] זולת הנעשה בסמנין ממש, ועיין ס"ק ל"ח אות י"א. ובאינו חולה בכל הגוף. רק חולה במקצת אסור. ולמה לא נחלק גם כן בצער. דבקצת צער יהי' אסור. ויהי' משכחת הגזירה במקצת צער. ובכואב טובא יהי' מותר ובודאי יש חילוק דין בין צער מקצת למצטער ביותר בציצין שפרשו רובן דמותר להסירן ביד והוא שפרשו כלפי מעלה ופרש"י דמצטער לי' טפי: י) הג' מה שכתב הגם שהתירו מפני צערא שבותין כו' ואינו כן דלא התירו שבות כדרכה רק בסכנת אבר. והא דגונח יונק חלב משום שהוא שבות דשלא כדרכה. ומדברי רמב"ן בתורת האדם משמע דהיתר גונח משום חולה. והיינו כיון דחולי ממש בריאה מסוכן הוא אף מיחוש חשיב חולי. ומסייע למה שכתבתי בספרי ס"ק ל"ח אות ו' ז'. אבל מצטער בעלמא אף שבות דשלא כדרכה לא שרינן [וזה שלא כמגן אברהם סי' ש"ז סק"ז שהוכיח מהא דגונח שמותר שבות שלא כדרכה במצטער] ויש ראי' מהא דציצין שפירשו רובן כלפי מעלה דמצערי טפי מותר להסירן. אבל פרשו מעוטן אפילו ביד אסור. ואף דפטור דביד משום שחשיב כלאחר יד כמו שפרש"י שם דיבור המתחיל ביד שאין דרך גזירה בכך. ואף על פי כן אסור אפילו במקום צערא. ויש ליישב דעת המגן אברהם אך צריך לזה אריכות ואין כאן מקומו: דברי הדוש"ת באהבה הק' אברהם: סימן קיט להרב ר' אליעזר נ"י. א) אשר יישב הפליאה שנפלאתי בס"ק ל"ח אות ל"א במפיס מורסא להוציא ליחה מותר משום צערא. מש"ס ע"ז דלא שרינן שבות משום צער גדול. על פי דברי הרב המגיד בשיטת רמב"ם דפסק מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב. ומכל מקום פסק דמפיס מורסא פטור ומותר.

ונפלאת בעיניו שאנכי תרצתי כעין זה ולא הבאתי דברי הרב המגיד: ב) הנה אנכי הקשיתי להפוסקים כולם חוץ מרמב"ם דמפיס מורסא הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה. ומי לא ידע דלהרמב"ם מעיקרא לא קשיא. ותירוצי שאף שלמאן דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב הכא נמי חייב. מכל מקום למאן דאמר פטור קיל שבות דידי' כמו שהבאתי שם דברי מהרל"ח דפסיק רישי' אף דלמאן דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב הכא נמי חייב. מכל מקום לדידן דפטרינן קיל פסיק רישי' לענין דחוי': ג) ודע דמה שכתבתי ליישב דמפיס מורסא חשיב רק פסיק רישא. שוב ראיתי כי בתוס' יומא (דף ל"ד:) במה שכתבו דסלקא אדעתא ר"י כו' אלא במפיס מורסא שמכון אבל פסיק רישי' לא מחייב עיין שם. מבואר דמפיס מורסא עדיף מפסיק רישי' וחשיב מלאכה שאינה צריכה לגופה. והוא שלא כדבריי: סימן קכ. לר' שלמה דוד נ"י. א) על מה שכתבתי בסק"מ בטעם שמותר לטלטל מוקצה להאכיל הקטן משום דבטלטול מוקצה לא שייך מיגו דאיתקצאי. כיון דלאו מוהכינו ילפינן רק משום לתא דהוצאה. רק כיון שנאסר באכילה שוב הוי כאבנים שאסורין בטלטול. אבל בצריך לקטן שאין לו מה לאכול שמותר להאכילו שוב גם הטלטול לצורכו מותר דחזי' לקטן. על זה הקשה מעלתו דאם כן נבילה שנתנבלה בשבת וביום טוב למה יאסור לטלטלו להאכילו לבהמה כיון דבהמה יכולה לאכול מוקצה כדאיתא סוף פרק כל כתבי ולא הי' כאבנים כמו כל מאכל בהמה ויהי' מותר בטלטול עד כאן דבריו: ב) והי' יכול להקשות מהא דכל כתבי מיני' ובי' למה אסור להעמיד על המוקצה גזירה שמא יאכיל בידיו כיון שמותרת לאכול שוב גם הטלטול יהא מותר. אך בלא זה צריך להבין למה גזרו אטו שמא יטלטל כיון דלא נאסר טלטול רק משום גזירה שמא יוציא הוי גזירה לגזירה. ואין לומר כיון דבטלטול גופי' אתי לידי הוצאה גוזרין ב' גזירות.