שו״ת אבני נזר – אבן העזר – סימן יח, קטע 10

כו) עוד יש להשיב ע"ז, דוודאי מי שעבר עבירה שיש בה מיתת ב"ד אף שבזמה"ז בטל ד' מיתות ב"ד מ"מ מנדין אותו, דלא גרע מעובר על דברי סופרים, וכ"כ בטור חו"מ סי' תנ"ה בשם רב נטרונאי גאון, דעל כל חייבי מיתות ב"ד מנדין אותו ומכין אותו מכות מרדות והרמ"א השמיט הא דמכין] ומבדילין אותו מן הקהל, ולפי דברי התוס' יבמות (כ"ב:) דמי שנתחייב נידוי אפי' עשה תשובה לא פטרינן אותו מהנידוי ומנדין אותו, א"כ אכתי הוי עדות לעצמו: כז) אך המעיין בדבריהם יראה שלא חידשו דין זה רק ליישב קושייתם בהא דאין נעשה שליח לאביו לקללו במאי עסקינן אי בשלא עשה תשובה לאו עושה מעשה עמך הוא, ואי עשה תשובה אחר איך מותר לקללו, וע"ז כתבו ועי"ל דאם הזכיר ש"ש לבטלה או עשה דבר שנתחייב בו נידוי אפי' עשה תשובה חייב ולא מיפטר, אבל לדעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש דאפי' לא עשה אביו תשובה אסור להכותו ולקללו, ומוקמי הא דאין הבן נעשה שליח אפי' לא עשה תשובה, הדרינן לסברא פשוטה כמו שהי' ס"ל להתוס' בקושייתם דעשה תשובה אפי' אחר אינו רשאי לקללו, וכיון דבטלו ד' מיתות ב"ד, ואפי' בזמן המקדש שלא התרו בו, שוב אם עשה תשובה אין ב"ד עושין לו כלום, ובטוש"ע יור"ד סי' רמ"א פסקו בפשיטות כשיטת הרי"ף וסייעתו ולא הביאו דעת התוס', ובתשו' פנים מאירות חלק א' סי' צ' כתב בפשיטות דברי התוס' אלו לפסק ההלכה דמי שנתחייב נידוי לא מהני לי' תשובה לפוטרו, ולפענ"ד למה דקיי"ל כרי"ף וסייעתו דאביו אפי' לא עשה תשובה אינו רשאי להכותו ולקללו, דברי התוס' האלו אינם הלכה, שהם חידשו זאת ורק מחמת הדוחק קושייתם, וכ"כ בלח"מ פ"ה מה' ממרים שהתוס' לפי שיטתם דבלא עשה אביו תשובה מותר להכותו ולקללו, הוצרכו לידחק ליישב קושייתם זאת והוא כמ"ש, וא"כ אין הדבר נוגע לעצמו כלל:

כח) ומ"מ אכתי צ"ע לפמ"ש הרמב"ן בחי' לכתובות הובא באס"ז דאפי' בדבר שאינו נעשה רשע רק אינו חסיד אמרינן אין אדם משים עצמו כו' מכ"ש בעבירה חמורה כזו אשר אין תשובה ולא יוהכ"פ מכפרים עד שיבואו יסורים עליו ויגמרו כפרתו, וכ"ש בבא על אשת איש ואסרה על בעלה שנטרד מן העולם והלך לו ואף דעכשיו עושה מעשה עמך כדאיתא ביבמות (כ"ב:) מ"מ יש לומר דחשוב משים עצמו רשע ולא גרע מדברי הרמב"ן הנ"ל: כט) האומנם כי בשב שמעתתא שמעתתא ז' העלה דאין אומרים אין אדם משים עצמו רשע אלא בדבר שנפסל בו לעדות, וא"כ באם הוא עכשיו בעל תשובה ולא מיפסל לעדות לא שייך אין אדם משים עצמו רשע רק משום דלדבריך כו' הוי תחילתו בפסול כנ"ל, אך לפענ"ד אינו כן וקושיותיו מהא דיבמות (כ"ה.) שמכחה למד דינו הנ"ל נתיישבה מתוך דברינו למעלה, דבעדות אשה להתירה להנשא לא אמרינן עדות שבטלה מקצתה, וראי' ממשנה דאשה שבאתה ממדינת הים ואמרה מת בעלי היא מותרת וצרתה אסורה, וע"כ אף שאינו נאמן לעשות עצמו רשע, מ"מ נאמן להתיר האשה להנשא: ל) ובזה מיושב ג"כ קושיית הגאון רעק"א ז"ל על הנמק"י ב"ב באומר זה בני אינו נאמן כשמשים עצמו רשע ואף דרשע ג"כ יש לו נאמנות לומר זה בני, וא"כ מאי טעמא יהי' נאמן לומר הרגתיו למ"ד גזלן דאורייתא כשר לעדות אשה, ולמה שכתבתי מיושב, דבהא דנמק"י כיון שאינו נאמן לענין לעשות עצמו רשע אי אפשר להאמינו ג"כ על מה שאומר זה בני:

לא) וע"כ ההיתר זה אינו ברור אצלי רק לדעת הר"י מיגאש דס"ל באומר עכשיו עשה תשובה אדם משים עצמו רשע, וכבר חלקו עליו כל הפוסקים ועי' יור"ד שס"ב סעיף ה' ובש"ך שם], מלבד זה הלא דעת מהרי"ט דבשעת עשיית עבירה אינו פסול לעדות, וא"כ הוי תחילתו וסופו בכשרות, מיהו בהא י"ל לדעת הרמב"ם דעל קריבה דג"ע לוקה, א"כ נפסל עוד קודם עשיית עבירה: לב) ועוד יש ההיתר של תשו' הרשב"א סי' אלף רל"ז דבאומר אני זניתי עם אשתך לא פלגינן דיבורא, וראייתו מדלא נקט ר' יוסף רבעתי את פלוני, ואף שהנוב"י תמה עליו דלא משכחת לאונסו דאין קישוי אלא לדעת, כבר תפסו עליו הבאים אחריו דמשכחת שאמר שנתקשה לאשתו, והדבקוהו עלי', והרשב"א לא אמר שם רק דלא פלגינן דיבורא לומר כך מעצמינו, אבל שפיר משכחת שאמר כך בפירוש, ועוד י"ל דמשכחת שאמר שרצו להורגו, והרשב"א לטעמי' ריש הבא על יבמתו דלא חייב מיתה כהאי גוונא, אף שמחוייב למסור עצמו, כשלא מסר עצמו אנוס הוא ודלא כרמב"ם דמשום דאין קישוי אלא לדעת לא הוה אונס יע"ש] וא"כ לא מיפסל לעדות דהוי לאו שאין בו מלקות, וא"כ לר' יוסף דאומר לרצונו רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד, ובאונס מיתה דלא מיפסל לעדות לא שייך אל תשת רשע עד, ומה שהקשה על הרשב"א מפ"ק דגיטין (ח:) דאמרינן פלגינן דיבורא בכל נכסיי, אינו קושיא להמעיין בחי' הרשב"א שם שכתב דפלגינן דיבורא דכל נכסיי לא תלי בפלגינן דיבורא דעלמא, דאף דבעלמא אמרינן עדות שבטלה מקצתה כו' שאני הכא שלא נתבטל עדות נכסים אלא שמחוסר קיום, ועפי"ז יישב דברי הרי"ף פ"ק דמכות יע"ש:

לג) עוד הקשה הנוב"י מהא דשלהי פ"ק דמכות דאילעי וטובי' קרובים דערבא ואמרו שנפרע החוב, שהקשו הראשונים נימא פלגינן דיבורא, ואף שאי אפשר לחלק התיבות והכל עדות ודיבור אחד שנפרע החוב, ויותר מזה שאף הענין אי אפשר לחלק, מ"מ הקשו דנימא שמאמינים לגבי הלוה ולא לגבי הערב, ולק"מ דהתם אמרינן לגבי הלוה הכל אמת ולגבי הערב אנו אומרים הכל שקר (וכהא דאשה שהלכה היא ובעלה למדה"י ובאה ואמרה מת בעלי היא מותרת וצרתה אסורה] אבל בפלוני רבעני לרצוני וכן באומר אני זניתי עם אשתך אי אפשר לומר לגבי הרובע ואשת חבירו אנו אומרים הכל אמת, דא"כ הוה לי' רשע, וע"כ אתה אומר שמה שאמר על עצמו שקר, וע"כ באומר אני זניתי עם אשתך כיון שבהתיבות אני זניתי שקר, ע"כ תיבות אלו בטלין ואין כאן עדות, ומיושב ג"כ הא דכל נכסיי, דהתם לגבי העבד אנו תופסין כל הדיבור אמת, ותדע דהתם אי אפשר לומר חציו אמת וחציו שקר, שהרי אין חוששין) שחחמו בשקר אלא שמזוייף, וממנ"פ אם מזוייף הכל בטל, ואם אינו מזוייף הכל קיים, וע"כ לגבי העבד אינו תופסין הכל אמת, משא"כ בהא דאני זניתי עם אשתך:

לד) ומ"מ הא דאילעי וטובי' אינו מיושב שפיר, דמ"מ מה קשיא מהא דפלוני רבעני לרצוני, דהתם אנו מסלקין תיבת לרצוני ולא בטל מתיבת פלוני רבעני כלום, משא"כ הכא דבטל לגבי הערב, ש"מ דלא ס"ל לחלק בכך, אך בהא דכל נכסיי י"ל כמ"ש, וכמדומה לי ששמעתי בילדותי תירוץ זה על הרשב"א מלמדן אחד, אך אין נ"מ כל כך בזה, כי קשה לפסוק כרשב"א, כי רוב ראשונים חולקים עליו, הלא התוס' פ"ק דסנהדרין והרא"ה והריטב"א באס"ז פ"ב דכתובות והרשב"א בעצמו סי' תקנ"ב נראה שאינו סובר כן, וכל התירוצים שנאמרו בזה אינם סובלין משמעות דברי הרשב"א שם, ומחוורתא דבתשו' ההוא אינו סובר כן, ואנן לא ידעינן הי דאחריתא, וגם באו"ת סי' ל"ד כתב שגם הרשב"א מודה דנאסרת על בעלה דפלגינן דיבורא לומר שוגג הי':

לה) ונשוב לדין עדות מיוחדת לאסור אשה על בעלה, והנה ראש המדברים בזה שהורה להתיר הוא מהר"א ששון בתשובה שהביא מדברי הר"ן בהא דנתייחדה עמו שחרית בפני אחד ובין הערבים בפני אחר זה הי' מעשה ואמרו א"צ הימנו גט, ופירש הר"ן משום דדיני אישות כדיני נפשות, ולמד מזה מהר"א ששון דה"ה בעידי זנות לאסור האשה על בעלה לא מהני עדות מיוחדת [אך הב"י באהע"ז סי' י"א חילק בזה בין הא דהר"ן וז"ל ויש לחלק בין דיני אישות למילי דאיסורא, וכוונתו מבוארת, דבשלמא קידושין שייכי בדיני נפשות דא"א שזינתה במיחה, משא"כ סוטה דבלאו] ומהרי"ט בתשו' חלק אהע"ז סי' ל"ח הביא עוד ראי' מדברי התוס' ספ"ק דמכות שהקשו מגיטין שנותנין במעמד קרובים והי' לנו לומר דעדות הכשרים בטל, והאי דומיא דדיני נפשות דשרינן אשת איש שיש בה מיתת ב"ד, הנה למדנו דעדות דא"א להחזיקה במקודשת קרינן לה דיני נפשות, [ועוד הביא ראי' מהא דפרק מי שאחזו דאין אחד מן הראשונים ואחד מן האחרונים מצטרפין כמבואר לקמן בעזה"ש] אך בפרק השולח דמפורש באמר לשנים זה שלא בפני זה דומה לריב"ק דמכשיר עדות מיותדת בממון, הנה מבואר דעדות גירושין כדיני ממונות דמיין, ותקשי להתוס' במכות, ועל הר"ן נמי קשה שאם נחלק בין קידושין דלשוויא אשת איש ולחייב מיתה על זנותה אתא, משא"כ גירושין דלהתיר אתא, הלא הרשב"א בתשו', הובא ביתה יוסף סי' כ"א, כתב לענין דאוח"ק להיפוך, דווקא עידי מיתה שבא להתיר האשה שתנשא, ואז בלא העדים היתה מחוייבת מיתה חשובים העדים עידי נפשות משא"כ עידי קידושין עיי"ש, ואיך ניזול אנן בתר איפכא:

לו) ולאחר העיון בזה נראה עפימ"ש הרמב"ם פ"כ מהלכות סנהדרין הלכה א' וכן אם אחד ראה שעבד לחמה והתרה בו ואחד ראה שעבד הלבנה והתרה בו אין מצטרפין שנאמר נקי וצדיק אל תהרוג הואיל ויש שום צד לנקותו ולהצדיקו אל תהרגהו עכ"ל, והא דבספ"ק דמכות יליף דעדות מיוחדת פסול בדיני נפשות מלא יומת עפ"י ע"א, והרמב"ם יליף מנקי וצדיק, ובסנהדרין (ל"ד) אין טעם אחד יוצא משתי מקראות, וע"כ פליגי, ואם מצא הרמב"ם מכילתא, איך שביק תלמודא דידן וכתב כמכילתא:. לז) ונראה דהרמב"ם סובר תרווייהו צריכי, דמנקי וצדיק ילפינן במעשים מתחלפים אין מצטרפים, והיינו זה אמר עבד לחמה וזה אמר עבד ללבנה (דכה"ג לרבנן דריב"ק אפי' בממון אין מצטרפין] אבל במעשה אחת אחד רואה מחלון זה ואחד מחלון זה דכה"ג בממון מצטרפין לכ"ע כמ"ש הריטב"א ספ"ק דמכות בהא דאמר ר"נ עדות מיוחדת כשירה בדיני ממונות) לא נוכל ללמוד מונקי וצדיק, שהרי יש שני עדים על מעשה אחת, והדבר מבורר שהוא אמת, ואין צד זכות לנקותו צריך קרא דלא יומת עפ"י ע"א, דכיון שהאחד אינו מסייע חבירו, אפשר דאף שהמעשה אמת, מ"מ אחד לא ראה, ונמצא שהב"ד ימיתו איש עפ"י ע"א, ואי לאו קרא דונקי וצדיק הו"א קרא דלא יומת למעשים מתחלפים, ולרבנן דריב"ק לא קשי קרא דונקי וצדיק למה לי, דהאי קרא אינו מיותר, דאיצטריך להא דיליף מינה פרק אחד דיני ממונות מנין ליצא מב"ד חייב וכו':

לח) והנה מהא דנקי וצדיק אל תהרוג ילפינן פרק אחד דיני ממונות מנין ליוצא מב"ד זכאי ואמר אחד יש לי ללמד עליו חובה שאין מחזירין אותו ת"ל וצדיק מנין ליוצא מב"ד חייב ואמר אחד יש לי ללמד עליו זכות שמחזירין אותו ת"ל ונקי עיי"ש, הנה שמקרא זה דונקי וצדיק וגו' הוא לילך אחר הזכות כדי לפוטרו ולא לחייבו, כמו כן מה שלמד מזה הרמב"ם והוא במכילתא פרשת משפטים דאין מחייבים ע"י עדות מיוחדת, היינו ג"כ לחייבו דווקא יע"ש במכילתא בפסוק ונקי וצדיק אל תהרוג שכתב שם הברייתא שהביא שם הש"ס ריש פרק אחד דיני ממונות מנין ליוצא מב"ד חייב כו' מנין ליוצא מב"ד זכאי כו' משמע כולהו חד דינא אית להו, אבל לפטור ודאי מועיל עדות מיוחדת מקרא זה יותר ממה שמועיל בדיני ממונות כיון דממקרא זה אנו למדין לילך אחר הפטור, וכן לשון הרמב"ם הואיל ויש בו שום צד לנקותו כו' וכי נאמר בשביל צד לא נפטור אותו ונהרגהו, הא בורכא, וזה פשוט וברור: לט) והנה במשנה דהי' בודקין אפי' כ"ב מזכין כו' והאחד אומר איני יודע יוסיפו הדיינים, ופירש"י שאין דנין דיני נפשות לא לזכות ולא לחובה פחות מכ"ג, ולפי זה ה"ה נמצא אחד קרוב או פסול לר' יוסי דפוסל בדיני נפשות נמי ה"ה לזכות וכן עדות בלא דרישה וחקירה בדיני נפשות, דלא שני לן בדיני נפשות בין לזכות בין לחובה, לבד עדות מיוחדת דנפקא פסול דידי' מנקי וצדיק אל תהרוג, והאי קרא ע"כ רק שלא לדון לחוב כדמוכח פרק אחד דיני ממונות כנ"ל:

מ) וע"כ ניחא הכל, דהא דפרק השולח עדות מיוחדת בגט דלפטור ממיתה ודאי מהני עדות מיוחדת, אבל נמצא אחד קרוב או פסול בדיני נפשות לר' יוסי אפי' לפטור לא מהני, וכן בלא דרוח"ק דאפי' לפטור לא מהני, ע"כ עידי מיתה לענין דרישה וחקירה דמיין טפי לדיני נפשות מעידי קידושין כסברת הרשב"א דעידי מיתה באים להשיאה וכשתנשא עדים אלו פוטרים אותם ממיתה, משא"כ עידי קידושין שבאים לאוסרה לעלמא ולא תנשא, ובהכי ניחא הדמיון שדימה מהר"א ששון עדות לאוסרה על בעלה לעידי קידושין אף דסוטה אינה במיתה אלא בלאו, דהא בפרק אחד דיני ממונות בהא דמנין ליצא מב"ד חייב כו' דנפקא לי' מנקי וצדיק אמר חייבי מלקיות מנין אתיא רשע רשע, הנה דלהני מילתי דנפקא לן מונקי וצדיק ילפינן גם לחייבי מלקיות מגז"ש. וה"ה דילפינן מינה לפטור, עדות מיוחדת במעשים מתחלפים דנפקא מהאי קרא כדברי הרמב"ם הנ"ל:

מא) ובזה מיושב עוד מה שהקשה הנוב"י על פירוש הר"ן הנ"ל באות ל"ה שפירש התוספתא משום דלגבי אישות דשייך בדיני נפשות בבת אחת בעינן להו, א"כ למה נקטה התוספתא אחד בשחרית אחד בין הערבים אפי' שניהם מעידין ביחוד אחד, וזה רואה מחלון זה וזה רואה מחלון זה נמי לא יצטרפו כיון דכדיני נפשות דמיא, וחשב זאת לקושיא גדולה וחזקה על הר"ן, וסיים שהיא ראי' נכונה שאין עלי' תשובה, ולפמ"ש ניחא, דהנה בתוס' סנהדרין (פ"ו:) ד"ה גניבה אתחלתא דמכירה מבואר דפשיטא להו דבשנים אומרים קידש ושנים אומרים בעל והוזמו עידי קידושין ג"כ, עידי קידושין לא מיקטלי מאחר שאין החיוב רק על הביאה, לא חשיב שהעידי קידושין חייבוהו מיתה ולא נגמר הדין למות ע"י] עיי"ש, ולפי זה צ"ל דברי הר"ן דעידי קידושין בבת אחת בעינן להו דחשוב כדיני נפשות, הלא דיני נפשות דפסול עדות מיוחדת ילפינן מלא יומת עפ"י ע"א, והא לא חשיב הומת עפ"י עידי קידושין כדברי התוס' הנ"ל ודו"ק, אך עפ"י דברי הרמב"ם הנ"ל ניחא, דבמעשים מתחלפים הא ילפינן מונקי וצדיק דיש צד לזכותו הואיל ובכל מעשה אין כאן רק ע"א, אולי שניהם שקר, והאי טעמא שייך גם בעידי קידושין במעשים מתחלפים דשמא שניהם שקר ופנוי' היא ויש צד לנקותו, וכל זה בנתייחדה שחרית בעד אחד ובין הערבים בע"א, אבל באחד מחלון זה ואחד מחלון זה דעל אותו מעשה יש שני עדים ובוודאי המעשה אמת אין צד לנקותו רק מלא יומת ע"פ ע"א ילפינן כנ"ל. והרי אינו מומת עפ"י העידי קידושין כמבואר בתוס' הנ"ל דהעידי קידושין אין מתחייבים בדין הזמה וע"כ לא חשוב שהומת על פיהם ודו"ק:

מב) ובזה יתיישב עוד הסוגיא דפ"ב דכתובות (כ"ו:) להעלות לכהונה עפ"י עדים שהעידו זה שלא בפני זה דתלי לה בפלוגתא דריב"ק ור"נ, והא בדיני נפשות אף ריב"ק מודה דהא קיי"ל כריב"ק ואעפ"כ פסק הרמב"ם בדיני נפשות צריכין שיעידו כאחד, ש"מ מילתא דאיסורא כדיני ממונות דיינינן להו, ולפמ"ש מלבד דשם להאכילו בתרומה קאי, שהוא לפטור ממלקות אם יאכל, ובזה אין דינו כדיני נפשות כנ"ל, אך גם לחייבו במצוות ל"ת יתירות שנצטוו כהנים יהי' נאמנים, דבלא העידו כאחד אין פוטרו משום נקי וצדיק, רק דחשוב אחד אחד וכמו באחד מחלון זה ואחד מחלון זה דכל עד בפני עצמו וחשוב אחד אחד, ומקרא דלא יומת עפ"י עד אחד ילפינן לה, והא אינו מתחייב עפ"י העדים המעלין אותו לכהונה, ועוד לא חשוב מלקות כמיתה, רק למה דילפינן מונקי וצדיק, דהא מלקות לא בעי כ"ג, הן אמת דלפי פירוש הכ"מ משום דילפינן הגדה מראי', ולפי דברי הריטב"א דבאחד מחלון זה ואחד מחלון זה אפי' לרבנן מצטרפין בדיני ממונות, א"כ צ"ל הא דמקשינן בגמ' הגדה לראי' לת"ק דר"נ, היינו לראי' במעשים מתחלפים, דאילו לאחד מחלון זה ואחד מחלון זה הא כשר בדיני ממונות לכ"ע, וע"כ למעשים מתחלפים הוקש, וא"כ גם במעידין על איסור שיש בו חיוב מלקות לא יצטרף הגדה שלא כאחד לכ"ע, דהא במעשים מתחלפים אין מצטרפין לאוסרה על בעלה שיש בו חיוב מלקות, וה"ה לאסור הכהן בלאוים המיוחדים לו, אך אף לפי דברי הכ"מ הנ"ל וגם לפירוש הריטב"א הנ"ל הא סוגיא דכתובות להאכילו בתרומה.

מג) ונראה לי עוד דראי' שהביא הנוב"י מדלא נקטה התוספתא באחד מחלון זה לסתור שיטת הר"ן לדידי היא ראי' לשיטת הר"ן וכפי מה שפירש מהרי"ט חלק אהע"ז סי' ל"ח דבריו, שהר"ן פירש התוספתא שכל אחד אמר שנתיחדה בפני שנים, דאל"כ מאי אין מצטרפים, מה כידוף שייך כחן דכל, אחד אמר שנתקדשה רק בע"א ואין כחן קידושין, ע"כ מוכרח דהא דתוס' שע"א אומר שנתקדשה בפני שנים ואעפי"כ אין מצטרפין משום דכדיני נפשות דיינינן להו עי"ש] וע"כ כן הפירוש, דאי אמרת דתוספתא זו בכל יחוד לא הי' רק ע"א אפי' אחד מחלון זה ואחד מחלון זה איך יצטרפו הא בקידושין צריך עדים לקיום המעשה ואינו דומה לממון דלא איברי סהדי אלא לשקרי, וא"כ צריך עדים ע"ז עצמו שהי' עדים והרי על כל ראי' לא הי' רק ע"א, אלא ודאי שהעידו שנתיחדו בפני שנים, ועיין בדברי הפוסקים בהודאה אחר הודאה [עדיין לא זכיתי להבין איך נתיישב קושית הנו"ב על הר"ן, דאם איתא דכד"נ דמיא למה לא נקטה התוספתא אחד אמר שראה מחלון זה שנתיחדה בפני שנים ואחד מחלון זה שנתיחדה בפני אותן שנים, דבד"נ כה"ג פסול העדות ולמה פשיטא לי' דכה"ג אף דכדיני נפשות דמיא כשר המגיה] ודו"ק:

מד) וראיתי להרמב"ן בס' המצוות ל"ת ר"צ השיג על הרמב"ם שתפס עיקר המכילתא בפירוש נקי וצדיק אל תהרוג כגון זה אומר עבד לחמה וזה אומר עבד ללבנה, והוא ז"ל כתב דאסמכתא הוא דאפי' בדיני ממונות כהאי גוונא אין מצטרפין דהוי הכחשה בחקירות, (פירוש שסתם חמה ולבנה זה ביום וזה בלילה, וא"כ זה אמר עבד לחמה ביום וזה אמר עבד ללבנה בלילה דהיינו חקירות] ואפי' תימא בשזבח וקיטר שלא בפניהם דהשתא משכחת לה בזמן אחד] עדות המכחישות זו את זו בבדיקות כי האי פסולה אפי' בדיני ממונות דהוה לי' מנה שחור ומנה לבן בהכחשה [זה דלא ככל הפוסקים דפסקי כנהרדעי דאפי' מנה שחור ומנה לבן מצטרפין] אם נאמר בשאין מכחישין חצי עדות הוא, וכבר יוצא לנו פטור מלא יומת עפ"י ע"א בכיצד העדים אמרי לא יומת עפ"י ע"א להביא שנים שרואין אותו אחד מחלון זה ואחד מחלון זה ואין רואים זה את זה שאין מצטרפין, ולא עוד אלא אפי' שנים בזה אחר זה מחלון אחד אין מצטרפין והעמידוה אפי' בבועל את הערוה דהאי חזי כולה מעשה כלומר שכל אחד רואה באותה בעילה מעשה המחייבו ואעפי"כ אין מצטרפין והוא המניעה שנמנענו מלא יומת עפ"י ע"א עכ"ל: