שו״ת אבני נזר – אבן העזר – סימן יח, קטע 9

ה) אך מדסמיך בגמ' שני המימרות פלוני רבעני ופלוני בא על אשתי ופלוני בא כו' ובהו ודאי אפי' העד השני אומר כמוהו ממש, משמע דה"ה בפלוני רבעני אפי' שני אומר כמוהו ממש מצטרף להורגו, ונ"ל הטעם שהרי בדיני נפשות צריכין שיעידו זה בפני זה, ואם העיד האחד שלא בפני חבירו לא מהני בד"נ כמ"ש הרמב"ם פכ"ד מהלכות עדות, וכיון שלמה שאמר שרבעו לרצונו אין אחר שאומר כמותו, שהנרבע אין לו נאמנות ע"ז, דאין אדם משים עצמו רשע, ואין עדותו של שני ראוי להצטרף אם יבוא עוד אחר, דהא צריך שיעידו כאחד, לא חשוב עדות כלל מה שאמר השני בענין הנרבע, ואינו דומה לשמכחישין זא"ז בבדיקות, דלכל אחד שואלין הב"ד בפני עצמו, והוא יחשוב שמא השני יאמר כמוהו חשוב עדות, משא"כ בנ"ד שהשני יודע שבענין הנרבע לא יהי' לו צירוף לעולם: ו) ולפמ"ש נראה דהא דבר בניתוס דמפורש המעשה דחד אמר קמאי דידי אוזיף בריבותא וחד אמר לדידי אוזיף בריבותא ופסלי' רבא לבר בניתוס, דדווקא נקט קמאי דידי אוזיף סתם, ולא אוזיף את העד השני, דאילו בכה"ג לא הי' נפסל, שהרי פסול עדות חשוב כדיני ממונות וכשר בו עדות מיוחדת כדאיתא שם (כ"ז) גבי בר חמא, וה"ה להעיד זה שלא בפני זה, וא"כ שפיר הוי עדות הראשון עדות מה שהעיד שהשני לוה ברבית, וא"כ שפיר י"ל ממנ"פ אם אמת שהלוה את העד השני, הרי השני פסול לעדות, ואם שקר הרי הראשון מוכחש בבדיקות, ואף דבדיני ממונות עדים המכחישים זא"ז בבדיקות כשירה, הא מרא דשמעתא דבר בניתוס רבא, והוא ס"ל אחד אומר מנה שחור ואחד אומר מנה לבן אין מצטרפין, ודווקא אחד אומר בארנקי שחורה ואחד אומר בארנקי לבנה מצטרפין דאין הכחשה בגוף המעשה כלום, משא"כ הכא שאמר את זה הלוה, ואנו נאמר את אחר הלוה, הוא דומה עכ"פ לאחד אומר מנה שחור ואחד אומר מנה לבן:

ז) אך לפי זה יפול לנו ספק בדברי הרמב"ם פי"ב מהלכות עדות הלכה ב' שהעתיק עובדא דבר בניתוס כמו שהוא בגמ' דאחד אומר ספה בפני הלוה בריבותא וסמך להם מימרא דפלוני רבעני לרצוני הוא ואחר מצטרפין להורגו, וכן פלוני בא על אשתי ומשמע דפלוני רבעני אפי' השני אומר כמוהו ממש מצטרפין כמו בבא על אשתי וסתמא קאמר הוא ואחר מצטרפין, ובהלוה ברבית דווקא שאין האחד מעיד על השני שהוא הלוה, דאל"כ גם ברבית הי' לו להרמב"ם לומר האומר פלוני הלוה אותי ברבית הוא ואחר מצטרפין לפוסלו, וא"כ קשה הא קי"ל כנהרדעי דבדיני ממונות אפי' אחד אומר מנה שחור ואחד אומר מנה לבן מצטרפין: ח) ואפשר לומר דהלוה ברבית לזה או לזה חשיב כחקירות כיון דגופין מחולקין כנ"ל בתחילת דברינו, או משום דנ"מ למי ישיב הרבית כדי שישיב לכשרותו, אך מסתימת הטוש"ע נראה דאפי' אמר השני ג"כ שהלוה לראשון מצטרפין לפוסלו שכתבוה בסגנון אחד עם פלוני רבעני ופלוני בא על אשתי, ושם הדין אפי' אמר השני ג"כ כמוהו מצטרפין כנ"ל, משמע דה"ה בהא דבר בניתוס ג"כ הדין כן, ומשום עדים המכחישים זה את זה בבדיקות שכשירה בדיני ממונות, וליכא ממנ"פ אם הלוה לזה ראשון רשע, ואם הלוה ל' הרי מוכחש, שהוא אמר שהלוה לזה, דהא תשוב ק הכחשה בבדיקות אף דגופין מחולקין: ט) ולפי זה ה"ה בזנות אף אם העד השני העיד שזינתה עם הראשון מצטרפין גם לאיסור האשה אף דלאסור על בעלה כדיני ממונות, וחשוב עדות השני עדות במה שאומר שזינתה עמו שאם יבא אחר יצטרף עמו אף שהעידו זה שלא בפני זה דבדיני ממונות שומעין דבריו של זה היום וכשיבא חבירו יצטרף עמו, מ"מ כשר דהוה כמכחישות זא"ז בבדיקות דכשירה, וכ"כ הח"מ והב"ש סי' קט"ו להדיא:

י) אך בנ"ד שלא העידו שניהם על מעשה אחת אי אפשר שיצטרפו כמו שנבאר בעזה"י, דהנה הא דעדים המכחישין זא"ז בבדיקות עדותן כשירה, היינו משום ששניהם מעידין על ההלואה ואין הכחשה אלא בשחור ולבן, אבל אם שנים מעידין שהלוהו מנה שחור ובאו שנים אחרים ואמרו לא הלוהו מנה שחור, יהי' זה הכחשה גמורה, כיון שאחרים לא העידו על מנה לבן, לא נבדה מעצמינו לומר מנה לבן, דבר שלא העידו הראשונים, רק על מנה שחור העידו, ועדותם על השחרות ג"כ עדות, וכיון שהוכחשו בטלה עדותן לגמרי, ותדע לך שהוא כן, שהרי דעת הרמב"ן עדים המכחישין זא"ז בדיני ממונות בחקירות עדותן קיימת, כגון אחד אומר בניסן ואחד אומר באייר עדותן קיימת, ואילו שנים שאמרו לוה מפלוני מנה בזמן פלוני ובאו אחרים ואמרו בזמן פלוני עמנו הי' או המלוה או הלוה, לית דין ולית דיין דעדותם בטילה, וה"נ בבדיקות כגון ששנים אומרים מנה שחור הלוה ובאו שנים אחרים ואמרו לא הלוה מנה שחור עדותם בטילה:

יא) ולפי זה באומר השני ג"כ שזינתה עם הראשון לכאורה איכא ממנ"פ, שאם זינתה עם הראשון רשע הוא, ואין עדות הראשון עדות, וע"כ תתפוס שלא זינתה עם הראשון, וחשוב כאילו שנים העידו שלא זינתה עמו, ומהיכי תיתי שנבדה אנחנו שזינתה אם אחר, אך ז"א, שהרי מה שאמר הראשון שזינתה עמו פטומי מילי בעלמא הוא ולא חשוב עדות רק מה שאומר שזינתה והיינו שזינתה עם אחר, והוי כעדים המכחישין זא"ז בבדיקות זה אומר שחור וזה אומר לבן, דאף דממנ"פ אחד אומר שקר בשחור ולבן אמרינן שדרך משל אם זה אומר שקר במה שאומר שחור, מ"מ חל עדותו על מנה, ואמרינן שמנה לבן הלוהו כיון דהשני מעיד על לבן, וכן להיפוך אם זה שאומר לבן שקר תופסין עדותו על מנה ואמרינן שמנה שחור הלוהו כיון ששני מעיד על שחור, וה"נ כיון דחשיב כאילו העיד הראשון שזינתה עם אחר תופסין עדות שני ג"כ שזינתה עם אחר כמו שאומר הראשון, ודווקא בשנים המעידין על מנה שחור ובאו אחרים והעידו שלא הי' המנה שחור, לא נבדה מעצמינו מנה לבן, שלא העיד שום עד על לבן, אבל באחד אומר שזינתה עמו ושני אומר ג"כ שזינתה עם הראשון כיון שעדות ראשון חשוב זנתה עם אחר אף ששני העיד שזינתה עם הראשון, ובזה הוכחש השני במה שאומר עם הראשון, מ"מ חל עדותו במה שאומר שזינתה, והיינו עם אחר, לחשוב כמו שאומר הראשון משום פלגינן דיבורא:

יב) וכל זה בהעידו שניהם על מעשה אחת, אבל בנ"ד שהשני מעיד על מעשה אחרת, שפיר אמרינן ממנ"פ, אם האמת דברי השני לגמרי שזינתה עם הראשון, הרי הראשון פסול, ועדות הראשון בטל, ואין כאן רק עד השני, ואם לא זינתה במעשה שני' עם הראשון, א"כ מהיכי תיתי שנבדה שמעשה שני' הי' עם שני, שהרי על מעשה שני' לא העיד שום אדם שהי' עם אחר, ודומה לאחד אמר בניסן הלוהו מנה ואחד אומר באייר הלוהו מנה שחור, ובאו שנים ואמרו באייר לא הלוהו מנה שחור, לא נבדה מלבינו שהי' מנה לבן כדי לצרף עם הראשון ועדות אייר בטילה לגמרי, ולא נשאר רק ע"א על ניסן ה"נ בנ"ד *) ( הגהה יש לעיין במ"ש בטעם אפי' אמר השני שהמעשה הי' עם הראשון כשר, אף שאנו תופסין שהמעשה הי' עם אחר, כיון שהראשון חשוב כאילו אמר על אחר הוה הכחשה רק בבדיקות.

ולכאורה לא מכשרינן מכחישין בבדיקות רק אם לא ידעינן מי השקרן, שהרי כתב הטור בזה אומר מנה שחור וזה אומר מנה לבן, דדווקא אם המלוה תובעו שניהם, משמע שאם אומר כדברי האחד לא מצטרפים דהשני ודאי הוכחש, וה"נ ע"כ תופסין שהשני הוכחש בוודאי, אך באמת האחרונים תמהו על הטור, ושמעתי בזה טעם נכון שאם המלוה אומר כדברי האחד הנה זה( יג)אך יש לדון בנ"ד שהעד הראשון עשה תשובה, וא"כ ליכא ממנ"פ דאף שזינתה עם הראשון חוזר לכשרותו, ואי דהוי תחילתו בפסול הלא תחילתו וסופו בכשרות אף דבאמצע הי' פסול כשר, וא"כ אם זמן זנות שהעיד השני אחר זמן זנות שהעיד הראשון ליכא ממנ"פ, דלעולם עדות השני אמת שזינתה עם הראשון ואעפי"כ עדות הראשון קיים כיון שזמן עדותו קודם לזמן שנפסל ועכשיו הא כשר שעשה תשובה והוי תחילחו וסופו בכשרות, ובגב"ע לא נתבאר זה, ותמיהני שלא נזכר בגביית עדות הזמן, וקיי"ל עדים לאוסרה על בעלה צריכים דרישה וחקירה, ובראב"ן סי' כ"ז דן י"ב ע"ג, דהא דפלוני רבעני לרצוני כשהעד השני אמר סתם ולא אמר שלרצונו רבעו כיון שאחר מעיד עליו שהוא רשע והוא מודה עיי"ש בסה"מ אדם משים עצמו רשע, ולפי שיטתו (שהמלוה אומר כמוהו, הוא ע"א בלא העד השני, והעד השני לולי העד הראשון, לא הי' חשוב עד כלל כיון שמוכחש ממלוה דשחור ולבן, ולא היינו בודין מלבינו מנה אחר שאינו אומר שום עד וחשוב נכי ריבעא אפומא דחד סהדי, אך בנ"ד בלא עד ראשון חשוב השני ע"א שזינתה עם זה רק להצטרף עם ראשון צ"ל שזינתה עם אחר, ומ"מ אף אם תסלק את הראשון ישאר אחד וא"צ שני אל ראשון רק לענין צירוף, ולזה צריך הראשון אל השני ג"כ ולא הוי נכי ריבעא דממונא וכו', ע"כ הגהה:( הא נ"ד פשוט שמותרת כיון שהאחר מעיד עליו שבא עלי' לרצונו.

אך מ"מ כיון שהראשון עשה תשובה אם זמן עד השני מאוחר לזמן הראשון, מה שהי' רשע תחילה הו"ל תחילתו וסופו בכשרות ואמצע בפסול: יד) שוב ראיתי באו"ת סי' פ"ז ס"ק כ"ז הקשה ממנ"פ אם אמת הרי הראשון רשע, ואם השני אומר שקר איך נסמך על עדותו, והוא כעין שהקשיתי, ולמד מזה דבר חדש שאפי' אמת עבר עבירה מ"מ לא נעשה חשוד עד שיעידו שנים, וא"כ לק"מ דהא ליכא שנים, ומה בכך שהאמת כדברי העד השני שנרבע לרצונו, והדבר תמוה מש"ס כתובות (מ"ד.) בהא דא"כ ארעי סהדי שהעדים נפסלין לגבי זה שמודה עליהם שהם פסולין ואף שאין עליהם עדים שהם פסולין, וע"כ נראה כמ"ש: טו) העולה מזה לנ"ד שאם זמן זנות השני קודם לזמן זנות הראשון בטלה עדותם, אך אם זמן זנות ראשון שהעיד הבועל קודם יש מקום עיון:

טז) והנה יש מקום לומר דבנ"ד שעשה תשובה לא פלגינן דיבורא, דהנה קשה טובא בסוגיא, הא' דלמה לי' לר' יוסף לומר משום אל תשת, רשע עד תיפוק לי' דכיון דאית לי' לר' יוסף דלא פלגינן דיבורא כמבואר בתוס' יבמות (כ"ה:) בד"ה לימא דלר' יהודא דס"ל כר' יוסף לית לי' פלגינן דיבורא, וכיון שאינו נאמן לגבי עצמו אינו נאמן לגבי הרובע מיהו בהא יש ליישב לפירש"י ותוס' בסוגיין (יוד.) סברא דמיגו דמהימן אהאי כו' ה"נ אי לאו טעמא דאל תשת רשע עד הוה אמינא דמהימן גם על עצמו, אך לשיטת הראב"ד שתפסו הראשונים עיקר קשה], ועוד דלמה לי' לרבא לחדש משום אין אדם משים עצמו רשע דאדם קרוב אצל עצמו, תיפוק לי' משום האי טעמא גופי' דאל תשת רשע עד, וכהא דיבמות (מ"ז.) בהא דאמר נתגיירתי ביני לבין עצמו דאין נאמן לפסול את בניו, וקאמר הטעם משום דלדבריו נכרי הוא ואין עדות לנכרי, הנה משום דלדבריו נכמרי הוא אינו נאמן לומר שהוא נכרי, ה"נ כיון שלדבריו רשע הוא אינו נאמן לומר שהוא רשע שרבעו לרצונו ופלגינן דיבורא:

יז) והנראה לי בזה עפ"י שיטת הראב"ד דלא אמרינן פלגינן דיבורא אלא בבעל דין דאין שם עד עליו ולא בפסול קורבה ופסול עבירה, וע"כ מחלוקת רב יוסף עם רבא בטעם אין אדם משים עצמו רשע, דר"י סובר דהטעם משום דלדבריו רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד, וכיון דמה שאינו נאמן על עצמו שנרבע לרצונו הוא רק משום פסול רשעות לא אמרינן בי' פלגינן דיבורא ורבא סובר דמשום דאדם קרוב אצל עצמו אין אדם משים עצמו רשע, והיינו שהוא בעל דין (כמבואר בראב"ד דאדם קרוב אצל עצמו, היינו שהוא קרוב ממש, ואינו דומה לשאר קרובים שהוא רק קורבה במה] ופלגינן דיבורא, וע"כ בכתובות (י"ח:) גבי אנוסים היינו קאמר אין אדם משים עצמו רשע, ולא אמר הטעם משום אדם קרוב, ומשום דהתם אין נ"מ מה הטעם, אם משום אדם קרוב אצל עצמו, או משום דלדבריך רשע אתה: יח) ובהכי ניחא נמי דגבי פלוני בא על אשתי קאמר הש"ס מה קמ"ל דפלגינן דיבורא היינו הך, ומשמע דר"י לית לי' גבי פלוני בא על אשתי דמצטרפין להורגו, אבל לא להורגה, והא בזה ליכא טעם דאל תשת רשע עד, אך לפמ"ש דעל עצמו לא ס"ל לר"י לפסול משום אדם קרוב אצל עצמו, רק משום דלדבריך רשע אתה, ממילא גבי אשתו אין לפסול משום דבעל כאשתו והוי בעל דין, דבע"ד גופי' לא מיפסל רק משום דלדבריך רשע אתה מה שאין שייך לומר כן באשתו] ולא פסול לאשתו רק כמו בשאר קרובים ולא אמרינן בי' פלגינן דיבורא: יט) ואי קשיא הא דסוף פ"ב דיבמות (כ"ה.) גבי הרגתיו דלמ"ד גזלן דאורייתא כשר לעדות אשה תנשא אפי' לר' יוסף, והא דמ"מ לפסול עצמו לשאר עדיות לא מהימן משום דלדבריך רשע אתה, וכיון דלגבי עצמו אינו נאמן משום פסול רשעת נאמר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, ולא יהא נאמן להשיא האשה:

כ) ועוד דהא פירשב"ם בב"ב (קל"ד) בבעל שאמר גרשתי למפרע לא מהימן גם להבא למ"ד לא פלגינן דיבורא, משום דאיהו לא טעין להבא אנן נטעון לי' ולמפרע הא לא מהימנינן לי' לענין אם זינתה קודם אי אפשר להאמינו גם לגבי להבא, רק שנאמר שבאמת גירשה עכשיו הלא הוא לא אמר שגירשה עכשיו, וא"כ ה"נ איך נאמר שנהרג שלא על ידו והוא לא אמר כן, רק שנאמר שלגבי האשה להשיאה יהי' נאמן שהוא הרגו, וזה אי אפשר, שהרי אין מאמינים אותו לענין לפוסלו לעדות אי אפשר להאמינו ג"כ להתיר האשה, וכמו גבי גרשתי למפרע, דכיון שאין מאמינים אותו לענין אם זינתה קודם, כמו כן אין מאמינים אותו לגבי להבא למ"ד לא פלגינן דיבורא בחד גופא, ה"נ בהרגתיו לר' יוסף דלית לי' בשום מקום פלגינן דיבורא: כא) אך לא קשיא שהרי משנה שלימה שנינו פרק האשה שלום האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים ובאה ואמרה מת בעלי תנשא ותטול כתובתה וצרתה אסורה, ולא אמרינן עדות שבטלה מקצתה, ולכאורה קשה למ"ד לא פלגינן דיבורא, ואפי' למה דקיי"ל פלגינן דיבורא קשה לשיטת יש מתרצין סוף פ"ק דמכות בעדים הקרובים לערב שהעידו החוב אי אפשר לומר פלגינן דיבורא דאי אפשר לפטור להלוה ולא להערב.

דממנ"פ או שניהם חייבין או שניהם פטורין, ולא דמי לפלוני רבעני, דיש לומר דרבע את אחר או שרבעו לאונסו, וא"כ אשה שאמרה מת בעלי ג"כ ממנ"פ או היא וצרתה אסורות או שתיהן מותרות ולא שייך למפלגינן דיבורא, וע"כ דהקילו חכמים בעדות אשה להשיאה, דלגבי דידה אמרינן כל המעשה אמת אף דלגבי חברתה אמרינן ששקר, ה"נ בהרגתיו אף דלגבי עצמו אינו נאמן לעשות עצמו רשע, מ"מ לגבי האשה להשיאה נאמן לגמרי שהוא הרגו, רק למ"ד גזלן דאורייתא פסול לעדות אשה אמרינן לדבריך רשע אתה ואין אתה נאמן, אך לרבא דאין אדם משים עצמו רשע פלגינן דיבורא, ובנוב"י כתב שאם אמר שקרובו הרג את בעל אשה אסורה להנשא, והוא תמוה שהרי אינו נפסל בעבירת קרובו ודומה כמו לר' יוסף למ"ד גזלן דאורייתא כשר לעדות אשה ופשוט:

כב) נשיב לנ"ד שהעד עשה תשובה קודם שהעיד בב"ד ולא שייך בי' אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע, שהרי אינו מעיד עכשיו על עצמו כלל, דאף לפי דבריו הלא עכשיו כשר, ודומה להמוכר שדה לחבירו היכי דלא שייך מעמידה בפני בע"ח מעיד עלי', וכן כתב הר"י מיגאש הובא בס' אסיפת זקנים כתובות (י"ח:) בהא דאנוסים היינו מחמת ממון אפי' אין כת"י יוצא ממקום אחר אין נאמנים דאין אדם משים עצמו רשע, והקשה הר"י מיגאש פסולי עדות היינו מחמת עבירה נמי משים עצמו רשע, ותירץ דפסולי עדות היינו ועכשיו עשינו תשובה ולא העדנו שקר ואנוסים היינו מחמת ממון ושקר העדנו ע"כ אין נאמנים, עד כאן, הנה דבעשה תשובה אדם משים עצמו רשע, ואף דהרמב"ן חולק עליו, וכן פסק בטוש"ע דאפי' אומרים עשינו תשובה, היינו טעמא דאמרינן לי' לדבריך רשע היית בשעה שנפסלת והוי תחילתו בפסול דבשעה שראית פסול היית, אבל אי אפשר לפוסלו משום אדם קרוב אצל עצמו, שהרי אינו מעיד על עצמו כלל כיון שעכשיו עשה תשובה, וע"כ לא שייך בזה פלגינן דיבורא כיון דאין פסולו משום בע"ד רק משום פסול רשעות כנ"ל: כג) ולכאורה יש להשיב על זה, דמ"מ חשוב עדות הנואף על עצמו לאסור האשה, דכשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל, ואף דבלאו תורת עדות אסורה לו משום דשוויא אנפשי' חתיכה דאיסורא, ושוב אין העדות לגבי עצמו, אכתי נפקא מינה דמשום שוויא אנפשי' חתיכה דאיסורא יכול ליתן אמתלא:

כד) אך שתי תשובות בדבר, הא' דכיון שהעיד עדותו בבכי, שוב לא יועיל אמתלא, דאמתלא צריך שיהא מקובל לב"ד, והוא יותר ממה שכתבו הראשונים דאם עשתה מעשה, שוב אין מועיל אמתלא, כ"ש שבכה על עוונותיו, ואם לבו בל עמו האיך בכה, הב' דעדות הנואף לא חשוב לגבי עצמו ע"י שאוסר האשה על עצמו כיון שאין לו שום זכות באשה, ואם לא כן כל עידי קידושין יחשבו לגבי עצמם ג"כ וכן עידי גירושין: כה) ועוד בה שלישי' לפמ"ש התוס' יבמות (ג') טומאה דגבי בועל לא חשיבא כעריות יע"ש, וכן משמע לי מדלא מצינו בשום מקום דסוטה לא תפסי קידושין לבועל, והדבר פשוט בפוסקים דקידושי בועל תפסי בה, ועי' ב"ש סי' קע"ג ובמל"מ פ"י מה' יבום, וא"כ הוי כחייבי לאוין דכיון דתופסין בה קידושין בני חליצה נינהו ואין פוטרות צרותיהן כדאיתא ביבמות (כ':) ודווקא סוטה דבעל דהא דתפסי בה קידושין אפי' לאחר שגירשה, היינו משום שכבר הי' לו בה קידושין לאחר שנאסרה עליו ואין הוולד ממזר, ה"ה דאין הוולד ממזר לאחר גירושין, דמה גריעותא יש בה אח"כ יותר, וכיון שכן תפסי בה קידושין אח"כ ג"כ וכמבואר תוס' קידושין (ס"ח) יע"ש, מסקנת דבריהם, אבל ליבם שלא הי' לו בה קידושין מעולם שפיר הוי ערוה לגבי', אבל בועל שלא הי' לו בה קידושין מעולם, ואעפי"כ לא חשיבה ערוה לגבי' ותופסין לו בה קידושין ה"ה ליבם לא חשיבה ערוה, וזה ברור, וכיון דלבועל לא הוי ערוה, שוב ע"א נאמן בה, כמו בשאר איסורין לפי מה שהעלה בש"ש שמעתתא ו' פרק ט"ו דגרושה וזונה לכהן לא חשוב דבר שבערוה, וכן העליתי בתי', וכתבתי ע"ז קונטרס מיוחד, וא"כ אף קרוב ובע"ד נאמן ואין העדות בטל כלל לגבי עצמו ג"כ: