שו״ת אבני נזר – אבן העזר – סימן יח, קטע 11

מה) והנה דברי הרמב"ם בס' המצוות שכתב כגון אחד ראה אותו עובר על אחת והאחר ראה אותו עובר על אחרת הנה לא יהרג, משמע ששני הראיות יכולין להיות אמת ולא מצטרפי, ומה שהקשה הרמב"ן מלא יומת עפ"י ע"א נפקא, נראה ליישב דמהא דונקי וצדיק ילפינן למעשים מתחלפים ואייתר קרא דלא יומת עפ"י ע"א דאפי' אחד מחלון זה ואחד מחלון זה אין מצטרפין, והא דהעמידו אותם בבועל את הערוה דהוי מעשים מתחלפים, בלאו הכי צריך להבין מה ולא עוד, הא במעשים מתחלפים יותר מסתבר שאין מצטרפין וצ"ל דכשראה אותם בועל מחלון זה ושוב הלך מחלון וראה השני הולך אל החלון ושניהם העידו שרואים אותו בועל כל אחד ואחד מבינים עפ"י האומדנא שחבירו ג"כ ראה ואעפי"כ לא מצטרפים, וזה נלמוד רק מלא יומת עפ"י ע"א, ומ"מ גם לדעת רמב"ן דאסמכתא, נראה דמ"מ לפטור מועיל עדות מיוחדת, דמקרא דלא יומת אי אפשר ללמוד ממנו רק שלא יועיל לחיוב, שהרי גבי קרובים אמרינן בגמ' אשכחן לחוב לזכות מנלן ת"ל לא יומתו תרי זימני, א"כ גבי עדות מיוחדת דכתיב רק חד לא יומת, אין כאן לימוד רק לחוב שלא יומת עפ"י עדות מיוחדת, אבל לא לזכות שלא יצילהו ממיתה עפ"י מיוחדת:

מו) וראיתי עוד להנוב"י שם הביא ראי' דעדות מיוחדת מועיל לאסור האשה על בעלה מדברי התוס' ספ"ק דמכות שהקשו אהא דעדות מיוחדת כשירה בדיני ממונות וניליף מדיני נפשות דהא כתיב משפט אחד יהי' לכם, ותירצו בתוס' דקרא דלא יומת לאו בדיני ממונות קאי דלשבועה מיהא איתא, והנה גם בעדות קרקע מהני עדות מיוחדת ע"כ לומר כיון דמשכחת ממון שיש בו שבועה ע"כ לא קאי קרא אדיני ממונות, ושוב בכל דיני ממונות מועיל עדות מיוחדת, ה"ה דלאוסרה על בעלה כיון שלפעמים מהני ע"א היינו לאחר קינוי וסתירה, שוב לא קאי כלל על עדות אשה לאוסרה על בעלה ולעולם מהני עדות מיוחדת עכ"ד: מז) ואני אומר אחר המחילה שבחנם נדחק הנוב"י בקרקע, כי קרא דמשפט אחד כתיב בתר מכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת משפט אחד יהי' לכם, ומזה מקשינן מכה בהמה דיני ממונות למכה אדם דיני נפשות וכן כתבו התוס' (ב':) וכיון דמכה בהמה איתקש ה"ה לשאר דיני ממונות, וכיון דמכה בהמה מטלטלין ואית בי' שבועה אי אפשר להקישו לדיני נפשות, ושאר דיני ממונות לא כתיבי שם ולא הוקשו, רק אם היינו מקשינן מכה בהמה מינה הוי ילפינן לשאר דיני ממונות אבל השתא דמכה בהמה לא איתקוש שאר דיני ממונות איך נקיש אותם, וזה פשוט וברור, ואין מזה שום דמיון לאסור אשה על בעלה:

מח) ועיקר תירוץ התוס' דלשבועה מיהא איתא לא נתברר לי, דא"כ גבי רוצח נמי יועיל עדות מיוחדת להורגו דע"כ לא קאי ארוצח (וקרא דמכה אדם הא קאי במכה אביו ואמו] דהא עדות מיוחדת מועיל בו להכניסו לכיפה כדאיתא בסנהדרין (פ"א:), וזה יותר משבועה, דמה שמחייבין אותו שבועה אין עושין לו כלום, שאם האמת כדבריו ישבע ומה איכפת לי', והכנסה לכיפה סוף סוף הוא מת רק שאין ממיתין אותו בידים רק ע"י גרמא ומ"מ הוא מומת, ועוד דהא קרא דולא יומת עפ"י ע"א פירש הש"ס אחד אחד לומר שאין מצטרפין והא מצי קאי גם אדיני ממונות לומר שאין מצטרפין לחייבו ממון, ולשבועה הא אינו צריך צירוף: מט) ולפענ"ד נראה ליישב קושיית התוס' עפ"י המכילתא הנ"ל דעדות מיוחדת במעשים מתחלפים ילפינן מנקי וצדיק אל תהרוג, ומינה דלפוטרו מהריגה מהני וכנ"ל באריכות, וא"כ כ"ש במעשה אחת דמהני עדות מיוחדת לפטור, וא"כ לא שייך כלל להקיש דיני ממונות לדיני נפשות, דבדיני ממונות מה שהוא חוב לזה הוא זכות לזה, וכן כתבו התוס' בעצמם ריש פרק אחד דיני ממונות וז"ל לענין מילי דתלי בזכות וחובה אין להשוותם דלא שייך בדיני ממונות, ומכאן נראה ראי' ברורה שגם גמ' דידן סובר כמכילתא וכדעת הרמב"ם ז"ל, ולבי אומר לי באולי שהתוס' מכילתא זו אשתמיט להו לפי שעה, וכן הכ"מ שעל הרמב"ם לא ציין ריש פרק כ' מהלכות סנהדרין, מקום מוצאו של הרמב"ם הזה, ודבר מצוי הרבה דאשתמוט להגדולים מה שאינו להש"ס שלנו:

נ) עוד הביא שם הנוב"י ראי' מקושיית הירושלמי סוף גיטין לב"ש למה לי קרא דלא ישוב לקחתה הא אפי' לא נשאת לאחר אסורה לו משום מחזיר סוטתו, ואם איתא דלאוסרה על בעלה לא מהני עדות מיוחדת ושיהי' מותר לגרשה לב"ש ודאי מועיל עדות מיוחדת, דהא ילפי מעל פי שנים עדים יקום דבר דכתיב בממון ובממון הא מועיל עדות מיוחדת, וא"כ משכחת לה בהאי גוונא: נא) ולדידי לק"מ, דוודאי לב"ש אסור לגרשה כי אם בעדות המועיל לאוסרה עליו ומממון ילפינן לה רק הא דבעי עדים, מיהו עדים המועילים באשה בעינן דקיי"ל דון מינה ואוקי באתרה: נב) ובתשו' מהרי"ט חלק ב' סי' ל"ח פסק ג"כ דדיני קידושין כדיני נפשות דמיין, והביא ברי הר"ן ודברי התוס' ספ"ק דמכות: נג) ובמרדכי פ"ב דיבמות בעידי כיעור אף בזה אחר זה וכיעור דחזיא האי לא חזיא האי מצטרפין, והביא ראי' מירושלמי לפי פירושו בירושלמי, והנה יש לעיין מדוע כתב המרדכי דין זה בכיעור ולא בזנות ממש, ואפשר לומר דבזנות ממש מודה המרדכי כיון דנ"מ לדיני מלקות דהיינו דיני נפשות כנ"ל, אך בכיעור דרק ספק סוטה היא ולא בא לכלל מלקות, וכן הירושלמי בנסתרה, וכן נתייחדה בפני אחד בשחרית ובפני אחד בין הערבים לענין קידושין דאפי' נתייחדה בפני שנים כאחד היא קידושי ספק לבד ולא אתי לכלל דיני נפשות, אבל בעידי זנות דנ"מ למיתה ולמלקות לא קאמר להכשיר עדות מיוחדת, באופן שלפמ"ש אין לנו מדברי ראשונים מי שיאסור בעידי זנות:

נד) ובני ר"ש נ"י השיב דבזמה"ז שאין סמוכין לא יועיל עדות למלקות ואפי' יבא אלי' ויהי' סמוכין לא יוכלו לדון עפ"י העדות שהעידו עכשיו לפני הדיוטות, ואני השבתי לו כיון דמה שאנו דנין הוא משום דשליחותייהו עבדינן וכיון שאם הי' באים עדות מיוחדת על זנות לפני סמוכין לא הי' מקבלים אותם לא שייך שליחותייהו עבדינן, ועי' בתוס' יבמות (כ':) ד"ה ר"ש אומר דאין הזיקה או המאמר אוסרין רק במקום שאם הי' נשאה היתה אוסרת ה"נ לא מועיל הדין מדרבנן רק במקום שאם הי' מה"ת הי' מהני כנ"ל: נה) אך הב"י שהביא ראי' לאסור מהא דעדות זה שלא בפני זה מועיל לתרומה, משמע דאפי' בעידי זנות אוסר, והגם שדחינו לעיל ראייתו בטוב טעם, ומהר"א ששון חולק על הב"י, מ"מ קשה להקל נגד הב"י שכל בית ישראל נשענים עליו:

נו) אך י"ל דאפי' להב"י אינו מוכרח שיועיל עדות מיוחדת בזנות ממש, דהנה בגיטין (ע'.) ת"ר אמר לה בפני שנים הרי זה גיטך על מנת שתשמשי את אבא וחזר ואמר לה בפני שנים הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז לא ביטלו דברי האחרון את הראשון רצתה משמשתו רצתה נותנת לו מאתים זוז פירש"י אמר לה בפני שנים ולא מסר לה בפניהם, דאי מסר לה איגרשה לה בהאי תנאה ותו לא מצי לאתנויי תנאה אחרינא אלא כך אמר בפניהם כשאמסרנה לה לא אמסרנו אלא על מנת כן] אבל אמר לה בפני שנים הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז וחזר ואמר לה בפני שנים הרי זה גיטך על מנת שתתני לי שלש מאות זוז ביטל האחרון את הראשון ופירש"י ודאי עקר לי' לתנאה קמא] ואין אחד מן הראשונים ואחד מן האחרונים מצטרפין פירש"י להעיד שהי' תנאי בגט זה, וכל זמן שלא יבואו שנים כאחד ויעידו באחד מן התנאים כשר ע"י עידי חתימה ולאו כל כמינייהו לשווייא תנאי בגיטא] אהייא אילימא אסיפא הרי ביטל (פירש"י פשיטא דאין אחד מן הראשונים כלום שהרי אפי' באו שניהם אינו כלום, דהא בטיל לי' האי תנאה]:

נז) וצריך להבין מה בכך שלדבריו השניים תנאו ראשון בטל, הלא לדברי השני תנאי שני קיים, וממנ"פ צריכה לקיים תנאי אחד ואם לאו הגט בטל, ואם שניהם אומרים אמת או השני לבד אומר אמת צריכה לקיים תנאי שני ואם הראשון לבד אומר אמת צריכה לקיים תנאי ראשון, ואי אפשר שיהא הגט קיים בלא תנאי רק אם שניהם אומרים שקר, וא"כ בכל עדות מיוחדת ניחוש לזה, וע"כ להא לא חיישינן, וא"כ בגט זה צריכה לקיים אחד מן התנאים ממנ"פ, ומוכח מכאן דמ"מ כיון שלדברי השני עדות הראשון בטילה אי אפשר שיצטרפו, ולא מצינו עדות מיוחדת אלא במקום שאפי' לדברי האחד עדות השני ג"כ ישנו, כגון הלואה אחר הלואה, או אפי' חזקה אחר חזקה, דאף שלפי דברי ראשון שוב אין חזקה השני' צריך לכלום, מ"מ יש ראי' שלקחה גם מחזקה השני', וכן בשנים מעידים על סימני גדלות, שאף שנעשה גדול בסימנים של הראשון ואין שערות השניים מועילות כלום, הלא השערות הם רק סימנים וראי' שהוא גדול שאם הי' קטן לא הי' צומחים בו שערות, ושפיר יש ראי' גם משערות השניים שהוא גדול: נח) ולפי זה בקידושין אחר קידושין שאין קידושין אחר קידושין לא יועיל עדות מיוחדת בקידושין אחר קידושין, והא דהוצרך הר"ן לומר הטעם בנתייחדה עמו שחרית בפני ע"א ובין הערבים בפני אחד משום דקידושין כדיני נפשות, אף דע"כ באמר הראשון נחייחדה בפני שנים וכן השני כמ"ש מהרי"ט, דאל"כ פשיטא דאפי' שניהם אומרים אמת אינו כלום, וא"כ לפי דברי ראשון אין עדותו של אחרון כלום דאין קידושין אחר קידושין, ולמה לי' להר"ן הטעם משום דכדיני נפשות, לא קשיא, דהא בעידי יחוד לא הוי ודאי קידושין רק ספק כמבואר בפוסקים, וכשנתייחדו שנית הוי עוד ספק קידושין, וי"ל שלא בעלה ביחוד ראשון רק בשני, ואף לפי דברי עד ראשון לא בטלו דברי עד השני:

נט) והנה במנחות (כ"ד) בעי רבא עשרון שחלקו ונטמא אחד מהם והניחו בביסא וחזר טבול יום ונגע באותו טמא מי אמרינן שבע לה טומאה או לא, [רש"י ונטמא אחד מהם, ואח"כ הניח לשניהם בביסא ואין נוגעין וכו' ואח"כ חזר טבול יום ונגע בטמא מהו שיקבל טומאה זו כדי לפסול את חבירו] ואביי פשיט למסקנא דלא אמרינן שבע לה טומאה מברייתא דשני סדינין המקופלים ומונחים זה על זה וישב עליהן זב שהעליון טמא מדרס והתחתון טמא מדרס ומגע מדרס [משום שנגע בעליון], ורבא מחלק התם בבת אחת הכא בזה אחר זה, ופירשו התוס' (כ"ה) ד"ה בשני כשיש אויר בין הסדינין וקדם בעליון טומאת מדרס לטומאת מגע ע"כ לא אתי מגע וחייל, ובתחתון כשנוגע עליון לתחתון אתי לה טומאת מדרס ומגע מדרס בבת אחת, וא"ת לאביי דאינו מחלק בין בב"א לזאח"ז תקשי לי' מ"ש תחתון מעליון ועליון נמי יטמא מגע מדרס דהא נגע בתחתון, וי"ל דיודע הי' אביי שיש חילוק אלא לרבא הוה מקשה משום דאית לי' שבע לה טומאה אפי' היכי דמהני מגעו לטמא חצי עשרון אחר, דא"כ בבת אחת נמי נימא שבע לה טומאה עכ"ל: ס) והעולה מזה דבזה אחר זה היכי דטומאה שני' לא מהני להוסיף טומאה במה שלא נטמא תחילה אפי' לאביי אמרינן שבע לה טומאה, אך היכי שטומאה שני' הועילה להוסיף טומאה במה שלא נטמא עד עתה לאביי פשיטא לי' דלא אמרינן שבע לה טומאה ולרבא מספקא לי':

סא) ולכאורה קשה דהא איסור סוטה לבעלה טומאה היא וכל ספק טומאה ברה"י מסוטה גמרינן לה] ולפי דברי הב"ש סי' י"א סק"ג דאשת כהן שזינתה באונס הואיל ונטמאה לבעלה כהן נטמאה נמי לבועל אף דאשת ישראל שנאנסה מותרת לבועל, היינו משום דלא נאסרה לבעל, אבל אשת כהן דנאסרה לבעל נאסרה לבועל, ש"מ דסבירא לי' איסורא דבועל באיסורא דבעל תלוי, וא"כ כמו כן נאמר להיפוך היכי דלא נטמאה לבעל לא תהי' טמאה לבועל ג"כ, וא"כ מאי מקשה בסנהדרין (מ"א) בהא דמקשה לריב"ב באשה חבירה דמיקטלא היכי משכחת לה הא הוי עדות שאי אתה יכול להזימה שהעדים יאמרו לאוסרה על בעלה באנו, ומשני שזינתה וחזרה וזינתה, וחזר והקשה יאמרו לאוסרה על בועלה שני באנו, ומאי קושיא, הא לבעל לא נטמאת בזנות שני' דשבע לה טומאה, דכיון שאין הזנות שני מוסיף טומאה לכ"ע אמרינן שבע לה טומאה, וכיון שאין מיטמאה לבעל לא תיטמא לבועל ג"כ לפי משמעות הב"ש הנ"ל:

סב) אך הדבר נכון, דמשום הא גופי' שמיטמאה לבועל שני חשוב מוסיף טומאה כמו בעשרון שחלקו שמוסיף טומאה על חצי עשרון האחר אם יטמא חצי עשרון זה יטמא חצי עשרון האחר חשוב מוסיף טומאה, ה"נ כיון שאם תטמא על הבעל תיטמא לבועל ג"כ חשוב מוסיף טומאה כנ"ל, ומ"מ היכי שזנות השני הי' ג"כ עם בועל ראשון נלמד משמעתא דלא חל טומאה בזנות השני כלל, וא"כ הרי עד הראשון מבטל עדות העד השני, דלפי דברי העד ראשון אין טומאה שני' חל כלל ולא מצטרפי כהא דגיטין, ואף לפי תירוץ האחרון של התוס' שם דלאביי לא אמרינן שבע לה טומאה אלא בטומאה קלה על תמורה, אבל בששני הטומאות שוות לא אמרינן שבע לה טומאה, ולרבא בששני הטומאות שוות מספקא לי', נראה דכל זה בעשרון שחלקו דנ"מ לגבי חצי עשרון השני וכן במדרס ומגע מדרס דנ"מ לאחר שיתבטל ממדרס כגון שיעשנו וילון וכה"ג, אבל בזנות שאין שום מציאות להתבטל טומאה ראשונה, יש לומר לכולי עלמא לא חל טומאה שני' כלל, וכה"ג מחלק בפסקי מהר"א סי' כ"ט בזינתה עם בעל, אחותה כיון שאפשר לאיסור אחות אשה ה לק לאחר מיתת אחותה חייל האיסור אבועל יע"ש, ודווקא בעידי כיעור ס"ל למרדכי דמצטרפי, דכיעור אינו ודאי זנות, ואפשר שלא זינתה בראשון רק בשני ודומה לעידי יחוד לענין קידושין, וכן בנסתרה בע"א שחרית ובפני אחד בין הערביים דכל סתירה ספק טומאה: סג) ולכאורה יש לדון בזה לפמ"ש הרא"ש פ"ק דיבמות סי' ד' גבי צרת סוטה, דסוטה ספק שקינא לה ונסתרה לא חשיבא אפי' כספק ערוה רק עשה איכא, ובתוס' סוטה (כ"ח.) דסוטה אפי' באמת לא זינתה וטהורה היא נענש בב"ד של.

מעלה אם בא עלי' כמו על חייבי עשה ולא כאוכל ספק חלב ואח"כ נודע לו שהוא שומן ואע"ג שצריך כפרה מיהו לא חמיר כחייבי עשה, וא"כ סתירה שני' לא הוסיפה כלום, כיון דאינו אלא עשה ולא ספק לאו כמ"ש הרא"ש, ובעשה הוא כבר מסתירה ראשונה אפי' לא זינתה כדברי התוס', לא קשיא דאיתא בספרי הטעם דעשתה התורה ספק כוודאי טומאה משום שיצא עלי' שם רע, וכיון שלא הי' בסתירה ראשונה רק ע"א ולא הוה לי' נאמנות עלי' כלל ולא יצא עלי' שם רע ולא חייל עלי' טומאה עד סתירה שני' שנצטרפו העדים: סד) ולא נעלם ממני שיש לחלק בין הא דגיטין דביטל תנאי ראשון ותנאי שני, שני ענינים הם, ועדות הראשון מסתלק בעדות השני, ואפשר הי' לתנאי ראשון להתבטל בלא תנאי שני ולא נשאר רק עדות השני, משא"כ בנידון דידן שאין ביטול עדות השני רק משום תלות עדות הראשון, מ"מ אין החילוק מוכרח, ומאחר שדעת הר"ן מפורש להתיר גם ממרדכי אין ראי' לאסור רק לצאת גם ידי הב"י יש לעשות זה לסניף: סה) אך בנ"ד שע"א הוא הנואף בעצמו ואמרינן בי' פלגינן דיבורא שלא הוא הי' אלא אחר, ועדות השני הוא על הנואף הזה, וכיון דהויין שני בועלים, הא לא אמרינן שבעלה טומאה לאביי וכן לרבא באפשר וכנ"ל: סו) אך לפי זה נוכל לעשות סניף שיטת הרשב"א, באומר אני זניתי עם אשתך לא אמרינן פלגינן דיבורא, אך לעיל כתבנו בשם התומים דגם הרשב מודה לאוסרה אמרינן פלגינן דיבורא ואמרינן שוגג הי', וא"כ שהעד ראשון ג"כ על עצמו הויין שני הביאות מבועל אחד ולא מהני בי' עדות מיוחדת כנ"ל:

סז) קיצור הדברים, דיש כמה צדדים להתיר, היתר הא' דעת הראב"ן שאם העד השני אמר ג"כ כמו העד הנואף לא מצטרף, אך על דעת ראב"ן חולקים רוב הפוסקים, היתר הב' לדעת הר"י מיגאש דהיכי דעכשיו עשה תשובה לא שייך אין אדם משים עצמו רשע והעדות נפסל משום תחילתו בפסול, ואף לדעת מהרי"ט דבשעת עשיית עבירה לא נפסל, הלא דעת הרמב"ם דעל קורבה דג"ע לוקה ונפסל קודם הביאה שנאסרת בה, אך על סברת הר"י מיגאש חולקים רוב פוסקים, וכתבנו לעיל די"ל טעמייהו משום דלדבריך רשע אתה, מ"מ אין נראה כן, ולמה דקיי"ל דלא כר"י מיגאש אזדא להיתר זה ג"כ, היתר הג' מכח סברת הרשב"א ג"כ רוב פוסקים חולקים, היתר הד' משום דעידי הזנות כדיני נפשות כדעת הר"ן ומהרי"ט ומהר"א ששון, והראיתי הרבה פנים לשיטה זו, מ"מ קשה לחלוק על הב"י והאחרונים, [כי ההיתר מהא דשבע לה טומאה אינו, רק בצירוף סברת הרשב"א יועיל טעם זה שלא נאמר פלגינן דיבורא ושוגג הי', והא סברת הרשב"א חולקין עליו רוב המחברים], מ"מ מחמת צירוף השיטות לא אכניס עצמי לאוסרה, אך אם זנות שהעיד עד השני מוקדם לזנות שהעיד הנואף יש להתיר משום ממנ"פ כמבואר אצלנו בהיתר הראשון באריכות, בשגם שלפי הנראה מהגב"ע לא נחקרו העדים ועדיין אין העדות כלום דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה לתירוץ ראשון שבתוס' פ"ק דמכות דשייך דין הזמה בעדות כאלו שאי אפשר לקיים כאשר זמם דמלקות חשוב כאשר זמם, ורוב ראשונים הסכימו לתירוץ זה, א"כ מחמת שאף אם נעשה דרישה וחקירה נראה להתיר, טוב שלא לעשות דו"ח מחדש, אך אם אין זנות השני מאוחר לזמן הראשון אינני אומר בזה לא איסור ולא היתר:

סח) עוד זאת צריך למודעי, כי לפי הנראה מהגב"ע שהנואף לא הכחיש את העד השני בעדותו, רק שהוא לא אמר בפירוש הזנות שהעיד העד השני, וא"כ עדיין אם נגבה עדות מהנואף על זנות שהעיד העד השני יעיד ג"כ, וא"כ יפול היתר הראשון וגם היתר אחרון של מהר"א ששון, אך לדעתי לכתחילה אין לגבות עדות מהנואף, כי כל העדות מחמת פלגינן דיבורא ושלא הוא הי' הנואף רק אחר, שהרי אם הוא הי' רשע הוא ואל תשת רשע עד, רק שאחר הי', והרי על זנות אחר אין קול כלל, ולמה נגבה עדות על זה, ועוד יש לעיין אם בשעה שהעיד העיד בפירוש שמזנות עם אחר איננו יודע כלל אם יהי' שייך לומר פלגינן דיבורא בכה"ג כלל, ובאמת משמע מהגמ' שאם אחר שהעיד אמר שמאחר איננו יודע כלל לא יועיל, דאל"כ קשה כקושיית הש"ס פסחים (י"ב ומה אלו דייקינן בהני סהדי דהאי דקאמר שלש בתחילת שלש כו' ורחמנא אמר ושפטו העדה והצילו העדה, וה"נ נהי' מחוייבין לשואלו אם יודע זנות מאחר, אך אפשר דאח"כ יחשב חוזר ומגיד, כיון שתחילה הי' נחשב עדותו כאילו העיד שזינתה עם אחר, אך אם בשעת מעשה או קודם שנחקרה עדותו יאמר כן אפשר שלא נאמר פלגינן דיבורא, כי איך נחשוב עדותו שזנתה עם אחר והוא אומר בפירוש שאינו יודע מזנות עם אחר מאומה, וא"כ כשירצה בתחילה לגבות עדות ראוי לשאול בפירוש אם יודע עם אחר כדי לחפש אחר ההיתר, וצריך אני לעשות לי רב בדין זה, עכ"פ זאת נ"ל ברור דעכ"פ בנ"ד [שיש צדדי היתר אף אם יעיד הנואף על זנות השני, ההיתר של ר"י מיגאש וההיתר של ראב"ן והיתר של רשב"א] אין לגבות מחדש על זנות שהעיד העד השני מהנואף: הק' אברהם. סימן ל ב"ה יום ד' בשלח בונה ירושלים לפ"ק פה סאכטשאב. שוכ"ט לכבוד אהובי ידיד נפשי הרב הגדול המפורסם נ"י עה"י פה"ד צדיק וישר הוא כקש"ת מו"ה פינחס אלי' נ"י אבד"ק פילטץ.