שו״ת אבני נזר – אבן העזר – סימן יח, קטע 8

יז) ובהכי ניחא לפרש דברי התוס' דפרק אעפ"י דאף דאיכא ראי' דאם איתא דעביד איסורא אירכוסי הוה מירכס מ"מ אסורה משום שויא אנפשה חתיכה דאיסורא, היינו כיון דאיכא רגלים לדבר שזינתה אף דלהיפוך איכא ג"כ רגלים לדבר שלא זינתה, נשאר ספק כמו עד ועד דמביא אשם תלוי אפי' ספק אכל, וכיון שטוענת ברי אין לחייבה בשיעבוד, וא"כ בנ"ד נהי דאין רגלים לדבר שמאמינה ואסורה עליו, מ"מ רגלים לדבר שנאסר עליו משום שויא אנפשה תתיכה דאיסורא ואין לה שיעבוד עליו כנ"ל: יח) הן אמת דיש לפקפק בעיקר ראיות התה"ד מהתוס' דיבמות ופרק אעפ"י, דיש לפרש דברי התוס' לאו משום רגלים לדבר, אלא דבהא דטמאה אני לך הואיל בטומאה באונס באשת כהן מיירי, ויש לתרץ כמ"ש התוס' בנדרים בשם הר"א דמשום כהונה אין לאסור לדידה, ועל זה השיב הרא"ש, מאוכלת בתרומה דאיסור לדידה, וכן הקשו התוס' באמת בנדרים על הר"א מאוכלת בתרומה: יט) עוד י"ל די"ל כמ"ש הר"ן בנדרים דאפקעינהו רבנן לקדושי מינה, ובטומאה ברצון לא מסתבר לומר אפקעינהו, דא"כ פתחת דלת לפני עוברי עבירה ואשה פרוצה תזנה בסתר ותאמר טמאה אני לך ויפקעו ויפקעו הקידושין, ואכלה ומחתה פי' ולא פעלה און, אבל הא משנה דנדרים י"ל משום אפקעינהו, ועל זה השיב הרא"ש מבת ישראל שנשאת לכהן דאוכלת בתרומה ואי אפקעינהו לקידושי' זרה היא והי' אסורה לאכול בתרומה עד שיקדשנה שנית:

כ) אך מצד הסברא כיון דאיכא רגלים לדבר והוא מוחזק בעצמו, י"ל נפטר משיעבודו, אך נראה לפשוט ספק זה מהא דתנן בסוטה פרק מי שקינא חמש נשים שאין נאמנות עלי' לומר מת בעלה נאמנת עלי' [לאחר סתירה] לומר שנטמאת ולא לפוסלה מכתובתה אלא שלא תשתה, וקשה למה אינה מפסדת כתובתה, מ"ש ממתו בעליהן עד שלא שתו דקיי"ל כב"ה לא שותות ולא נוטלות כתובה, דכיון דאינה יכולה לשתות היא מפסדת הכתובה ע"י הקינוי וסתירה, וה"נ כיון דלשתי' נאמנות איך תיטול כתובה, וכבר הקשה כן בס' בית מאיר, ותירץ דלגבי חמש נשים היא טוענת ברי שנשאר השיעבוד כמקדם, והוא טוען שמא נפטר מחיובה, והוי כאומר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע אם פרעתיך משא"כ במת הבעל דלגבי יורשים הוה איני יודע אם נתחייבתי, דבשעה שירשו הנכסים שמא כבר נפקע חיוב כתובה ולא נכנסו בחיוב מעולם עכ"ד, וזה לא מיחוור, דאין החיוב על גוף היורשים רק על הנכסים, ויותר י"ל דשיעבוד נכסים הוי רק משום ערבות, וחיוב ערבות הוא על תנאי אם יתחייב הלוה, ואם נפטר הלוה הוי נגד הערב לא נתקיים תנאי החיוב ודו"ק] הרי דאף דמשקינא לה ונסתרה איכא רגלים לדבר שנטמאת כדאיתא ריש סוטה (ב:) אעפי"כ לא נפטר מכתובה מספק, וא"כ משום רגלים לדבר לא נפטר משיעבוד, רק משום שטוען ברי שאמרה לו שזינתה, יש לדמותו למ"ש הרמב"ן בעד שאמר משמו של אחר ובא אותו אחר והכחישו האחר נאמן, ה"נ כיון שאין הבעל יודע שזינתה רק שאומר משמה היא נאמנת, ומשום הרגלים לדבר לחוד בלא ברי דידי' לא נפטר משיעבודו כהא דסוטה כא)ולפי זה לא נסתרו דברינו מתה"ד, דתה"ד ] שפיר קאמר כיון דטוענת ברי טמאה אני לך ורגלים לדבר שהספק לפנינו נפטרה משיעבוד, משא"כ בנ"ד שהיא מכחישתו והוא אינו יודע רק שאמרה לו, ומה שאומר שמאמינה לא נאמן כלל בזה נגד השיעבוד, כיון דעל זה ליכא רגלים לדבר, ועוד דגם לזה צריך אמירה ונאמנות דידה דמצד אומדנא דידי' אינה נאסרת כמ"ש הרשב"א.

סי' אלף קפ"ו, ולפי זה אפי' אם היינו חושבין רגלים לדבר גם על מה שמאמינה היתה מותרת: כב) ויען שלבו של אדם נוקפו להתיר למעשה, שאם אמת הדבר שזינתה טומאה כתיב בה כעריות והוא איסור עולם, תתרתי למצוא דרך שאף אם זינתה באמת עם הגוי אין איסור ברור: והנה התוס' בשם ר"ת ריש כתובות באשת איש שהמירה וזינתה עם גוי ואח"כ נתגייר דמותרת לינשא לגוי ההוא דלא מיתסרא לבעל בביאת הגוי דכביאה בהמה חשיבה ולא מתחייבה מיתה בביאת הגוי, והתוס' הביאו כמה ראיות דמיתסרה לבעלה, הא' משמעתא דהתם משום דאיכא פריצות דעבדו ברצון ומיתסרו לבעליהן בביאת הטפסר, הב' מהא דמגילה כאשר אבדתי מבית אבא כך אבדתי ממך, הג' מהא דאשה שנחבשה ע"י נפשות אסורה לבעלה, וה"ה דמיתסרא לבועל, והנה הא דאשה שנחבשה הרבה ראשונים מפרשים לבעלה כהן דווקא, וא"כ אין ראי' משם, דלכהן פשיטא דמיתסרא משום זונה, אך ראיות ראשונות ועוד הא דסוטה (כ"ו:) דמקנין ע"י נכרי ובגמ' פריך עלה פשיטא לכאורה נצבות כמו חומה נגד ר"ת ולאחר העיון יש ליישבם:

כג) והנה בהא שדעת ר"ת דלא מיחייבה מיתה בביאת הגוי, לאו יחיד בזה, אך כן דעת בעה"מ ורמב"ן במלחמות סוף פרק בן סורר, דכתבו דכמו דישראל הבא על אשת גוי פטור מדכתיב אשת רעהו ולא אשת אחרים, כמו כן אשת ישראל הנבעלת לכותי אין בה לא מיתה ולא כרת עיי"ש במלחמות, וממילא ה"ה דאין בה לאו דואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע כיון דאינה אשת עמיתו, ובאמת לכאורה צריך להבין, דא"כ איך נאסרת לבעלה בזנות הגוי, הא בסוטה (י"ח:) גבי שומרת יבם שזינתה מותרת ליבמה, ולרע"ק דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין ומשוי לה כערוה אסורה, הנה דהאיסור לבעלה תלוי אם היא כערוה, וכיון דלגבי גוי לא הוי כערוה דאין בה אלא מ"ע דודבק באשתו, ומה דאין קידושי גוי תופסין בה לאו משום הבעל אלא משום דאין קידושין לגוי, וא"כ למה נאסרת לבעלה, וצ"ל דווקא שומרת יבם, דמה שאינו חייב עלי' מיתה וכרת, הוא מחמת שאינה אשתו גמורה, אבל זו אשתו גמורה אף נגד הגוי רק שאין חיוב במזנה עם הגוי שאיננה אשת רעהו:

כד) ומכל מקום קשה לפי מה שביארנו דאפי' איסור לאו אין באשת איש המזנה עם הגוי, ומצד איסור גוי איכא איסור לאו דבתך לא תתן לבנו, ובגמ' ע"ז (ל"ו) דאורייתא עכו"ם הבא על בת ישראל דמשכה אבתרי', והיינו לאו דבתך לא תתן לבנו ועיין באבני מלואים סי' ט"ז, וא"כ איסור אשת איש לזנות עם הגוי איסור קל נגד איסור גוי גופי', חדא דאיסור א"א עשה, [ודבק באשתו ולא באשת חבירו] ואיסור גוי לאו, ועוד דא"א יש לה היתר בחיי אוסרה ואיסור גוי אין לו היתר רק כשיתגייר דכקטן שנולד דמי, ובקידושין פרק האומר (ס"ב:) הכי השתא התם מעיקרא בהמה השתא דעת אחרת, וא"כ איך חל עלי' איסור א"א מלזנות עם הגוי, הא אין איסור חל על איסור, ואי משום מיגו דמיתסרי עלי' ישראלים נאסרו נמי גוים, הא הוא איסור כולל לגבי דידה [אף דלדידי' איסור מוסיף מיגו דנאסרה לישראלים נאסרה נמי לגוים לדידה איסור כולל הוא וכמ"ש בתשו' רמ"ע סי' קכ"ג] וקל על חמור אינו חל בכולל כמ"ש התוס' בכמה מקומות, וכיון שלא חל עלי' איסור א"א בזנות עם הגוי, למה תאסר לבעלה, הא ביבמות (צ"ה) בענין איסור סוטה דנאסר האוסר, דכיון דמחמת בעלה נאסר הזנות נאסר בזנות הבעל, והכא בזנות עם הגוי מחמת בעלה לא נאסר כלל עלי', וזה ודאי אין סברא דמשום איסור הבועל דמוסיף הוא לגבי' תיאסר היא, דהא קמן דאין נ"מ כלל אם הבועל שוגג או מזיד רק אם היא מזידה נאסרת אפי' הבועל שוגג, ואם היא שוגגת אינה נאסרת אפי' מזיד, ש"מ דבדידה תליא מילתא, ומקרא מלא הוא ומעלה בו מעל, ופשוט, וא"כ קשה הא דאמר בסוטה ומקנין ע"י הגוי פשיטא אדרבה קשה למה מקנין עלי:

כה) וליישב נראה, דהנה בקידושין פרק עשרה יוחסין יליף דיחוד אשת איש דאורייתא מכי יסיתך אחיך בן אמך, וא"כ איסור א"א חמור ג"כ נגד איסור גוי דנאסר אפי' הסתירה, אך זה אינו דממנ"פ אם אין איסור היחוד רק בעריות, הא אשת גוי דאין בה כרת לאו ערוה היא, ואי גם חייבי לאוין בכלל איסור וכמו שפסק הפרישה והב"ש סי' כ"ב, א"כ גם פנוי' עם הגוי אסור היחוד מה"ת, אך הנה התה"ד כתב בהא דפתח פתוח לרה"ר אין בו משום יחוד, וכיוצא בו, דאחר שקינא לה בעלה הכל נקרא סתירה, וא"כ בשעה שמקנא לה נעשה איסור חמור, דמצד איסור גוי לא תאסור ביחוד כזה דפתח פתוח לרה"ר, דאיסור גוי אינו מחמת הבעל ולא מועיל קינוי דידי', ומצד איסור א"א נאסרת אף ביחוד כזה, ובשעה שמקנא לה חל האיסור מחמת כולל הסתירה, וכמו הנאה שכתבו התוס' חולין (ק"א.) דהוי כולל באיסור חמור ודברי הרמב"ם בנקודה נפלאה קשה עלי' משבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שלא אוכל תאנים וענבים יחדיו דחל בכולל] וזה כשקינא לה, אבל בזנות גרידא לא נאסר כנ"ל:

כו) ולא קשה מהא דכתובות (ג:) דשם קאי ליישב הא דמפני הסכנה ואילך נהגו לכנוס בג' ולא מיחו בידם חכמים מפני הסכנה דאמרו בתולה הנשאת בד' תיבעל לטפסר תחילה, ופריך ולדרוש להו דאונס שרי משום דאיכא כהנות ואיכא נמי פרוצות דעבדי ברצון ונאסרות לבעליהן, ובזה לא קשה דאין איסור חל על איסור, שהרי התוס' הקשו, במשנה שאם הי' לו טענת בתולים ישכים לב"ד, הא האומר פתח פתוח מצאתי אינה נאסרת עליו דהוי ס"ס ספק תחתיו ספק אינו תחתיו ואת"ל תחתיו ספק באונס ספק ברצון, ותירצו בשם ר"ת דתקנו משום כהנת ופחותה מבת ג' שנתקדשה דליכא ס"ס, וא"כ שפיר משני דבכהנית הא ניחא דלא מיחו בידם חכמים ופחותה מבת ג' נמי האיכא פרוצות שנאסרות, דבהו לא שייך אין איסור חל על איסור דהוי איסור בבת אחת כשיגדלו, וכיון דבכהנות ופחותה מבת ג' לא מיחו, כ"ש בשאר נשים דתקנו משום הני: כז וניחא נמי במגילה גבי אסתר דכתיב ובמות אבי' ואמה וגו' ודרשינן בגמ' (י"ג.) עיברתה מת אבי' וכו' וא"כ נשאה מרדכי כשהיא קטנה וכשגדלה חל עלי' איסור הגוי באיסור בבת אחת, ואף דא"כ לא חלו קדושי קטנות אלא מדרבנן, הא כתבו התוס' יבמות (נ"א:) דבקידושין דרבנן נאסרת שזינתה דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון, וכ"ש לדעת הנוב"י מהד"ת חלק אהע"ז סי' נ"ב דכשבעל בלא עידי יחוד חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ומוכח דתחילה קידשה שיחולו הקידושין כשתגדיל, וא"כ חל אז איסור א"א מדאורייתא משום איסור בבת אחת, הנה ישבנו דעת ר"ת דזינתה עם גוי אינה נאסרת לבעל:

כח) אך גם לדעת רוב הפוסקים החולקים על ר"ת, י"ל בנידון דידן דלא ידעה כשזינתה עם הגוי שתיאסר עי"ז לבעלה אינה נאסרת לבעלה כמו שאבאר, דהנה בב"ק (ק"י) מקשה בגמ' יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה, ומשני איתתא בכל דהו ניחא לה, ובתוס' שם נראה דבאלמנה מן האירוסין מיירי, דאי מן הנשואין ודאי מקדשה נפשה כדי שתהי' נשואה לבעלה דמשום אחר מיתת בעלה לא מוקי אנפשה מלהיות נשואה, והנה בפרק המגרש הרי את מותרת לכל אדם חוץ מלאבא ואביך ולעבד ולנכרי ולכל מי שאין לה עליו קידושין הרי זו מגורשת, והדבר ברור דה"ה המקדש חוץ מלנכרי ולעבד דהרי זו מקודשת, ולגבי הנכרי לא הוי א"א, דכשם שבגירושין חוץ מלנכרי דלגבי הנכרי הזה א"א, הוא הדין להיפוך בקידושין, דלגבי הנכרי לא הוי א"א, ומ"מ לגבי ישראל הוי מקודשת גמורה: כט) ולכאורה קשה באשת ישראל שזינתה עם הגוי נימא אדעתא דהכי לא קידשה נפשה נגד הגוי, דמה בצע אליו שתתקדש נגד הגוי, דבלא הקידושין היא אסורה לו, ואפי' מן הנשואין איכא למימר הכי, שהרי לא יתבטלו הקידושין אם לא תתקדש נגד הגוי, ובוודאי אם ידע שתזנה עם הגוי לא הי' מקדשה נגד הגוי כדי שלא תיאסר עליו, וצ"ל דאדרבה רצה שתיאסר עליו בביאת הגוי, שעי"ז לא תזנה עם הגוי שלא תיאסר עליו, דנהי דלאיסור שעה לא חיישת לאיסור עולם חיישת, כדברי הרא"ש באומרת טמאה אני לך יעיי"ש, ועוד שמא יתוודע הדבר, וכל זה שידעה שתיאסר לבעלה, אבל באינה יודעת שוב נאמר האומדנא הנ"ל, ובפרט בנ"ד שאחר שזינתה בא עלי' הבעל כמה פעמים, (וגם לא ידעה בשעה שזינתה שתיאסר עליו] שבוודאי אילו ידע שיארע כך הי' מקדשה חוץ מנגד הגוי: הדו"ש הק' אברהם. סימן כט ב"ה א' פ' שלח תרח"ם לפ"ק פה סאכטשאב.

אל כבוד ידיד ישראל הרה"ג הצדיק המפורסם נ"י ע"ה פה"ד כקש"ת מו"ה יצחק הכהן שליט"א אב"ד ור"מ דק"ק טיקטין יע"א הגב"ע מהבד"צ וגם מכתבו הגיעני. והנה תוכן השאלה כי יצא קול ע"י בתולה שאשת איש זנתה עם פועל אחד ושלחו אחרי הפועל והודיעו לו חומר העבירה, והודה על הדבר, והגיד כי יש עוד אחד אשר יודע מזה, ובכה והתחנן להורות לו דרכי תשובה, אח"כ הושיבו ב"ד ושלחו אחרי האשה ואחרי בעלה ואחרי הנואף והעד השני, כולם נקבצו יחדיו והפועל העיד עדותו בבכי גדול וביקש שנית להורות לו דרכי תשובה, וב"ד סידרו לו תשובה חמורה גלגול שלג עשרה פעמים ביום הקרח הנורא, וקיבל עליו בנפש חפיצה, וזנות זה הי' בעוד שבעלה לא הי' בעיר, והעד השני העיד שפעם אחד בליל ש"ק בעת שבעלה הי' בעיר ראה שהפועל הנ"ל זינה עמה, היינו שהאשה עמדה בכתונתה אצל מטת הבחור הנ"ל, והבחור יצא עמה והלכו שניהם לבית המבשלים ושכב עלי' שעה גדולה כדרך המנאפים, זהו השאלה: ותמיהני שלא כתבו כלל מענה האשה, וביותר שלא כתבו אם הבעל מאמין לדבריהם, והנה אם היא מודית או שותקת או הבעל מאמין לדבריהם הדבר פשוט שאסורה, אך אם היא מכחשת והבעל אינו מאמין יש מקום לדון, ומה' אשאל עזר שלא אכשל בדבר הלכה:

א) והנה מקור הדברים בסנהדרין (ט') אמר רב יוסף פלוני רבעני לאונסי הוא ואחר מצטרפין להורגו, לרצוני רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד, רבא אמר אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע, פירוש ופלגינן דיבורא כמבואר בסוגיא שם (יוד) דקאמר מאי קמ"ל דפלגינן דיבורא היינו הך, הנה דטעמא דרבא דרבעני לרצוני משום פלגינן דיבורא, ויש לעיין ממנ"פ אם האמת כדבריו שרבעו לרצונו הא פסול ורשע פסול לעדות, וע"כ אתה אומר שרבע אדם אחר או שהי' לאונסו, וא"כ הוא מוכחש בבדיקות שפסול בדיני נפשות, וממנ"פ אין עדותו עדות, ולפירוש התוס' דפלגינן לומר שאדם אחר רבע קשה טפי דאפשר לומר דחשוב כמו חקירות, שהרי רבע ה' זכרים בהעלם אחד חייב ה' חטאות דגופים מוחלקים, הנה דכל זכר איסור בפ"ע, וכשאומר לא זה רבע אלא זה יש לומר דחשוב הכחשה בגופי' של מעשה, ואפי' לפי הפירוש פלגינן לומר שלא רבעו לרצונו אלא לאונסו עכ"פ חשוב מוכחש בבדיקות דפסול בדיני נפשות:

ב) ועוד ק"ל דאף את"ל דהכחשה מרצון הנרבע לאונס אפי' כבדיקות לא הוי לגבי הרובע, מ"מ קשה דבב"ב (קל"ד:) גבי בעל שאמר גרשתי את אשתי למפרע אינו נאמן להבא נאמן איבעיא להו אמר למפרע מהו להימני' להבא פלגינן דיבורא או לא, פליגי בה רב מארי ורב זביד, חד אמר פלגינן דיבורא, וחד אמר לא פלגינן דיבורא, מ"ש מדרבא דאמר רבא פלוני בא על אשתי הוא ואחר מצטרפין להורגו ולא להורגה עיי"ש, והנה למ"ד לא פלגינן דיבורא בעדות יש לומר שני פירושים, הא' משום דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, וכמו לדידן בקרובים, הב', משום שאין טוענים דבר שלא אמר העד, והנה הא דב"ב אין לפרש משום עדות שבטלה מקצתה, דהא לאו עדות הוא, רק משום דבידו לגרשה, רק משום שאין מאמינים לו על הזמן שאמר הוא, ולא נבדה מעצמינו זמן אחר, וכן פירשב"ם שם (וע"כ פירשב"ם שם באומר גרשתי סתם לכ"ע נאמן להבא, ואי משום בטלה מקצתה בטלה כולה, הלא באומר גרשתי סתם אם הי' שני עדים שגירשה סתם ולא אמרו הזמן גם למפרע הי' מחזיקין אותה בספק מגורשת ולא הי' הורגין על זנותה [שהוא הנ"מ שכתב הרשב"ם בלמפרע] כמו בגט שאין בו זמן, ומשום שאין לבעל נאמנות כלל לענין למפרע הורגין על זנותה למפרע, נמצא שגם בגרשתי סתם בטל עדותו לענין למפרע, אלא דבהא ליכא משום עדות שבטלה כו' דלאו עדות הוא כנ"ל] ואי אמרת דלרצונו ולאונסו חדא מילתא הוא לגבי הרובע, ואפי' הכחשה כבבדיקות לא הוי גבי רובע, א"כ גם בפלוני בא על אשתי נחלק הדיבור שלא בא עלי' לרצונה אלא לאונסה, ולא שייך שאין טוענים מה שלא אמר העד שהוא אמר ברצון ואיך נבדה אנחנו אונס, דלגבי הבועל חדא מילתא רצון הנבעלת או אונסה, משא"כ לבדות זמן אחר דאפי' חקירות הוי הזמן, דעדים המכחישים זה את זה בזמן הוי הכחשה בחקירות שעדותן בטילה, ומה מקשה הש"ס:

ג) אשר ע"כ נראה דטעם מ"ד פלגינן דיבורא ולא חשוב העד מוכחש בחקירות או עכ"פ בבדיקות [ומשום ממנ"פ אם אמר אמת רשע הוא, ואם לא הי' כמו שאמר הוא הו"ל מוכחש בבדיקות או בחקירות] היינו טעמא משום דמעיקרא מה שאמר על עצמו לאו עדות הוא כלל כיון שאינו נאמן ע"ז כלל, ופטומי מילי בעלמא הוא, ואיני דומה לעד המוכחש בבדיקות מעד אחר, דמה שאמר בענין הבדיקות כגון כליו שחורים כו' ג"כ שם עדות עליו בעצמותו, לולי שמוכחש מאחר, וזה ברור ופשוט: ד) והנה לפמ"ש י"ל דהא דפלוני רבעני לרצוני פלגינן דיבורא, היינו כשהעד השני אמר פלוני רבע סתם ולא פירש למי, או לפי הפירוש פלגינן שלא לרצוני אלא לאונסי שהעד השני אמר סתם רבעו ולא פירש לרצונו או לאונסו. אבל אם העד השני אמר ג"כ כמותו שרבעו לרצונו, הרי העדות ממנ"פ בטלה אם רבעו לרצונו רשע הוא, והתורה אמרה אל תשת רשע עד, ואם לא רבעו לרצונו, העד השני מוכחש בבדיקות, דלגבי העד השני שפיר הוי עדות מה שאמר שרבעו לרצונו, שהרי אם יהי' עוד אחר עמו הי' נאמן לגמרי גם על זה, וכיון דשם עדות עליו על זה, וע"כ אנו תופסין ששקר אמר בזה, דאל"כ הרי עד הראשון פסול, וכיון ששקר אמר בזה הו"ל מוכחש בבדיקות, וכמו עדים המכחישים זא"ז בבדיקות דפסולה משום דממנ"פ האחד אמר שקר בבדיקות, ה"נ נפסול ממנ"פ או אחד פסול או שני אמר שקר בבדיקות, והא דפלוני רבעני מיירי שהעד השני אמר בסתם וכעובדא דבר בניתוס (שם בדף כ"ה.) דחד אמר קמאי דידי אוזיף בריבותא וחד אמר לדידי אוזיף בריבותא: