שו״ת אבני נזר – אבן העזר – סימן יח, קטע 7

דאין ספק מוציא מידי ודאי, דהכי אמרינן סוף פרק אלמנה לכה"ג ללישנא בתרא בין לאביי בין לרבא וללישנא קמא לרבא דהלכתא כוותי' לגבי אביי, דמוכח ממתני' דכהן שבא על פנוי' וילדה אוכלת בתרומה דלא חיישינן שמא הוולד מישראל עיי"ש וכן כתב הה"מ פט"ו הלכה י"ח *): ( הגהה לכאורה קשה על זה מה דכתב הרמב"ם פט"ו מה' איסורי ביאה הלכה י"ב באומרת לפלוני ממזר נבעלתי אפי' אותו פלוני מודה לה הוולד ספק, דכשם שזינתה עם זה כך זינתה עם אחר, וקשה הא לא דיימא מעלמא, וכבר נתעורר בזה החלקת מחוקק, ונראה ליישב עפימ"ש הרשב"א קידושין בנתן הוא ואמרה היא אף שהדברים מראין לדעת שלשם קידושין נתן הוי מקדש בלא עדים כיון שאפשר שלשם מתנה, אלא שהם דנין כוונת הלב אין כאן עידי ראי' עיי"ש, ביאור דבריו, דאומדנא שייך לב"ד,) ו) אך כל זה ביושבת תחת בעלה שמבלעדי דיבורה לא היתה נפסלת, אבל בנ"ד שנפרדה מבעלה זמן רב ואין הנאמנות רק על בנה, שוב יש לומר דאינה נאמנת:

ז) איברא דמ"ש לדמות דכשם דמאן דמכשיר בה מכשיר בבתה דמתוך שנאמנת על עצמה להכשיר ה"נ על בתה, כמו כן נאמר ביושבת תחת בעלה ואומרת מגוי נתעברתי אמרינן מיגו דמהימנא לפסול עצמה נאמנת נמי להכשיר בנה, ואף דלעצמה די במה שאמרה שנבעלה לגוי, שוב אמרינן כיון דלא דיימא מעלמא ודאי מהגוי נתעברה, אכתי לא דמי, דבאמר אביו שאינו בנו אף שנאמנת לגבי עצמה לפסול א"צ לדיבורה, רק שאין הוולד מבעלה, ובזה סגי לפוסלה, אבל מה שאומרת שמגוי נתעברה, זה אינו נוגע לפסול עצמה, והוא רק לגבי (אבל אומדן דעת עדים אינו כלום כמ"ש הרמב"ם פכ"ד מהי סנהדרין, וא"כ אין כאן ועידי קידושין שהעדים אינם יכולים להעיד שנתקדשה והוי מקדש בלא עדים, דאף שהב"ד דנין שלשם קידושין נתן מ"מ עדים ליכא, וה"נ בזה, שהאב האמינתו תורה לומר זה בני, אבל דברים אחרים לא האמינתו תורה, וע"כ כיון שאפשר שזינתה עם אחר, אף דלא דיימא מעלמא, והדברים מראין שבנו הוא, מ"מ האב אינו יכול לומר זה בני, כיון שאין ברור שבנו, וזה הדין שכיון שלא דיימא מעלמא לא חיישינן אליו, זה לא שייך לאב, והרי דבריו של אותו פלוני רק שבא עלי', וע"ז אין אנו מאמינים לו כיון שאינו אומר זה בני, ע"כ הגהה:( בנה, ולמה תהי' נאמנת, ועוד דאכתי קשה קושיא שני', דלא שייך בודקת ומזנה, ואם רוב ישראל לא תהי' נאמנת, ועוד דכתב הרמב"ם פט"ו הלכה י"א הלכה י"ב פנוי' שנתעברה ואמרה לכשר נבעלתי נאמנת אמרה לפלוני ממזר או נתין נבעלתי אינה נאמנת והוולד ספק ממזר, ונאמר ג"כ' מתוך שנאמנת לפסול עצמה נאמנת גם לגבי בנה:

ח) והנה הה"מ כתב שם דווקא באומרת לכשר נבעלתי, דמן התורה ספק ממזר מותר לבוא בקהל נאמנת להתירו בקהל, אבל לעשותו ודאי ממזר להתירו בממזרת דהוא איסור תורה אינה נאמנת, וכן כתב הר"ן פרק עשרה יוחסין, ולכאורה תמוה דהא קיי"ל כר"ג בדיעבד שאם נשאת היא עצמה לכהן אפי' ברוב פסולים לא תצא ולכהונה הוא איסור תורה, וכן הוולד אף אם רוב גוים וחללים, מותרת לינשא לכהן, ואף דאיכא איסור תורה, ועוד מפורש בתוס' קידושין דטעם מאן דמכשיר בה מכשיר בבתה משום דחזקת כשרות דידה מועיל לבתה ולא משום דרק איסור דרבנן: ט) והנראה בזה עפ"י דברי מהרש"א עירובין (כ"ה:) בד"ה קרפף בקרפף שנפרץ במלואו לחצר דלרבנן דס"ל קרפף וחצר שתי רשויות אויר חצר מייתרי לקרפף לשוויי' יותר מבית סאתים דסגי בלחי לצד החצר שיהי' גם הקרפף מותר, והקשה מהרש"א כיון דחצר לא נפרץ במלואו ואית לי' לחצר גיפופי, גם הקרפף יהי' מותר, דגיפופי יהי' במקום לחי, דקיי"ל נראה מבחוץ ושוה מבפנים נידון משום לחי, דחצר קטנה שנפרצה במלואה לגדולה גם הקטנה מותרת משום דנראה מבחוץ וה"נ דכוותי', ותירץ מהרש"א דהתם לא מהני גיפופי לקטנה אלא משום מיגו דמהני לגדולה מהני נמי לקטנה, והכא הגיפופי אינם פועלים בחצר כי אם שלא יהי' נפרץ במלואו לקרפף שהרי אין לו שום חסרון אחר, ועל כן אי אפשר שיועילו הגיפופי לקרפף לגבי שלא יהי' יותר מבית סאתים, כי התועלת הלז אינם עושים כלל בחצר, ולא שייך לומר מיגו שמועיל לחצר מועיל להקרפף רק לענין שלא יהי' נחשב נפרץ במלואו להחצר שהיא מקום האסור לה, אבל האיסור יתור בית סאתים במקומו עומד:

י) וכיוצא בזה אני אומר בנ"ד, דטעם מאן דמכשיר בה מכשיר בבתה, דחזקת כשרות דידה וכן ברי דידה מהני לבנה, והיינו מטעם מיגו דמהני לגבי דידה, דאל"כ הא מנה לאבא בידך לא מהני, ואיסור קהל לא שייך גבי דידה רק לגבי בנה, ולא אמרינן מיגו בזה כדברי מהרש"א הנ"ל, ע"כ צריך טעם אחר דספק ממזר מותר מה"ת ובדרבנן נאמנת, וכיון שכשירה לקהל שוב מותרת גם לכהונה, דלענין כהונה איכא מיגו דמהימנא לגבי עצמה: יא' שוב ראיתי במקור הדין ברמב"ם שכתב הדין אפי' באשה שהלך בעלה למדה"י, ואף שבטוש"ע לא העתיקו רק אם אמר האב שאינו בנו נראה שאין חילוק ביניהם כנ"ל: הק' אברחם. סימן כח ב"ה יום א' בהר י"ט למב"י תרמ"ו לפ"ק פה סאכטשאב שלום לכבוד הרבנים החריפים השנונים מו"ה ישראל ניסן האבדק"ק ריזאן ומשנהו מו"ה ישראל נ"י חתן הגביר מ' משה בוכנער נ"י. מכתבכם הגיעני, ושורש השאלה, שהבעל אמר שאשתו סיפרה לו איך שגוי אחד זינה עמה והיא אומרת שלא אמרה לו, רק שנגע בה בבשרה כשהיתה ערומה, ורגלים לדבר שסיפרה לו שזינה עמה. והבעל אמר שהאמין לדברי' שזינה עמה, ומתוך דברי' ניכר שבשעה שסיפרה לו לא ידעה שיש איסור לבעלה כשזינתה, זה תוכן השאלה:

תשובה א) הנה משום שויא אנפשה חתיכה דאיסורא אין לאסור, חדא דהא משנה אחרונה דנדרים דאינה נאמנת דחיישינן שמא נתנה עיני' באחר, ואף דמתני' באשת כהן שהודית שנאנסה, מפורש ברמב"ם פכ"ד מהלכות אישות הלכה י"ח ובטוש"ע סי' קט"ו סעיף ו' באשת ישראל שאמרה שזינתה ברצונה אף שמפסדת כתובתה חיישינן לעיני' נתנה באחר, שמתוך דברי' משמע שאינה יודעת שתאסר עליו, י"ל דאערומי מיערמא, וכמבואר בפסקי מהרא"י סי' רכ"ב, ועוד דלא שייך בזה שויא אנפשה חתיכה דאיסורא, שהרי היא כופרת, שלא הודית כלל שזינתה, ואין לומר דמ"מ הוא יודע שהודית, ואיך יהי' מותר לדור עמה להאכילה דבר האסור לה, ליתא, שדבר זה נסתר מתוך פסק מהרא"י סי' רכ"ב וכמו שיבואר לפנינו אות ואו בעז"ה: ב) אך עיקר הספק מחמת שאומר שהאמין ומאמין לדברי', והנה בסוף סי' קע"ח יש דיעות דלאחר שיש חדר"ג שלא לגרש בע"כ אינו נאמן לומר שמאמין לדברי העד וכופין אותו ומשמש עמה, וכן באומרת טמאה אני לך ואומר שמאמינה ושוב נתנה אמתלא לדברי', דשוב אין כאן משום שויא אנפשה חתיכה דאיסורא, רק משום לתא דידי' שמאמינה, וכיון דאיכא חדר"ג אינו נאמן דשמא נתן עיניו באחרת. אבל בלא נתנה אמתלא, הא פשיטא שאסורה, דשניהם שוי אנפשייהו חתיכה דאיסורא, רק די"א שמנדין אותו על שגרם לבטל חדר"ג, ולא קשה קו' הב"ש סק"ט יעיי"ש: ג) ובסי' מ"ח במי שאמר קודם שקידשתי את אשתי קידשתי את אחותה נאמן לאסור את אשתו עליו, וכתב הב"ש דבזמה"ז דאיכא חדר"ג אינו נאמן נראה דאף דבסי' קע"ח יש דיעות אם נאמן לומר שמאמין לדברי העד, מ"מ בנידון זה שאין כאן שום עד ודאי אינו נאמן, וא"כ בנ"ד שהיא כופרת אינו נאמן לומר שמאמינה:

ד) אך לכאורה ז"א, שהרי דין זה דאינו נאמן דשמא עיניו נתן באחרת נלמד מאומרת טמאה אני לך דאינה נאמנת דשמא עיני' נתנה באחר, ה"ה בזמה"ז דאיכא חדר"ג אין הוא נאמן, וא"כ כי היכא דבדידה כשיש רגלים לדבר שזינתה נאמנת, ה"נ בדידי' כשיש רגלים לדבר שהודית לו שזינתה, ואם הי' האמת כן היתה נאסרת כיון דשניהם שוו אנפשייהו חתיכה דאיסורא אין שום דיעה שתהי' מותרת כשאינה נותנת אמתלא לדברי' כנ"ל, ומצד שרגלים לדבר שאסורה, ונאמן במה שאומר שמאמינה כמו האומרת טמאה אני לך שנאמנת כשיש רגלים לדבר:

ה) אך נראה דהא ליתא, דהנה הא דאומרת טמאה אני לך ורגלים לדבר שזינתה אסורה, לאו משום שנאמנת לאסור עליו, דלא עדיפא מעד דעלמא דאינו נאמן בדבר שבערוה אפי' כשיש רגלים לדבר כמ"ש רבינו ירוחם בחלק חוה נתיב כ"ג ח"ד [דלא כנוב"י מהד"ק חלק אהע"ז סי' נ"ד] רק דנאמנת לאסור עצמה משום דשויא אנפשה חתיכה דאיסורא, ולא אמרינן עיני' נתנה באחר כיון שיש רגלים לדבר, וכן להיפוך בדידי' כשאומר שמאמינה ורגלים לדבר אינו נאמן לגבי דידה לאסור עליה רק לאסור על עצמו, ולגבי דידי' הא ליכא רגלים לדבר שאסורה לו, דהא אין רגלים לדבר שמאמינה, רק רגלים לדבר שאמרה לו, ומ"מ אם אינה מאמינה באמת אינה אסורה לו, ושוב ניחוש שמא עיניו נתן באחרת, כיון דלגבי דידה אין לו נאמנות כלל, ועדיין שיעבודה עליו לאחר שתיקנו חדר"ג, ובשלמא אם היינו אומרים שבצירוף הרגלים לדבר נאמן עלי', ה"נ כיון דלגבי דידה רגלים לדבר שאסורה, שאם אמרה שזינתה הא נאסרת משום שויא אנפשה חתיכה דאיסורא והרי רגלים לדבר שאמרה כך, וכיון דהיא נאסרת משום שויא אנפשה חתיכה דאיסורא, והוא ג"כ שויא אנפשי' חד"א, הרי האיסור מפאת שניהם ואי אפשר להתיר כנ"ל, אבל השתא דעלי' אינו נאמן אפי' עם רגלים לדבר, ועל עצמו ליכא רגלים לדבר שאסורה לו, דאין רגלים לדבר שמאמינה, ואכתי ניחוש שמא עיניו נתן באחרת ושקר בפיו במה שאמר שמאמינה, ועיין בזה היטב:

ו) ובפסקי מהרא"י סי' רכ"ב באחד נאמן כבי תרי שאמר אל הבעל שראה רגלים לדבר שאשתו זינתה, וגם שאשתו הודית בפניו שזינתה והיא כופרת שלא הודית בפניו כלל, ופסק מהרא"י שמותרת, דלגבי דידי' הודאתה עם הרגלים לדבר אינם מועילים, והיא הא כופרת, והוא כעין דברינו, וההיתר בנ"ד יותר מרווח, דבנידון המהרא"י יש לדון דכיון דמהימן כבי תרי אל הבעל שהודית וגם רגלים לדבר, ואם כן הדבר, הרי נאסרת ואסור לבעל להאכילה דבר האסור לה, וא"ת משום חדר"ג דמהרא"י שם לא דיבר מזה כלל, ועוד דא"כ באנו למחלוקת דיש פוסקים כיון שיש עד, נאמן הבעל אפי' בזמה"ז, אך בנ"ד א"ש וק"ל, ועל דברי המהרא"י רמזנו בדברינו אות א' דמוכח מדברי מהרא"י דמשום שוויא אנפשה חתיכה דאיסורא אין לאסור עליו ודו"ק: ז) עוד יש צד היתר למהרי"ק שהביא הרמ"א סי' קט"ו דמהימן לי' כבי תרי הוא רק אם מהימן לו בכל הדברים, והכא בנ"ד אמר רק שניכרין דברי אמת לא שהאשה בעצמה נאמנת אליו כבי תרי: ח) עוד יש לצדד להתיר, ותחילה נחקור בהא דאמר בגמ' אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה, אם הוא מן הדין, או אם לבו נוקפו, או לצאת ידי שמים, והנה הרי"ף כתב בהא דאמר רבא הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים וזה לשונו, וה"מ בדיני אדם אבל בא לצי"ש אי מהימן לי' כבי תרי חייב להוציאה ומיהב לה כתובה, ומשמע דהוה לחומרא, אבל לא מעיקר הדין, אבל הט"ז סי' קט"ו סקי"א כתב דבדיני אדם אין יכולין לכופו, דאין יודעין מה שבלבו ויוכל לומר אף שמתחילה הי' מהימן לי' כבי תרי, עכשיו לא מהימן, אלא הוא לעצמו צריך להזהר מדין שמים, ששם יודעין מה שבלבו, ולפי זה הוא איסור חמור כאילו הי' הדין שכופין, כיון שבאמת מהימן לי' כבי תרי:

ט האומנם כי בתשו' המיוחסות סי' קל"ג כתב וז"ל ומה שאמר שמואל אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה, לאו לאוסרה עליו דבר תורה קאמר, שהרי אפי' קינא לה ואיכא עד טומאה ודאי לכאורה מאמין הוא, ואפי"ה אינה נאסרת עליו שלא חילקה תורה בע"א בין מאמינו לשאינו מאמינו, ויכול הוא עוד למחול לקינויו ואפי' עד טומאה לאחר סתירה חידוש הוא, אעפ"י דלכאורה מאמין הוא שהרי קינא לה ונסתרה, אלא כי אמר שמואל זיל אפקה כדי שלא יהא לבו נוקפו קאמר, א"נ חייב לאפוקה בבא לצי"ש קאמר, ומבואר דאפי' מאמין לה אינה נאסרת עליו מן הדין כמו בקינא לה ואיכא עד טומאה: י) ויש ליישב דברי הט"ז דלאחר שחידש הרשב"א שם דמהימן לי' כבי תרי דווקא במאמינו בכל דבר, שוב אין ראי' מקינא לה ואיכא עד טומאה, וכן למה שחידש הרשב"א דכשהיא מכחשת אפי' מהימן לי' כבי תרי אינו חייב להוציאה, שוב אין ראי' מקינא, דוודאי היא מכחשת, ויש לומר כדברי הט"ז דמן התורה מחוייב להוציאה:

יא) ויש להביא ראי' לדברי הט"ז מדברי הראב"ד בפ"ד מה' קרבן פסח דכתב הרמב"ם שם השוחט את הפסח על בני חבורה ואמר להם לאחר זמן אותו הפסח ששחטתי עליכם שלא לשמו שחטתיו אם הי' נאמן להם סומכין על דבריו ואם לאו שורת הדין שאינו נאמן והרוצה להחמיר על עצמו הרי זה משובח ויביא פסח שני, ועיי"ש בכ"מ דמדמי לה להא דאי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה, ה"נ אם הי' נאמן להם סומכין על דבריו, וכתב הראב"ד א"א אין כאן שבח, שאם הי' פטור אינו יכול להביא פסחו על תנאי שלמים עכ"ל, והנה למה לא השיג הראב"ד ברישא דאם הי' נאמן להם סומכין על דבריו, דאם מדינא אינו חייב להביא פסח שני רק לצאת ידי שמים לחומרא, א"כ מדינא הוא חולין בעזרה, ועל תנאי שלמים אינו יכול להביא, אלא ודאי ס"ל להראב"ד דמעיקר הדין חייב להוציאה, והא דכתב הרי"ף בבא לצי"ש, היינו דבדיני אדם אי אפשר לכופו דיכול לומר עכשיו לא מהימן לי כדברי הט"ז:

יב) והנה שם במיוחסות ובסי' אלף רל"ז כתב דכשהיא מכחישתו כיון דע"א בהכחשה לאו כלום אפי' מהימן לי' כבי תרי אינה נאסרת, ומשום דמהימן לי' לא מהני אלא כשיש עד עכ"פ, משא"כ בהכחשה דלאו כלום, וכן כתב בסי' אלף קפ"ו דאם אין כאן עד אלא שמאמין שזינתה מחמת דבר מכוער שראה בה אינה נאסרת יעיי"ש, וה"ה בע"א בהכחשה דלאו כלום ואין כאן עד, והנה בתשו' הר"ן עד שהעיד חוץ לב"ד אף באיסורין ובעדות אשה שנאמן אף חוץ לב"ד מ"מ יכול לחזור ולהגיד, וא"כ זו שעכשיו חזרה בה ואמרה שלא זינה עמה כלל, נהי דלגבי נפשה לא מהני חזרתה דשויא אנפשה חד"א, מ"מ לגבי בעל לא הוי עד כלל כיון שחזרה והגידה והגדתה ראשונה הי' חוץ לב"ד ונתבטל עדותה, ואף שמהימנה לי' כבי תרי לא מהני כיון דעדותה לאו כלום לגבי דידי', ודומה לע"א בהכחשה דכיון דלאו כלום לא מהני מהימן לי' כבי תרי, ושוב אף דשויא אנפשה חד"א דינה כאומרת טמאה אני לך בעלמא דאינה נאמנת, ואף דבש"ע לא הובא דינו של הרשב"א דאם היא מכחשת אפי' מהימן לי' כבי תרי מותרת, י"ל דס"ל כדעת התוס' קידושין (ס"ו) סוף ד"ה אמר אביי דאפי' היא מכחשת כל שהוא שותק נאמן לאביי ולא חשוב ע"א בהכחשה מדהקשו לאביי מהא דאין אשה נאסרת על בעלה אלא על עסקי קינוי וסתירה, ואם איתא דכשהיא מכחשת חשוב ע"א בהכחשה לק"מ דמסתמא היא מכחשת, וכן הוכיח מזה הגאון ר"ב מלייפניק ז"ל] ומ"מ בהא מודי להרשב"א דכל שנתבטל עדותו לגמרי לא מהני מהימן לי' כבי תרי:

יג) ואין לפקפק דהכא בשעה שהאמין לה כבי תרי עדיין הי' עדותה קיימת, וחל האמנתו, ליתא שהרי אם עכשיו לא הי' נאמנת אצלו לא הי' צריך להוציאה ומה"ט אין כופין דשמא עכשיו אינו נאמן בעיניו וכדברי הט"ז, וכמו שהוכחנו לעיל, שיטתו, וא"כ לאו משום שתחילה הי' מאמין אסורה עליו רק משום שעכשיו מאמינו והאמנתו דעכשיו לא מהני מידי כיון שנתבטל עדותה, ובלא זה י"ל כיון דהאמנתו לא מהני רק מחמת העדות ובהתבטל העדות נתבטל האמנתו, וכן נראה: יד) ואף שהמהרי"ט חלק אהע"ז סי' א' פקפק בדינו של מהרי"ק שהוא ג"כ מהרשב"א דווקא מאמינו בכל הדברים, וכן בהא דמכחישתו לא מהני מהימן לי' כבי תרי, וכתב שהרשב"א בסוף התשו' חזר בו, מ"מ אם נאמר שלא כשני תירוצים הנ"ל, שוב נצטרך לומר מחמת הראי' מקינוי דלצאת ידי שמים לבד או למי שלבו נוקפו והוא איסור קל, ונוכל לסמוך על היתר הראשון, ואף שההיתר הראשון הוא מחמת חדר"ג, והא פסק הב"ש סי' ע"ז שאם רוצה לגרש וליתן כתובה שוב אין כופין אותו לשמש עמה, וא"כ אם בידו ליתן הכתובה שוב מחוייב לומר הרי גיטך וכתובתך ויפטור מלשמש עמה, אך מקור דברי הב"ש על הרא"ם ומהרא"ש, והמעיין יראה שאין ראייתם מכוונת להלכה, וכן כתב הבית מאיר שם דהסומך על הח"מ לא הפסיד וכן נראה לי עיקר וברור:

טו) והנה יש לפקפק על היתר הראשון דאינו נאמן שמאמינה משום חדר"ג ואף דרגלים לדבר שאמרה שזינתה אין רגלים לדבר שמאמינה וכו', ולכאורה נראה דליתא, שהרי הר"ן הקשה למשנה אחרונה הא מדאורייתא אסורה משום דשויא אנפשה חתיכה דאיסורא, ותירץ משום דמשועבדת לו, וה"ה בדידי' לאחר חדר"ג דאינו יכול לגרשה משועבד לה, ואם אמת שאמרה שזינתה שוב אין לה שיעבוד עליו דשויא אנפשה תתיכה דאיסורא, ואף דכתבו התוס' והרשב"א בנדרים והרמ"א סי' קע"ח באומרת טמאה אני לך ואומר שמאמינה מנדין אותו על שגרם לבטל חדרגמ"ה, ומבואר דאף שאומרת טמאה אני לך אסור לגרשה בע"כ, ואם אין לה שום שיעבוד עליו מה עושה לה כשמגרשה, אבל אין זה טענה דהא ארוסה נמי אסור לגרשה בע"כ כמבואר בב"ש סי' מ"ב סק"א אף שאין לה עליו שום שיעבוד, ועוד הרי דעת הרא"מ ומהרא"ש דאם רוצה לגרשה ולתת לה כתובתה והיא אינה רוצית לקבל גט אינו מחוייב בשאר כסות ועונה ואעפי"כ אסור לגרשה בע"כ, ואף שעיקר דינם אינו מחוור להלכה וחלקו עליהם אחרונים, מ"מ בהא דמוכח מדבריהם דאף שאין לה שיעבוד עליו אסור לגרשה בע"כ לא חלקו עליהם, וכיון שרגלים לדבר שאין לה שיעבוד עליו והוא מוחזק בעצמו ואיך נוכל לחייבו, וכיון שאין שיעבוד עליו שוב שויא אנפשה חתיכה דאיסורא במה שאומר שמאמינה טז) ובאמת נראה שזה עיקר טעם התה"ד דהיכא דאיכא רגלים לדבר שזינתה נאמנת לומר טמאה אני לך משום דשויא אנפשה, ולכאורה מלבד שאינו מובן הטעם דמה ענין רגלים לדבר לשויא אנפשה כו' עוד קשה שהרי התה"ד פירש כן קושיית התוס' פ"ב דיבמות (כ"ה.) בעובדא דשלהי נדרים אמאי שריא כיון שאומרת טמאה הא שויא אנפשה חתיכה דאיסורא, ופירש התה"ד דאף דלמשנה אחרונה אינה נאמנת הכא איכא רגלים לדבר ותירצו דמ"מ משום אם איתא דעבדא איסורא אירכוסי הוה מירכס נראה שמשקרת ושוב בטל הרגלים לדבר] יעיי"ש, וקשה שהרי הרא"ש תירץ על קושיא זו דמידי דהוה אטמאה אני לך דאוכלת בתרומה יעיי"ש, והרי שם ליכא רגלים לדבר, שוב ראיתי בתשו' פנ"י חלק אהע"ז סי' א' הקשה כן על התה"ד, ותירץ בדוחק גדול יעיי"ש, אך לפמ"ש הטעם של תה"ד משום רגלים לדבר אזיל שיעבודא דידי' עלי', ושפיר השיב הרא"ש מאוכלת בתרומה דאינה משועבדת לאכול בתרומה ולהר"ן שתירץ משום משועבדת, צ"ל דבתרומה משום שלא להוציא לעז על בני' לא מחינן בה מלאכול, ואם יודעת בעצמה שנטמאת מי מכריח אותה לאכול, לא תאכל]: