שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 37

מכל מקום אחת לא הוי מיעוט בפני עצמו דאורחא דקרא לאשתעויי הכי [עיין פרש"י ופיר"ח] וחד מיעוט למעט יחיד שעשה בהוראת בית דין. נשאר חד מיעוט לזה עוקר וזה מניח. אבל שנים שעשאו ביחד אפילו זה יכול וזה יכול חייב כן סבירא לי' לר' מאיר. ור' שמעון סבירא לי' תלת מיעוטי כתיבי. ולא אתא למעט יחיד שעשה בהוראת בית דין [ובזה נחלקו רש"י ותוס'. לרש"י סבירא ליה לר' שמעון. יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב. ולתוס' סבירא לי' לר"ש גם כן שפטור. אך דלא צריך קרא ומסברא פטור] וחד מיעוט לזה עוקר וזה מניח ומיעוט שני למעט זה יכול וזה יכול ומיעוט שלישי למעט זה אינו יכול וזה אינו יכול. ור' יהודה סבירא לי' כר' מאיר בחדא וכר' שמעון בחדא סבירא לי' כר' שמעון דתלת מיעוטי כתיבא. וסבירא לי' כר' מאיר דחד מיעוט ליחיד שעשה בהוראת ב"ד. נשאר תרי מיעוטי חד לזה עוקר וזה מניח וחד לזה יכול וזה יכול. אבל זה אינו יכול וזה אינו יכול ליכא קרא למפטרי' ונשאר הדין דחייב: ד) והנה ריש הוריות במשנה יחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור ובגמרא זו דברי ר"י אבל חכמים אומרים יחיד שעשה בהוראת בית דין חייב. ומסתמא קיימא לן כחכמים דחייב וכן פסק הרמב"ם. והנה קשה על הרמב"ם דפסק זה אינו יכול וזה אינו יכול חייב כר' יהודה. דהא ר' יהודה סבירא לי' נמי דתלתא מיעוטי. אך דחד מיעוט ליחיד שעשה בהוראת בית דין. ולדידן דסבירא לן חייב על כרחך למעט זה אינו יכול וזה אינו יכול. וצריך לומר דמשום דאית לן למפסק כר' יהודה לגבי ר' שמעון מהפכין הסדר ונאמר דר' יהודה אית לי' תרי מיעוטא כתיבי כר' מאיר. אך בהא סבירא לי' כר' שמעון דליחיד שעשה בהוראת בית דין לא צריך קרא כגי' התוס', וכיוצא בזה כתב בלחם משנה בהלכות שגגות. אך זה ניחא לגי' תוס'.

אך לגי' רש"י ור"ש סבירא לי' יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב. וסברא זו דליחיד שעשה בהוראת ב"ד לא צריך קרא לית לי' לשום תנא ולא הוזכרה בגמרא. ואם כן מוכרח לומר דסבירא ליה לר' יהודה תלת מיעוטי כתיבי. דאי תרי מיעוטי. כיון דסבירא ליה יחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור. נשאר חד מיעוט. והיה לו לחייב בזה יכול וזה יכול. אלא ודאי סבירא לי' תלתא מיעוטי כתיבי. ולדידן דיחיד שעשה בהוראת בית דין חייב. גם זה אינו יכול וזה אינו יכול חייב. ואם כן מה מקשה אדר' עקיבא. הא מסתמא סבירא לי' לר' עקיבא כהלכתא. דיחיד שעשה בהוראת בית דין חייב. וסבירא לי' כרוב התנאים ר' יהודה ור' שמעון דתלתא מיעוטי כתיבי. וליכא לשנויי דלא בעי לאוקמי כיחידאה. דאדרבה ר' מאיר דסבירא לי' תרי מיעוטי כתיבי יחידאה: ה) ועוד אף לגי' התוס' ויש לומר דאית לר' יהודה תרי מיעוטי כתיבי. הא פרש"י הטעם דאורחא דקרא לאשתעויי הכי אף דאחת מיותר [דמנפש לבד ממעטינן כמו במנחה] וזה למאן דאמר דברה תורה כלשון בני אדם אף דמיותר. אך לר' עקיבא דסבירא לי' [סנהדרין (דף ס"ד:) ועוד בכמה מקומות הביאם בתוס' סוטה (דף כ"ד:)] לא אמרינן דיברה תורה כלשון בני אדם דלאו אורחא דקרא לאשתעויי ביתור. ועיין סוטה (דף מ"ט.) משמת ר' עקיבא בטל כבוד התורה ובפרש"י שם. הא ודאי לדידי' תלתא מיעוטי כתיבי. וזה אינו יכול וזה אינו יכול פטור. וליכא למיגמר משנים שנשאו אלא ודאי לא תלי זה בזה. ואף דלגבי העושים לאו מלאכה מכל מקום לגבי הנפעל מלאכה הוא ו) ובענין מחלוקת רש"י ותוס' בגי' דרש"י גורס ור' שמעון סבירא לי' יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב והתוס' גורסים ליחיד שעשה כו' לא צריך קרא. והביאו ראי' לדחות גי' רש"י דר' שמעון סבירא לי' בהוריות יחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור. והמג"ש דחה ראייתם בסוף דבריו.

והביא ראי' ברורה לדחייתו מרמב"ם וראב"ד [ובתחילת דבריו הביא עוד ראי' לרש"י דר' שמעון סובר יחיד שעשה ב"ד חייב] ולשיטת רש"י נראה דהלכה כר' שמעון כיון דלר' יהודה תלתא מיעוטי כתיבי. והלכה כר"י לגבי ר' מאיר. וכל שכן הכא דר' שמעון קיים בהדי' דתלתא מיעוטי כתיבי. וכיון דקיימא לן יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב, אית לן קרא לפטור זה אינו יכול וזה אינו יכול. ואף דבמשנה. דעת המחייבת נשנה סתם והפטור בלשון יחיד ור' שמעון פוטר הלא בהוריות סתם משנה יחיד שעשה בהוראת בית דין פטור ולא קיימא לן הכי. והא בהא תליא. ועיין ברוקח במלאכת צד צבי שנכנס לבית נעל אחד בפניו חייב שנים אסור והיינו פטור אבל אסור. ולא מפליג בין יכול אחד לנעול לאינו יכול כדמפליג במתני' לתנא קמא. משמע דפוסק כר"ש דבכל ענין פטור והוא כגי' רש"י. אך בפר"ח גורס כגי' התוס': סימן קט. ב"ה יום ה' דמ"ה לפ"ק פה אטוואצק שלום לכבוד אהובי תלמידי החריף ובקי מו"ה ליב הירש נ"י: מכתבך הגיעני ראיתי שאתה שוקד על חיבורי ומילתא אלבישייהו יקירא ראיתי שהערות באיזה דברים אמרתי להשיבך. א) במה שכתבתי בסק"ד אות ד' דאם הוא והרוח עשו מלאכה בזה אינו יכול וזה אינו יכול לא שייך לפטור גם לר' שמעון דטעם ר' שמעון מפורש בתוספתא דאין שנים חייבין על מעשה אחת וברוח לא שייך חיוב. והקשית על זה מהא דהושיט ידו לחצר חבירו וקיבל מי גשמים והוציאם. דמקשה הש"ס מה לי הטעינו חבירו מה לי הטעינו שמים. ונימא דגם בזה עוקר וזה מניח פטור משום דאין שנים חייבים כו' ובשמים דלא שייך שפיר יתחייב עד כאן דבריך ב) ליתא מתרי טעמי חדא דלדידן דקיימא לן זה אינו יכול וזה אינו יכול חייב על כורחין לית לן טעם זה. ואף על פי כן זה עוקר וזה מניח פטור.

ועוד דבזה עוקר וזה מניח לא שייך כלל טעם זה לפי מה שכתבו תוס' דראשון פשוט שפטור דאין סברא שעל ידי שני יתחייב הראשון אם כן אין דנין רק על השני. ג) אשר הקשית על מה שהמצאתי מהתוס' דאין שנים חייבין על מלאכה. ובכלים לענין טומאת זב לא שייך זה. כוונתי הי' כמו שכתבת בעצמך כיון שדנין על שניהם ואי אפשר לומר ששניהם עשו. והכי נמי בכלים אי אפשר לומר ששניהם השכיבו הזב. ואשר כתבת סמוכין לזה מהא דחולין כ"ח: תרי רובי בחד מנא ליכא וכפרש"י ורשב"א שם. יפה אמרת ואמת אמרת חזק ואמץ בתורה ובעז"ה תיעשה כלי מוכשר לחסידות ויראת שמים כנפשך ונפש הדו"ש הק' אברהם: עוד לו במלאכת האופה לקמן סימן קכ"ח: סימן קי מלאכת בורר. להרב ר' אליעזר נ"י. א) מה שחדשתי בסק"א אות י"ג דכשאינו מלאכה במעשיו לבד רק בצירוף מחשבתו להניח לאחר זמן פטור. דמחשבה גרמא הוא. ומכח המעשה לבד אינו מלאכה ומותר. והקשה כבודו. דאם כן הא דסוחטין בפגעין ועוזרדין פרש"י דוקא שסוחטין למתק הפרי. אבל אם סחטן למשקה. כיון דאחשבינהו הוי לי' משקה. והא בסתמא ודאי אמרינן דלמתק הפרי. כיון דכל העולם אין סוחטין רק מחמת מחשבתו למשקה והוי לי' גרמא. יפה העיר: ב) האומנם כי יש לומר דאי אפשר למעשה בלא מחשבה תחילה. וכשחישב לסחוט למשקה. שוב אף יסחוט סתם נעשה משקה במחשבתו תחילה אך הא ליתא. דבנדה (דף נ') מחשבת חיים לא שמה מחשבה מחשבת חיבור לא שמה מחשבה כיון דלא חל עליהם תורת אוכל. הכא נמי כיון דכשהי' בתוך הפרי לא חל עליהם שם משקה. מחשבה זאת אינו כלום: ג) אך הא הקשיתי שם בעצמי על דבריי. דמכל מקום יתחייב על מעשיו. דהא על ידי מחשבה לבד לא הי' מלאכה רק בצירוף מעשיו. ולא גרע מזה אינו יכול וזה אינו יכול. ותרצתי משום דדרך לברור פסולת מתוך אוכל והי' מלאכה מחמת מעשיו.

והרי הדרך שיעשה כן בעצמו כל המלאכה בלא גרמא. ועכשיו נעשה בצירוף הגרמא ובמעשיו רק החצי דומה לזה יכול וזה יכול: ד) אך בהא דסוחטין בפגעין דלא שייך טעם זה. שוב דומה לזה אינו יכול וזה אינו יכול. ובודאי דהכי הוא. שהרי היסוד מדברי רש"י גיטין דאמחשבה לא מחייבינן לי' דגרמא. ושם הקשה רשב"א כהנים שפיגלו במקדש למה חייבין. ותירץ רשב"א משום דמעשה שחיטה עם המחשבה. ואם כן איך נפטור בשבת. הא איכא מעשה גם כן. אך משום דדומה לזה יכול וזה יכול דפטור משום דלאו אורחי' כנ"ל: סימן קיא. לר' אברהם נ"י. א) אשר הקשיתי בס"ק י"א אות ב' בהא דאין פציעה בכלל דישה ואין דישה אלא בגידולי קרקע למה לא נילף מפציעת חלזון גופי שהי' במשכן שהוא ענין דישה ומצינו דישה במשכן שלא בגידולי קרקע. ותרצתי דבפציעת שני חלזונות יש בו משום בורר ובמשכן מסתמא הי' שם הרבה חלזונות והי' זה מלאכת בורר ושוב אין ללמוד ממנו שיהי' דישה מלאכה. כעין קושית ראב"ד על רמב"ם בעושה עין הצבע. והקשה כ"ת דאכתי מה נעשה לרמב"ם עיין באגלי טל בפתיחה אות ל"ג ל"ד מבואר שגם רמב"ם סבירא לי' כן: ב) אשר חיזק קושייתי הנ"ל דעל כרחך צידת דגים מצידת חלזון ילפינן. דאי מצידת תחשים נימא אין צידה אלא בגידולי קרקע ועל כרחך מחלזון ילפינן אם כן גם דישה נלמד מחלזון. אינו חיזוק. דאטו כולו בחדא מחתא מחתינהו. לומר דכשם שאין דישה אלא בגידולי קרקע משום דלא אשכחן במשכן אלא בגידולי קרקע. נאמר כן בצידה גם כן. דמשום דלא אשכחן רק בתחשים שהם גידולי קרקע כו'. הלא מחלוקת התנאים בדישה ומחלוקת אמוראים בעימור. ואי אפשר שיחלקו האמוראים במחלוקת התנאים: ג) ויותר מזה שהאור זרוע פסק אין דישה אלא בגידולי קרקע ופסק יש עימור שלא בגידולי קרקע.

והמגן אברהם סימן ש"מ ס"ק ט"ו לא הי' לפניו ספר אור זרוע כי לא נתגלה בזמנו ועל כרחך לחלק דוקא דישה שהיא מלאכה שבפסולת. ועיין במלאכת מעמר סק"ב אות י"א ואות י"ד: ד) וכוונתי הי' בזה דענין המלאכות שבגידולי קרקע משום שנתקללה האדמה בחטא עץ הדעת ועל ידי זה צריכין לכמה מלאכות לברר הפסולת שנזרקה על ידי הקללה. ולעתיד שיתוקן חטא עץ הדעת עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות כדאיתא שבת (דף ל':) ולא יהי' צריכין לדישה להסיר הפסולת. וכאשר השיב התלמיד לר' גמליאל אין כל חדש תחת השמש אחוי לי' כמהין ופטריות. והיינו דכמהין ופטריות. משום שלא ינקי מארעא שנתקללה. אין צריך למלאכת הסרת פסולת ויוצאין כגלוסקאות. כמו כן תהי' התבואה לאחר שתצא האדמה מהקללה. ולא רציתי לכתוב זאת בספרי שלא לערב דברים מאגדה בתוך הלכה. ואפילו למאן דאמר אין עימור אלא בגידולי קרקע. היינו שזה גם כן מחסרון האדמה שתצא התבואה שבולת שבולת ויצטרך לעמרן. מכל מקום כל זה אינו אלא במלאכות שהם לסלק חסרון. דישה חסרון המוץ שמקיפם. עימור חסרון הפיזור. אבל צידה אין לסלק החסרון שבגוף החי. שגוף החי בשלימותו. רק שיהי' האדם שולט עליו. וכיון שאינו מחסרון שבגוף החי. מה נפקא מינה אם הוא גידולי קרקע או לא. וזה פשוט וברור: ה) עוד השיב על מה שכתבתי שם דבמשכן הי' הרבה חלזונות והי' מלאכת בורר דהי' יכולין ליקח חלזון אחד ולפוצעו. השני ולפוצעו וכו' ובכהאי גוונא לא יחשב בורר עד כאן דבריו. אף לפי דבריו דבכהאי גוונא לא יחשב בורר אטו אנן ללמוד מלאכת בורר באנו. אנן שלא ללמוד מלאכת דש באנו והיינו דהלימוד כל שהי' במשכן הוא מלאכה וזה יוכל להיות שפצעו שנים ביחד והי' בורר. ובאמת פציעת אחת אחת לא הי' במשכן: ו) אך באמת זה אינו כלל.

שאם תאמר דבפציעת אחת אחת ליכא ברירה צא ופרנס דברי רמ"א ומגן אברהם סוף סימן שכ"א. אסור לקלוף שומים ובצלים ותפוחים בשקולף להניח משום בורר. והרי אינו קולף שני בצלים או שני תפוחים ביחד. אלא ודאי גם בכהאי גוונא הוי בורר כיון דעכשיו מונחים יחד בלי קליפות מפסיקות ביניהם ותחילה הי' הקליפות מפסיקות חשיב בורר: ז) ובענין מה שכתבתי בהגה"ה דהצד שני בעלי חיים יש לומר שאינו חייב אלא אחת. ולא אמרינן בזה גופים מחולקים שאין חיוב צידה משום חיות [ואדרבה תכלית כוונתו כדי לשוחטו] והא דפטור על מת משום דאינו צריך צידה. ומעלתו מביא דברי הפרי מגדים שחט חמשה עופות בשבת חייב חמש. ובאמת אין שום דמיון. דבשוחט החיוב משום נטילת נשמה אם כן החיוב משום חיותו: ח) ודאתאן לדברי פרי מגדים אבאר. שכל דבריו שם תמוהים. הוא כתב דבשוחט חמשה זבחים בחוץ אינו חייב אלא אחת. משום דכי שחט משהו מן הוושט הוי נבילה מחיים וחשיב כמת. ושוב אינו חייב בו משום גופים מחולקים. ועל תחילת שחיטה לבד אינו חייב. דרמב"ם אמר שחט מיעוט סימנים בחוץ וגמרם בפנים פסולין. לא חייב: ט) והנה מה שכתב דכי שחט משהו מן הוושט כמת דחוק ורחוק. ואפילו רוב שנים על ידי גוי הוא כחי לכל דבריו. רק רוב שנים על ידי ישראל בטהורה דעת התוס' דחשיב כמת. אבל לא בשביל משהו בוושט: י) גם מה שכתב מרמב"ם דעל תחילת שחיטה אין חיוב שאמר רק פסולין. ליתא. דבגמ' מפורש דלר"י דאמר ישנו לשחיטה מתחילה ועד סוף מחייב. וטעם דרמב"ם משום שהוא פסק פ"י מהלכות טומאת אוכלין הלכה ג' דיש ספק אם ישנו מתחילה ועד סוף. עיין שם ובמקור דין בגמרא. ואם לדידי' על כרחך מספק אינו חייב רק שפסול. אבל לר"י דאמר ישנו לשחיטה מתחילה ועד סוף מתחייב כמפורש בגמרא.

ואם כן לדידי' למה שחט חמשה זבחים בחוץ אינו חייב אלא אחת: יא) ואני רגיל לפרש וליישב סתירת המשנה דחולין שחטה ואחר כך שחט שני בני' לוקה שמונה משום דגופים מחולקים. ושוחט ה' זבחים בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת. ותרצתי דסופי שחיטות הבהמות לא חשיבי גופים מחולקים דאז חשובים מתים לשיטת תוס' בכמה מקומות ישראל בטהורה לא חשיבי כחי'. [ואפילו לרמב"ם יש לומר כיון דמיפק חיותא ברוב שנים כדאיתא פרק השוחט לא הוי חשיבות גופים]. אך בשחט שני בני' חייב שני מלקיות משום תחילות השחיטות. דמפורש בגמרא לענין שחוטי חוץ למאן דאמר ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף חייב על התחילת. אך בה' זבחים לענין קרבן לא נוכל לומר כן. שבידו להביא קרבן אחד על הסופי שחיטות ועמהם יתכפרו גם תחילות השחיטות משום גרירה כהא דשבת (דף ע"א.) קצירה גוררת קצירה, אבל מלקות דלאו לכפרה אלא עונש הוא לא אשכחן בי' גרירה וחייב שני מלקיות על תחילות השחיטות: סימן קיב. להר"הג מנאשעלסק. אשר כתבתי דהצד שני בעלי חיים אינו חייב שתים משום גופין מחולקין. וחידוש בעיניו למה לא הבאתי דברי תוס' רי"ד בקידושין דאפילו תלש חלב מה' בהמות ואכלן אמרינן בי' גופין מחולקין. למה אביא דבר תמוה מהשוחט ה' זבחים בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת. וכבר הקשה עליו המשנה למלך בהלכות שגגות ולא תירץ כלום. ומה שקשה על הא דהשוחט ה' זבחים מהא דחולין שחטה ואחר כך שחט שני בני' ישבתי בחי' [הובא לעיל בקצרה]: סימן קיג. להרב ר' אליעזר נ"י. א) על מה שכתבתי בס"ק י"ב דאין הדרך לאכול חטה בעינה שרש"י כתב בהא דהכוסס את החטה כל כסיסה שלא כדרכה. הקשה דהא הכוסס חטה חייב חומש רק הכוסס שעורה פטור עד כאן דבריו. הנה רש"י פירש תיבת כסיסה שלא כדרכה. אם כן אף כוסס חטה שלא כדרכה. אך חילוק יש.

שעורה אין דרך לכוססה כלל שאינו מאכל כלל. אבל חטה בעיני' גם כן מאכל הוא רק שלחם טוב יותר. ואף דחלב חי פטור על אכילתו הואיל ומבושל טוב יותר. חילוק יש דחלב האש מתקנו לאכילה בלי תערובת דבר אחר. ועל כן כיון דבעיני' יש לו דרך אכילה אחרת פטור עלי' חיב. וכן בשר בהמה חי. אך חטה אי אפשר לעשותה לחם בלתי תערובת מים. וכיון שבעינה בלי תערובת דבר אחר אין לה דרך אחר חייב עלי' כך. ואף הבציקות חייב עליהם במנחות (דף ע':) שהרי חל האיסור בעודה חטה בלא אפי' ולא נגרע כשנעשה בצק. כן יש ליישב. ואם נמצא תי' מרווח יותר מה טוב. אבל זאת לא נוכל להכחיש המפורש ברש"י ונרגש בחוש שעיקר אכילת חטה לחם. עוד הי' אפשר לחלק משום דחטה יש לו מעלה על הלחם משום שהוא כברייתו. אך עדיין לא יתיישב הא דמנחות (דף ע':) הקמחים חייב עליהם: סימן קיד. לר' שלמה דוד נ"י. א) על מה שכתבתי בס"ק כ"ד בהגה"ה ב' דמשקה שסופו להתערב ולהתבטל ממילא אינו מכשיר. הקשית עלי ממשקה הבא לאוכל דהיינו דוקא בתחילת ביאתו לעולם בא לאוכל. אבל אם עומד לבוא לאוכל לא חשיב אוכל עד כאן דבריך. איני יודע מנין לך זה. ובעיקר הדין לדעת רש"י ז"ל דאפילו לא בא לאוכל רק שניכר שהוא לצורך אוכל חשיב אוכל. פשיטא דבזה הוי אוכל לדעת התוס' רי"ד דמצריך בא לאוכל ממש. יש לומר דבזה לא שייך כל העומד להיות אוכל. דאדרבה אנו אומרין דכבר נעשה משקה. ואף אחר כך יחשב משקה ואינו עומד להיות אוכל כלל. וזה סברת הב"ח יורה דעה סימן קי"א סקי"ז דלמאן דאמר חתיכה נעשה נבילה לא אמרינן כל העומד להתערב מצטרף לבטל, דאדרבה אנו אומרין שנעשה נבילה ואף אחר כך יהא אסור ואינו עומד להיות מותר. כן בזה. ועיין היטב. ואף להש"ך החולק. נראה לי דחתיכה נעשה נבילה בשאר דרבנן ולא גזרו חכמים.

כיון שבלא גזירתם לא התחיל האיסור כלל: סימן קטו: מלאכת טוחן לר' מרדכי ניסן נ"י א) אשר כתבתי בסק"ג בהא דרש"י ביצה כותש עפר הוי תולדה לחד תירוץ אפילו בכלי הוי תולדה כיון שהוא בעפר כמו הגבל את העפר דכתב רמב"ם דהוי תולדה. ואף דהתם בכותש לכסוי דם דהתועלת בעפר עצמו [ודומה לסממנין שהצורך במראה שנעשה מהסימנין. וכל שכן הכא שהצורך בגוף העפר לכסות בו ואינו דומה לגיבול עפר שאין תועלת בכלי או תנור הנעשה מהעפר רק במה שמבשל ואופה]. יש לומר על פי דברי הש"ס חולין (דף פ"ח:) גבי כסוי הכשר מצוה איכא הנאה ליכא [פרש"י דבלאו כסוי משתרי בשר] ולמה קרי' לי' הכשר. לימא מצוה איכא. וביבמות (דף ו'.) שכן הכשר מצוה פירשו תוס' כשמביא גוזלות לאביו עדיין אינו עושה מצוה עד שעה שמאכילו. וההבאה אינו גוף המצוה. והכא נמי העפר אינו עצם המצוה ועצם המצוה בדם שנכסה. והעפר מכשיר המצוה. נמצא שאינו דומה לגיבול סמנים שהתועלת במראה שמסמנים עצמם. והכא התועלת רק בדם שבו המצוה. ומי שסברא זו דחוקה לו יעמוד בתי' ראשון משום שכותש ביד: סימן קטז. לר' אברהם נ"י. א) אשר כתבתי בסק"ה דפותקין מים לגינה אם עושה כן בשבת אין בו חיוב מדאורייתא דגרמא הוא. וחידוש בעיניך שלא הבאתי דברי הר"ן בחי' דפותקין מים לגינה הוא איסור תורה. לא כן הדברים ובוודאי כוונתך למה שכתב הר"ן דאי הטעם משום גזירה ודאי לא מיתוקמא ברייתא כבית שמאי. דאם כן מאי טעמא שרי בפותקין מים לגינה. דהא בשבת כהאי גוונא מחייב חטאת כדאיתא ריש משקין במ"ק: ב) ואין מזה ראי' כלל דהנה במשנה דושוין שטוענין קורת בית הבד דמפרש בגמרא משום דאי עביד לה בשבת ליכא חיוב חטאת פי' הר"ן משוים דמבעוד יום על ידי טעינת קורה הם מרוסקין ולית בה מלאכה בשבת.