שו״ת אבני נזר – אבן העזר – סימן יח, קטע 4

כז) ובעיקר הדין ספק בידי שמים ספק בידי אדם אם נחשוב לספק פצוע דכה יש לעיין דהוי חזקה דאתיא מכח רובא שעכשיו נעשה כמ"ש הרשב"א ושאר פוסקים גבי גבינות שנעשו מבהמה שנמצאת טריפה דהוי חזקה, הן אמת דלפענ"ד דחזקה כיוצא בה שסותר חזקה דהשתא לא אמרינן אלא אם דנין על למפרע דאמרינן השתא איתרע ואין מחזיקין ריעותא למפרע כמו חזקת מקוה שטבל קודם שנמצא הריעותא וכן בלא מצא בתולים שאנו דנין על שעת קידושין אם היתה בעולה אז והוי מקח טעות, וכן במומין, וכן בגבינות על הבהמה בשעה שנחלבה ואין מחזיקין ריעותא למפרע, אבל בנ"ד שדנין על האיש עכשיו, וכך י"ל שבא מבטן כמו שיש לומר שאחר כך נעשה: כח) אך יש סתירה לזה מתוס' כתובות (ט.) ד"ה לא צריכא., ואם כי בחי' פ"ק דכתובות ישבתי דברי תוס' אף לפי סברא זו באורחא חריפתא, מ"מ פשטות דברי תוס' להיפוך, וכן יש סתירה לזה מדברי המרדכי שהביא הב"י סוף סי' תקט"ו, וכן יש סתירה לזה מדברי הפוסקים ביו"ד סי' שצ"ז וע"כ אף שהסברא נראה בעיני נכונה אין כחי לחלוק על כולם, מה גם שאין לי ראי' רק מסברא ): כט) אך יש לחלק בין הא דגבינות שהרי יש לה חזקה שלא הי' טריפה כשנולדה, לא מבעיא אם היא לאחר י"ב חודש, אך אף אם היא תוך י"ב חודש. ע"כ מדנתעברה וילדה (מדיש לה חלב] ע"כ לאו טריפה היתה רק שהיא חזקה שלא נתבררה בשעתה וכמ"ש התוס' באמת דמהאי טעמא הגבינות אסורות, ע"ז אומר הרשב"א שהי' נתברר ג"כ מחמת הרוב, אבל בנ"ד אנו מסופקין שחזקה בטעות הי' שבאמת מן הבטן נולד כך, ויען שדעת התוס' הי' שאף בזה לא אמרינן חזקה אין לו להפליג מחלוקתם ולומר דאפי' אפשר שהי' בטעות ניזיל בתר חזקה, ובזה מיושב קושיית הד"מ הובא בש"ך סי' א' סק"ה:

ל) אך יש ריעותא גדולה במה שהבשר שבין הנקבים נוטה למראה בלאה, ומה שהרופא מקראקא אמר שברור שאינו מבטן אינו מזיק, שהרי מוכחש מהרופא שבגב"ע שמעיד שהי' מבטן, גם נראה מדבריו שאומד דעת שלו שהי' מבטן, אך המראה ריעותא גדולה, ואולי נאמר בזה כהא דבכורות מ"ב: הואיל ואשחני אשתני, מ"מ הוא רחוק בעיני: לא) נשתהה התשובה בידי עד שדברתי עם רופא אחד בן תורה הגם שלא הניח אגזאמען בכל זה כותב ריצעפטין ושאלתי אותו אם אפשר שתתעבר ואמר ג"כ כדבריי שאי אפשר שתתעבר מאחר שאינו יורה לפי המקור, עוד דברתי עם רופא מומחה ישראל כמו רופא זמנינו ואמר כי באפעראציע בוך כן כתוב שאי אפשר שתתעבר, ושאלתי הרופא המומחה אם מה שהוא בלאה ראי' שהוא בידי אדם ואמר שאינו ראי' שאפשר שהוא מן הבטן ואעפ"כ הוא בלאה, מעתה אני מסכים להתירו בקהל: לב) אך דא עקתא אולי תתעבר כעובדא דבן סירא, ואני מסופק אם נתלה אח"כ בזה או נתלה בזנות ותיאסר לו וגם הבנים יפסלו, לזאת הי' נ"ל עצה ליתן גט על מנת שיעשה איזה דברים שירצה להתנות בה, ואם תתעבר יעשה אותו דבר והוי פנוי' למפרע ויוכל אח"כ לקדשה שנית ואין איסור למפרע משום איסור פנוי', לא מבעיא להמתירין פלגש, אך אף להאוסרין כיון דעכשיו אסורה לכל העולם משום חזקת אשת איש אין בזה צד קדישות, וראי' לזה שחכמים תקנו נשואין לקטנה ויוצאת במיאון וכי מיאנה מותר בקרובותי' והיא בקרוביו דנשואין קמאי עקרא. ולא חשיב איסור למפרע, וביבמות נ"ט: דאפי' לר"א פנוי הבא על הפנוי' עשאה זונה וממאנת לא נעשית זונה, והיינו משום דבשעת ביאה בחזקת אשת איש היתה, ועולה בזכרוני שהריב"ש פירש כן, ויש ראי' לזה מרמ"א סי' קנ"ז סעיף ד': כ"ד הדוש"ת הק' אברהם סימן כב דין פצוע דכה ע"י חולי אם חשוב בידי אדם או בידי שמים.

א) ידוע דהרא"ש אוסר וכתב שכן דעת רש"י וכתב שכן מוכח בירושלמי וכן כתב הרמב"ן בספר הזכות (מ"מ כתב רמב"ן לבסוף שהדברים מטין כדעת הרמב"ם להתיר וכן בחי' הביא דברי רמב"ם דכשר ולא חלק עליהם אך הרמב"ם וסמ"ג מתירים ובש"ע נוטה לאסור, ובדין כרתו כלב דהרמב"ם כתב דחשוב כמו בידי אדם ופסול והסמ"ג דילג דין כרתו כלב וכן בש"ע וכן הטור לא העתיק דברי רמב"ם בכרתו כלב ואף לא כרתו קוץ, וכל זה צריך טעם, וגם במה שכתב רש"י דע"י חולי חשוב בידי אדם, והקשה מהרש"ל מהא דכתב רש"י (כ':) סריס אדם שסירסו אדם ולא ע"י חולי נסתרס מאליו, מבואר דע"י חולי חשוב בידי שמים, ותירץ בתשו' צמח צדק החדש עפ"י פירוש רש"י סוטה (כ"ו.) סריס אדם אסור לקיימה משום לא יבא פצוע דכה, ובתוס' שם דסריס דהיינו שתה כוס של עקרין מנ"ל שיתחייב משום פצוע דכה, ואי מהא דיבמות (כ':) י"ל דלא מקשה מסריס אדם רק מפצוע דכה ממש ועיי"ש, וע"כ רש"י לשיטתו דשותה כוס עקרין נאסר משום פצוע דכה והיינו סריס אדם כנ"ל, ובזה מחלק רש"י דווקא שבידי אדם ששתה כו' אף שבאיברי הולדה אין קלקול רק בפנימיותו חשוב פצוע דכה, אבל אם ע"י חולי נסתרס בפנימיות ואיברי הולדה קיימים לא הוי פצוע דכה עכת"ד בעל צ"צ, ומ"מ הדבר כעין פשרה דכיון דס"ל לרש"י סריס בפנימיותו כשהיא בידי אדם הוה פצוע דכה וס"ל מחמת חולי חשוב בידי אדם, למה לא יחשב סריס מחמת חולי בפנימיותו פצוע דכה:

ב) ולפענ"ד נראה ליישב הכל בעזהי"ת, הנה מקור הדין אם מחמת חולי חשוב בידי אדם תלוי בפירוש ירושלמי, דלדעת רוב הפוסקים דמחלוקת חכמים עם ר' ישמעאל בנו של ריבר"י בבעל ביצה אחת היא בידי שמים, סוברים דהירושלמי שמפרש דפלוגתא דפצוע דכה בידי שמים תלוי במחלוקת בעל ביצה אחת דלחכמים בידי שמים פסול ולר' ישמעאל כשר, זה נשאר במסקנא דבעל ביצה אחת אינו כנעשה כך בידי אדם, ומה דמסיים בירושלמי כולה כרבנן הרי שעלתה בה חטטין כו' היינו דחכמים במחמת חולי, ובידי שמים ממש שנולד כך [ולרש"י גם מחמת רעמים וברד] כולהו מודים דכשר וברייתא דבידי שמים כשר בנולד כך וברייתא דבידי שמים פסול במחמת חולי וכמ"ש רמב"ן בס' הזכות עיי"ש, ולזה כוון הרא"ש במה שכתב דבירושלמי משמע דמחמת חולי פסול: ג) אך זה לשיטת רוב הפוסקים דאף למסקנת בעל ביצה אחת אינו בידי אדם אבל ר"ת הביא מירושלמי דבידי אדם, והיינו אף דתחילה מפורש בירושלמי דבידי שמים, מ"מ מסקנת הירושלמי כולהו כרבנן, היינו משום דהם מיירי בידי אדם ע"כ פוסלים, ולפי זה מה שכתב בירושלמי אח"כ הרי שעלתה בו חטטין. הוא מאמר בפני עצמו, ומסקנא בידי אדם כמו שהוא בידי שמים, ולפי זה מוכח בירושלמי להיפוך דע"י חולי חשוב בידי שמים, וע"כ הרא"ש דמסקנתו דלא כר"ת ובעל ביצה אחת היינו בידי שמים, ע"כ פסק דמחמת חולי פסול ושכן מוכח בירושלמי, והסמ"ג דמסקנתו כהר"ת דבעל ביצה אחת כשר היינו אפי' בידי אדם ע"כ פסק מחמת חולי כשר, ורש"י דמשמעות דבריו דבעל ביצה אחת היינו בידי שמים מדכתב הטעם שאינו פצוע דך וכרות ואי בידי אדם כרות הוא ע"כ פסק מחמת חולי פסול, אך דלפי זה צריך להבין שיטת הרמב"ם שפירש בעל ביצה בידי שמים ומ"מ מכשיר במחמת חולי:

ד) ונראה בזה דהנה טעם הסוברים מחמת חולי חשוב בידי אדם פירש התב"ש סי' ל"ו ס"ק ע"ה משום דרוב חולאים הם בגרמא דאדם כמ"ש חז"ל כתובות (ל'.) צינים ופחים בידי אדם, אך דברים אלו לכאורה תמוהים שהרי בסנהדרין (ע"ח.) ההורג גוסס בידי שמים ד"ה חייב טריפה ד"ה פטור ופליגי בגוסס בידי אדם מר מדמי לה לטריפה מר מדמי לה לגוסס בידי שמים ת"ק מדמי לטריפה ולא דמי לגוסס בידי שמים דלא אתעביד בה מעשה דאי אתעביד בי' מעשה ריב"ב מדמי לגוסס בידי שמים ולא דמי לטריפה מ"ט טריפה מחתכי סימנים האי לא מחתכי סימנים, ואי ע"י תולה חשוב כבידי אדם אף גוסס בידי שמים הא מחמת חולי הוה לי' כבידי אדם, ואם תאמר דגוסס בידי שמים דע"י גרמא דאדם לא חשוב כמעשה, ה"נ לענין פצוע דכה דיליף מממזר מה ממזר בידי אדם וממזר מעשה ממש בידי אדם: ה) ונראה ליישב דהרא"ש פ"ב דחולין גבי זרק סכין לנועצה בכותל והלכה ושחטה כדרכה כתב ואע"ג שלא נתכוון לחתיכה אלא שנתכוון להפילה קרינן בי' וזבחת ואכלת כיון שנתכוון להפילה וע"י אותה נפילה שחטה אבל אם נפלה סכין מידו בלא כוונה כו' לא קרינן בי' וזבחת ואכלת כיון שלא נתכוון לשום דבר, והיינו אף שבכחו נדחף ונפל הסכין מידו, מ"מ כיון שלא נתכוון לשום דבר לא חשוב מעשה, [חסר]: סימן כג א) בש"ס יבמות (נ"ז) בעא מיני' ר' יוחנן מר' אושעיא פצוע דכא כהן שנשא בת גרים מהו שיאכילנה בתרומה וכו' ואי לאו בקדושתי' קאי כו' ובתוס' תימה כו' כדמוכח בקידושין ע"ז.

[צ"ל:], לולי דבריהם הי' נ"ל ליישב בפשטות דרש"י פירש שם דילפינן מלא יחלל שנתחללה מקדושתה והיינו דנעשית זרה כדאיתא פרק יש בכור, מ"מ אכתי תאכל ע"י בעלה פצוע דכה כהן אי לאו בקדושתו קאי ומותר לנשואה רק חללה דעלמא דלאו גיורת הא אסור לנושאה משום פצוע דכה, אבל בת גרים דמותר לנושאה למ"ד קהל גרים לא איקרי קהל, ע"כ אי לאו בקדושתי' קאי לא סגי בטעמא דבת גר זכר כבת חלל זכר, והוצרך לומר משום דקהל גרים איקרי קהל: ב) אך עדיין אינו מיושב כל הצורך דמ"מ בטעמא דקהל גרים אקרי קהל סגי אף למ"ד בקדושתיה קאי, וכן בהא דאמר לקמן אי אליבא דר' יוסי כו' בקדושתי' קאי אכלה דהא אמר גר שנשא גיורת בתו כשירה לכהונה, וקשה דאכתי לא אכלה אי קהל גרים אקרי קהל, ובתוס' ד"ה דהא דקדקו בזה וישובם דחוק מאד: ב) והי' נראה לי לומר דבר חדש, דהנה הא דפצוע דכה פוסל אשה בביאתו לכהונה ולתרומה אף שמשנה סתמית הוא פרק הערל, מ"מ בברייתא (דף ס"ח.) דמנה פסולי קהל דפסלי בביאתם לכהונה לא מנה פצוע דכה, והרשב"א ריש פרק הערל דקדק בזה וכתב דברייתא פליגי, ומשום דלאו זר אצלה מעיקרא, אי נמי תני ושייר דהא שייר נמי כרות שפכה, וזה דחוק מאד דוודאי פצוע דכה וכרות שפכה חד מילתא, אלא דאצטרכו תרווייהו וכמו שיבואר שם בעז"ה, אך גם טעם הראשון דלאו זר אצלה מעיקרא קשה דזה קושיא על מתני' דהערל: ד) ולפענ"ד נראה, כיון שהפסול עלי' משום שנבעלה לאסור לה ומעולם לא הי' לה בו שעת היתר, והרי בפצוע דכה לא הי' לה שעת היתר מעולם, וכיון שהוא עכשיו פצוע דכה ובזה לא הי' היתר מעולם, ולא דמי למחזיר גרושתו שלא נשתנה האיש כלל:

ה) וראי' לזה שהרי הא דאין זר רק אם הוא מעיקרא היא גם בזר שאכל תרומה דאין חיוב בחללה משום דאינה זר מעיקרא, [וכן לענין נתינה על זר השמן המשחה] והרי מחוסר בגדים ששימש מחלל עבודה משום דהוי זר, והא מעיקרא שהי' לבוש הי' כהן, אך לשמש בלא בגדי כהונה מעולם הי' זר, וכן בזר שאכל תרומה הרי הככר תרומה הי' לו בה היתר קודם שנתרמה ועוד לא הי' טבל היינו קודם מירוח, רק דלתרומה לא הי' היתר וכמו שהוא עכשיו תרומה לא הי' לו בה היתר, ה"נ כמו שהוא עכשיו פצוע דכה לא הי' לה בו היתר: ו) ומצינו חילוק כזה בכהן גדול שקידש אלמנה קודם שנתמנה להיות כהן גדול ואח"כ נתמנה להיות כה"ג יכנוס, ואלו כה"ג שקידש קטנה ובגרה תחתיו לא יכנוס, ומשום דהכא אשתני גופה, ביאור הדברים דחיוב בתולה ואיסורא דבעולה ובוגרת הוא על הכהן גדול (וממילא כל היכא דהוא מוזהר היא מוזהרת] ובהי' תחילה כהן הדיוט וקידש אף שאח"כ נתמנה נשאר ההיתר שהי' לו בארוסתו קודם שנתמנה, אבל בשנשתנה גופה ונעשית בוגרת, הרי בבוגרת לא הי' לו היתר מעולם, וה"נ בפסולי כהונה שהיא נפסלת משום שנבעלה לאסור לה מעיקרא, על כן מחלקינן בין נשתנה האיש או לא, דבמחזיר גרושתו שלא נשתנה האיש הנה באותו האיש הי' לה היתר מעיקרא, אבל בנשתנה ונעשה פצוע דכה, הנה בפצוע דכה לא הי' לה היתר מעולם, על כן חשוב זר אצלה מעיקרא:

ז) אך ליישב ברייתא דפרק אלמנה נראה כיון דהא מילתא דפסולי קהל פסלי לכהונה נפקא לן מבת כהן כי תהי' לאיש זר ופשטא דמילתא שתהי' למי שאינו כהן עושה אותה כמוהו כל זמן שהיא תחתיו, אך מי שהוא מפסולי קהל עושה אותה כמוהו לפסול לכהונה לעולם, ופצוע דכה נמי אי לאו בקדושתו קאי שייך לומר ג"כ שעושה אותה כמוהו, ואף שהוא מותר בתרומה, מ"מ כיון שנפקע מקדושת כהונה הוא פוסלה מכהונה בתחילת ביאה, ושוב בגמר ביאה עושה אותה חללה, ואף דלאו בקדושתו קאי ומותר בגיורת, מ"מ כתב הה"מ לדעת רמב"ם דווקא בגיורת שאין מפורש האיסור בכתוב, אבל כי תהי' לאיש זר כיון שנבעלה לפסול לה פסלה מפורש בכתוב, וברש"י (ס"ח:) דה"מ וכי מזהירין מן הדין דלאו גמור הוא עיי"ש, וא"כ אפי' לאו בקדושתו קאי אסור בה ועשאה חללה: ח) וכל זה אי לאו בקדושתי' קאי אבל אי בקדושתי' קאי כיון שהוא עצמו לא נפקע מקדושת כהונה דפסול באיברים החיצונים לבד הוא איך אפשר שיפסול אותה, ועל כרחין ברייתא דפרק אלמנה ס"ל בקדושתי' קאי, על כן לא מנה פצוע דכה, ועוד דאפי' לאו בקדושתי' קאי מ"מ אינו פוסל בתרומה רק אם הוא כהן משום דשויי' חללה בביאה שני' או בגמר ביאה ראשונה, על כן אינו מונה אותם בכלל שאר פסולי קהל שפוסלים מחמת פסולם לבד: ט) ולפי זה הסוגיא מתפרשת שפיר, דאי בקדושתי' קאי אי אפשר שיפסול משום קהל גרים איקרי קהל, דאי בקדושתו קאי לא פסל פצוע דכה כלל את האשה לכהונה, ועל כן לר' יוסי דאמר בת גר וגיורת כשירה לכהונה אף אם קהל גרים אקרי קהל אם בקדושתי' קאי אכלה, מיהו כל זה לפלפולא, אבל לדינא מתבאר מתוס' להיפוך, וכן מרמב"ם פרק ח"י מהלכות איסורי ביאה הלכה א' ופרק ו' מהלכות תרומות הלכה ז' ופצוע דכה אפי' ישראל פוסל כהנת מתרומה:

י) ובעיקר דברי הה"מ שכתב לדעת הרמב"ם דפצוע דכה אסור בממזרת משום דמפורש האיסור בכתוב, לפענ"ד נראה ליישב דעת הרמב"ם ברווחא, דאזיל לשיטתו גר שנשא ישראלית הבן אסור בממזרת, והנה לפי סוגיא דשמעתא באיבעיא דקדושה אתוסף בהאי, או כשרות אתוסף בה, הנה לפירוש ראשון שתופס רש"י לעיקר דמבעיא לי' בהך דאמו מישראל אם קדושה אתיסף בה לאקרויי קהל או כשרות אתוסף בה להנשא לכהונה, אבל לא קדושה לאקרויי קהל, ומסקנא כשרות אתוסף בה ולא מקרי קהל, והוא היפך דעת הרמב"ם הנ"ל ע"כ מפרש כפירוש הב' בבת גר וגיורת מבעיא לי', והכי פירושא או דילמא קדושה אתוספא בהך דאמה מישראל לינשא לכהונה, והך דאין אמה מישראל נהי דקדושה לית בה, מ"מ כשרות אית בה לאקרויי קהל, ומסקנא דכשרות אתוסף בהך דאמה מישראל לאקרויי קהל, אבל בת גר וגיורת לאו קהל הוא יעיי"ש, ועל כרחין הך דאמה מישראל מקרי קהל וכדעת הרמב"ם, הנה דרמב"ם כפירוש השני, ולפירוש השני קרי קהל כשרות ולא קדושה, וא"כ אף דפצוע דכה לאו בקדושתו קאי מדמותר בגיורת, אין מזה ראי' שלא יהי' בכשרותו שלא להקרא קהל, והא דמותר בנתינה משום דנתינה מדרבנן ולא גזור בפסולים, ושאר פוסקים החולקים על הרמב"ם וסוברים דפצוע דכה מותר בממזרת משום דמפרשים כפירוש ראשון שתפס רש"י לעיקר, ולפירוש זה מה שנקרא קהל נקרא קדושה [וההיתר לינשא לכהן נקרא כשרות רק מה שהוא עצמו כהן הוא קדושה ודאי] ופצוע דכה דלאו בקדושתו קאי לא הוה קהל ומותר בממזרת, כן נ"ל ברור כשמש בטעם מחלוקת רמב"ם ופוסקים: סימן כד בעזה"י ביאור השימות בסוניא דהנטען על אשת איש.

א) יבמות (כ"ד:) הנטען על אשת איש כו', דעת הרי"ף והרמב"ם והתוס' דכל הסוגיא איירי להנטען, אבל לבעלה אינה נאסרת אלא בעידי טומאה דווקא, ונראה שהם מפרשים דהא דמוקי הש"ס ברייתא כרבי פירוש דהכא נמי מיירי כשיש עידי כיעור, ולדידן דקי"ל כוותי' בקלא דלא פסיק בעינן תרוייהו לאיסורא, והיכי שהבעל ראה הדבר מכוער, נראה דלדידהו לא מהני לאוסרה אנטען, דלגבי הנטען בעל כאחר דמי ואין ע"א נאמן בדבר שבערוה, בשלמא לרש"י שפירש רוכל יוצא שהבעל ראה כו' היינו משום דנאסרת על ידי זה ג"כ לבעל ובעל מהימן לגבי עצמו, וממילא כשם שנאסרה לבעל כך נאסרה לבועל, אבל לשיטת הרי"ף והרמב"ם דלבעל לעולם אינה נאסרת, א"כ אין הודאתו אלא לגבי נטען לבד, ואיך מהני הודאתו לגבי אחר: ב) והיכי שיש לה בנים אפי' איכא עידי כיעור וקלא דלא פסק לא תצא, אף דברייתא דאם יש לה בנים מוקי הש"ס כרבי, ויש לומר דמיירי בעידי כיעור לבד, אבל בדאיכא קלא דלא פסיק ג"כ, יש לומר דאפי' בנים לא מהני, מ"מ כיון דהש"ס קאמר דבכהאי גוונא הילכתא כרבי, א"כ הדין כמו לרבי בעדים לבד, וכן כתב הרמב"ם בפ"ב מהלכות סוטה להדיא, וכן משמע מהרי"ף:

ג) והיכי דאפסקי' אחר לא נתבאר בדבריהם יפה, דהנה הרי"ף כתב ואם גירשה בעלה בדבר מכוער ונשאת לאחר וגירשה או מת לא תנשא לנטען ואם נשאת לא תצא, וכן כתב הרמב"ם מי שהוציא אותה בעלה בעידי דבר מכוער וכו', ודבריהם סתומים אם כוונתם דבר מכוער וקלא דלא פסיק, דבלאו הכי אפי' לא אפסקי' אחר לא תצא מנטען כנ"ל, או כוונתם בעידי כיעור לבד, ואשמעינן רבותא דלכתחילה לא תנשא, וכפירוש האחרון נראה, דהנה הרי"ף לא הביא האתקפתא דש"ס עלי' דרב מברייתא דאפסקי' אחר לא תצא כי היכי דתיקו שינויא דהש"ס הא מני רבי הוא עלי', וכן בהרא"ש הובא לשון הרי"ף, נראה שהם אינם גורסים הני מתנייתא רבי הוא אלא הא מתניתא רבי הוא, וכן משמע שהי' גירסת הרא"ש, אבל ברייתא דאפסקי' אחר בשינויא קמא קאי דכרבנן, וה"ה לא אפסקי' אחר, וא"כ לדידן דקי"ל כרבי בקלא דלא פסיק, דין ברייתא ראשונה דווקא בדליכא קלא דלא פסיק, רק עידי כיעור לבד, ובפירוש יש לה בנים שפירשו מן הנטען יתבאר דעתם בזה בעזה"י בסוף המאמר: ד) דעת השאילתות נחלקו הפוסקים בדבריו, הבית יוסף הביא תשו' הרשב"א שכתב דלדעתו וגם לדעת רש"י דבקלא דלא פסיק לבד מפקינן מבעל כשאין לה בנים מבעל, והרבינו מאיר פירש השאילתות דעידי כיעור כעידי טומאה דמי ואפי' בנים לא מהני, וכבר תמה הרש"ל בתשובה על הטור שכתב לדעת ר"ת והר"מ בעידי כיעור אם יש לה בנים לא תצא, ובראה הבעל הכיעור וקלא דלא פסיק אם אין לה בנים תצא, ובראיית הבעל הכיעור לחוד או בקול לחוד אפי' אין לה בנים לא תצא. ובאלו דינים הבעל והנטען שוים, ותמיהני על הב"ש שכתב לדעת רבינו מאיר בפירוש השאילתות בקלא דלא פסיק לחוד מפקינן. שהרי הרבינו, מאיר בא ליישב הקושיא דקלא דבתר נשואין לא מפקינן ועיין ברא"ש: