שו״ת אבני נזר – אבן העזר – סימן יח, קטע 5

ה) דעת הרשב"א בחי' לשיטת רש"י ושאילתות וכן דעת הר"מ הובא בתשו' הרא"ש כלל ל"ב סי' י"ד בהנה דבעידי כיעור וקלא דלא פסיק מפקינן מבעל והוא שאין לה בנים מבעל, וכן דעת ה בפירוש השאילתות בזה, וסיים אבל ראיית הבעל לא מהני, ולכאורה קשה לשיטת הרא"ש, דבשלמא ה דפסק דבעידי כיעור לבד תצא יש לחלק דדווקא בעדים תצא, שנתפרסם הדבר ויצא הקול, משא"כ בראיית הבעל, אבל להרא"ש דבעינן קול ג"כ א"כ מאי נ"מ בין עדים לבעל, ובתשובה אחת ביארתי הטעם בזה: ו) והנה הרשב"א והר"מ כתבו לדעת רש"י והשאילתות דכל שאין מוציאין מבעל אין מוציאין מנטען, ולכאורה קשה דהא אפסקי' אחר לקלא לא תצא היכי משכחת לה, אי באופן שאין מוצאין מבעל גם מנטען לא תצא אפי' לא אפסקי', ואי מוציאין מבעל, א"כ מה יועיל מה שהפסיק אחר, דכיון שנאסרה לבעל לעולם כמו כן נאסרה לבועל לעולם, דאפסקי' אחר לא מהני אלא דלא יהא החזקת הקול במה דכנסה הנטען, ואפשר לומר דנטען שאני כיון דהוא והיא אומרים ברי לי שלא נטמאת, ודומה לתרי ותרי ונשאת לאחד מעידי' ואומרת ברי דלא תצא, ולא דמי לקינא לה ונסתרה דנאסרת אף לאותו שנסתרה עמו, דשאני התם דספק הוא ואשוה כודאי, ומבואר בתוס' סוטה (כ"ה) דאם בא עלי' בעלה אחר שנסתרה נענש עלי' בב"ד של מעלה כמו על כל חייבי עשה, ולא כנתכוין לעשות דבר אסור. לבד, ויותר נראה דגרסי כמו גירסת הרי"ף וה דגרסי ואיבע"א האי מתניתא רבי אבל ברייתא דנשאת לאחר בינתיים כרבנן, אבל לרבי וה"ה לדידן בקלא דלא פסיק לא מהני אפסקי' אחר:

ז) שיטת הרא"ש לדעת רש"י והשאילתות נראה כמו שיטת רשב"א הנ"ל, וכן כתב הב"ש, והטור כתב שכן דעתו להלכה, אך הב"י כתב שאין הדבר מוכרע, ואפשר דלהלכה כדעת הרי"ף והרמב"ם ס"ל, אלא שפירש השאילתות, ובתשו' כתב דבכל ארצות מורין כהרי"ף והרמב"ם: ח) אך נראה ראי' ברורה דאחר שחזר הרא"ש לפרש השאילתות כנ"ל פוסק כמותו, מתשו' הרא"ש כלל ל"ב סי' ט"ו שנשאל באשה שנשאת בטעות ע"י עד אחד שמת בעלה ואח"כ מת בעלה שני והיתה משרתת בבית שמעון ויצא קול שנתייחדה עמו ואח"כ בא בעלה ראשון וגירשה, מהו תהי' מותרת לשמש עוד בבית שמעון כבתחילה, והשיב דמחמת הקול לא נאסרה לבעלה דקלא דבתר נשואין לא חיישינן וממילא מותרת לנטען ג"כ, דכל שנאסרה לבעל נאסרה לבועל וכל שאינה נאסרת לבעל אינה נאסרת לנטען, והוא ע"כ שלא כדעת הרי"ף והרמב"ם, דלדעתם נאסרת לנטען בעידי כיעור וקלא דלא פסיק אף שלבעלה אינה נאסרת לעולם אלא בעידי טומאה לדעתם, ואף שיש לומר דהכא מיירי שלא בעידי כיעור אלא בקול לבד, דע"כ צ"ל כן אף אם נאמר דלהלכה כשאילתות ס"ל, דהא אם הי' עידי כיעור אף לבעלה נאסרת, וא"כ אף להרי"ף והרמב"ם מותרת, מ"מ לא הוה לי' למיתלי טעמא במה שמותרת לבעלה, וע"כ לומר דלמסקנא כדעת השאילתות ס"ל, ועיי"ש שכל התשובות תחילה קודם שפירש פירושו בשאילתות כמו שתראה בהגהה אחר סי' י"ד, וע"כ כתב התשובות לדעת הרי"ף והרמב"ם:

ט) ולדעת הב"י דדעת הרא"ש כדעת הרי"ף והרמב"ם, נ"ל ליישב דאף הרי"ף והרמב"ם מודים דכל שלא נאסרת לבעל אף לנטען מותרת, אך משום דאחר שגירשה בעלה נאסרה אף לבעלה, ואף אם ישאנה שנית יהי' קלא דקמי' נשואין שניים, וכי היכי דאמרינן בגיטין (פ"א) ביצא קול על אשת כהן שהיא גרושה ומת הכהן ונשאה כהן אחר תצא מן השני משום דהוה קלא דקמי נשואי שני, ה"ה דיש לומר כן באותו בעל כשנשאה שנית, ועי' בירושלמי בכל הנך דאמר אם הוציא לא יכנוס, ואף דמודינא דאם כנס לא יוציא משום דאמרינן קם בקלא וליתי' ועיין בנמק"י ובב"ש, מ"מ כל כמה דלא כנסה אסורה לו אף לענין דיעבד ודו"ק, וכיון שאחר גירושין נאסרה לבעל מחמתו נאסרה אף לנטען, וכל זה באשה דעלמא דלולי זה הנטען מותרת לחזור לו אחר גירושין נקרא מה שנאסרה מכח זה שנאסרה לבעלה, דכהאי גוונא מצינו לענין שהבעל מיפר דברים שבינו לבינה דאינו מיפר אלא לעצמו, אבל אחר שנתגרשה ונשאת לאחר פסקה הפרה אבל כל זמן שלא נשאת מותרת כיון שראוי' לחזור לו מקרי בינו לבינה, והכא נמי כיון, שראוי' לחזור לו לולי הנטען ונטען זה אסרה מיקרי שנאסרה לבעל, אבל הכא שבלאו הכי נאסרת מחמת שנשאת תחילה לאחר ואסורה לחזור אף שנאסרה עליו עוד אחר גירושין מחמת הנטען לא נקרא שנאסרה לבעל כיון שאסורה לחזור לו בלא"ה ודו"ק היטב:

י) ולכאורה מוכח מכאן לפשוט ספיקו של מהר"א נ' ששון אם סוטה נאסרת לבועל שני, דלא שייך בזה כשם שנאסרה לבעל שכבר היתה אסורה לו מכח בועל ראשון, ולכאורה מוכח מכאן דמ"מ אסורה, דאל"כ פשיטא דבנ"ד אפי' הי' ידוע שנבעלה לשמעון מותרת לו שכבר נאסרה על בעל הראשון מכח בעל השני, גם יש לפשוט ספיקו של המל"מ באשה שבאו לה עדים שמת בעלה וזינתה אם נאסרה לו, כיון דלא שייך גזירה דשמא יאמרו גירש זה ונשא זה, ומחמת הזנות אינה נאסרת כיון דשוגגת הי', והרי מפורש בהרא"ש דאסורה: יא) ולולא דמסתפינא הוה אמינא דבאין לה אלא עד אחד שמת בעלה וזינתה אסורה מה"ת, דהנה מפורש בפרק האשה רבה דאשה הנשאת בע"א אסורה להנשא כי אם בהיתר ב"ד וכן פשוט בפוסקים, והנה שם במשנה הורוה ב"ד לינשא והלכה וקלקלה חייבת שלא הורוה אלא לינשא וקי"ל דאפי' על זנות גרידא חייבת עיי"ש בש"ס, וע"כ אם קלקלה הוי כנשאת בלי היתר ב"ד ולא מהני ע"א מידי ומזידה היא, וע"כ מל"מ לא נסתפק אלא בנשאת בשני עדים אם קלקלה, וע"כ לא נפשט ספיקו של מהר"א נ' ששון שמכח הראשון לא נאסרת מה"ת דשוגגת היתה, וא"כ מוכח דסובר כשאילתות ודו"ק: יב) ועוד דלעיל מיני' סי' י"ב מפורש בדבריו דלא שנא בין מת או גירשה אי איכא עידי כיעור וקלא דלא פסיק תצא, ואי אמרת דכהרי"ף והרמב"ם ס"ל והא דנאסרת לנטען בלא בעל משום משגירשה אף לבעל נאסרת, א"כ כשמת אף בעידי כיעור וקלא דלא פסיק מותרת לנטען, אלא מחוורתא דתשובה זו דסי' ט"ו כהשאילתות דלבסוף חזר לפסוק כשאילתות וכדעת הטור ז"ל:

יג) הנה עד כה נתבאר שלשה פירושים בדעת רש"י והשאילתות, ואני הקטן נ"ל לפרש פירוש רביעי בדעתם הנ"ל, דהנה קשה לי לגירסת הספרים שלנו "הני" מתנייתא רבי הוא, והיא גירסת רש"י, "והני" מתניתא דאמרי רבי אמרינהו דמפיק אשה מבעלה בקול כל דהו, ע"כ בדברי רש"י ז"ל, והוא תמוה גדולה שתאסר לבעל וע"י שהפסיק אחר הקול מותר לנטען, וכבאר בארנו דלדעת ר"ת והרא"ש לא קשיא שהם גורסים "והא" מתניתא, וכן כתב רבינו ירוחם להדיא דכל היכי שנאסרה לבעל לא מהני אפסקי' אחר, ולרש"י קשה גם לשון השאילתות לכאורה קשה לפירושם שכתב וז"ל אמר רב ובעדים, אבל אקלא לא דכיון דאבעל לא אסרינן לה דהו"ל קלא דבתר נשואין, אהאי נמי לא אסרינן לה, דא"כ אתה מוציא לעז על בניו של ראשון, ואי איכא דבר מכוער בשני עדים וקלא דלא פסיק מפקינן לה בין מבעל בין מבועל, ע"כ, ואי כפירוש הרשב"א והר"מ שהביאנו לעיל אות ה' דלא אסרינן אבעל אלא היכי דאיכא עדים וקלא דלא פסיק וליכא בנים, א"כ מה דקאמר דכיון דאבעל לא אסרינן לה משום דקלא דבתר נשואין כו' תיפוק לי' משום בנים כמו שאין אוסרין אבעל משום בנים, ועוד למה תלה היתר בועל בהיתר בעל הא כל ההיתר משום בנים, ועוד דמהו דאבעל לא אסרינן לה משום קלא דבתר נשואין, הא באין לה בנים באמת אסורה לבעל בדאיכא עידי כיעור, ואי דליכא עידי כיעור א"כ למה תלה ההיתר בבנים, הא בדליכא עידי כיעור אפי' ליכא בנים מותרת לשיטתם, ועוד דהא מוכרח לומר דבדליכא עידי כיעור מיירי, דהא כתב אח"כ ואי איכא עידי כיעור וקלא דלא פסיק, וזה ג"כ סתירה לשיטתם, דמבואר בדבריו דבדאיכא עידי כיעור אפי' בנים לא מהני יד) אשר ע"כ נלפע"ד בדעת רש"י והשאילתות עפ"י מה דאמר לקמן המוציא אשתו משום שם רע לא יחזיר כנס מהו שיוציא תנינא הנטען על א"א והוציאה [בעלה] אעפ"י שכנס [נטען] יוציא, ופירש"י דכי היכא דאסרינן לה הכא משום שהחזיק זה הקול כשכנסה ה"ה דאסרינן לה כשהחזיק בעל הקול בגירושין, ומ"מ מבואר מדבריו דרק האיסור משום דע"י שנשאה מוכח שהקול אמת, וזה פירוש הש"ס הא מני רבי היא, דכי היכא דאסרינן לה ברוכל יוצא דמוכיח שהקול אמת במה שראה רוכל יוצא ואשה חיגרת כו' או בשאר הוכחות, ה"ה נמי דאסרינן לה בהוכחה זו משום שנשאה זה שיצא עליו הקול, דזה הוי דבר מכוער כמו כיעור דרוכל יוצא, אבל לבעל אינה נאסרת בקול לבד כיון דליכא החזקת הקול:

טו) ומיושב קו' תוס' דהיכא אסרינן לה אבעל משום קלא, הא הוי קלא דבתר נשואין, ולהנ"ל ניחא דלבעל באמת אינה אסורה אלא כשרוכל יוצא או כשהחזיק הקול דנאסרת לבעל למפרע כמו רוכל יוצא, וממילא נאסרת לבועל, אבל זולת זה אינה נאסרת לנטען אלא כשנאסרת לבעל, ופסק הש"ס הלכתא כוותי' דרבי בקלא דלא פסיק וא"כ נאסרת לבעל בעדי כיעור וקלא דלא פסיק ולנטען בקלא דלא פסיק לחוד דמה שהחזיק הקול הוי כרוכל, וא"כ הוי כרוכל יוצא וקלא דלא פסיק: טז) ובזה ניחא מה שהקשה הרשב"א דמה קאמר ר"נ הוציאה תנן דהיכי משכחת לה שהוציאה בעלה מעצמו ותיאסר לנטען, ולפמ"ש הדבר ניחא דהיינו בקול לבד, ויש לומר ג"כ דבעידי כיעור לבד תיאסר על הנטען, שהרי כיעור עדיף, דהא לרבי בכיעור לבד נאסרת לבעל, משא"כ בקול לבד, דלקלא דבתר נשואין לא חיישינן, ואם נאסרת בקול בצירוף הראי' מדנשאה הנטען כ"ש שתיאסר בכיעור בצירוף ראי' זו: יז) ולפמ"ש י"ל דלבעל לא תליא מידי בבנים,, שהרי רבי לא חילק כלל בין יש לה בנים, ולא מצינו חילוק בנים רק לענין הנטען, והטעם י"ל דהנה לענין הבנים שהי' לה קודם הקול והכיעור ליכא חשש, דהשתא היא דאיתרע, ועד עתה מהיכי תיתי שנוציא עליהם שום לעז, ואחר הכיעור כיון שאוסרין אותה לא יהי' לה בנים, רק לענין הנטען נ"מ בבנים שהי' לה אחר הקול, שהי' לה בנים עם הבעל אחר הקול כיון שאחר הקול היתה מותרת לו:

ח) ובאמת הרי"ף והרמב"ם פירשו אם יש לה בנים מן הנטען, ונראה לי דהיינו טעמם דובנים מן הבעל לא מהני, דלבנים שקודם אין חשש כנ"ל ולבנים של אח"כ [שהרי שיטתם שלבעלה אינה נאסרת] נמי לא, דהנה בגיטין (פ"א) יצא קול על אשת כהן שהיא גרושה ומת הכהן ונשאת לכהן אחר תצא ואין לעז על בניו של ראשון דמימר אמרי סמוך למיתה גרשה עיי"ש, וה"נ יאמרו סמוך לגירושין זינתה וליכא לעז אף על בנים של אח"כ, כן נלפענ"ד בטעם הרי"ף והרמב"ם:

יט) אמנם רש"י לשיטתו יישב קושיא זו במ"ש דאי מפקי לה מחזקינן לקלא קמא ומשוינן להו ממזרים, ופירש כיון דאי אפשר לאוסרה על הנטען אלא אם כן אסרינן אותה למפרע אבעל, דאיסורא דבועל נצמח מכח איסורא דבעל (וכדברי הרא"ש בתשובה דכיון דלגבי בעל לא אסרינן דהוי קלא דבתר נשואין אף לבועל מותרת] וא"כ ע"כ משוינן לה ממזרים פי' מדרבנן לשיטת ר"ת וולד סוטה ממזר מדרבנן ולדידן פגומים (כמו להרמב"ם בנים מבועל פגומים] משא"כ התם דאין איסורו של כהן מכח ראשון, ושפיר י"ל שלראשון היתה מותרת משום קלא דבתר נשואין והבנים כשרים ולשני אסורה, ואי משום שע"י זה יתפרסם הקול, על זה משני דאמרי סמוך למיתה גרשה, אבל הכא אי אפשר לאוסרה רק אם נאמר שלמפרע היתה אסורה לבעל ומשוינן להו ממזרים, והרי"ף והרמב"ם לשיטתם דאסרינן לה אנטען אף שלבעלה לעולם מותרת, א"כ דמי ממש לההוא דגיטין, ע"כ מפרשים בנים של נטען וזה ברור כ) נחזור לדברינו לשיטת רש"י והשאילתות שלפי זה מיושב היטב הא דמסיק ר"נ הוציאה תנן ומדמי דכי היכא דבמתני' אסרינן משום שהנטען החזיק הקול ה"ה התם אסרינן משום שהבעל החזיק הקול, ולכאורה תמוה דבמתני' איכא תרתי גרושי בעל ונשואי נטען, ולהנ"ל ניחא דע"כ ברייתא דמחלקא אם יש לה בנים מיירי שלא גירשה תיכף דאל"כ בנים מנין, וכיון שהחזיקה אחר הקול א"כ ע"כ לאו משום הא גירשה וליכא ראי' והחזקת הקול מגרושי בעל ושפיר מדמי, ומכאן ראי' לדעת הרא"ש דה"ה מת ודלא כמ"כ שהביא הב"י דבעינן דווקא שהבעל גירש משום הקול ואל"כ אינה נאסרת, דא"כ מה ראי' הביא ר"נ כיון דהכא איכא תרתי, אלא ודאי דברי הרא"ש עיקר:

כא) ולפי כל הנ"ל יתיישב היטב דברי השאילתות דכיון דאבעל לא אסרינן לה בקלא לבד דהוי קלא דבתר נשואין לבועל נמי לא אסרינן לה אף שנשאה והחזיק הקול והוי למפרע כעידי כיעור, מ"מ כיון שלבעלה היתה מותרת והי' לו בנים אח"כ ממנה וא"כ אתה מוציא לעז על בניו של בעל ואי איכא עדים מדבר מכוער וקלא דלא פסיק אסרינן לה בין אבעל בין אבועל ותו לא משכחת לה בנים מבעל ודוק כי לפענ"ד הדברים ברורים בס"ד בלי גמגום: כב) ויצא מזה לדינא דלבעל נאסרת בעידי כיעור וקלא דלא פסיק ואפי' הי' לה בנים קודם הכיעור וקול, ולנטען אסרינן לה בעידי כיעור לבד או בקול לבד והיא שאין לה בנים מהבעל אחר הכיעור או הקול, ואי אפסקי' אחר ליכא החזקת הקול ואינה אסורה אלא בעידי כיעור בצירוף קלא דלא פסיק ודו"ק: כג) וראי' ברורה לדברי הנ"ל שזה כוונת רש"י. מדבריו בדף (כ"ו.) ד"ה ברננה וז"ל דהתם הואיל והוציאה בעלה מפני זה והלך זה ונשאה מכוער הדבר,, הרי שכתב דמשום החזקת הקול מכוער הדבר, וכן לשון הש"ס ברוכל יוצא הואיל ומכוער הדבר כו', הרי דהחזקת הקול כמו עידי כיעור, אך מ"ש לעיל שדעת רש"י כתשו' הרא"ש דאין חילוק בין מת או גרשה מכאן מוכח להיפוך במ"ש והואיל והוציאה בעלה מפני זה: סימן כה ב"ה יום א' שמיני תרמ"ד לפ"ק. החוה"ש וכ"ט לכבוד אאמו"ר הרב הגאון החסיד נ"י עה"י פה"ד כקש"ת מו"ה זאב נחום נ"י. יקרת מכתבך הגיעני.

א) אשר כתבתי דלשיטת רש"י שגם לבעל נאסרת ניחא פירש"י שהבעל ראה רוכל יוצא כו' נאסרת לבועל, דכיון דנאסרת לבעל נאסרת לבועל, ותמהת דאפי' הבעל אומר שראה שזינתה, נהי דלגבי עצמו נאמן, מ"מ לבועל וודאי אינה נאסרת, בוודאי כן הדברים, והכא שאין האשה ורוכל מכחישין את הבעל, אלא שאומרים שלא זינתה ונאמנים בכך לגבי עצמם דהפה שאסר הפה שהתיר ומ"מ נאסרת עליו, כיון שבמעשי' אסרה עצמה לבעל וגמרינן לה מקינא לה ונסתרה דנאסרת לבעל ולזה שנסתרה, לבעל משום ספק טומאה ברה"י, ולזה שנסתרה משום שנאסרת לבעל נאסרה לבועל, אף ששניהם אומרים ברי, וידוע דברי רשב"א קידושין דאפי' במקום חזקה מהני ברי, מ"מ כיון שנאסרת לבעל נאסרה לבועל, ה"נ בזה כיון דלגבי בעל ליכא הפה שאסר שבעצמו ראה ונאסרת לבעל נאסרת לרוכל ג"כ, אבל אם היא מכחשת שלא עשתה דבר אלא שהבעל אסר אשתו עליו למה תאסר היא: ב) מה שכתבת שהרא"ש בשביל זה לבד אסר בשאין בנים מן הנטען משום דבכל ארצות מורין כהרי"ף והרמב"ם, בשביל זה ודאי אין לפסוק כמותו שהרי הרא"ש בעצמו חזר בו לפסוק כשאילתות כמו שביארתי במק"א [והוא לעיל סי' כ"ד אות ח'] יעי"ש, וכן הרמ"א הביא י"א דנאסרת לבעל אם אין לה בנים מן הבעל, ובוודאי דעת הרי"ף והרמב"ם דס"ל בנים מבעל לא מהני דס"ל דליכא לעז עליהם, דמה להם בכך אם אמם זינתה אחר שילדתם, ולשיטת רש"י ושאילתות דגם לבעל נאסרת וכשיש לה בנים ממנו אינה נאסרת, ע"כ דס"ל דאיכא לעז על בני הבעל, ה"ה דמבועל אין מוציאין:

ג) ועוד נראה ברור דלהפוסקים דנאסרת להבעל לא מהני בנים מהנטען, דנהי דבמקום בנים לא גזרו, מ"מ כיון דלבעל גזרו דאז לא הי' בנים, והיא אינה חוזרת וניתרת לבעל ע"י הבנים, דאי אפשר להחזיר גרושתו משנשאת, וכל שנאסרת לבעל נאסרת לנטען, וא"כ הוי ספיקא דדינא, ובכלל י"א שברמ"א מחלוקת הנ"ל, והאחרונים העלו בדין הרמ"א שלא לכוף הבעל כשאין לו בנים דהוה ספיקא דדינא, א"כ ה"ה בנטען כשיש לה בנים מבעל הוי ספיקא דדינא ואין כופין רק שאומרים לו שיוציא: ד) מ"ש דאם נאמר ביש בנים מנטען אף אם נשאת בעברינות לא תצא, לעולם ניחוש שמא מעוברת היא, נפלאתי דא"כ מה הועילו חכמים בתקנתן שאמרו לא תנשא, שתנשא וניחוש מעוברת היא, אבל כשהי' לה בנים, וזה אין בידה, שפיר ניחוש ללעז בני', מ"מ לדינא צ"ע בזה: בנך הדוש"ת הק' אברהם: סימן כו ב"ה פה קראשנעוויץ. לרב נדול אחד. שאלה בתולה אחת שנשאת י"ג אלול תרל"א ואחר החג יצא עלי' קול שהיא מעוברת מכבר שזינתה עם אבי' והעיד עלי' עד אחד לאחר שילדה בג' או בד' ניסן תרל"ב שהי' השנה מעוברת, שראה איך שאבי' זינה עמה כמה פעמים ושלחו אחרי האשה והפחידו אותה שרצו להשקותה מים המאררים ואמרו לה שתשתה אשה לפני' ואם טהורה היא לא יזיק לה ואמרה שמתייראת שתמות והתחילה לבכות, ותחילה היתה אומרת שיתנו לה ולבסוף חזרה כנ"ל, גם הודית שאחרי נשואי' לא הי' לה עוד ווסת ועוד הרבה אומדנות והוכחות, אך הכל מעדות נשים והבעל יצא לבית אביו וגמר בדעתו לגרשה והי' יחידי זמן רב, ועתה ע"י שהוצרך ממון לפדות את עצמו חזר לאשתו, ותחילה האמין להעד, ועתה השאלה אם צריך לגרש אשתו משום מינקת חבירו או עכ"פ להפריש עד עבור ימי ההנקה, גם אם צריך קידושין אחרים:

תשובה א) הדבר ברור שא"צ לגרשה, והנה האחרונים העלו להתיר בכנסה שוגג כמו בכנס תוך שלושה חדשי הבחנה, רק שהד"מ כתב בכנס תוך שלושה חדשי הבחנה דווקא ששניהם שוגגין, ונידון דידן יש לומר דחשובה מזידה, דאף שהמחבר פסק מפותה א"צ להמתין משום שמתהפכת ואף שהרמ"א הביא י"א שצריך מ"מ לפי כללי הוראה עכ"פ בחשש הבחנה דרבנן נקטינן להקל, וא"כ הרי שוגגת היא, מ"מ יש לומר דכיון דמיעברא אגלאי מילתא שלא נתהפכה, ועוד דמסתמא היתה מסולקת דמים והי' לה לחוש, מ"מ נראה לי ברור דא"צ לגרש כדבעינן למימר קמן: ב) והנה המרדכי הביא פוסקים מקילים במזנה כמו גרושה כדעת ר"ש הזקן, ואנן מחמרינן כדעת ר"ת, וטעם ר"ת דמ"מ אסור לו לישא דממילא תניקנו, ונראה דמ"מ אין איסור רק עליו, אבל לא עלי' שהרי בידה שלא להניקו ואיך שייך לאסור עלי'. וראי' לזה בב"מ (ק"ח:) בענין דינא דבר מצרא זבין לנכרי נכרי ודאי לאו בר ועשית הישר והטוב הוא, ופירש"י דאין שייך ועשית הישר והטוב למוכר כיון שבידו שלא למכור כלל ולעכב לעצמו רק ללוקח אומרים משוך ידך ויקחנה זה, והכי ממש בנ"ד דהאיסור מבואר בתוס' סוטה (כ"ו.) בשם הירושלמי משום אל תסיג גבול עולם ובשדה יתומים אל תבוא, ולדידה לא שייך הסגת גבול ולא שדה יתומים כיון שיכולה לשמוט דד מפיו, ובהכי ניחא דביבמות (ל"ו:) לא ישא אדם מעוברת ומינקת חבירו ולא חילק בין גרושה לאלמנה, ואדרבה חבירו משמע יותר שהוא עמו בחיים ואלו בכתובות (ס'.) אלמנה לא תנשא כו' ולהנ"ל ניחא דלדידה אין איסור בגרושה רק אלמנה לא תנשא, אבל לא ישא אף בגרושה, שוב מצאתי קצת מזה בנוב"י: