שו״ת אבני נזר – אבן העזר – סימן יח, קטע 3

תשובה א) הנה ההיתר מתשו' הרא"ש לומר דרא"ש מכשיר אפילו בידי אדם כשנקב באמצע וסתום מנקב ולמעלה, קשה לומר כן, דא"כ למה לא העתיקו בש"ע, אלא ודאי עובדא דרא"ש בידי שמים, וא"כ הדין פשוט להכשיר, ואם תאמר אכתי הי' צריך להעתיק שאין חשש ממזרות על בניו, י"ל דרא"ש לא קאמר רק שזרעו יורה כחץ ומוליד אם יגיע לחדר הפנימי של האשה, אבל שיהי' מוליד בפועל אין לנו, דאף שיורה כחץ מ"מ אינו יורה לתוך פי המקור רק מן הצד רק באופן רחוק כעין עובדא דבן סירא שאביו עיבר את אמו באמבטי, ולא ברירא מילתא אם להכשיר זרעו במציאות רחוק כזה: ב) ובעיקר תשו' הרא"ש יש לעיין מתוס' נדה (מ"ג.) ד"ה בראוי להזריע בתירוץ הב' דש"ז שאינו יורה כחץ ראוי להזריע אלא שאינה ראוי' להתעבר לפי שאינו יורה כחץ ואינו נכנס לתוך גופה אלא שותת ויוצא לחוץ, והנה כרות שפכה פירש בגמ' יבמות ע"ה: מי ששופך ע"י כריתה, פירש"י שופך שותת, הנה דשותת פסול לבוא בקהל הרי דבשביל שאינו ראוי לעבר אשה שאין הזרע נכנס לתוך גופה פסלתו תורה, וזה נמי הא אין זרעו נכנס לתוך גופה כנ"ל, ונראה דרא"ש לא ס"ל כתירוץ הב' אלא כתירוץ הא' שם, וס"ל דאף שאינו נכנס לתוך גופה לא חשוב משום הכי כרות שפכה כיון שאין חסרון בזרעו, ועוד אפשר שתתעבר במציאות רחוק כעין עובדא דבן סירא באמבטי: ב) ועל ההיתר לשיטת תוס' שלפנינו אשר מהרש"ל כתב שט"ס בתוס' שלפנינו, והב"ש כתב דאף לתוס' שלפנינו אין היתר בניקב בתחתונו כ"ש בזה שנכרת כל הגובתא וי"ל כרות גמור, ועוד לא הכשירו רק אם יוצא כדרכו לא אם יוצא באמצע:

ד) אך מה שראוי לדבר בו אי יקרא בידי אדם או בידי שמים, ובזה יש לדבר בשני חקירות, הא' אם האב נאמן במה שאמר לרב שנעשה ע"י נער ששחק עמו בחדר וקשר לו חוט בגיד, הב' אף אם כדבריו כן הוא, אם יחשב בידי אדם, ובמה דסליק אפתח: ה) והנה בתשו' צ"צ החדש סי' ט"ו דכהאי גוונא חשוב בידי אדם דהא מממזר ילפינן לה וממזר נמי סופו היינו יצירתו בידי שמים רק שתחילתו היא הביאה בידי אדם, וזה נמי תחילחו הקשירה בידי אדם, ולפענ"ד יש לדון בזה, דהנה צריכין להבין איך ילפינן מממזר הא קי"ל יבמות (מ"ו) דאינו גר עד שימול ויטבול, והיינו דלא יליף מאמהות דאין דנין אפשר משאי אפשר, ור"א דס"ל דנין אפשר משאי אפשר סבירא לי' באמת טבל ולא מל הוי גר דילפינן מאמהות עיי"ש, ומוכח דלדידן דקי"ל אינו גר עד שימול ויטבול משום דאין דנין אפשר משאי אפשר וא"כ איך ילפינן מממזר דפצוע דכה בידי שמים כשר בשלמא הא דילפינן מה ממזר באותו מקום לא קשיא דממזר אי אפשר באופן אחר דהא ה"נ ילפינן לפצוע דכה דאינו אלא באותו מקום ואי אינו באותו מקום לא מקרי פצוע דכה כלל ולא שייך לומר בזה אין דנין אפשר משאי אפשר דהיא גופה דנין דפצוע דכה נמי לא אפשר, אבל לענין בידי שמים איך ניליף, דוודאי גם בידי שמים פצוע דכה שמי' אלא דפצוע דכה בידי שמים כשר וכן לשון הש"ס, וא"כ אפשר לפצוע דכה בידי שמים ואיך ניליף מממזר דלא אפשר. ואפי' לרב פפא נדה (ל"ז:) דהיכי דא"צ ההיקש לדבר אחר ילפינן אפי' אפשר משאי אפשר, דהא ה"נ צריך ההיקש לענין שפצוע דכה באותו מקום:

ו) ונ"ל עפ"י דברי הגהת סמ"ק הובא בב"ח וט"ז יו"ד סי' קצ"ה באשת איש שעוברה מאחר באמבטי כשר כיון דאינו מביאת איסור, מזה ילפינן לפצוע דכה דאינו אלא כשבא מאיסור סירוס היינו בידי אדם כמו באשת איש שנתעברה מאחר שבא מאיש זר ושפיר מקרי ממזר כדאיתא בירושלמי מה ממזר מום זר, והיינו שנולד ממי שאין תופסין לו בה קידושין ומ"מ ילפינן מדסמיך ללא יגלה דהיינו דווקא שבא מביאת איסור. ה"נ פצוע דכה בידי שמים כיון שאיננו ע"י איסור כשר: ז) אך צ"ע ברמב"ם פט"ז מה' א"ב ה"ט דכתב כרתו כלב פסול והא לא נעשה בו איסור, ויש לומר עפ"י הסוגיא שבת (ק"י:) מנין לסירוס באדם שאסור תלמוד לומר בארצכם לא תעשו פירש"י קרי בי' לא תיעשו, וא"כ אף כרתו כלב הי' איסור אצל המסתרס רק שהי' באונס, והא ודאי גם ממזר אין חילוק דגם אם הדבקיהו גוים באונס כיון דהמעשה מעשה איסור הוי ממזר: ח) אך אכתי קשה דהא קי"ל דבר שאינו מתכוין מותר, וכשלא הי' מתכוון להסתרס לא הי' כאן איסור כלל, י"ל דאין היתר באינו מתכוין רק באיסור מעשה, אבל איסור מסתרס דאינו עושה מעשה, אין נפקא מינה במתכוון, וכיוצא בזה כתב המקור חיים באיסור בל יראה דכתב הטור שאף אם לא ידע שיש לו חמץ בביתו עובר, וכתב המק"ח דאף דדבר שאין מתכוין מותר, זה אינו רק במידי דמעשה:

ט) ולכאורה קשה על זה מנזיר חופף ומפספס משום דבר שאין מתכוין מותר, אף דאיסור גם במתגלח, כדאיתא בנזיר (מ"ד) דכתיב לא יעבור לא יעביר לי' אחר, וצ"ל דמ"מ אין איסור במתגלח אלא אם מגלח לי', אבל באינו מתכוון, דלא חשוב מגלח, אינו חייב משום מתגלח אבל הכא אף דכתיב לא תעשו ונאמר ג"כ דאין חיוב אלא אם עושה בו מעשה וזה נראה טעם היתר הנעשה פצוע דכה ע"י רעמים או ברד, דלא נחשב איסור מחמת שמסתרס כיון דהאיסור ילפינן מדכתיב לא תיעשו אין איסור אלא אם נעשה בו מעשה, אבל ע"י רעמים או ברד לאו מעשה היא] י"ל דחשוב מעשה מה שהכלב כרתו בכוונה, דבבהמה נמי שייך מעשה בכוונה, כבמשנה ב"ק (מ"ד.): י) אך אכתי קשה מהכהו קוץ, שכתב הרמב"ם שם דהוא פצוע דכה בידי אדם ואסור דאף שודאי הקוץ לא פרח אליו רק שנכנס קן הקוצים ודחף גופו אל הקוץ, מ"מ הי' שלא במתכוין: יא) אשר ע"כ נראה. דהנה בענין הפלוגתא בדון מינה ומינה או דון מינה ואוקי באתרה העלה בספר שושנת העמקים כלל יוד דבגזירה שוה קי"ל ואוקי באתרה ובהיקש קי"ל מינה ומינה, והנה יש לדקדק הלימוד מממזר מאי הוא גז"ש או הקישא, והנה הקישא ממש ודאי ליתא כמפורש בתוס' סוכה (ל"א.) דהיקש הוא בששניהם בפסוק אחד, אך י"ל שהוא סמוכין דמקראות סמוכין זה לזה, וקי"ל כרבנן דדורשין סמוכין דלא כר"י דלא דריש אלא היכי דמוכח או מופנה, האומנם כי בסנהדרין ס"ז: סמכו ענין לו מה שוכב עם בהמה בסקילה כך מכשף בסקילה פירש"י ענין, פרשה, והנה שוכב עם בהמה ומכשף בפרשה אחת, נמצא שאין סמוכין בפצוע דכה עם ממזר שפצוע דכה פרשה בפני עצמו וממזר בפני עצמו וע"כ גזירה שוה הוא:

יב) אך כד מעיינינן אי אפשר לומר כן, דא"כ דנתקבלה גז"ש לא יבא לא יבא למה צריכין (בדף ע"ח:) ללמוד ממזר לאחר עשרה דורות מעמוני ומואבי בגז"ש דעשירי עשירי, תיפוק לי' מגז"ש דלא יבא לא יבא, ואין לומר דלא נתקבלה הגזירה שוה רק בפצוע דכה, דליתא דכתב הריטב"א סוכה (י"ג) וז"ל ומוכח בתלמוד בכמה דוכתי בגז"ש דגמירי אינו אלא במלות סתם ולא בפרשיות ידועות, וכן משמע שם ד"ה מצוות ובדף י"א: ד"ה לקיחה: יג) אלא ודאי דהיינו סמוכין כיון דשני מקראות סמוכין זה לזה כדברי תוס' סוכה הנ"ל, שוב ראיתי ביש"ש סי' ט' בתוך הדברים וז"ל דהקישא דברייתא כי כוונתו דלמה דקי"ל דלא כר' יהודה ודורשין סמוכין דינו כמו היקש, וא"כ למה שהעלה בספר שושנת העמקים דבהיקש אמרינן דון מינה ומינה דרשינן הכי מה ממזר אפי' ביאתו שלא במתכוון לגמרי כגון נפל מן הגג ונתקע בערוה או סבור להטיח באשתו והטיח בערוה לפירש"י כריתות דזה נקרא מתעסק ודבר שאין מתכוון ומ"מ חייב דמתעסק בעריות חייב והוי ממזר אף פצוע דכה בידי אדם אפי' שלא במתכוון נקרא פצוע דכה, והנה לפי זה נסתר סברת צ"צ דממזר נמי סופו בידי שמים היינו יצירתו, דמ"מ תחילתו בידי אדם באיסור, אבל זה קשירתו הוא תחילתו שלא באיסור דהסירוס הוא האיסור והוא בידי שמים:

יד) וראיתי בצ"צ הביא תוספתא דיבמות פרק באחד שעלה לראש הזית ונפל ונפצעה ביצה אחת מביציו ובעל את אשתו ומת ופסלוה מכהונה, ולפי דברי רא"ש ורא"ה בנפל סכין מידו בלא כוונה לא חשוב מעשיו, א"כ מוכח מתוספתא דאף בלא מעשיו כלל נאסר משום פצוע דכה, והנה מדברי רא"ש ודאי אין ראי' שלשיטתו דע"י חולי נקרא בידי אדם אף דליכא מעשה כלל, אך מסקנת הפוסקים דלא כוותי', ומהרא"ה נ"ל שאין ראי' לפי מה שביאר תב"ש שיטתו דנפל סכין מידו אינו רק סילוק כחו שלולא שאוחזו הי' נופל ובמה שמסלק כחו נפל אפי' פתח ידו בכוונה לא חשוב מעשיו וכחו עיי"ש היטב כי טוב טעמו: טו) והנה צריך להבין מש"ס שבת ג': בהושיט ידו מלאה פירות לחוץ דאי שדי לי' אחי לידי חיוב חטאת, ולמה הלא פתיחת ידו הוא רק סילוק כחו, וצ"ל דשאני הכא שהוא הושיט ידו לחוץ ואלמלי הי' פתוחה ידו הי' נופל לארץ והי' הנחה מכחו, רק סגירת ידו מעכבו וכשפותחו ומסלק כח סגירת ידו שוב הוי הנחה מכח הושטת ידו לחוץ, שלא נחשב אח"כ מעשה חדש פתיחת ידו שידיו בעצמותם פתוחים רק כשסוגרם בכוונה אז הם סגורים, נמצא כל זמן שמתכוון לסגור ידיו הוא מבטל מה שהי' ראוי להיות מונח מחמת הושטת ידו לחוץ וחייב ודו"ק היטב, וה"נ אם הי' בראש הזית ממילא ואוחז בידיו שלא יפול ואחר זה סילק ידיו ונפל הי' דומה לנדון הרא"ה ותב"ש הנ"ל, אך עכשיו שבעצמו עלה אם אח"כ לא נשמר לאחוז עצמו שלא יפול חשוב מעשיו מחמת עלי' ולק"מ, העולה מהנ"ל דכשנעשה פצוע דכה שלא ע"י שום מעשה לא הוי פצוע דכה:

טז) אך הנה במציאות קלקול יש שני אופנים או שהי' החוט קשור עד שנעשה כל הקלקול, או שהי' קשור עד שנתפת ואח"כ נעשה הקילקול והסתימה והנקב באמצע, והנה באופן זה השני יש שני מציאות או שבשעה שהוסר החוט הי' עומד להיות הקלקול כמו שהי' בסוף או שתחילה הי' עומד להתרפאות ואח"כ נעשה שינוי ונתקלקל, והנה באופן הא' שהחוט הי' קשור עד שנתקלקל היא בידי אדם שהרי הקשירה הי' מכחו, וכן באופן הב' שבשעה שהוסר החוט הי' עומד להחקלקל, הנה הקלקול מכחו, אך גם אם תחילה הי' עומד להתרפאות יש לדמות להא. דמבואר בסנהדרין (ע"ח:) אמדוהו לחיים ומת פטור שהרי יוצא מב"ד זכאי והיינו מדכתיב ונקי וצדיק אל תהרוג, אבל מדינא חשוב שהוא הרגו, וכן בנזקין כהאי גוונא משמע בתוס' שם שחייב שהקשו שיפטור מממון מידי דהוה אחייבי מיתות שוגגין דהא דפטור מן המיתה לא מן הדין כו', והנה חייבי מיתות מיתות ויין ילפינן ממכה בהמה שכל שחייב במכה בהמה פוטר מממון במכה אדם, ואי בממון כהאי גווגא פטור לא הי' מקשים כלום, ומוכח דבממון כהאי גוונא חשוב מעשיו, וה"נ חשוב פצוע דכה בידי אדם: יז) אך י"ל דמשונה ענין רוצח ונזקין מאיסורין, דרוצח ונזקין בקל חשוב מעשיו, ותדע דגרמי בנזקין חשוב מעשיו וה"ה ברוצח לשיטת תוס' (ע"ז.) ד"ה בנזקין, ואלו באיסורין גורם מותר ושוכר בשבת לעשות מלאכה מראה עצים ואש להבעיר אם הי' דינו כמו נזקין הי' נקרא מבעיר בעצמו, והטעם פשוט דבנזקין הרי נעשה ההיזק והאדם מת, ע"כ כשרק גורם לזה נחייבנו, אבל באיסורין שהאיסור רק מפאת העושה בעינן מעשה גמור, ע"כ אין ללמוד ממיתה ונזקין לאיסור סירוס,, ומסברא כיון שמחמת מעשיו של תחלה לא הי' נעשה לא חשוב מעשיו:

יח) אך נראה דאין לתלות בזה והוכיח סופו על תחילתו שבעת הוסר החוט עכ"פ הי' עומד להיות פצוע דכה, אך י"ל שהא ודאי אם הי' מסירין החוט בתחילת קשירה ודאי הי' מתרפא, ויש לומר שדומה להא דהניח גחלת על לבו ומת פטור שהי' לו להסירה, וכן נאמר בנ"ד שודאי אם הי' מסיר החוט תיכף או אם הי אומר לאביו ולאמו להסירו שהי' מתרפא רק במה שהי' החוט קשור שם זמן רב נעשה הקלקול, וא"כ לא חשיב נעשה הקלקול בידי אדם, דומיא להניח גחלת על לבו ומת או כהא דסנהדרין (ע"ז:) זרק חץ וסמנין בידו או נמצאים סמנין בשוק פטור ולא חשיב שהוא הרגו, ה"נ לא חשיב הוא סרסו ופשיטא שלא חשיב סירס עצמו במה שלא הסיר, והרי בהא דסמנין אפי' הזורק חץ בעצמו פיזר הסימנים אח"כ פטור דגרמא בעלמא הוא, כ"ש זה שלא עשה כלום: יט) ואין לחלק דשאני התם דהחיוב משום הנרצח ואיהו דאפסיד אנפשי', אבל חיוב סירוס אינו משום שעשה רע להמסורס שהרי אפי' המסרס את הכלב חייב מלקות ואף המסרס עצמו, ליתא דהא כתב בשטמ"ק סוף פרק ב' דב"ק בשם ראב"ד בהניח גחלת על לב עבד כפות ורבו שם פטור ממיתה, ואף שחיוב מיתה משום העבד ולא משום הרב, מ"מ כיון שעומד להסירה ע"י הרב, שאין אדם עלול להניח עבדו נשרף ואינו מצילו כשמת לא חשיב מת מכחו ה"נ בזה, ואמת שהנמק"י כתב בזה בפשיטות דחייב [ולא הביא דברי ראב"ד] מ"מ בפצוע דכה יש לנו לילך אחר המיקל:

כ) אך דא עקתא שהי' קטן, והנמק"י כתב דהניח גחלת על קטן שאין לו דעת חייב דכשורו דמי ודווקא על לבו של גדול פטור, מ"מ נראה לי דהאי קטן וגדול אינו הגיע לי"ג או לא הגיע רק שיש לו קצת דעת חשיב לענין זה כגדול, וכיוצא בזה מצינו לענין ספק טומאה ברה"י בדבר שאין בו דעת לישאל ספיקו טהור, דאיתא פרק ג' דטהרות מ"ו חרש שוטה וקטן חשוב אין בהם דעת לישאל, ומפורש סוף פרק ג' דסוכה קטן היודע לישאל ברה"י ספיקו טמא אלמא קטן דמתני' בקטן ביותר [וסוגיא דסוכה נעלם מבעל שב שמעתתא שמעתתא א' פרק ט"ז] ע"כ צריך חקירה לפי דברי אביו אימת הי' אם הגיע לכלל קצת דעת שאין עשוי להניח החוט שם: כא) ולענין אם האב נאמן במה שאמר שהוא בידי אדם בזה יש להסתפק אם איסור פצוע דכה היא כשאר איסורין ספק חלב ספק שומן דע"א נאמן, וה"נ הספק לפנינו אם בידי שמים אם בידי אדם או דילמא שחשיב דבר שבערוה שהעיקר שאין ע"א נאמן אפי' בלא איתחזק (וראי' מהא דע"א ביבמה ומבואר בסוגיא שם דאי אינו נאמן אפי' אומר מת בעליך ואח"כ מת בנך אינו נאמן אף שאינו מעיד נגד החזקה, ואדרבא בחזקת היתר לשוק קיימא, ואין מקום לשיטה זו כי אם לפירוש בעה"מ שם יע"ש, וכל הראשונים הולקים על פירושו]:

כב) והנה בתוס' רי"ד פרק ג' דקודשין כתב וז"ל ובמעיד על אשה שנשבית או שהיא גרושה וחליצה לפוסלה לכהונה דינו כדבר שבערוה, וראייתו מסוגיא דינאי דבמעיד על אמו שנשבית צריך שנים, ובשב שמעתתא השיג עליו ודחה הראי' מבן גרושה ובן חלוצה דשאני התם דמעיד על איש לפוסלו מן הבטן זה צריך שנים, ואני כתבתי בגליון שדבר אמת בפיו שכן מפורש בירושלמי פ"ח דתרומות אהא דבן גרושה ובן חלוצה פסול משפחה צריך ב"ד, ורוצה לומר שנים מעידין לפני ב"ד, ועוד כתבתי על זה קונטרס מיוחד להוכיח בראיות שחייבי לאוין לא מקרי דבר שבערוה, ובש"ש הביא ראי' ג"כ מרמב"ם שכתב שאם העיד אחד אשה זו גרושה זונה היא ובעל אח"כ לוקה שהוחזקה בע"א, הנה דע"א נאמן ולא חשיב דבר שבערוה, והנה הי' לי משא ומתן בדין זה עם אדוני אבי זצ"ל והוא הביא ראי' מריטב"א פ"ב דכתובות בברייתא דאני וחברתה כו', וכתב ריטב"א דכולה מתניתין איירי שחברתה שותקת וקתני חברתי טמאה אינה נאמנת ואי לא הוי דבר שבערוה הא בשותק באיסורין לכול עלמא נאמן ע"א:

כג) וכעת נ"ל דאין מחלוקת בין תוס' רי"ד בין רמב"ם ולכולי עלמא חייבי לאוין לא הוי דבר שבערוה, ומ"מ דברי תוס' רי"ד נכונים דבפרק עשרה יוחסין מבואר דכהן בפסולי כהונה בעל ולא קידש לוקה משום לא יחלל זרעו, ואם אחד אומר על אשה שהיא מפסולי כהונה ואוסרה לכהן אף בביאה לבד משום לא יחלל זרעו הוא כמעיד על הזרע שיוולד שיהי' חללים ופסול משפחה הא צריך עדים, ואפי' מה שאוסרה להנשא לכהן הוא ג"כ משום חילול הזרע, שהרי קידש לבד אינו לוקה [ומותר אף' לכתחילה כמפורש פ"ח דסוטה] לא יקח משום לא יחלל, וא"ת אפי' בלא חילול זרע אסורה לכהן בביאה לבד משום שמחלל אותה ליתא חדא דמ"מ אוסרה ג"כ משום חילול הזרע, ועוד דאף האיסור משום שמחלל אותה הכל משום חילול הזרע, דהא לאיזה ענין יחלל אותה, כהן הנושאה לתרומה הא אסורה ולא תאסר יותר בתרומה מבתחילה רק שמחללה לכהונה ונ"מ ללקות שתים, אבל לתרומה אין נ"מ דחללה לתרומה הא לא כתיב, ומקו"ח אנו למדין אותה ואין עונשין מן הדין, וא"כ לתרומה מחוללת ועומדת רק במה שמחללה לכהונה ללקוח שתים, והרי אם ישאנה כשהיא חללה שוב לא יחלל אותה עוד, וכל האיסור יהי' משום לא יחלל זרעו, נמצא שע"כ עדותו על חילול הזרע דבלא חילול הזרע הי' הכהן מותר לקחתה דאינו מחלל אותה לתרומה דאסורה וקיימא וכן לכהונה. מה אמרת שאח"כ ילקה כהן הנושאה שתים הא בלא חילול הזרע לא הי' איסור כלל בחללה לכהן ודו"ק היטב, ודינא של תוס' רי"ד נכון: כד) ולא קשיא מרמב"ם דרמב"ם ס"ל דאין לאו דלא יחלל בהדיוט וכהן הדיוט שנשא נשים הפסולות לו אינו עובר בלא יחלל כלל דמחוללת ועומדת וחילול הזרע אינו.

רק כשיוולד, נמצא שהאיסור האשה אינו משום חילול הזרע וע"א נאמן עלי' כמו בשאר איסורין, אבל הכל חולקין על הרמב"ם ודינו של תוס' רי"ד נכון, וע"כ כתב תוס' רי"ד דינו כדבר שבערוה ולא כתב דבר שבערוה רק בכ"ף הדמיון, והוא כמו שאמרתי, שבאמת אינו דבר שבערוה רק שמ"מ דינו כדבר שבערוה כיון שכל האיסור מחמת פסול זרע ופסול זרע צריך ב"ד, ובש"ש השמיט מתוס' רי"ד כ"ף הדמיון או אולי סופר השמיטו מש"ש וגרע הרבה כמ"ש: כה) והנה לפי זה בנ"ד בפצוע דכה דאינו רק איסור גרידא לדידי' לכולי עלמא חשיב כשאר איסורין וכיון שהספק לפנינו אביו נאמן עליו שבידי אדם הוא, והא ודאי אין סברא כלל לומר למה שהעלו האחרונים ספק פצוע מותר וחשיב אתחזק התירא, דזה אינו דחזקה הוא ודאי, אבל זה ספק הוא אלא שספק מותר וספק ממזר מותר גם בממזרת, וכן ספק פצוע דכה להמתירין פצוע דכה בממזרת מותר גם ספק פצוע דכה בממזרת, ובדברי העדים לא מצאתי סתירה לדברי אביו, דמה. שאמר שאביו לא ידע, מה בכך שמא בשעה שנתוודע לו חקר בענין ונתוודע לו שהי' בידי אדם: כו) מ"מ נראה שזה פשיטא שלא הי' אביו אצל המעשה רק שי"ל שמצא החוט קשור במילתו, אך מדברי העד מוכח שגם זה לא מצא רק מחקירה ודרישה, ויען שאצל המעשה לא הי' רק קטנים י"ל שחקירתו הי' רק מהקטנים ואין דבריהם מעלין ומורידין לענין הדין: