שו״ת אבני נזר – אבן העזר – סימן יח, קטע 2

שוכ"ט לכבוד הרב המאה"ג חריף ובקי ידיו רב לו מו"ה יחיאל מיכל נ"י האבד"ק מינצק. הנה זה איזה אשר הגיע מכתבו בדבר הלכה, אך הי' לפני תשובות אשר קדמו לו בענינים עמוקים חמורים ודרכי להשיב ראשון לשואל ראשון ואח"כ הי' לי טרדה בעסק אשר לא יכולתי להשמיט, עתה פניתי מעט והנני להשיבו: בדבר איש אשר הי' לו נפוח בביצה הימנית, והרופאים אמרו כי נצרך לעשות לו ניתוח. וכן עשו, חתכו הביצה הימנית וקשרו החוטין והניתוח הי' טוב, ובתוך הביצה הי' מוגלא רבה ורקבון בשר מאוד ונפות גדול, והנה ענינים אלו כבר הלכו בו הנמושות, וגם אני כתבתי בזה תשובה ארוכה בעודי בנאשעלסק [והוא בסי' ] ע"י מעשה שאירע שם ועתה אבוא בקצרה: א) הנה ראש המתירים הוא ר"ת שפירש הא דר"י בנו של ריב"ב דאמר מי שאין לו אלא ביצה אחת כשר, בנחתך השני בידי אדם דאי בידי שמים אפי' אין לו ביצה כלל מותר, וע"כ בידי אדם ואעפ"כ מותר וגם ראינו בני אדם שכורתין ביצה אחת ומולידין והרא"ש והסמ"ג כתבו בזה הלשון ויש לו רפואה ופעמים שמוליד, ובירושלמי משמע דהלכה דכשר אלא שאינו מוליד, והנה הרמב"ן והרא"ש הקשו על הר"ת דבירושלמי מבואר דר"י בנו של ריב"ב מיירי בידי שמים דאמר שם אית תנא תנא פצוע דכה בידי שמים כשר ואית תנא תנא פסול, מאן דאמר כשר ר"י בנו של ריב"ב, ומ"ד פסול כרבנן, הרי להדי' דמחלוקתם בידי שמים: ב) וביש"ש מיישב שהרי סיום דברי הירושלמי א"ר אחא קומי ר' זעירא כולה כרבנן, פירוש דרבנן לא פסלי אלא בידי אדם, ואף לפי"ז אין ראי' מירושלמי הנ"ל, דיש לומר דרבנן מיירי בידי אדם, ור"י בנו של ריב"ב בידי שמים. אך כבר השיב ר"ת ע"ז.

דא"כ מאי איריא בעל ביצה אחת אפי' אין לו ביצה כלל יוכשר, בשלמא למה דס"ד דרבנן פליגי, י"ל דנקיט בעל ביצה אחת דאפי' הכי רבנן אוסרים, אך אם נאמר דרבנן בידי אדם ור"י בנו של ריב"ב בידי שמים ולא פליגי למה נקט בעל ביצה אחת, ע"כ דר"י בנו של ריב"ב מיירי בידי אדם עכ"ד היש"ש: ג) ולא נתבררו דבריו, דבשלמא אם הי' חכמים חולקים בהדיא על דינו של ריב"ב הי' מקום לומר דנקט ביצה אחת משום חכמים, אבל ז"א שאינו מבואר בדברי חכמים מחלוקת על ריב"ב, רק מדאמרי אפי' נפצע אחת מהם, ואף אם הי' ר"י בנו של ריב"ב אומר באין לו ביצה כלל, הי' מובן דחכמים אוסרים אפי' יש לו ביצה אחת, וא"כ כל הוכחת ר"ת מדנקט בעל ביצה אחת, ע"כ בידי אדם תסוב על הירושלמי, וגם עיקר פירושו דוחק דתחילה פירש ירושלמי בידי שמים ולבסוף בידי אדם, ובאמת מסיום דברי הירושלמי אין להעמיד יסוד, וכמה פירושים נאמרו בזה, ורמב"ן בספר הזכות פירש המסקנא פליגי במחמת חולי:

ד) אך לבי אומר לי דלר"ת הגירסא ירושלמי בחילוף, וזה מצוי מאוד בירושלמי שהקיע מחליף הגירסא ופעם ראיתי דלתוס' מוחלף הגירסא אף שהרמב"ן הביא הירושלמי כמו שהוא, ולפענ"ד הדין עם התוס' כמו שיבואר לפנינו בעז"ה, כתר לי זעיר] וכך צריך לכתוב, מאן דאמר פסול כר"י בנו של ריב"ב, מ"ד כשר כרבנן, והיינו משום דבהיתר בעל ביצה אחת כתבו הרא"ש והסמ"ג דיש לו רפואה ופעמים שמוליד, ובירושלמי משמע שכשר אלא שאינו מוליד עכ"ל, ונ"ל הפירוש הא שכתבו ופעמים שמוליד היינו אף בלא שנעשה לו רפואה אבל במה שיש לו רפואה לבד לא יועיל להכשיר, שהרי כל פצוע דכה יש לו רפואה כדאיתא בספרי ובירושלמי, וכן בגמ' דידן, ניקב פסול נסתם כשר, אבל קודם שנסתם פסול אף שיש לו סתימה, ואף הרא"ם שפירש ניקב פסול לענין הבנים, אבל הוא עצמו כשר, דכרות שפכה אין לו רפואה זה בגיד, אבל בביצים דהוא פצוע דכה לכ"ע פסול אף שיש לו רפואה ע"כ פעמים שמוליד בלא רפואה: ה) ויש לפרש דאף שרוב אין מולידין, כיון שרוב שאין מולידין יש להם רפואה וחוזרין ומולידין לא אזלינן בתר רוב, דומה למה שאמרו שחוטה אינה בטילה בנבילה שאפשר לנבילה שתיעשה שחוטה, ועיין ר"ן ע"ז בדין זוז"ג: ו) וסיום דברי הרא"ש וסמ"ג ובירושלמי משמע שכשר אלא שאינו מוליד [ולכאורה תמוה שאם אינו מוליד למה יוכשר אך] הפירוש דבמה שיש לו רפואה לבד כשר, אף שתאמר שאינו מוליד בלתי עשיית הרפואה, ולא דמי להא דניקב פסול אף דאפשר שיסתם.

משום דרפואה בעל ביצה אחת, אינו שיהי' לו עוד ביצה שני', דאיך יבראו לו הרופאים ביצה, אך שיתנו לו סמים לחזק כח התולדה שיוליד בביצה אחת, וע"כ אף שעדיין לא עשו לו הרפואה אין זה חסרון באיברי הולדה, רק בפנימיות כוחו וזה אינו פצוע דכה, שלא אסרה תורה אלא שחסר לו איברי הולדה, אבל בעל ביצה אינו חסר לו אבר שיכול להוליד בביצה אחת אם יהי' חזק בפנימיות:

ז) וקאמר בירושלמי דמחלוקת התנאים בפצוע דכה בידי שמים, תלוי במחלוקת רבנן ור"י בנו של ריב"ב, דלמ"ד בידי שמים פסול יקשה סריס חמה למה יוכשר, [ואם משום שיש לו רפואה, הלוא פצוע דכה יש לו רפואה ופסול, ועוד דמ"ש לענין יבום לא תשוב בר הקמת שם במה שיש לו רפואה] וע"כ משום שאינו חסר לו איברי הולדה, ומוכח כר"י בנו של ריב"ב, דבעל ביצה אחת כשר, דלא נחשב חסרון באיברי הולדה כנ"ל כשר, ומ"ד בידי שמים כשר, יש לומר דלעולם אף חסרון בפנימיות כוחו חשוב פצוע דכה, וסריס חמה דכשר משום שהוא בידי שמים, אבל חסרון בפנימיות חשוב פצוע דכה וכמ"ש תוס' סוטה בשם רש"י דשתה כוס עקרין חשוב פצוע דכה, ובעל ביצה אחת אף שנחשב חסרון בפנימיות פסול, ואמר ר' אחא כולה כרבנן, היינו מ"ד בידי שמים פסול, וע"כ היתר סריס חמה משום שאין לו חסרון רק בפנימיות, יכול לסבור כרבנן, והחילוק מובן דבעל ביצה אחת אין החסרון בפנימיות לבד שאלו הי' לו עוד ביצה, הי' יכול להוליד בכוחו של עכשיו, וזה וזה גורם שלא יוכל להוליד, ומ"מ אף דמסיק כולה כרבנן, היינו שיכולים כולם לסבור כרבנן, אבל זה פשוט שיכולים כולם לסבור כר"י בנו של ריב"ב, דאף מ"ד כשר אין לו ראי' דחסרון בפנימיות נחשב פצוע דכה, אלא שלדבריו אין ראי' לזה, מ"מ יכול להכשיר מסברא, ומעתה ניחא דלא יקשה דכאן המסקנא כולה כרבנן ושמואל אמר הלכה כר"י בנו של ריב"ב וכן ר"ת פסק כן, ולפמ"ש אתי שפיר: ח) והנה כתבתי דלתוס' הגירסא בירושלמי מהופך, אף שהרמב"ן והרא"ש העתיקו הגירסא כמו שהוא, בוא ואראך דוגמא, פרק ג' דשבועות ה"ז בנשבע שאוכל ככר זו שרפה והשליכה לים, למ"ד משום התראת ספק הא נמי התראת ספק למ"ד משום שאין בו מעשה, זה יש בו מעשה, והתוס' שבועות ד'.

כתבו להיפוך דחשוב התראת ודאי ואין בו מעשה, וע"כ גורסים בירושלמי להיפוך, אף שהרמב"ן במכות (ט"ז.) העתיק הירושלמי כמו שהוא לפנינו, ומלבד שהסברא כהתוס' דכיון ששורף ודאי לא יאכל והתראת ודאי על מה שאינו עושה עכשיו כיון שלא יאכלנו אח"כ שוב האיסור מה שאינו אוכל עכשיו, דמה"ט למ"ד התראת ספק שמה התראה חייב משום דשמא לא יאכל אח"כ מחוייב לאכול עכשיו, וע"כ ה"ה בזרקה לים חייב אף למ"ד לא שמה התראה, אבל מ"מ אין בו מעשה כיון שאין האיסור הזריקה, רק מה שאינו אוכל, ולא דמי לקונה חמץ בפסח דחשוב יש בו מעשה, אף שאין האיסור הקנין רק השהי', דמ"מ ע"י הקנין נעשה השהי', ואלמלא הקנין לא הי' השהי', אבל בזרק לים ולא אכל כיון שלא אכל אף בלא זריקה נעשה העבירה במה שלא אכל דאף בלא הזריקה הי' בידו שלא לאכול, הנה מסתבר כתוס', ועוד מוכח דחשוב אין בו מעשה מהא דפרק מי שמתו, דהא דמת מצוה דוחה מצוות פסח דשוא"ת שאני אף דבמה שמטמא עצמו למת מצוה לא יוכל לעשות פסח, והוא מבטל מצות פסח בידים ואעפ"כ חשוב אין בו מעשה, והוא מטעם שכתבתי דכיון שמטמא עצמו ואינו עושה פסח, הנה ביטול המצוה במה שאינו עושה אף אם לא הי' מטמא עצמו:

ט) ולדעת הרמב"ן י"ל לפמ"ש הריטב"א פ"ג דמכות בניקף דחשוב יש בו מעשה משום דמסייעא אף דבעלמא מסייע אין בו ממש, כיון דאף בלא מעשה איכא לאו במעשה כל דהוא לוקה, ה"נ יש לחלק דווקא לענין ללקות בלאו מהני מעשה דהשלכה, אבל בנדחה מפני כבוד הבריות כיון דבלא מעשה אין איסור כלל שנדחה מפני כבוד הבריות לא מהני מעשה דמטמא עצמו, כן י"ל לגירסת הירושלמי שלפנינו, ומ"מ מבואר שהתוס' מחמת סברתם החליפו הגירסא או שהי' לפניהם הגירסא להיפוך, כן י"ל בנ"ד דמסתברא לי' לר"ת דר"י ברי' דריב"ב בידי אדם, דאי בידי שמים מאי איריא בעל ביצה אחת, ע"כ גרס' בירושלמי להיפוך והירושלמי מתפרש בטוב לפענ"ד: י) והנה לפמ"ש בטעם ר"י ברי' דריב"ב לדעת הירושלמי משום שאם יתחזק כח תולדתו ע"י סמים יוכל להוליד באיברים שיש לו, נוכל לומר שגם רש"י שפירש משום שלא אסרה תורה אלא פצוע דך וכרות מפרש כר"ת דמיירי בידי אדם, וא"ת הא כרות ממש הוא, מ"מ כיון שאין מניעת הולדה רק מחמת שלא נתנו לו הסמים וחסר לו כח התולדה בפנימיותו אין זה פצוע דך וכרות שהחסרון מפאת איברים החיצונים לבד. יא) והנה הרמב"ם שפסק המשקה כוס עקרין אינו חייב מלקות מן התורה, והה"מ כתב שכן משמע בסוגיא דשבת, ולפי ראות עינינו אדרבא משמע להיפוך, ומצאתי שהקשו כן עליו האחרונים, אך לפמ"ש הוכיח כן מר"י ברי' דריב"ב דמשום דהחסרון בפנימיותו לא חשוב פצוע דך וכרות, ה"ה דלא חשוב מעוך נתוק וכרות, ומת"ק אין ראי' להיפוך, די"ל שאני הכא שהחסרון גם בחיצוניותו וזוז"ג כמו שמסיק בירושלמי כולה כרבנן דמ"ד פצוע דכה בידי שמים פסול, וע"כ הכשר סריס חמה משום שהחסרון רק בפנימיותו יכולים לסבור כרבנן וכנ"ל, והוא מסייע לפירוש ר"ת דמחלוקתם בידי אדם אלא שהרמב"ם פסק כת"ק.

יב) ובזה מדוקדק לשון הירושלמי, מ"ד כשר ר"י בנו של ריב"ב ומ"ד פסול כרבנן, ואינו מובן למה בדרבנן כתב כף הדמיון, אך לפמ"ש בשיטת התוס' שהגירסא מהופך ניחא, דמ"ד פסול ע"כ ר"י בנו של ריב"ב הוא דאי רבנן כיון שסוברים פצוע דכה בפנימיות חשוב פצוע דכה, ע"כ הותר סריס חמה משום דבידי שמים, אך מ"ד כשר אין ראי' דרבנן הוא, דיש לומר אף ר"י בנו של ריב"ב ס"ל בידי שמים כשר מסברא, אך מסתמא כרבים ס"ל כיון דלשיטתי' אין ראי' מסריס חמה: יא) ולענין הלכה אף שהאוסרין הם בה"ג ורמב"ם ורמב"ן ורשב"א ורא"ה וריטב"א והה"מ, לעומת זה המתירין ר"ש הזקן ור"ת והראב"ד ור"י וסמ"ג וספר התרומה, וריא"ז שהביא דברי ר"ת ולא חלק עליו, והאגודה, ואננו רוב מנין ובנין לאסור כמ"ש הרמ"א, וכבר כתב כן בתשו' בית אפרים חלק אהע"ז סי' ב', ומ"מ לענין דינא מי יכניס עצמו להכריע בין אבות העולם, והדבר ספק: יד) והנה בענין ספק פצוע דכה העלו האחרונים להתיר כמו ספק ממזר ומעלה ביוחסין דרבנן לא שייך בפצוע דכה דאינו פסול יוחסין רק פסול הגוף, ואף בענין ספיקא דדינא יש להביא ראי' מבכורות (נ"ח:) במחלוקת אם אחד באלול ר"ה למעשר בהמה או אחד בתשרי, הי' לו ה' באב ה' באלול ה' בתשרי נוטל אחת מן האלולין ודאב ודתשרי פטורין, מאי אמרת לצרפו לגורן אחר עשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק, הנה דגם ספיקא דדינא חשוב עשירי ספק, ה"נ חשוב פצוע דכה ספק, וכן הא דמקיל בערלה בא"י הלכה כמותו בחו"ל דכתב הר"ן משום דספק פערלה בחוץ לארץ מותר:

טו) אך יש לחלק, דהנה מה שהתורה התירה ספק ממזר, היינו דכיון שאינו יודע אין כאן איסור כלל, ובזה ודאי יש לחלק בין ספק דמציאות, לספק אם זה אסרה תורה, וכעין שחלקו התוס' בפרק ספק אכל ובפרק כלל גדול, החילוק בין מתעסק לשוגג, דשוגג היינו שיודע המעשה כמות שהיא אך אינו יודע אם זה אסרה התורה, ומתעסק היינו ששגג במציאות, שאלו הי' המעשה כמו שחשב הי' באמת מותר, וא"כ ה"נ בספק ממזר שהתירה התורה משום שאינו יודע בבירור שהוא ממזר, וכן בהא דבכורות אף שהוא ספיקא דדינא, היינו שהספק נצמח מהדין, מ"מ נעשה מזה ספק דמציאות, שאינו יודע אם הוא עשירי, אבל בנחסר לו ביצה אחת את"ל שהוא אסור, הנה הוא יודע מניאות זה שאסרה תורה, רק שאינו יודע אם התורה אסרתו, וזה דומה לשגג בדין דלא חשוב מתעסק: טז) ואין לדחות מהא דכתבו הפוסקים להתיר נטע רבעי בחו"ל משום דשמא הלכה כמ"ד כרם רבעי, ואינו ספק דמציאות רק ספק דין, בשלמא בצלף דמחלוקת אם הוא אילן, הוה ספק דמציאות, דהתורה אסרה ערלה באילן, והוא אינו יודע אם הוא אילן, והיא ספק דמציאות מכח הדין, ודומה להא דבכורות הנ"ל, אבל הא דנטע רבעי הוא ספק דין לבד, דיש ליישב דהלמ"מ בערלה בח"ל הי' כל שחשוב ערלה בא"י, יאסור גם בחו"ל, וע"כ כשאינו יודע שחשוב ערלה בא"י חשוב ספק דמציאות, דזה מציאות האיסור שאסרה הלכה בח"ל, ואם הי' משכחת שהי' מחלוקת בחוץ לארץ לבד באמת לא הי' נחשב ספק ערלה והי' אסור, וזה מאמר הש"ס קידושין (ל"ט כל האומר אין ערלה בחו"ל וכו' ולכאירה מה הרעש הזה כיון שאין יודעין שאסור אין איסור, כהא דספיק לי ואנא איכול, אך הוא הדבר דכיון שידע שאסור בא"י, רק שמסופק אם אסור בחו"ל שוב הוי ספק בדין ולא במציאות ואסור:

יז) נשוב לנ"ד דהוי ספק דדינא, מ"מ י"ל לפמ"ש התוס' בשם ר"ת דבעל ביצה אחת מוליד ולא נתקלקלו כלי הולדה, והתורה אסרה כו' שנתקלקלו כלי הולדה שוב הוי ספק דמציאות ומותר, אך לפי הירושלמי דאינו מוליד ומותר, ויש אוסרין מכיון שאינו מוליד הוי ספק בדין אי אפשר להתיר נגד בה"ג וסייעתו מחמת ספק פצוע דכה, דזה הוי ספק בדין, ואף שכתבנו טעם הירושלמי משום דיש לו רפואה וחשוב חסרון בפנימיות, מ"מ הא ת"ק אוסר, וכתבנו הטעם משום דמה שנחסר לו ביצה ג"כ גורם איסור, והרי הרמב"ן בס' הזכות דקי"ל כת"ק אף דירושלמי מיקל, והוי ספיקא דדינא גמור אם אסרה תורה זה וזה גורם או לא: יח) אך לפמ"ש הראב"ד בס' הזכות דהא דחזינן שכמה בנ"א כורתין ביצה אחת ומולידין, היינו אם כורתין השמאלית וע"כ אם יש לו הימין הוי ספק במציאות, ובזה מצאנו טוב טעם למקילים דווקא ביש לו הימנית אף דהמקילים מקילים בשניהם שכתבו רק טוב ליזהר לחתוך השמאלית אם אפשר, ולפמ"ש הדבר נכון מאוד, דבאמת להמתירין אין חילוק, אך לדידן דמספקא לן הלכתא כמאן ואין מקילים רק משום ספק פצוע דכה אין להקל רק ביש לו הימין, דבזה הוי ספק במציאות כנ"ל ודו"ק:

יט) והנה בנ"ד דחסר הימנית לכאורה אין היתר, אך משום שהי' בו רקבון בשר מאוד שחשוב כחסר, והכלל בשר שהרופא גורדו, כאלו אינו ואף את"ל שחסרון בפנים לא שמי' חסרון, בזה אפשר שגם בצדדי הביצה הי' רקבון בשר, ונמצא לפי מה שהסכימו האחרונים דע"י חולי חשוב בידי שמים, ומה שעשה הרופא אח"כ לא חשיב שהוא סרסו, שכבר הי' מסורס ועומד, אך יש לדמותו למסרס אחר מסרס שחייב אך יש לחלק שהרי מבואר בש"ס דהמסרס את הזקן שבלא"ה אינו ראוי להוליד פטור, ודווקא מסרס את הסריס חייב, כן מבואר בסוגיא שם, ויש לומר כיון דבידי שמים לא חשוב פצוע דכה, המפצע את הפצוע בידי שמים לא חשוב לגבי איסור פצוע דכה רק כמפצע את הזקן, למה דס"ד דזקן אינו חשוב ראוי להוליד, די"ל דלא חשוב מפצע כי היכי דלא חשוב מסרס לענין איסור סריס, דמה לי אינו ראוי להוליד מה לי פצוע בידי שמים כיון דזה וזה לא חשוב פצוע דכה, ודווקא לענין איסור סריס אף המסרס את הסריס בידי שמים חשוב מסרס אחר מסרס, דאפשר אם הי' משכחת לה שיעשה סריס בידי שמים הי' חייב, אלא דזה הוי שני הפכים בנושא אחד, מ"מ חשוב גם סריס בידי שמים סריס לענין איסור זה והוי מסרס אחר מסרס, אבל לענין איסור פצוע דכה, כיון שביצה אחת חסרה ולא הי' יכול להוליד על ידה לא חשוב שסרסו אדם, וכבר דיברו מזה האחרונים, ויסודם מהיש"ש, אך ראיתי בבית אפרים שמדמהו למסרס אחר מסרס, אלא שהוא כתב דהתם גזה"כ ולפענ"ד יש לחלק ג"כ כמ"ש, ואף שזה אינו היתר ברור, יש לעשות ס"ס שמא כר"ת ושמא חשוב ספק פצוע דכה: ב) ובענין ע"י חולי אם חשוב בידי אדם, הסכמת אחרונים להתיר, וכת"ר כתב ליישב סתירת דברי רש"י, שהרא"ש הוכיח שדעתו ע"י חולי חשוב בידי אדם אדם, הקשו עליו מרש"י כ':

ותירץ כבודו דרש"י דף כ' בסריס אדם דווקא היינו שתה כוס עקרין לפי שיטתו שכתבו התוס' בסוטה בשמו, ובזה ע"י חולי חשוב בידי שמים, הנה אף שדברים אלו כתובים בס' צ"צ סי'. ט"ז סעיף ה', מ"מ פשרה הוא זו, הגם שכתב ליתן טעם בזה ג"כ, משום דע"י חולי בפנימיות כוחו, יש לו רפואה, אינני מבין כי מאחר שפצוע דכה יש לו רפואה ואעפ"כ פסול, א"כ את"ל דסריס בפנימיות כוחו חשוב ג"כ פצוע דכה, מה בכך שיש לו רפואה, מ"מ בעיקר הדין העלו האחרונים דחשוב בידי שמים, שוב ראיתי בחת"ס סי' י"ז התיר ממש בנידון זה: הק' אברהם. סימן כא ב"ה יום ב' פינחס תרנ"ה לפ"ק פה סאכטשאב. שוכ"ט לכבוד הרבנים המאורות הגדולים המפורסמים בי דיינא רבה דק"ק קראקא. יקרתכם הגיעני נידון שאלתכם באחד שיש לו ריעותא בגיד וקראו לרופא מומחה יהודי לבודקו וראה שיש לו נקב באמצע הגיד בתחתיתו והוא למעלה מן העטרה גם כנגד עליונו ודרך שם הוא מטיל מימיו, ועוד לו נקב ברחוק ערך אורך שעורה הנקב הזה סובב לפי האמה באופן שיש קצת הפסק בין שני הנקבים, ובמקום ההפסק ההוא אין שום גובתא רק בשר שוה, כי הגובתא של המ"ר כלה עם הנקב שבאמצע הגיד, והרופא הראה שהכניס מחט הנקרא "זאנדע" בנקב ההוא שאין הנקב מלמטה למעלה לצד הראש רק הולך בשיפוע לאורך הגיד לצד הגוף עד שברור בדעתו שהוא יורה כחץ ואינו שותת ויוכל להוליד. רק זה ברור ומוחלט בדעתו שאין זה מתולדה רק נעשה לו בילדותו ע"י שנכרך לו חוט או משיחה סביב הגיד בחוזק עד שמחמת זה נכרת קצת מן הגובתא של מ"ר ונשאר קצת מן הגובחא לצד ראש פי האמה, גם זאת ראה שהבשר שבין שני הנקבים נוטה קצת למראה בלאה, גם רופא אחר ראה מכבר שהנקב אינו באמצע רק מן הצד, ואביו העיד כי זוכר הוא שבילדותו בהיותו בן שנה כרכו לו חוט בגידו בתוך משחק הילדים: