שו״ת אבני נזר – אבן העזר – סימן יח

סימן יח בענין הנ"ל, תשובה לביאלא א) אהובי אבי, תשובתך הגיעני ואף שבגוף ההיתר הסכמת אך יען שלא השוית עמי בטעם עוד לא התרתיו, הנה כתבת דגם בפצוע דכה יש לאסור ספיקו מדרבנן משום מעלת יוחסין אם תנשא אשתו לכהן אחר שימות, ולדידי אין בזה חשש כיון דספק פצוע דכה דומה לספק ערלה בחו"ל ספיק לי ואנא איכול, כיון שלא ידע אפי' באמת הוא פצוע דכה אין אין ולא פסלה מן הכהונה: ב) אשר הקשית עלי מנ"ל דספק ממזר דומה לספק ערלה בחו"ל, חילא דידי מדאמרינן בגמ' משפחה שנטמעה נטמעה, ופירש"י יניחום בספיקן והם טהורים לעתיד לבוא, ומשמע מדברי הפוסקים ומדברי הר"ן דאפי' מי שיודע בבירור פסולו אינו רשאי לגלות, ואיך יניחום לעבור איסור תורה בקום ועשה וכל ישראל ערבים זה לזה מה"ת (ומה"ט כל המצות אם יצא מוציא, ובתוס' ר"ה (כ"ח:) כיון דאי מתרמי ציבורא אחרינא תקע להו חשיב זמני'] כדאיתא בסוטה, אלא ודאי דמי שאינו יודע אין כאן איסור, וזה שרמז רש"י באומרו יניחום בספיקן, והיינו מדהתירה תורה ספק ממזר:

נ) מה שהבאת ראי' מדברי הרמב"ם בתשו' שלמד ספיקא דאורייתא לקולא מספק ממזר, הנה באמת קשה להביא ראי' מדברים אלו אשר הראשונים דחוהו בשתי ידים, הרשב"א פרק עשרה יוחסין והר"ן פ"ק דקידושין, ולדידי קשה טובא ג"כ עליו דא"כ למה הוצרך רבא לומר טעם על האיסור דרבנן בספק ממזר משום מעלת יוחסין הלוא כל ספק תורה רבנן אסרוהו, ואם סובר הרמב"ם דעיקר היתר בספק ממזר ומיני' למד כל איסורי תורה במה מצינו, וע"כ בדבר שהתירה תורה בפירוש לא הי' חכמים אוסרים לולי מעלת יוחסין, מלבד שאין זה דרך חכמים שאחר הש"ס ללמוד בי"ג מדות, הלוא הם שני כתובים הבאים כאחד ספק קהל, ספק ממזר, ועכ"פ הרי מפורש בש"ס שספק ממזר יש לו היתר יותר דהוצרך למעלת יוחסין, וא"כ אין לדמות שאר ספיקות לספק ממזר: ד) ואם באנו ליישב דברי הרמב"ם יהי' עוד ראי' לדברינו, וכבר כתבנו דמה שאין מחוייב לגלות ספק ממזרים הוא מדהתירה תורה ספק ממזר מוכח דכל זמן שאינו ידוע אין כאן איסור כלל, וע"ז הוקשה להרמב"ם ואימא כולה להכי הוא דאתי ואין איסור אלא ליודע אבל מי שאינו יודע שום ספק אין איסור, ונפקא מינה שאין ב"ד חייבים להפרישו ולא שום אדם משום ערבות, אבל מי שיודע שהוא ספק מנ"ל להתיר כיון דספיקא מה"ת לחומרא וכשהוא יודע מהספק הרי ידע מהאיסור ומזה למד הרמב"ם דספיקא לקולא בכל מקום רק חכמים החמירו שמא יפגע באיסור, אבל בממזר שהתורה התירה כל שאינו יודע, וכיון דספיקא לקולא, א"כ למה אסרוהו חכמים, ע"כ הוצרך רבא לומר משום מעלת יוחסין, וכ"כ החת"ס דספק ממזר הוא מותר יותר מספק ערלה בחו"ל:

ה) מה שכתבתי דכיון שדומה לספק ערלה בחו"ל שוב מותר אפי' ברוב לאיסור כמו ערלה בחו"ל, וע"ז הקשית מנ"ל כיון דרוב כודאי ובערלה כך נאמרה הלכה, ולדעתי אין לומר כך נאמרה הלכה במה דלא איתמר בש"ס, והא מילתא בטעמא תליא דכמו ביטול ברוב איתא בבכורות (כ"ב.) בלוקח ציר מע"ה משיקו במים והוא טהור ממנ"פ אי רובא ציר בטלו ברובא ואמרינן עלה לקדירה מצא מין את מינו וניעור דמיעוט מים שבציר טמאה המים שבקדירה, [וכן הוא בריש מקוואות] וניעור, אף דלכאורה הא בטל ברובא וטהור ואיך יטמא, אלא דלא אמרינן ביטול ברוב אלא במקום דאפי' בלעדי הביטול יהי' הרוב היפוך המיעוט, אבל בציר בלעדי הביטול כולו טמא ואין כאן ביטול, וכן בנדה (כ"ג.) תרווד רקב שנפל לתוכו עפר כל שהו ר"ש מטהר ואמרינן שם כסבור ר"ש סופו כתחילתו דבר אחר נעשה לו גנגלין, ולכאורה יתבטל העפר כל שהו ברוב הרי כולו רקב ואין כאן גנגלין, וע"כ כיון דבלא הביטול כולו טהור אין כאן ביטול, וה"נ לענין רוב בעלמא לא אזלינן בתרי' אלא במקום שמבלעדי הרוב הרי הרוב היפוך למיעוט, אבל בספק ערלה בלא דין רוב אין כאן רוב לאיסור, דאפי' באמת ערלה כיון שאנחנו לא נדע אין איסור, נמצא שאין כאן רוב לאיסור כלל, דרוב בעלמא וביטול ברוב מחד קרא דאחרי רבים להטות נפקא כמו שפירש"י חולין (צ"ח:): ו) מה שהקשית עלי דא"כ למה לא השמיענו הרמב"ם דין ספק פצוע דכה וכתב רק פצוע דכה בספק קהל, תמיהני אטו הרמב"ם כותב כל הדינים ואם הי' הרמב"ם בא להשמיענו דין פצוע דכה בספק קהל הי' מקום להקשות, אבל הרמב"ם בא להשמיענו דין שתוקי שהפצוע דכה לאו בקדושתי' קאי ומותר בו, וממילא נלמוד דין פצוע דכה בספק קהל:

ז) מ"ש דפצוע דכה בספק קהל מותר יותר דגלי קרא דלא מקרי קהל ה', הם דברי החת"ס שרמזתי להם שלא הבנתם כלל, דמה ראי' מדהתירה תורה ספק קהל בממזר כיון דהתם ספק ממזר מותר ובפצוע דכה אמרת דספק אסור אא"כ נאמר משום מיגו וע"ז פלפלתי בתשובתי כמבואר שם. ח) מ"ש דבשני פסוקים דהוי רק סמוכין לא אמרינן אין סמוכין למחצה, השיב הרב ר' יואב יהושע א"כ מה הקשו התוס' פרק אלו עוברין דנשים יחייבו בציצית דכל שישנו בלא תלבש שעטנז ישנו בגדילים תעשה לך, הא קמן דאף דאצטריך הסמוכין לכלאים בציצית דרשינן נמי מיני' מילי אוחרי, וכ"כ בס' שושנת העמקים כלל א': ט) מה שכתבת דווקא לענין קהל ה' דרשינן מה קהל ה' האמור בממזר קהל ודאי וכו' אבל בפצוע דכה ספק לא שמענו, אינני מבין כלל למה לא נאמר ג"כ מה ממזר ודאי אף פ"ד ודאי, ואם אתה דורש קהל קהל לגז"ש הגם שלא משמע כן מדבריך] הנה אנכי לא קבלתי גז"ש זו, ואין אדם דן גז"ש מעצמו: י) מ"ש דא"כ אף אשת אביו יהי' מותר ספק א"כ בכל מקום שילמוד דבר אחד נלמוד כל התורה זה מזה וזה מזה בסמוכין וזה אי אפשר, וכ"ש לר"י דשאר פסוקים לא מוכח ולא מופנה: יא) על היתר שלך שהאוסרין אוסרין רק מספק שמא לפי טבעו לא יוכל להוליד בביצה אחת, וע"ז פלפלת בחכמה להוכיח זה, הנה ראית בעצמך דברי הראשונים שאמרו צא חזור כו' ומה שכתבת כיון שהרופאים אומרים שמוליד, הנה הם יאמרו כי רופאי אליל המה ולא ישגיחו ברופאים במקום שהלכה מכחשת כמ"ש הרמב"ם לענין טריפות:

בנך הדוש"ת הק' אברהם סימן יט לביאלא שנית בענין הנ"ל א) אהובי אבי תשובתך הגיעני, והנני להשיבך על קצת דבריך מ"ש דמעלה עשו ביוחסין, דמשום מעלת יוחסין גזרינן אטו ודאי, אבל לא לחוש לספק שהתורה התירה, הנה מהרי"ק בתשו' כתב בהא דאמרינן פרק האשה שהלך מכדי הא והא דאורייתא מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת, דהיינו דווקא במה שחששו חכמים לאיסור תורה, אבל בגזירה גזרו יותר באיסור כרת, והנה זה היפוך דבריך: ב) מה שהשגת על הראי' שהבאתי ממשפחה שנטמעה, דמדברי שאר פוסקים, לבד הר"ן, משמע דווקא בספק, ואפי' להר"ן מוישב צרף ומטהר ילפינן לה שהרי אפי' בנתינים ובעבדים לא יגלה אלי', אלמא דלאו מהתירא דספק ממזר אתיא, יפה השגת, ומ"מ מדכתב הר"ן ומיהו אפשר שראוי לגלותה לצנועין כדי שלא ידבקו בהם אעפ"י שאם הי' נדבקין בהם בלא ידיעה לא הי' איסור כלל, ואי מוישב מצרף ומטהר לבד ילפינן לה, לא למדנו אלא שאינו מחוייב ולא רשאי לגלות, אבל לא הותר להנדבקין עצמם, אלא ודאי אהתירא דממזר ספק סמיך:

ב) והנה מדברי הרמב"ם שהתיר פצוע דכה בשתוקי [והסכימו הש"ש והחת"ס והנל"ש בעל הפלאה] דאף דאיכא תרתי דסתרי בביאה אחת מותר, ע"כ דכיון שאינו יודע אין איסור, ואם לא כן אין שום טעם לדבר, וכן לשון מהרי"ט דכי שרי רחמנא ספק ממזר לגמרי שריי' מתורת ודאי ולא מתורת ספק, וכן מוכח בתוס' יבמות (ט"ז) דספק ממזר מותר מטעם ודאי, ולא קשה פליאת מהרש"ל, וכ"כ האבני מלואים סי' ד' סקי"ג בכוונתם עיי"ש, וכדברים אלו משמע בש"ס נדה (כ"ח) טומטום ואנדרוגינוס שראו לובן ואודם כאחד, שורפין עליהם התרומה אבל אין חייבין על ביאת מקדש דכתיב מזכר עד נקבה תשלחו זכר ודאי נקבה ודאית, ולא טומטום ואנדרוגינוס, וכן פסק הרמב"ם דאף אחרים שנגעו בלובן ואודם שלהם כאחד פטורים מביאת המקדש עיי"ש, הרי דבמקום דממעט קרא ספק אפי' הוא תרתי דסתרי במעשה אחת פטור וע"כ אפי' באמת איסור כיון שהוא אינו יודע אין איסור:

ד) ואין לומר כיון דהתם לא ממעט לי' אלא מקרבן וכרת, ובספק בלא"ה פטור, דאין אשם תלוי אלא בחטאת קבועה וקרא למה לי, אלא ודאי קרא אתי להיכי דאיכא תרתי דסתרי, אבל בלא הכרח אין לנו לומר דאפי' תרתי דסתרי מותר, חדא דהיא גופי' קשיא, דילמא קרא אתי להתיר ספק לכתחילה, ואטו כרת נזכר בהאי קרא, ועיין מנחות (צ"ה) מבואר דממעטינן מהקישא להתיר ביאת מקדש בטומאה לכתחילה, וכן בשלהי עירובין במכניס שרץ למקדש מפורש ברש"י ותוס' דמה"ת מותר לכתחילה, (ועיין רש"י פסחים (ס"ז:) ובצל"ח השיג שם על רש"י וכתב פירוש אחר, ונעלם ממנו ש"ס דמנחות הנ"ל, ומה שהקשה על רש"י, לק"מ דהא איתקש קודש למקדש, וכן מוכח ברמב"ם פ"א מהלכות מטמא משכב ומושב דטומטום ואנדרוגינוס פטורים בלובן ואודם אם אכלו קודש, הגם שאין פסוק רק על מקדש ועוד דהא נ"מ לענין כרת וקרבן ברה"י דספק טמא, ואין לומר דטומאת ראי' לא ילפינן מסוטה דנ"מ לענין אחרים שנגעו, וכן הם עצמם שנגעו לדעת הראב"ד בהשגות, אלא ודאי כל שמיעטה התורה מיתורא ספק, אין הפירוש שאינו מחוייב לחוש לספק, שהמיעוט מעין הפסוק וכמו שגוף האיסור שאמרה תורה אינו ענין חומרת ספק כן ההיתר:

ה) ובספק טומאה ברה"ר י"ל שאינו אלא ששופטין שהוא טהור, דדווקא ברה"י אמרה תורה להחמיר בספק, אבל ברה"ר ניקל, והכלל שבזה דנין שהוא כך ובזה שהוא כך, אבל במקום שנכתב איסור בתורה, ומיעוט ספק, ודאי מתורת ודאי נתמעט, ובאמת גם בספק טומאה ברה"ר אין ראי', כי הסוגיא דסוף פ"ב דשבועות פירשו התוס' משום חזקת טהרה, משמע דס"ל דאין טהור משום ספק ברה"ר דהוי דבר שאי אפשר להיות בשבילין עצמם שנטהר אותם, ומה שהבאת מדעת הרמב"ם דספיקא דאורייתא בכל מקום לקולא, ואם באמת איסור אסור אף שאינו יודע, הא ודאי לא מכרעא, שהרי מקרא מלא הוא ששוגג חייב חטאת, הרי שאסור אף שלא ידע ואין זה דומה למקום שנכתב בתורה יתור להתיר ספק:

ו) והנה ראיתי לדבר בדין טומטום שראה לובן ואודם דפטור, אם אין איסור מה"ת, או דילמא דרק מכרת פטור, והנה מצד הסברא ודאי מותר מה"ת אפי' לכתחלה, דאטו כרת כתיב בהאי קרא, מחוץ למחנה תשלחו כתיב, וממעט מהיקש שלא יצטרך לשלח, וכמו בהקישא דר"א במנחות (צ"ה:) הנ"ל, וראיתי בביאור זרע אברהם לספרי פ' נשא שכתב דרק מכרת מיעטי' אבל לאיסור לא גרע מכלים, ואני שמעתי ולא אבין, שהרי אפי' איש דעלמא שנגע בלובן ואודם של טומטום פטור, וא"כ אין ה"נ דכלים שנגעו בלובן ואודם יהי' מותר להכניסם לכתחילה, גם אין לומר דלענין איסור ילפינן בקו"ח מתרומה, ודווקא לענין כרת וקרבן אין ללמוד מתרומה, דבתרומה ליכא כרת וקרבן, ודיו לבא מן הדין להיות כנדון, ועי' בתוס' שבועות (ל"א:) בד"ה מההוא דאדרבה ניליף תרומה בקו"ח ממקדש וקדשים להתיר, דהא בתרומה ליכא קרא לאיסורא אלא דליכא קרא להתיר, אלא ודאי אין ללמדו בקו"ח דמה לתרומה שכן אסור לזרים וחייב מיתה, תאמר בקדשים שמותר לזרים, ואפי' ק"ק אין בזרות דידי' חיוב מיתה, ע"כ נ"ל שבאמת מותר מה"ת, ומעלה דרבנן בעלמא לאוסרו לכתחילה:

ז ובזה נ"ל ליישב שיטת הרמב"ם שפסק טומטום פטור מראי' משום שהוא ספק נקבה, ותמה הלח"מ שהוא היפוך ש"ס ערוך בחגיגה דקרא אתי לאפי' ביציו בחוץ, גם תמיהת המל"מ דלמה לי משום שהוא ספק אשה תיפוק לי' משום דהו"ל ערל, דאם זכר ערל הוא ופטור מן הראי', ובתוס' נתעוררו בזה דהא דאצטריך למעוטי טומטום ואנדרוגינוס כרבנן אתיא, דלרע"ק בלא"ה פטור משום דהוי ערל ולפענ"ד נראה ליישב הכל, דכי היכי דטומאה הבא מחמת זכר דהיינו לובן כשהוא ספק פטור, ומותר מן התורה על ביאת מקדש מקרא דלזכר, כמו כן ערלות דהוא בזכר לבד כשהוא ספק זכר, אין איסור בביאת מקדש, דבנדה שם אמרינן, אי הכי בשאר טומאות נמי ליפטרו ומשני אמר קרא לזכר בטומאה הפורשת מן הזכר, וערלות מן הזכר הוא, ולא עדיף ערל מטמא דאתי מיתורא דקרא דאיש איש לרבות הערל כטמא, וע"כ אף דממנ"פ אם אשה פטור הראי', ואם זכר הרי ערל הוא, הוא דומה לראה לובן ואודם כאחד, מעתה מיושב מה שלא הביא דין ביציו מבחוץ, דבזה פשיטא שפטור מן הראי' כיון דערל ודאי, וע"כ קרא לאו להכי אתא וברייתא כרבנן, ע"כ איצטריך למעוטי ביציו מבחוץ] כדברי התוס', והנה לפי זה מוכח מרמב"ם ג"כ דראה לובן ואודם כאחד מותר לכתחילה מה"ת, וא"כ ראי' הנ"ל קמה וגם נצבה, אולם בלא זה ג"כ מוכח דאפי' לענין כרת נ"מ בדיעבד לפטור הנוגע בלובן ברה"י כנ"ל:

ח) והנה יש מקום עיון בירושלמי פ"ק דחגיגה דאפלגו התם חזקי' ור"י עם ר' אושעיא בטומטום שנקרע ביום שני ונמצא זכר, דחזקי' ור"י אומרים כולן תשלומין דראשון הפטור בראשון פטור בשני ועיי"ש דמדמי לה לגר שנתגייר בשני, או טמא שנטהר ביום שני ור' הושעי' סובר כל ז' חובה, ור' יוסה מחלק ואומר תמן ראוי הוא קריעה הוא שגרמה, ברם הכא הטמא עצמו אינו ראוי עיי"ש כל הסוגיא, ועיי"ש פירוש הק"ע ופנ"מ בדברי ר"י, ופירושיהם אינו מתקבל בלישנא דר' יוסה: ט) והנה מתחילת דברי ירושלמי מוכח ודאי הי' פטור ואפי' באמת זכר הוא, דאי רק מטעם, ספק הרי כשנקרע אגלאי מילתא למפרע דמתחלה בר חיובא הוה, ודומה להא דתנן ביבמות פרק החולץ (מ"א:) הספיקות חולצות ולא מתייבמות, ושם הטעם משום דאם יבוא אלי' ויאמר דהא קידש בת חליצה ויבום [ואין זה דומה להא דב"ב היכא דאינו ראוי לקריאה מחמת ספק חשוב אינו ראוי, דשאני התם דמצוה בקריאה, והיכי דראוי חשבינן לי' כאלו קרא, בזה אמרינן כיון דאינו יכול לקרות מחמת ספק לא מהני, וכן פסח שנתערבו העורות קודם זריקה ונמצא יבלת באחד מהם חייבין לעשות פסח שני כיון דבעינן שיאכל, משא"כ ביבמה דבעינן רק שתהא מחוייבת ביבום] וכן בגיטין פרק השולח (מ"ב:) בענין מעוכב גט שחרור אם יבא אלי' ויאמר כו' קנין כספו קרינן בי' וכהנה רבות בש"ס, גם אין לומר דהש"ס ירושלמי ס"ל כש"ס דידן דאפי' ביציו מבחוץ וידוע שהוא זכר פטור, דא"כ מה השיב ר' יוסה תמן ראוי הוא קריעה הוא שגרמה, הלא הקריעה עשתה החיוב כמו הטהרה, ומה שפירש בעל ק"ע משום שבידו הי' לקרוע, אין זה במשמעות לשון ירושלמי קריעה הוא שגרמה, גם פירוש פני משה דאגלאי מלתא למפרע שבר חיובא הי' אינו במשמע, דא"כ הקריעה אף גרם אינו:

י) אולם פירוש דברי ר' יוסה עפ"י דברי התוס' במתני' דחגיגה בחל יום ראשון בשבת אי לב"ש מקריב בשני אף שלא הי' ראוי בראשון כיון שהאדם ראוי והפטור מחמת הזמן עיי"ש, וה"נ כיון שהי' זכר האדם הי' ראוי רק מחמת חסרון ידיעה הי' פטור, הרי דבר אחר גרם לו לפטור, [ועי' רשב"א ריש יבמות דהיכי דדבר אחר גרם לפטור מיבום לא חשוב אינו עולה ליבום] ואינו בעצם האדם, וזה שאמר קריעה שגרמה שאין מה שהוא סתום תחלה עצם הפטור, והקריעה עצם החיוב, שהרי אף תחלה אם הי' נודע שהוא זכר הי' מביא אף שסתום [כיון דאם יבא אלי' ויאמר שזכר הוא מביא] ואין הפטור רק מחמת חסרון ידיעתינו והסתימה גורם שלא נדע והקריעה גורם שנדע, וע"כ אף שהסתימה והקריעה בעצם האדם לית לן בה. כיון שאינו אלא גורם אל הידיעה: יא) והנה לפי פירוש זה מוכח מירושלמי ג"כ דמה שמיעטה התורה ספק אפי' באמת הוא באופן החיוב פטור מתורת ודאי כיון שהוא אינו יודע, דזה אין סברא לומר דאמוראי קמאי פליגי עם ר' יוסה בביציו מבחוץ דת"ק סובר ביציו בחוץ ג"כ פטור ור' יוסה סובר חייב, דא"כ יפלגו בכה"ג, ואין לנו לחדש פלוגתא בירושלמי שלא נזכר, ובודאי הירושלמי סובר כהרמב"ם דפטור טומטום משום ספק אשה, הנה לפענ"ד נתברר פרט הזה בעז"ה: יב) ובענין מה שכתבתי דכיון דספק ממזר מותר מתורת ודאי, שוב לא אזלינן בתר רוב כמו ערלה בחו"ל, ודחית דילמא שם כך נאמרה הלכה, ואני השבתי דבטעמא תליא מלתא, והבאתי הדמיון מבכורות ומנדה, וכפי הנראה הסכמת בזה, האומנם כי יש לחלק בין הנושאים, דהתם לולא הביטול אין כאן רוב טהרה שמתבטל בו הטומאה, וכן להיפוך בתחווד רקב.

אבל הכא שהרוב הוא שהמעשה כך הי', מ"מ אפי' תימא דלא אזלינן בתר רוב ויהי' מותר, עכ"פ איכא רוב שכך הי' המעשה, ממילא אין כאן ספק ואסור, מ"מ כיון שמצינו בספק ערלה שני הקולות יחד ספיק לי ואנא איכול וגם שאפי' רוב לאיסור מותר, יש לומר דהא בהא תליא וכסברתי שהתורה אמרה אחרי רבים להטות, היינו כשיש צד אחד זכאי אחד חייב, או אחד אסור אחד מותר, אז הרוב מטה הקו המשקל לצד אחד, משא"כ אם בלא הטי' אין כאן ספק, והדין ברור: יג) ומצאתי עוד דמיון כיוצא בזה בתוס' עירובין (מ"ו.) בענין הלכה כמאן דמיקל באבל אפי' ביחיד במקום רבים, וכתבו התוס' דאפי' ביום ראשון שהוא מה"ת, ואינו מובן הסברא, אך לפי דברינו ניחא, דהנה בנזיר (מ"ט.) דאי כתב (רחמנא) לאביו הי"א היינו דלא מטמא לי' משום דחזקה בעלמא, ואינו מובן דממנ"פ אם אינו אביו אינו כהן, וכבר הקשה כן חכם אחד להרשב"א ז"ל בתשובה סי' כ"ז, אולם לפמ"ש הרמב"ם דענין שהכהן מטמא לקרובים הוא דמצוות אבילות דוחה הטומאה, וכיון דקי"ל באבל לקולא, א"כ באביו דספק הו"א דניזיל לקולא ואפי' באמת אביו כיון שהוא אינו יודע, וכמו בלא נודע לו שמת דלא חל אבילות עליו, ה"ה באינו יודע שהוא אביו, וע"כ לא שייך לומר ממנ"פ, דשמא באמת אביו והוא כהן מוזהר על הטומאה ומ"מ האבילות לא חל עליו, ואינו דוחה טומאה, וזה סברת התוס' כיון דבאבל אפי' באמת הוא לצד החומר אינו חייב עליו, ע"כ לא אזלינן בתר רוב וכסברתי הנ"ל: יד) מה שכתבת דהלימוד מלא יבוא הוא גז"ש, כל שכן דמסייעת לי שהדבר פשוט בכל הש"ס אין גז"ש למחצה, ועיין בתוס' זבחים (נ'.) בד"ה דכ"ע, ובלי ספק אגב שיטפא כתבת דבר זה: בנך הדוש"ת הק' אברהם. סימן כ ב"ה אור ליום ועש"ק ויק"פ במחובר תרנ"ג לפ"ק סאכשטאב.