שו״ת אבני נזר – אבן העזר – סימן א, קטע 8

ה) אך בנ"ד שלא קיבלו העדות בפני' רק ששלחו אחרי' ולא באה, יש מקום עיון, והנה דעת הרא"ש ב"ק (קי"ב:) דאף במקום אונס אין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד רק בשלחו אליו ולא בא דאז הוא פושע. אבל הרשב"א שם דעתו כהראב"ד דבמקום אונס שהי' הוא או עדים חולים מקבלים עדות שלא בפני בע"ד, והוקשה לו התורה אמרה והועד בבעליו ותירץ דעיקר קרא גבי שור דהוא כדיני נפשות דכמיתת הבעלים כך מיתת השור, ובדיני ממונות אסמכתא בעלמא מדרבנן ובמקום אונס לא תקנו, אבל הרא"ש בתשו' הובא בב"י סי' ל"ח ז"ל אבל אם הי' חולה כו' ושלחו לו ולא בא כיון דאיכא הפסד לתובע והתרו בו ולא בא הפקיעו ממונו עכ"ל, ומשמע דהני תרתי פלוגתא חדא נינהו, דמשום דס"ל לרא"ש דרק מטעם הפקר ב"ד, והתינח בפשע הנתבע, אבל לא פשע למה יפקיעו ממונו. אבל הרשב"א ס"ל דרק מדרבנן ולא תקנו אלא באפשר לקבל בפני בע"ד: ו)והנה בדבר איסור כמו נידון דידן להרשב"א בשלחו לו לא תקנו ומקבלין, אך להרא"ש לא מצינו שתקנו רק בממון משום הפקר ב"ד אבל לא באיסור, אך הנה הרמ"א בחו"מ סי' כ"ח פסק דבאונס לבד אף שלא שלחו אחריו מקבלין, משמע דס"ל כהרשב"א דמדרבנן ובמקום אונס לא תקנו, וא"כ גם באיסור מקבלין:

ז) אך הב"ש סי' י"א ס"ק ט"ז שגם באיסור אף בדיעבד לא מהני, וע"כ דהא דאין מקבלין מדאורייתא, דאי מדרבנן האיך יכולים חכמים להפקיע איסור תורה בקום ועשה, ולכאורה י"ל משום דקבלת עדות צריך ב"ד ואפי' בהודאות והלוואות דסגי ביחיד מומחה לא מהני הקבלת עדות רק בג' כמ"ש הרמב"ם והמחבר סי' ג', ממילא מדאורייתא צריך סמוכין, וה"ה בדבר שבערוה דאף דהוא הוראה כשאר הוראות, מ"מ הקבלת עדות צריך מה"ת סמוכין ואנן הדיוטות אנן רק מדרבנן שלייחותייהו עבדינן, והם אמרו דשלא בפני בע"ד לא מהני, א"כ מותרת ממנ"פ מדאורייתא משום דהדיוטות אנן ומדרבנן שלא בפני בע"ד:

ח) ובהכי ניחא שהרמ"א סי י"א העתיק מתשו' הרא"ש דאין לקבל עדות שלא בפני' ושלא בפני בעלה, ומ"ש הרא"ש שאפי' בדיעבד אין לדון עפ"י אותה עדות לא העתיק, משום דהרמ"א לטעמי' בחו"מ ס' ג' פסק כהרא"ש שיחיד מומחה מקבל העדות, וה"ה בדבר שבערוה כיון שיכול להורות בה מקבל העדות ולא בעי סמוכין אפי' מה"ת, ובסי' כ"ח פסק כרשב"א דבאונס מקבלין, משמע שאינו רק מדרבנן, וא"כ אי אפשר לבטל העדות בדיעבד להתירה לבעלה, והרא"ש בתשובה דמשמע דס"ל שמה"ת, מדהוצרך לומר דבפשע הפקירו ממונו ע"כ פסק דאפי' בדיעבד לא מהני, וב"ש אפשר פסק כש"ך בחו"מ סי' ג' דפוסק כרמב"ם ומחבר דקבלת עדות צריך ב"ד, ממילא מה"ת בעינן סמוכין ומדרבנן הא אמרינן דשלא בפני בע"ד לא מהני, אך הרמ"א לשיטתו ע"כ לא ס"ל כלל לבטל העדות דיעבד ע"כ לא העתיק דברי רא"ש רק לענין לכתחילה, ואף שבתשו' רמ"א סי' י"ב כתב לבטל העדות אף דיעבד, היינו משום דשם הי' רק עידי כיעור וכתבו טור ורי"ו דאף לדעת הר"מ ביש לה בנים לא נאסרת בכיעור, וכן פסק הרמ"א סי' י"א, ע"כ דהאיסור רק מדרבנן, דמדאורייתא לא שייך לחלק בבנים, וכיון דמדרבנן שוב לא מהני שלא בפני בע"ד ובאמת לשון רמ"א בתשו' משמע שפוסק לגמרי כרא"ש, מ"מ דעת רמ"א בפסקיו נ"ל כמ"ש: ט) והנה לפמ"ש דעת רמ"א שאנו נגררין אחריו דהא דאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד בממון וה"ה לאסור אשה על בעלה [דלהני מילי שיש חילוק בין דיני ממונות לדיני נפשות מן התורה עדות אשה כדיני ממונות דמיא כמ"ש רמ"א בתשו' סי' י"ב] מדרבנן, וא"כ מהני שלחו אחרי' ולא באה כמו בממון, שוב ראיתי בתשו' רעק"א סי' צ"ט כ"כ דלדעת הרא"ש שאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד דאורייתא, לא מהני באיסורא שלחו אחריו ולא בא:

י)ולענין אם קי"ל כהרא"ש דמה"ת או כהרשב"א דמדרבנן, נחלקו בזה הגאונים שדעת הגאון מו"ה צבי מגלוגא שם סי' ק"ד, דלדידן דקי"ל דבאונס לבד מקבלין ע"כ דמדרבנן והוא כמ"ש. והגאון רעק"א סי' ק"ה חולק עליו, די"ל דמדאורייתא ואעפ"כ תקנו חכמים לקבל באונס, ולפענ"ד כמ"ש שהרי מפורש כן ברשב"א שהוקשה לו איך מקבלין באונס, [ותירץ דמדרבן] ובהרא"ש לא מצינו בזה מחלוקת, דאף שסובר דמה"ת הא סובר דאין מקבלין אלא אם כן שלחו אחריו ולא בא דפשע, וא"כ מהני שלחו ולא באה כדעת הנוב"י: יא) גם מה שהעיר כת"ר מהרשב"א ח"ד סי' כ' דלענין להתיר לו שתי נשים מקבלין עדות שלא בפני' נכון כמו שאבאר, אך אשר תמה על הנוב"י מדוע לא העיר מדברי הרשב"א, אין זה תימה כי קודם שנדפס זה איזה שנים לא הי' בנמצא אף אחד בעיר ואפשר כי בזמן נוב"י לא הי' עוד נדפס כלל, אך מלבד זה חילוק גדול בין הא דהרשב"א לנ"ד, דהתם במעידים בפני' שנתגרשה דלהתירה לעלמא ודאי נאמנים שאין זה לחייבה רק שלענין היתר לישא אחרת תרצה לומר שאין נאמנים ושמא לא נתגרשה והיא יודעת שלא נתגרשה ואסורה להנשא לאחר והרי יש לו אשה ואסור לישא אחרת, ע"ז אמר הרשב"א דאין זה לדון בינו ובין האשה אלא להעיד לעצמו, אבל במעידין על האשה שזינתה להתיר לו לישא אחרת מחמת שאסורה לו, וכיון שלאוסרה אין נאמנים ממילא אסור לישא אחרת:

יב) אך יש להביא ראי' מדברי הנמק"י פ"ב דכתובות בעדים שבאו לפסול עידי השטר שלא בפניהם, נהי דלפסול עידי שטר אין נאמנים מ"מ לא מגבינין בי' כבשטרא מעליא שמ"מ מעידים על השטר שהוא פסול והוי תרי ותרי, וכן כתב בתשו' רמ"א סי' י"ב, הנה דאף שפסול השטר נצמת מכח פסול העדים ולגבי העדים אין נאמנים לגבי השטר חשובים עדים, ה"נ אף שהיתר לישא נצמת מחמת איסור שלה ולגבי האיסור אין נאמנים לגבי היתר דידי' חשובים עדים ונאמנים, ובמק"א הארכתי בפרט זה, ובאיסור שתי נשים בזמה"ז יש לסמוך על הנמק"י והרמ"א בזה: יג) אך גוף העדות שראו גידול בטן וכבודו כתב בשם הנוב"י שזה נחשב רק כיעור, ובאמת בנ"ד עוד גרוע מנידון הנוב"י דשם הי' המעשה שאחר שני ימים ראו בטנה כשאר בנ"א וזה לאות שתחילה היתה מעוברת ואח"כ ילדה, אבל לולי זאת אין גידול בטן ראי' שכמה אנשים ונשים שמחמת חולי בטנם גדול, ועובדא ידענא באשה אחת שהי' בטנה גדול מחמת חולי, ונשים שלא ידעו מזה שאלו אותה באיזה חודש מחדשי עיבור עומדת: יד) ומ"ש מעלתו שדומה לשלח ואחוי מאחר שאמרו כן בעוד בטנה גדול, אינו דמיון כלל, דהתם הטעם משום שעוד בידו לברר מחויב לברר, אבל אם אחר כך אי אפשר לברר חזר הדין שאחד אינו נאמן אי משום דעבידא לגלויי לא משקרי אינשי, ע"כ העד שאומר שיודע שבע"מ הוא ודאי אומר אמת כיון שאם ישלח את בגדיו אם אינו בע"מ יתפס בשקרו, משא"כ בנ"ד שהעדים עצמם אינם יודעים, רק מחמת גידול בטן, אך בצירוף הקלא דלא פסיק ועוד כמה דברים מכוערים [לא פרטו מה המה] ובריחתה יש לדונה כמו כיעור, אך בלא מאה רבנים לפענ"ד אין להתירה כנ"ל, בכל זאת אם אין לה בנים יפרטו הדברים מכוערים מה המה ואתיישב בה עוד:

הק' אברהם סימן טו כרב אחד שאלה בתולה אחת עזבה את בית אבי' והלכה לבית נכרים, וביקשה ולא מצאתה, ולא נודע מקומה אי', ואחר היותה בבית הנכרים הלכה לה לבית מועדם. אשר שמה יושבים כל בתולות אשר ימאנו בדרך עולם ולא תהי' לאיש, וטרם עבר עלי' המים נתנו אותה לשומר אשר לא יתעולל בה איש, ונשמע הדבר לאבי' ולקחה אותה משם, כי לא עבר עלי' הכוס והתחתן אותה לכהן: תשובה א) הנה השאלה נחלקת לשנים, א', מה שנייחדה בבית הנכרי, אם נדמה לשבוי', וניחוש שמא אנסה הנכרי, ב', כיון שרצתה להמיר, אם נאמר שתשודה על כל התורה, ושמא זינתה ברצון, ונבאר חלק הא':

ב) בכתובות (י"ג) ראוה מדברת עם אחד ואמרו לה מה טיבו של איש זה איש פלוני וכהן הוא, ר"ג ור"א אומרים נאמנת ר' יהושע אומר לא מפי' אנו חיין אלא הרי זו בחזקת בעולה לנתין ולממזר עד שתביא ראי' לדברי', ובגמ' מאי מדברת זעירי אמר נסתרה ורב אסי אמר נבעלה וכו', א"ל ר"פ לאביי לזעירי דאמר נסתרה ואמר ר' יהושע לא מהימנא הא אמר רב מלקין על היחוד ואין אוסרין על היחוד לימא דלא כר' יהושע, אפי' תימא ר"י מעלה עשו ביוחסין, ופירש"י ואין אוסרים", אשה על בעלה בשביל יחוד בעלמא, לימא דלא כר"י דמשום יחוד מחזקינן לה בנבעלת, ביוחסין' בכהונה, ושם בגמ' מתיבי זו עדות שהאשה כשרה לה ור' יהושע אומר אינה נאמנת, אמר להם ר"י אי אתם מודים בשבוי' שנשבית ויש לה עדים שנשבית והיא אומרת טהורה אני אינה נאמנת, אמרו לו אבל, ומה הפרש בין זו לזו, לזו יש עדים ולזו אין עדים, אמר להם אף לזו יש עדים, שהרי כריסה בין שיני', אמרו לו רוב נכרים פרוצים בעריות, אמר להם אין אפטרופוט לעריות, מה קאמר להו ומה קמהדרי לי', ה"ק לי' השבתוני על המעוברת מה תשיבוני על המדברת, אמר להם מדברת היינו שבוי', אמרו לו שאני שבוי' דרוב נכרים פרוצים בעריות, א"ל הני נמי כיון דאיסתתר אין אפטרופוס לעריות, קתני מיהא תרתי מדברת ומעוברת תיובתא דרב אסי תיובתא, עד כאן:

ג) והנה צריך להבין הש"ס לימא רב דאמר אין אוסרין על היחוד דלא כר"י והא ר' יהושע לאו באומרת לא נבעלתי, אלא שטוענת איש פלוני כהן הוא, ואי לא נבעלה מה נ"מ אם כהן אם ממזר, וכן הוא ריש פ"ב דקאמר בשלמא לזעירי דאמר מדברת נסתרה מיגו דאי בעיא אמרה לא נבעלתי וקאמרה נבעלתי ולכשר נבעלתי מהימנא, הרי להדיא דמתני' במודית שנבעלה, ואי קושיית הש"ס דע"כ ר"י ס"ל באומרת לא נבעלתי אינה נאמנת דאי נאמנת באומרת לכשר נבעלתי תהי' נאמנת במינו, ליתא דהא פליג בהא דמשארסתני נאנסתי אע"ג דאית לה מיגו דמוכת עץ, מיהו לדעת התוס' רפ"ב בד"ה התם שור שחוט לפניך, דבמיגו גמורה מודה ר' יהושע, ודווקא בהא דמשארסתני נאנסתי דבין אמרה כך בין אמרה מוכת עץ אני אינה נאמנת, ניחא קושיית הש"ס. דע"כ גם באומרת לא נבעלתי אסורה, דאל"כ גם באומרת לכשר נבעלתי תהי' נאמנת במיגו, אך לפירש"י שם בהא דמודה ר' יהושע באומר שדה זו של אביך היתה ולקחתי' הימנו נאמן משום דלא תבעו, במיגו דאי בעי שתיק, אבל אם תבעו אינו נאמן במיגו, קשה מאי מקשה אדרב, ובתוד"ה ואין הניחו זאת בצ"ע [ובאמת קשה לי על דבריהם, דלפי שיטתם דהני דשור שחוט ניחא כנ"לן]:

ד) ונראה ליישב, דהנה קשה עוד מה מקשה מדרב ולא מהא דהלכה רווחת בישראל אין האשה נאסרת על בעלה אלא על עסקי קינוי וסתירה, וכבר הקשו כן בתוס' ישנים, וליישב נראה, דהנה בהא דקיי"ל דאין מוציאין אשה מבעלה בעידי כיעור, צריכין להבין, שהרי בב"ב (ל"ג) בפלוגתא דרב ושמואל אם הולכין בממון אחר הרוב בעי לאוקמא כתנאי בפלוגתא דרב אחא ורבנן בגמל האוחר בין הגמלים, דסברוה דרובא וחזקה כי הדדי נינהו, לר' אחא דאמר בידוע שזה הרגו ומוציאין ממון בחזקה, גם ברובא מוציאין, ולרבנן גם ברוב אין מוציאין ודחי דרב אמר אפי' לת"ק דרובא עדיף מחזקה, ושמואל אמר אפי' לרב אחא דרובא גרוע מחזקה יע"ש, ומ"מ מבואר דפלוגתא דרב אחא ורבנן בגמל, דווקא לענין אם מוציאין ממון בחזקה, אבל בעלמא ודאי אזלינן בתר חזקה, וכמו פלוגתא דרב ושמואל ברוב דפליגי רק היכא דאיכא חזקת ממון כנגדו, וא"כ לאסור אשה על בעלה דליכא חזקת ממון כנגדו, רק חזקת היתר דהיא רק חזקה דמעיקרא ולכ"ע רובא עדיף, ה"ה אומדנא וחזקה דרב אחא דמהני, וא"כ מ"ש חזקה דכיעור, כעין רוכל יוצא וכו' וכה"ג שאר הוכחות דמוכיחות לזנות למה לא יועילו לאסור, ולמה סגרו חז"ל השער דאין נאסרת אלא על עסקי קינוי וסתירה, ושום אומדנא לא יועיל לאוסרה, ועוד לפי דברי תשו' מיי' סוף ספר נשים, הובא בד"מ סי' מ"ב ס"ק ד', בהא דהן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה ואזלינן בתר אומדנא, משום דאי אפשר לראות כמכחול בשפופרת, וע"כ סמכינן אאומדנא, וא"כ הוא הטעם לאסור אשה על בעלה באומדנא, וצ"ל משום שהוא טוענת טהורה אני, ולא מהני האומדנא לסלק ברי דידה:

ה) ובתוס' יבמות (כ"ד:) בהא דאין אשה נאסרת על בעלה בעידי כיעור, כתבו, והא דאיצטריך שפאי נחיה להנהו טעמי דאיתתא שריא, דאם איתא דעביד איסורא אירכוסי הוה מירכס, ואם איתא דעביד איסורא ניחא לי' דלימות, נראה לר"י דהתם באומרת טמאה אני, אבל באומרת טהורה אני שריא בלא הני טעמי דהתם עכ"ל, ש הסתפק בדבריהם בסתם, אי לישנא קמא עיקר באומרת טמאה אני, אבל סתמא בלא הני טעמא מותרת או תפוס לשון אחר דווקא באומרת טהורה אני שריא: ו) ומדברי התוס' כתובות (ס"ג:) שכתבו דהא דנדרים איירי דבתחילה ששאלה שתקה, ולבסוף אמרה דאינה טמאה ונתנה אמתלא על שתיקתה וע"ש, נראה דדווקא באומרת טהורה אני לא נאסרה בכיעור, וע"כ ניחא דלא מהני אמתלא שיהי' לה עוד נאמנות, כמבואר בתוס' יבמות (קי"ח) סוף ד"ה סד"א, יע"ש, ובמהרש"א דלא מהני אמתלא רק לעקור דברי' ראשונים והוי כסתם, אבל לא שיהי' לה עוד נאמנות בדבר עיי"ש היטב, וע"כ ניחא, כיון שתחילה שתקה הוי כהודאה ואף דבעלמא בדבר שבערוה שתיקה לאו כהודאה, שהרי באיסורין גזה"כ דשתיקה כהודאה, ועיין בתוס' קדושין (ס"ה:) בד"ה נטמאו טהרותיך שאמר לו העד בפניך נטמא, ומ"מ אי לאו דילפינן מאו הודע לא הוי אמרינן שתיקה כהודאה.

ואשתך זנתה בע"א ושותק קי"ל דאין דבר שבערוה פחות משנים, מ"מ הכא דמחמת הכיעור לבד נאסרת וצריך הכחשתה להתירה ודאי אם היתה מותרת היתה אומרת לברר היתירה, ולא היתה שותקת שתחשד באיסור, ודוקא בעלמא שאין לעד נאמנות כלל למה יצווח, ושתיקתו לאו כהודאה, אבל הכא דכל זמן דאינה אומרת טהורה אני אסורה, שפיר הוי שתיקתו הודאה, וכה"ג בחי' הרי"מ סוף פרק האומר בקידושין יע"ש וע"כ אפי' חזרה אח"כ ואמרה אמתלא, נהי דמהני אמתלא לבטל שתיקתה, מ"מ שוב אין לה נאמנות בדבר ונשארה באיסור מחמת הכיעור וכל זה לפי מה שכתבתי דאינה מותרת רק באומרת טהורה אני, אבל אם היתה מותרת בסתמא למה נאמר שתיקה כהודאה, וכ"ש כשאומרת אמתלא למה לא תהי' נאמנת, וע"כ הא דאינה נאסרת אלא בקינוי וסתירה באומרת טהורה אני:

ז)ולפי זה יש ליישב הקושיא מאות ג' דעיקר החילוק הש"ס בשור שחוט, דבאומר שדה זו של אביך היתה ולקחתיה הימנו הפה שאסר כו' דרק משום פיו אנו באים לדון שפיו הודה של אביך היתה, והרי הוא אומר לקחתי' וע"כ לשון המשנה הפה שאסר כו' דרק משום פיו אנו באים לדון ופיו אמר לקחתי', אבל במיגו דעלמא שאם לא הי' אומר לא כך ולא כך הי' הדין עם אחר רק שיהי' יכול לטעון, זה לא חשיב הפה שאסר, רק מיגו גרידא והא לא אמרינן לר' יהושע, וע"כ מקשה הש"ס מדרב דאמר אין אוסרין על היחוד על בעלה, כפירש"י דמשמע אפי' אינה אומרת טהורה אני אלא סתמא או שותקת, כהא דתוס' כתובות הנ"ל, אין אוסרין על בעלה, דאי אומרת טהורה אני, מאי איריא על היחוד, אפי' בכיעור כעין הא דרוכל יוצא אין אוסרין על בעלה, אלא ודאי רב בא לומר דאפי' בסתמא אין אוסרין, וא"כ הוה לי' מיגו דהפה שאסר דאף ר' יהושע מודה והא דפירש"י שאין אדם תובעו, דאי אדם תובעו, לר"ה ור"י דאמרי ברי ושמא ברי עדיף, הרי בלא טענתו הי' חבירו נאמן, והוה לי' מיגו גרידא ולא משום דהפה שאסר] וע"כ לא מקשה מהא דאין אוסרין אלא על עסקי קינוי וסתירה, דהתם ודאי באומרת טהורה אני, דבסתמא אפי' בכיעור אוסרין כנ"ל, רק באומרת טהורה אני, ובהא אף ר"י מודה,ומ"מ באומרת שנבעלה אלא לכשר נבעלהאינה נאמנת דמיגו גרידא לית ליה לר' יהושע:

ח) והנה בהא דמשני הש"ס מעלה עשו ביוחסין, דמשמע, דלכהונה אוסרין ביחוד, דעת הרשב"א בשטמ"ק דאשת כהן אוסרין ביחוד לר' יהושע, והכי מוכח בפרק אין מעמידין, ביאור דבריו, דאף דהתם הילכתא ולאו לר' יהושע לבד, היינו דהתם בנתייחדה עם גוי, דר' יהושע מדמה מדברת לשבוי', ור"ג השיב דשאני שבוי' דרוב נכרים כו' וא"כ מדברת עם גוי (היינו נתייחדה) גם ר"ג מודה דר"ג לא פליג אלא דשבו' שאני דרוב נכרים כו' והאי טעמא איכא במדברת עם גוי, אלא אי אמרת דלאסור על בעלה לא אמרינן מדברת היינו שבוי', א"כ גם נתייחדה עם גוי תה' מותרת, והרא"ה ס"ל דר"י לא עביד מעלה אלא לכתחילה שלא ישאנה כהן, אבל לא עביד מעלה להוציאה מבעלה ולדברי שניהם אפי' אומרת לא נבעלתי אסורה להשיאה לכהונה לכתחילה: ט) אבל בתוס' ישנים ובתוס' קידושין פ"א. ובשטמ"ק בשם הרא"ש דהא דמעלה עשו ביוחסין היינו באומרת לכשר נבעלתי, דעביד מעלה שלא להאמינה במיגו, אך לשיטת תוס' והרא"ש ההוא קשה הא דאמר ר' יהושע מדברת היינו שבוי' שע"כ לא דמי שהרי אמרת דנאמנת לומר לא נבעלתי משא"כ בשבוי', וכבר הוקשה כן להתוס' בד"ה השבתוני על המעוברת, ופר"י בדוחק יע"ש, אבל לפמ"ש קושיית הש"ס דרב אמר אין אוסרין על היחוד בסתמא. ובהא עביד מעלה ביוחסין דבסתמא לא תהי' נאמנת, ולא תקשי מהא דמדברת היינו שבוי', ובשבוי' אפי' אומרת טהורה אני אינה נאמנת, י"ל דלענין אם טענה לא נבעלתי טענת מדברת עדיפא, דבידה הי' שלא ליבעל לו ובטעמא דבידו מהני לענין נאמנות אפי' אין עתה בידו כדאיתא בפרק הניזקין, וע"כ במדברת נאמנת לומר לא נבעלתי משום בידה, אבל שבוי' שאין בידה שלא לאנסה אינה נאמנת, אך בסתמא מדברת היינו שבוי', וע"כ אינה נאמנת במיגו לר' יהושע דהוה מיגו גרידא. והא לית לי' לר' יהושע:

י) ולכאורה קשה על מ"ש, לחלק בין מדברת לשבוי' לענין נאמנות משום בידו, מהא דאשה שנחבשה בידי עכו"ם ע"י נפשות אסורה לבעלה, ודעת רש"י ותוס' והרבה פוסקים אפי' לבעלה ישראל, דשמא נתרצית כדי שלא יהרגנה, וכיון שבידה הי' שלא להתרצות תהי' נאמנת לומר לא נתרציתי או לא נבעלתי כלל, מאחר שבידה שלא להבעל ברצון, ואין לומר שמחמת אונס נפשות אין בידה שלא להתרצות, דא"כ אנוסה היא על הרצון ומותרת, כמו אשת ישראל שתחילתה באונס וסופה ברצון דמותרת משום דיצרא אלבשה ומוכרחת להתרצות, אלא ודאי בידה שלא לרצות, וא"כ תהי' נאמנת משום בידה: יא) אך י"ל לענין איסור סוטה שהוא דבר שבערוה ואין לע"א נאמנות בדבר שבערוה אפי' הי' בידו קודם, שהרי בעל שאמר גירשתי את אשתי למפרע אינו נאמן, אלא חכמים הקילו בשבוי' להאמין ע"א ואפי' עבד ושפחה, ולבע"ד ונוגע לא האמינו, אבל בשבוי' לכהונה דחייבי לאוין אינו דבר שבערוה, וכמו שהעלה השב שמעתתא שמפחחא ו' פרק ט"ו, ואני כתבתי בזה קונטרס מיוחד להוכיח זה בראיות ברורות, ומדינא ע"א נאמן באיסורין ואפי' נוגע, אלא משום דשבוי' קצת חזקה שנבעלה משום דרוב נכרים פרוצים בעריות, וכן לר' יהושע בנתייחדה משום דאין אפטרופוס לעריות והן הן עידי יחוד כו', ומ"מ במה שהי' בידה שנאמין באיסורין אפי' במקום חזקה, ה"נ נאמנת, ונ"מ לדידן דקיי"ל כר"ג בנתייחדה עם גוי נאמנת לומר לא נבעלתי: