שו״ת אבני נזר – אבן העזר – סימן א, קטע 9

יב) ובתשו' מהרי"ק שורש ק"ס חקר במה שדעת רוב פוסקים להתיר אשת כהן שנתייחדה עם גוי, דלכאורה קשה משמעתתא דראוה מדברת שהרי לר' יהושע מעלה עשו ביחוסי כהונה, ור"ג לא פליג אלא משום דשאני שבוי' שרוב נכרים פרוצים בעריות, אבל נתייחדה עם גוי אינו מחולק על ר' יהושע, ותירץ שני תירוצים, האחד דר"י נמי לא עביד מעלה אלא שלא להשיאה לכהונה אבל לא להוציא אשה מבעלה, והוא כשיטת הרא"ה הנ"ל, הב' דיש לחלק בין יחוד סתם דאין ראי' דעל דעת ניאוף איסתתר, בין דראוה מדברת שדיברה עמו מתחילה דברי תפלות ובהא אסרוה, והא דמקשה על רב מאין אוסרים על יחוד תירץ שני תירוצים, האחד דאפשר אין מלקין על היחוד אלא ברגלים לדבר שנתייחדה על דעת זנות, ובהא מפליג רב בין אוסרין למלקין, ש"מ דאפי' בכה"ג אין אוסרין, הב' דהוה לי' למימר מלקין על היחוד ואין אוסרין, למה לי' למימר תו על היחוד, לישנא יתירה לטפויי אתא, דאפי' נתייחדה על דעת זנות עיי"ש, והנה בהא דמלקין על היחוד לא מצאנו שום פוסק דמחלק בין יחוד ליחוד, ותירוץ לטפויי אתי דחוק מאוד, דהגמ' מקשה ועיקר הקושיא חסר מן הספר, ובתירוץ הראשון עדיין אינו מיושב לדעת כמה פוסקים המתירים ביחוד גם להנשא לכתחילה, ונפלאתי על המהרי"ק שלא הביא דברי התוס' בשני מקומות והרא"ש דדווקא שלא להאמינה במיגו עשו מעלה, ומ"מ גם לפירוש התוס' צריכין לדחוק כמ"ש התוס' בעצמם ופר"י בדוחק כו', אך לפמ"ש אתי שפיר הא דאפי' לכתחילה אין אוסרין לכהונה ביחוד דנאמנת כיון דבידה, ובאשת כהן אף דנאנסה אסורה עליו משום טומאה, וסוטה היא ודבר שבערוה היא ואינה נאמנת בדיעבד לא עביד ר"י מעלה כדברי הרא"ה:

יג') עוד אני תמה על מהרי"ק, , דלר"ג דמחלק בין מדברת לשבוי' משום דרוב נכרים פרוצים בעריות, החילוק הזה גם בנתייחדה עם נכרי, דנהי דהנכרי פרוץ בעריות, היא ישראלית ואינה פרוצה, ודווקא בשבוי' שמסורה בידו לעשות בה כחפצו, אף שהיא אינה פרוצה ואינה מתרצית, איני מועיל לה כלום, והוא בא עלי' באונס, ולר' יהושע דלא מחלק בין גוי לישראל וכיון שנתייחדה יצאה מחזקת כשרות, הוא מדמה מדברת לשבוי' דאף שאין בידו לאונסה, הלא גם היא יצאה מחזקת כשרות, וחיישינן לזינתה ברצון, אבל לר"ג דרק בגוי חייש, א"כ שפיר החילוק בין מדברת אפי' עם גוי לשבוי' ביד גוי, ועי' בתוס' ע"ז סד"ה ותו לא מידי: יד) ועדיין יש לחוש, שהרי אמר שמואל לרב יהודא הלכה כר"ג אפי' ברוב פסולים ואת לא תעביד עובדא עד דאיכא רוב כשרים, והיינו שלכתחילה לא תנשא עד דאיכא רוב כשרים, ולשיטת הפוסקים דר"ג ור' יהושע פליגי נמי באינה מודית שנבעלה, הא לכתחילה חיישינן לדר"ע, שאם תאמר באינה מודה לא חיישינן לדר"י, גם במודה למה ניחוש, הלא הפה שאסר הפה שהתיר ר' יהושע גופי' ס"ל. אלא ע"כ משום דס"ל גם באינה מודה שנבעלה אסורה. משא"כ לדידן דאיכא הפה שאסר, וכיון דלא עבדינן עובדא גם במדברת עד דאיכא רוב כשרים כמ"ש הרע"ב, ע"כ גם באינה מודית שנבטלה לא עבדים עובדא: טו) מיהו נראה בהא דרק לכתחילה לא עבדינן עובדא שוב סמכינן על שיטת התוס' הנ"ל דלא פליג ר' יהושע אלא במודית שנבעלה דמעלה עשו ביוחסין דלא נאמר מיגו, או לפמ"ש דבסתם חיישינן וליכא הפה שאסר רק מיגו, והא לא ס"ל לרי", אבל בטוענת שלא נבעלה גם ר' יהושע מודה שנאמנת, ובנידון דידן מסתמא טוענת שלא נבעלת כלל:

טז) ונשוב לחלק הב', משום שהלכה לבית הכומרים להמיר, יש חשש שמא זינתה ברצון, וברמ"א סי' ז' פסק בשנדרה להמיר וחזרה מותרת, והוא מדברי מהרי"ק שורש ק"ס ענף ב', ותוכן דבריו שם, דבתוס' כתבו דבפעם אחת לא נעשה מומר כ"ש בנדר להמיר לבד, ואף דרב אשי בסנהדרין באומר אלך ואעבוד חייב מיתה, מ"מ לא נעשה מומר בכך, ועוד הביא הא דישראל ההולך לתרפות בהליכה מומר לישא וליתן עמו דילמא הדר בי' אף שהלך לתרפות לעבוד עדיין לא הוחזק ואמרינן דילמא הדר בי', זה תוכן דבריו יעיי"ש באריכות, ודברים אלו קשיין, דמ"ש דבפעם אחת לא נעשה מומר, היינו דבפעם אחת לא הוחזק עוד, ואולי עבר באקראי, ולא יעבוד עוד, משא"כ זה שאמר שיעבוד לעולם, ועוד שעודנה בבית הכומרים, ובשעה זו ודאי חשודה על כל התורה, שהרי בשעה זו אומרת שרצונה לעבור על כל התורה, ומה שהביא ראי' מהא דישראל ההולך לתרפות ג"כ יש לדחות, דהתם אסור לישא וליתן עמו משום דאזיל ומודה ואיכא משום לא ישמע על פיך, וזה דווקא כשברור שאזיל ומודה תשוב על ידו, משא"כ בספק שמא יחזור, אף אם באמת לא חזר לא חשוב על ידו, דומה למה שאמרו בנזיקין דהיכי דלא ברי הזיקא חשוב גרמא בעלמא, ומ"מ עכ"פ ספק איכא שמא לא ישוב, ואבדה חזקת כשרותה, גם בחת"ס סי' כ"א חלק אהע"ז חלק א' פקפק על הא דמהרי"ק, אך המעיין במהרי"ק יראה שעיקר סמיכתו על מה שחזרה אח"כ דאיגלאי מילתא שמתחילה לא הי' ברור בעיני' להמיר והיתה מהרהרת תשובה, אך כל זה בחזרה בעצמה כמ"ש המעשה שם, וכן לשון הרמ"א וחזרה יש לפרש חזרה מעצמה, אבל בנ"ד שהחזירה אבי' שפיר יש לחוש לזינתה ברצון שאז היתה פרוצה כמו הגוים, ואפשר יותר, שהרי עזבה דת האמת לתאוות נפשה:

יז) אך ראיתי באו"ז סי' תשמ"ז בארוסה שהמירה באונס בגזירת שמד, והאריך שם לאוסרה לבעלה ישראל, ודימה אותה לאשה שנחבשה מחמת נפשות שאסורה לבעלה ישראל דמחמת אונס נפשות שמא נתרצית, ובסוף התשובה העלה להתיר ע"י בדיקה שעדיין בתולה היא, ולכאורה קשה למה לא מצאנו תקנה זו לשבוי': יח) ונראה ליישב,, דהנה צריך להבין הלא מותרת להבעל לו להציל עצמה, דהלא קרקע עולם היא, ואפשר ליישב עפ"י דברי מהרי"ק דאשת איש שסברה שמותרת לזנות מ"מ נאסרה לבעלה, דקרינא בה ומעלה בו מעל, וה"נ אף שמותרת נאסרה לבעלה, ולא חשוב כאנוסה מחמת מיתה, אלא שרוצין להמיתה אם לא תיבעל, דהמיתה בא לה מחמת שאינה רוצית להבעל, אבל לא כשרוצים להמיתה בלא זה והיא מצלת עצמה בביאה. וכיוצא בזה כתב הב"י סי' מ"ה י"ב דלא מקרי אונס אלא כשהאנס אומר תן לי קרקעך ואם לא אהרגך, דאז ודאי לא גמר ומקני, אלא אם כן נתן דמים, אבל אם האנס אינו תובע ממנו כלום אלא שרוצה להרגו, וזה נותן לו קרקעו כדי שיניחהו, ודאי שאף בלא דמים גמר ומקני עיי"ש, הרי דכיון שאין אנסו על מכירת הקרקע לאו אונס מקרי אלא רצון, וה"נ שאין אנסה על הביאה חשוב רצון ודו"ק:

יט) ובזה יתיישבו דברי הרמב"ם פ"ה מהלכות יסודי התורה, שבהלכה ד' כתב שכל מקום שנאמר יהרג ואל יעבור אם עבר ולא נהרג הרי זה חילל השם ועבר על לא תחללו, ואעפ"כ מפני שעבר באונס אין מלקין אותו, ואצ"ל שאין ממיתין אותו, ובהלכה ו' כתב ומתרפאין בכל איסור תורה במקום סכנה חוץ מע"ז וג"ע וש"ד שאפי' במקום סכנה אין מתרפאין בהן, ואם עבר ונתרפא עונשין אותו ב"ד עונש הראוי לו עכ"ל, והקשה במרכבת המשנה למה עונשין אותו כשנתרפא הלא אנוס הוא, ולפמ"ש ניחא דאין אונס אלא שמחמת זה בא לו המיתה, כמו שאנסו לעבוד ע"ז, אבל החולי אינו מסיבת מניעת הרפואה, והחולי בפני עצמו, והוא רוצה בזה כדי שיתרפא, ורצון הוא, ודומה למי שרוצין להורגו ועושה זאת כדי לפטור דרצון הוא: כ) אך צריך להבין מדוע לא הביא מהרי"ק ראי' לדינו מהא דע"י נפשות אסורה לבעלה, והוצרך להביא ראי' מדברי אגדה דכאשר אבדתי אבדתי, והרשב"א כתב דאין מתיישבין באגדה ועי' בזה בנוב"י] אשר ע"כ נראה דבאמת אסורה להמציא עצמה לביאה כדי להציל עצמה, דג"ע יהרג ואל יעבור ילפינן משפיכות דמים, ובשפיכת דמים דיהרג ואל יעבור כתב הר"ן בחי' לסנהדרין שאינו בדין להציל עצמו בדמים של חבירו, והיינו משום דכל זמן שאינו הורג האחר הורגין אותו, נמצא שבהריגתו הוא מציל, והוא רוצה בהריגת האחר כדי שיציל עצמו ואינו בדין, ודכוותי' בג"ע שאונסין אותו לבוא על הערוה, הרי בביאתו מציל עצמו, אבל אשה קרקע עולם היא במה שמוסרת עצמה לביאה ואינה מוחית בדבר, היא ניצלת, בין יבא עלי' האנס בין לא יבא, אבל נחבשה ע"י נפשות, הדבר בהיפוך שרוצין להורגה, והיא רוצית שיבוא עלי' כדי שלא יהרגנה ויאהבנה, והיא מצלת עצמה בג"ע ואסור:

כא) תוכן הדבר אין היתר קרקע עולם אלא בשאין רצונה בביאה, רק במסירת עצמה לביאה, [הן אמת דלכאורה קשה ע"ז מהא דתנן בתרומות (פרק ח' מי"ב) לסטים שאמרו תנו לנו אחת מכם ונטמאה ואם לאו הרי אנו מטמאין את כולכם יטמאו את כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל, ואף שאין מצילין עצמם במה שיטמאו אותה הלסטים רק במסירה לבד הרי דמסירה לבד לצורך הצלה אסור, ואיך מותר למסור עצמה ולעשות הכנות הצטרכות לביאה כדי להציל עצמה, ואפשר דמבירה לבד להלסטים הוא אביזרייהו דג"ע, כדאמרינן בב"ק (קי"ז.) במוסר כיון דאוקמי עליו מקלא קליא, משא"כ באשה המכינה עצמה, כיון שכל שעה בידה למחות לא הוי אביזרייהו דג"ע עד שבא עלי' ממש אשר זה אין רצונה כלל] אך עדיין קשה דגם בנחבשה ע"י נפשות אין רצונה במה שהיא נבעלת לו רק במה שהוא בעל אותה ונהנה ממנה, אבל לא במה שהיא נבעלת לו ונהנית ממנו, ודומה להא דאמרינן בפרק חביות (קמ"ה.) כבשים שסחטן למימיהן חייב חטאת לגופן מותר, ופירש"י בזה משום דבר שאין מתכוין, שאין מתכוין למים היוצאים, והוקשה לבעל הערוך הא פסיק רישי' הוא, והוכיח מזה בעל הערוך דפסיק רישי' דלא ניחא לי' מותר, הנה דאף שמתכוין לסחיטה, הואיל דסחיטה תרי מילי נכלל בה, הכבשים שממנו המים יוצאין, והמים שיוצאים חשוב דבר שאין מתכוין, ה"נ אף שמכוונת לביאה, הואיל דביאה תרי מילי נינהו, הבועל והנבעלת, והיא מכוונת לבועל ולא לנבעלת יהי' מותר, וצ"ל דפסיק רישי' חשוב בכל מקום כמתכוין כמבואר בתוס' בכמה מקומות, ומדברי הר"ן שכתב וז"ל דחיישינן שמא כדי למצוא חן בעיניו שלא יהרגנה היא מתרצית ומכינה ומייפה עצמה ברצון גמור עכ"ל, נראה דשמא רוצית שתהנה ממנו ותאהבנו וכמים הפנים לפנים יאהבנה וידבק בה, וגם זה נכון:

כב) ועפ"י זה זכינו לדעת קדושים דברי האו"ז דבבתולה שבוי' אין תקנה לבדקה אם היא בתולה דשמא אנסה שלא כדרכה, ובנחבשה ע"י נפשות אסורה לבעלה פשיטא דלא שייך תקנה זו, דשם בנשואה, אך בעובדא דאו"ז ארוסה בתולה שנחבשה ע"י נפשות אין לחוש בשלא כדרכה, דשוב הוי דבר שאין מתכוין חסר הסיום ואולי התיר ע"י בדיקת האו"ז, המגיה]: נאום הק' אברהם. סימן טז ב"ה יוס א' ויצא תרנ"ח לפ"ק פה סאכטשאב שוכ"ט לכבוד אהובי הרב הגדול החריף הבקי כש"ת מו"ה מרדכי מרקיל שלמה נ"י אבד"ק סאדנאק. על דבר האשה פנוי' שנתעברה בכפר ברחיים ושם אין קרובים ופסולי קהל, וגם בעיר אשר באים משם אל הרחיים רובם אין בהם מישראלית פסול לקהל, כי גוי הבא על בת ישראל הולד ישראל, והדבר פשוט שהוא מותר לקהל, דעדיף מתרי רובי, אך עתה שהזקין ולא ידענו אם נבדקה אמו ואמרה מפלוני ישראל נתעברתי שיצא הקול שממנו היא מעוברת] ויש לו בת ורצונה להנשא לכהן: תשובה א) לדעתי הדבר ברור שאם באנו לפסוק נכרי הבא על בת ישראל הולד פגום לכהונה, צריכין לומר דהיינו אם ילדה בת היא פגומה, אבל אם ילדה בן בת הבן כשירה לכהונה, והפוסקים שאין חילוק בין בת לבת הבן מוכרחין לפסוק שהולד כשר גם לכהונה, וכמ"ש הרשב"א דמוכח מדרב יבמות (מ"ה.) דלא רצה לתת בתו למי שאביו גוי ואמו ישראלית ושאלו לו למה כי הוא עצמו המכשיר, ולמה לא השיב שאינו רוצה להתערב בפסולי כהונה, אלא ודאי הפוסלים אינם פוסלים רק הבת אבל לא בת הבן:

ב) אך הרמב"ן מסיפק שמא לא קי"ל כרב, וכן מוכיחים מדאמר שם זיל איטמר, זיל גלי, ואם יסתיר הדבר אפשר שתנשא בתו לכהן, והרמב"ן מסופק דאפשר לא קי"ל כוותיי', מ"מ בש"ע סי' ז' שכתב רק בבת שלא תנשא לכהונה ולא הביא כלל דין בת הבן משמע דלא קי"ל כרמב"ן והרמב"ן יחיד הוא בזה, וכן כתב בס' עצי ארזים שהאחרונים לא הביאו דעת הרמב"ן: ג) מ"מ צריך להבין הטעם כיון דיליף שם מקו"ח מאלמנה לכה"ג שאין איסורה שוה בכל בנה פגום לכהונה זו שאיסורה שוה בכל אינו דין שבנה פגום, ניליף נמי לענין בת הבן, והנראה בזה דכיון שהבן הזה שנולד מגוי הבא על בת ישראל, ישראל גמור הוא כשאר ישראל ואין פסול כהונה עושה רושם בו כלל דבלאו פסול כהונה נמי אינו כהן אי אפשר שיפסל זרעו יען שבעצמו אין בו פסול, ולא דמי לחלל שמזרע אהרן הוא ואף אם עבד בלא הודע [ולדעת רמב"ם פ"ו מהלכות בית המקדש הלכה יוד אפי' בהודע] לא חילל ועבודתו כשירה, הנה שאף עכשיו כהן הוא וחללתו פוסלתו ע"כ הפסול נמשך בזרעו, משא"כ זה שבו אין שום פסול: ד) ויש מקום עיון לר' יהודה קידושין (ע"ז.) דאמר בת גר זכר כבת חלל זכר אף דבעצמו אין בו שום פסול, דבלא"ה אינו כהן ומותר לבוא בישראל כשאר ישראל, ואין לומר משום דגר מותר בממזרת היינו פסולו, דליתא דהא ר' יהודה ס"ל קידושין (ע"ב) דגר אסור בממזרת דקהל גרים אקרי קהל, ואפשר דגר שפסול לכמה דברים לדון את ישראל ולשומו על ישראל בשום מינוי זהו פסולו ושפיר זרעו הולך אחריו, משא"כ בזה שמקרב אחיך קרינא בי' הואיל ואמו מישראל כדאיתא בפרק החולץ אין מקום שיפסול זרעו:

ה) ועוד דכיון דקי"ל בת גר זכר כשירה אף שפסול לדון כו' שוב גם בגוי הבא על בת ישראל והוליד בן בתו כשירה לכהונה, דמה שיש בהבן חומרא הנ"ל לענין דייני חליצה וכדומה לד"נ אינו כדאי שיפסול בשביל זה את זרעו דזה דבר בפ"ע משום מה שאביו אינו ישראל ולא משום שבא מביאת איסור, ומה שבא מביאת איסור אינו עושה בו רושם כלל: ו) ויש לעיין גוי הבא על בת כהן והולד, בן, אם בת הבן כשר לכהונה, וספק שלי הוא מדאיתא בבכורות (מ"ז) לוי' שנתעברה מנכרי בנה פטור מחמש סלעים משום דמתיחס אחרי' לוי הוא, ולמ"ד מזהמין הולד לוי פסול מיקרי, ומשמע דלמ"ד אין מזהמין לוי כשר הוא, ובעי שם כהנת שנתעברה מנכרי מהו, ופשיט לי' כיון דנבעלה לגוי נעשית זרה עי"ש, ומבואר דנגרר אחר אמו אך שאמו אינה כהנת מאחר שנבעלה לגוי מ"מ לא גרעא משאר חללה וא"כ בנה כהן כחלל ואפשר שיפסול זרעו: ז) אך נראה דגם הא ליתא, דמה שנפסלת היא ובנה אינה חללית, דאין חלל אלא מאיסורי כהונה ואנן לא מצינו פסול זרע אלא בחלל דיליף בקידושין (ע"ז.) מדכתיב ולא יחלל זרעו מקיש זרעו לו, ומה שנפסל הבן מקו"ח דאלמנה לכה"ג אינו עושה בו רושם. דבלא"ה מיפסל מכהונה משום שאמו נבעלה לגוי:

ח) אך מה שיש להסתפק משום שיש בזה מחלוקת אם הולד הנולד מגוי ומישראלית, אם צריך גירות, ואם צריך גירות ולא נתגייר הרי בתו נולדה מגוי וישראלית ופסול לכהונה ומקור הדברים אם צריך גירות בקידושין (ס"ח:) בהא דאמר רבינא ש"מ בן בתך הבא מן הנכרי קרוי בנך לימא קסבר רבינא גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר ומשני נהי דכשר לא הוי ממזר לא הוי פסול מיקרי, ופירש"י לימא קסבר מדקרוי בנך דאתא לאשמעינן דלא שדינן לי' בתר גוי דנימא גוי הוא ואם נתגייר יהא מותר לבוא בקהל, מזה שמעינן דלמ"ד כשר היינו דשדינן לי' בתר גוי, אך תשובתו בצדו דהא משני נהי דכשר לא הוי ממזר לא הוי, ופירש"י דאף דשדינן לי' בתר ישראל מ"מ לא הוי ממזר משום דגמרינן מאשת אב שתופסין קידושין באחרת, הנה דאף דהולד כשר מ"מ בתר דידה שדינן: ט) ואף דלשון הש"ס פסול מקרי, וא"כ לכאורה יש לדקדק דלמ"ד כשר לא שדינן בתר דידה, ליתא דהא פירש"י פסול כשאר נולדים בעבירה מחייבי לאוין, והא קי"ל ביבמות (ע"ז) בת גר עמוני כשירה לכהונה, והנה בסוגיא דיבמות (מ"ה:) בטעם הולד כשר משום דנכרי ועבד לא תפסי בה קידושין כלל, משמע דא"צ גירות, שאם הי' צריך גירות ותחילה גוי הוא וע"כ הולד כשר לא הי' צריך לטעם דלא תפסי קידושין לאחריני, וכן משמע ממחלוקת הפוסקים אם הולד כשר לכהונה, ואי צריך גירות, הא גיורת פסולה לכהונה:

י) אך בתוס' יבמות (ט"ז:) בד"ה אמוראי בתוך הדיבור וז"ל דהתם מוכח דלא באו עליהם נכרי ועבד דאי באו עליהם אמאי כתמיהם טהורים, וליכא למימר משום דסברה דהולד כשר דבתר נכרי ועבד שדינן לי' עכ"ל, והיינו שדינם כנכרי ועבד ואין מטמאין בנדה *), והוא כס"ד דש"ס ס"פ האומר דאי בתר דידה שדינן לי' הולד ממזר, ואי כשר בתר דידי' שדינן לי' והוה לי' נכרי ועבד, ושם בגמ' א"ר יהודה גוי ועבד שקידש בת ישראל חוששין לקידושין שמא מעשרת השבטים הוא, ופירשו התוס' משום בנות שבאו עליהם נכרים, והקשו ע"ז דר' יהודה אית לי' בהחולץ נכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר, ותירצו הכא משמי' דר' אסי קאמר, הנה פשיטא להו ) (הגה"ה עי' רמב"ם פ"ד מהלכות איסורי ביאה דהבא על שפחת נדה בכרת, וכ"כ הרמב"ן בהלכות נדה שלו וכ"כ רמב"ם פ"א מהלכות מו"מ ה"ד ואחד גרים ועבדים ואחד ישראל מטמאים בנדה ובזיבה, ובכ"מ, שם רפ"ב דזבים הכל מטמאין בזיבה אף העבדים ומ"ש שמטמאין בנדה עכ"ל ולא כתב לנדה שום מקור דין וכפי הנראה ( דלמ"ד הולד כשר אין חוששין לקידושיהן דנכרים הם, וזה תימה דנהי דאפשר לומר כן כס"ד ס"פ האומר, מ"מ למה פשיטא להו, הא סוגיא דמאן דמכשיר משום ( תוס' סוברים להיפוך במ"ש דאי בתר עבד שדינן לי' ניחא אף אם בא עליהם עבד שיהי' כתמיהן טהורין, אך בנדה מעשה בשפחתו של ר' גמליאל לענין טומאת מעל"ע [מפורש דמטמא בנדה] ואין לומר דעברית היתה [ושפחה מדרבנן דמדרבנן הי' נוהגין יובל בבית שני כמ"ש רמב"ן פרק השולח] דהא עברית יוצאה בסימנים וקטנה אינה מטמא מעל"ע, ע"כ הגה"ה:( דלא תפסי קידושין לאחריני, ע"כ ס"ל דבתר דידה שדינן לי' ומ"מ כשר משום דלא דמי לאשת אב: