שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 36

דאין דישה אלא בגידולי קרקע ואפילו בחלזונות הרבה דמברר הדם מבין החלזונות שמפסיקין בין דם זה לדם זה פטור: ג) ועל זה הקשה כבוד תורתו דכיון דלר"י דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב מחויב אפילו אינו מכינו לברירה הדר קושיא לדוכתא מכתובות. שהרי הרמב"ם פוסק מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב ומחויב אפי' אינו מכינו לברירה. לא ידענא מה קושיא דאטו משום דרמב"ם פוסק כר"י אינו יכול להיות הסוגיא אליבא דר' שמעון. ואם כוונתו כיון דסוגיא אזלא כר"ש היה לו לפסוק כמותו דהיינו שיקול הדעת כמו שכתב הרי"ף פרק שבועת הדיינין. הלא גדולה מזה רבא דהוא בתרא ומרא דכולה תלמודא כר"ש סבירא לי'. ואף על פי כן דוחהו הרמב"ם ז"ל מהלכה. ואם יקשה דהרמב"ם פסק מותר לבעול לכתחילה בשבת. גם הא לא תברא. דיש לומר משום דסבירא לי' להנאת עצמו צריך ומותר משום דבר שאינו מתכוין [אך לפי זה יש לומר כדעת הגהת אשר"י דאין היתר אלא אם כן מתכוון לבעול בהטי'. ויש לעיין בזה. אך אף אם תאמר כן אינו קושיא על רמב"ם ז"ל דיש לומר רמב"ם נמי כהגהת אשר"י סבירא לי' והעתיק לשון הגמרא כדרכו]: עוד לו במלאכת בורר לקמן סימן קי"א עוד לו במלאכת טוחן לקמן סימן קכ"ד: סימן ק. לר' מרדכי נ"י. א) במ"ש בס"ק י"ז אות י"ז לרמב"ם דחובל משום מפרק. למאן דאמר מקלקל בחבורה חייב. גם בדש מקלקל חייב שלא יהי' מפרק תולדה דדש חמור מדש עצמו. וכתב מעלתו שכן הוא בירושלמי פרק במה מדליקין דמקשה על ב"ק דמחייב בחובל אפילו שלא לצורך ומקשה דשחיטה אב אינו חייב אלא לצורך וחבורה תולדה חייב אפילו שלא לצורך. ומבואר דאי אפשר להיות תולדה חמור מאב שלה. אמת אמר שבירושלמי מבואר כדבריי ופשוט הוא. ב) ומה שהוקשה לו הירושלמי מנא לי' ששוחט אינו חייב אלא לצורך.

ובגמרא דידן פרק אלו דברים מבואר למאן דאמר מקלקל בחבורה חייב גם שוחט כן. היינו דנפקא לי' לירושלמי מדקאמר חוץ מחובל. ולא אמר חוץ משוחט שהוא העיקר. שמע מינה שוחט פטור. ולגמרא דידן לא קשיא. כיון דטעם דחובל מקלקל חייב מדאיצטריך למשרי מילה. וכיון שהלימוד בחובל. על כן נקט חובל שהוא העיקר לחייב מקלקל ומיני' נפיק שוחט. ובירושלמי דלא מצינו טעם זה. אפשר דס"ל גמרא גמירי לה. ומדלא גמירי בשוחט שהוא העיקר שמע מינה שבאמת בשוחט פטור וקשיא לי'. ועוד יש לומר על פי מה שכתבתי במקום אחר באריכות גדול ואין כאן מקומו: דברי המברכו בבריאות השלימות שיוכל ללמוד כחפצו וחפץ הדו"ש הק' אברהם: סימן קא. להרב ר' אליעזר נ"י. א) על מה שהוכחתי בס"ק י"ז אות ל"ה בהג"ה מש"ס כתובות דבלאו אורחי' לא מיפטר משום קים לי' בדרבה מיני'. דהוא הדין בכל מלאכה כלאחר יד. ואף שדעת רש"י במקלקל הואיל פיטורו משום מלאכת מחשבת אמרינן בי' קים לי' בדרבה מיניה. שמע מינה דלאחר יד גרוע ממקלקל. אף דטעם שניהם משום מלאכת מחשבת. ועל זה השיב כבודו. דיש לומר שלאחר יד דהוצאה גרוע משאר כלאחר יד. משום דבהוצאה גם תולדה לא הוי אם לא הי' במשכן. ולאחר יד לא הי' במשכן. דבר חכמה אמר. אף שיש להשיב דאם כן גם לכתחילה יהי' מותר: ב) בטעם פטור כלאחר יד דמפרשים האחרונים באבן עזר משום מלאכת מחשבת ואינו מובן. וכתב כבודו עפ"י פרש"י ביצה מלאכת מחשבת מלאכת אומנות גם אנכי ידעתי מזה אך יען דברי רש"י בפשטות אינו מובן וצריכין ביאור רחב על כן לא כתבתיו: סימן קב. להנ"ל. א) בס"ק י"ז באות מ"ז הקשיתי בהא דיונק ביום טוב שלא הותר אלא במקום צערא מאי שנא מהא דמוללין מלילות ביום טוב משום דהוי כלאחר יד. ויונק נמי כלאחר יד הוא. ותי' מעלתו דיונק אורחי' קצת ומלילה לאו אורחי' כלל.

מי גילה לו רז זה. ופשטא דמילתא מלילה שכיחי יותר. וכמה ברייתות בענין מלילה. והיתכן שידברו כולם במה דלא שכיח כלל: ב) מ"ש באות מ"ח לחלק בין מולל ליונק דביונק ביום טוב לא הותר אלא במקום צערא ובמולל ביום טוב הואיל כלאחר יד הוא הותר ביום טוב אפילו בלא צער. ותירץ כבודו על פי דבריי באגלי טל דיש חילוק בין שינוי בפועל בין שינוי בנפעל. הכא נמי מולל חשיב שינוי בנפעל שהדרך שתצא התבואה מהקשין ומולל מסלק הקליפה והתבואה מחילא מתגלית עד כאן דבריו. הא דאמר דמלילה חשוב שינוי בנפעל נסתר מתוך דברי אגלי טל במה שפרש"י בדיבור המתחיל חכמה יתירה שאני והוה כלאחר יד ולא פי' כן תחילה משום דשינוי בנפעל עדיף מכל אחר יד [אך למסקנא שאם הי' הפועל חכם הי' נחשב כדרכו. אך שינוי בנפעל מה שהפועל הדיוט כתב והוי כלאחר יד] ואם המלילה חשיב שינוי בנפעל למה קורא אותו כלאחר יד, ועוד נסתר מהמבשל בחמה עצמה דמותר לכתחילה משום דאין דרך בישול בכך. ופרשתי דאף דכל שלא כדרכו אסור לכתחילה הכא הוה שינוי בנפעל [עיין במלאכת אופה ס"ק מ"ד אות ג' ד'] ואם המלילה חשיב שינוי בנפעל גם בשבת יהי' מותר כמו לבשל בחמה: ג) ומה שנדחק ליישב דיונק אורחי' טפי ממלילה, למה זה להכחיש המוחש. שבודאי מלילה אורחי' הרבה יותר מיניקה, ומה שכתב דחשיב אורחי' משום שהגונח יונק הם דברי תימה. שרוב בריאים. ומן החולים מיעוט שגונחים. ונוכל לחשוב הגונח מיעוטא דמיעוטא. והכלל בכיוצא בזה בטלה דעתו אצל כל אדם. ואפילו גבי גונח חשיב לאו אורחי'. וכן הוא בגמרא גבי גונח דחשיב יונק כלאחר יד. ואיך תאמר שבשביל זה יחשב אורחי' גבי בריאים. אלה דברי תימה: סימן קג. להנ"ל.

א) אשר כתבתי בס"ק י"ז אות נ"ה נ"ו נ"ז דאי אפשר לשחוט בהיתר מן התורה על ידי שנים ואמרתי למה דקיימא לן זה אינו יכול וזה אינו יכול חייב אין פטור זה יכול וזה יכול אלא משום דלאו אורחי' בהכי. ולדברי אחרונים דפטור כל אחר יד משום דלא הוי מלאכת מחשבת. ולמה שכתב בתרומת הדשן שדעת תוס' לפסוק מקלקל בחבורה חייב ולא בעי מלאכת מחשבת כבש"ס כריתות. ואף כלאחר יד חייב. והוא הדין זה יכול וזה יכול וישבתי כן לדעת רבינו תם בעל התוס' והקשה מעלתו לפי מה שכתבתי במלאכת זורה לדעת התוס' בשנים שנעלו ואחד אינו יכול לנעול חיובו רק משום מלאכת מחשבת. ומשום מחשבתו חשיב כעשה מעשה בניצוד. והכא בחובל שלא עשה מעשה בדם אפילו הי' זה אינו יכול וזה אינו יכול כיון דלא בעי מלאכת מחשבת ולא אזלינן בתר מחשבתו פטור. כל שכן זה יכול וזה יכול עד כאן דבריו: ב) אלה דברי שגגה. ואטו אנן בחובל קיימינן שחיובו משום הדם. אנן בשוחט קיימינן ואפילו לא יצא דם מששחט רוב סימנים חייב כיון דחשיב נפיק חיותו [כמו השולה דג משיבש בין סנפיריו חייב משום נטילת נשמה] והרי עביד מעשה בגופו. ומה שאמרתי דבשוחט לא בעי מלאכת מחשבת למאן דאמר מקלקל בחבורה חייב. היינו משום דשוחט הוי אב, נטילת נשמה. וחובל תולדה. ואם הי' צריך בשוחט מלאכת מחשבת. כל שכן שהי' צריך בחובל תולדה מלאכת מחשבת. שלא והי' טפל חמור מן העיקר. וכיון דגלי קרא במילה דלא בעי בחובל מלאכת מחשבת. כל שכן שלא בעי בשוחט מלאכת מחשבת. אבל אין חיובו משום דם כלל: ג) ואשר סיימתי דלרמב"ם מקלקל בחבורה פטור יכול לשחוט על ידי שנים. באמת לרמב"ם אף אם הי' פוסק מקלקל בחבורה חייב. בשוחט הי' פטור כיון דלדידי' חובל משום מפרק לא משום נטילת נשמה. ולא ילפינן מיני' לשוחט אלא למפרק ולדש כמ"ש שם אות ל"ד ושם בהגה"ה.

רק כתבתי משום דפוסק פטור שהוראה זו מוסכמת. וחיוב חובל משום מפרק דעת יחידית: סימן קד. להנ"ל א) מ"ש בס"ק כ"ז אות ג' ראי' שהתוס' כתובות פי' סוחטו לגופו כרמב"ם שמגלגלו לרכך ולא להוציא מים כלל. דאי כוונתו לסחוט רק שאין צריך למים. היינו מלאכה שאינה צריכה לגופה ולא פסיק רישי'. וכתב מעלתו דאף אם תוס' כרמב"ם. עדיין לא יתיישב מה שהביאו מלהוציא ליחה דאי פסיק רישי' דלא ניחא לי' מותר למה לי' משום צערא. והא מלאכה שאינה צריכה לגופה הוא עד כאן דבריו: ב) לא קשיא דהתם לכאורה לא הוה פתח כלל דאינו מכניס אויר ומוציא ליחה. רק תוס' שבת צ"ד. כתבו משום דחזי להכניס אויר ולהוציא ליחה אם הי' צריך לכך. והוא אינו מכוין כלל שיהי' ראוי להכניס כו' ע"כ הוא רק פסיק רישי' וכן כתבתי במלאכת טוחן ס"ק ל"ח אות ל"ב. ויש להוסיף עוד דפשיטא להו לתוס' זה משום דאי הי' נחשב מלאכה שאינה צריכה לגופה לא הי' מותר במקום צערא. דמלאכה שאינה צריכה לגופה אפי' במקום חולי לא שרינן. כל שכן במקום צערא כבש"ס ע"ז גבי חושש בשניו וכמו שהארכתי שם. אלא ודאי חשיב רק פסיק רישי': ג) מה שהקשיתי שם אות ד' על הבית יוסף למה לא ביאר מחלוקת רמב"ם עם רש"י. ותי' מעלתו דוקא רמב"ם דמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה אבל אם למימיהן. להוציא מימיהן לעולם חייב. דמשמע אפילו אין צריך. אבל לדידן דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור על כרחך למימיהן שצריך להם, ממילא לגופו הפי' גם כן שצריך לגופו עד כאן דבריו: ד) גם לרמב"ם מי ניחא דהא המאן דאמר למימיהן חייב הוא ר' יוחנן. ור' יוחנן מוקי בפרק ב' (דף ל"ד:) הא דר' יוסי כר' שמעון ובפתילה שצריך להבהבה עסקינן. והרי"ף הביא הא דר' יוחנן. וכתב בעל המאור משמע מהא דקיימא לן כר' שמעון. ואם כן אף שרמב"ם פוסק כר' יהודה.

מכל מקום ר' יוחנן כר' שמעון ואם כן מאי טעמא מחייב ר' יוחנן בלהוציא מימיהן: ה) ואם תאמר שרמב"ם סובר שגם ר' יוחנן סובר כר' יהודה. אלא דסבירא ליה סותר על מנת לבנות שלא במקומו הוה סותר. ועל כן מדר' יוסי פטר בכחס על הנר מוכח דכר' שמעון סבירא לי'. אם כן היה לו לרמב"ם לפסוק על מנת לבנות שלא במקומו הוי סותר. כיון דר' יוחנן אסקא לשמעתא הכי דהלכתא כוותי' אפילו לגבי רב ושמואל. ובסוף פרק א' כתב הסותר על מנת לבנות במקומו כו' משמע דשלא במקומו פטור, האומנם כי בפ"י כתב הרמב"ם הסותר חייב והוא שיסתור על מנת לבנות. ולא כתב על מנת לבנות במקומו. אך יש לומר שסמך על מה שכתב בפ"א. וכיון דעל מנת לבנות שלא במקומו פטור על כרחך דר' יוחנן נמי סבירא לי' הכי. ומה דמוקי ר' יוחנן כר' שמעון משום דסבירא לי' כר' שמעון. ומכל מקום מפרש למימיהן להוציא מימיהן. ועל כרחך דאין זה דיוק ואף שהוא פי' להוציא מימיהן. הפירוש גם כן שצריך להן כמו בכל מלאכות שחיובם כך רק בצריך להן. ואם כן גם לדידן נוכל לפרש כן ו) אך ראיתי לראש יוסף דרמב"ם פסק לבנות שלא במקומו הוי סותר מהא דפ"י. ולפי דבריו יש מקום לדברי מעלתו [וחידוש בעיני על הראש יוסף שלא הביא דברי הרמב"ם פרק א' על מנת לבנות במקומו]. מכל מקום עדיין אינו מספיק ליישב דברי הבית יוסף. שהבית יוסף לא דחה דעת רמב"ם במלאכה שאינה צריכה לגופה לגמרי שהביא דעתו בשלחן ערוך בפרט לפי מה שבארתי שגם תוס' הכי סבירא להו: סימן קה להנ"ל. א) אשר מבואר בדבריי בס"ק ל"ג דג לצירו אסור כמו שלקות ומשמע אפילו לא נכבשו בחומץ. וכתב כבודו דבמגן אברהם ופרי מגדים וח"ש כתבו דוקא בכבושים בחומץ דיש שם משקה מעלמא עד כאן דבריו.

הנה במגן אברהם משמע להיפוך מדהניח דברי רי"ו בצ"ע והוה לי' לאוקמי דברי רי"ו בדג לבד שלא נכבש ודברי הפרי מגדים ות"ש לא ראיתי ולא שמיע לי ואין פה אטוואצק להספרים לעיין בהם. והדברים מרפסן איגרא שבגמרא אין זכר מכבישה. ונאמר דג לצירו דמשמעות ציר הדג לא חומץ הנבלע בו. אולי יאמר הטמאים לאסור צירן מיירי גם כן משקה הנבלע בו. ומביא לידי גיחוך. ואם כדבריהם מה מקשה הש"ס מדג לצירו לשלקות. מנא לי' לש"ס דהאי דג לצירו בנכבש כדי להקשות משלקות. אלא ודאי דג לצירו אף בלא נכבש דומה לשלקות: ב) מ"ש בס"ק ל"ה אם באנו לומר דבשעת אכילה לא שייך מלאכה יקשה למה לי קרא דמותר להעמיד בהמתו על המחובר. ותרצתי דצריך קרא דהוה אמינא שאסור משום מחמר. ותמה מעלתו דבקרא לא כתיב שמותר להעמיד כו'. הנה אנכי בעצמי כתבתי ועוד חזון למועד וכתבתי כן להרב מיענדזיב* שרצה להחזיק בדברים אלו דבשעת אכילה לא שייך מלאכה וקרא לאיסור מחמר. והשבתי לו ככל מה שכתב כבודו. וסיימתי שאם יאמר בשעת אכילה ליכא מלאכה הוא פותח פה למינים בשתיית הטוטין: *סי' פ"ח סימן קו מלאכת זורה. להנ"ל א) אשר תמה על מה שכתבתי בסק"א אות י"ב לדעת רש"י אין איסור לברור המרובה בטירחא. רק משום טירחא שרינן לברור הפסולת שאינו אוכל נפש וכתב על זה דכיון שיש איסור לטרוח בפסולת שאינו אוכל נפש ודוחין איסור זה משום טורח על כרחך יש איסור בטורח עד כאן דבריו: ב) הנה הדקדוק אינו כלום דאף שאינו איסור בטורח אם אינו רוצה לטרוח הקילו עליו חכמים שלא יצטרך לטרוח. ועיין כיוצא בזה פרק ד' דעירובין שהקילו חכמים להיות כל החצר כד' אמות כדי שלא יצטרך לישב כל היום בד' אמות. אף שאין איסור לישב כל היום בד' אמות. אך בנידון דידן הדבר מוכרח שאין איסור בברירת המרובה בטורח.

מהא דשלהי שבת דיחיב באגנא דמים ומשח. ומקשה לי' מדידה דלאו מצוה האיך שרי. והשיב מתעסק בעלמא הוא. ופרש"י שלא לצורך אלא לאיעסוקי עיין שם. וכאן דשלא לצורך הוא איך טרח במדידה שלא לצורך. אלא ודאי דמתעסק והא ניחא לי' להתעסק לא חשיב טורח. וכי אסרינן טירחא במה שעושה כן לצורך איזה סיבה. בזה אמרינן שודאי טורח הוא אצלו ועושה כן לאיזה סיבה. אבל זה שאין צריך כלל על כרחך אינו טירחא אצלו ורוצה להתעסק, וכן בנידון דידן כיון שבידו לברור פסולת המיעוט בטירחא והוא בורר ואוכל המרובה בטירחא בודאי אינו טורח אצלו ורוצה להתעסק הרבה. ועיקר הדבר לא אני חידשתי זה רק מפורש בפרש"י בורר פסולת [פרש"י] אם ירצה ואמרובה בטורח קאי ואף אם הי' טעם איסור ברירת פסולת משום מוקצה יוכל לדקדק כן: סימן קז. להרה"ג מנאשעלסק. א) מה שכתבתי בשם המאירי [הובא בסק"ב] שפירש הירושלמי דמחק אות וכתב אות אחת כגון שנטל לתגו של דלי"ת ועשאו רי"ש מצטרפת המחיקה לכתיבה לחיוב וכתב כבודו דעל כרחך הש"ס דידן אינו סובר כן. דבשבת (דף פ'.) הוציא שתי חצאי גרוגרות לשני רשויות פטור. והרי הוצאה והוצאה ודאי מלאכה אחת הן ואין חלוקין לחטאות. ומכל מקום אין מצטרפין כל שכן במחיקה וכתיבה עד כאן דבריו: ב) הנה טעם שני רשויות משום שאינם במקום אחד ומחוסר קריבה בזה כמחוסר מעשה ואין ההוצאות חשובות הוצאה כגרוגרת כיון שאינם במקום אחד ובירושלמי ריש שבת מדמה לה לאוכל שני חצאי זיתי חלב בשתי אכילת פרס. או כאורג חוט בבגד זה וחוט בבגד זה עיין שם. ומה זה ענין למוחק אות אחת ויש במקומו לכתוב אות אחת ובצידו כתב אחת שאם יכתוב במקום המחק אות יהי' שתי אותיות במקום אחד. ויש כאן חשיבות שתי אותיות רק שתרצה לפוטרו משום חילוק מלאכות על זה אמרינן כיון דמיני דהדדי נינהו מצטרפין.

וכן במחק תגא דדלי"ת. שבאותו תיבה הי' שני חסרונות יתיר דלי"ת וחסר רי"ש ויתר כחסר כאילו הי' חסר שני אותיות. ובנטילת התג תיקן כאלו כתב שתי אותיות על כן הוי חשיבות מלאכה: ג) מה שכתב כבודו דהא דמאירי יש לדחות דיש לומר דמיירי בשגגת שבת וזדון מלאכות דאפילו שני מלאכות דלאו מיני דהדדי מצטרפין כיון דאין חלוקין לחטאות. זה יכול להיות. אך מה שכתבתי בזורה בורר ומרקד שמצטרפין זה בודאי אמת. שהרי מזורה יכולין ללמוד לבורר ומרקד שיהי' תולדה על כל פנים. וכן מבורר נוכל ללמוד זורה ומרקד וכו' רק משום שהי' כולם במשכן נתחלקו לג' מלאכות לחייב שלשה. אבל בשאין שיעור באחד. למה לא יצטרפו לאחת. כיון שכולם נוכל לחושבם תולדה לאחת מהנה. וכי בשביל שכולם הי' במשכן יפטור. ואם הי' זה כלל גמור דכל שחלוקין לחומרא מחולקין לקולא גם כן הי' אפשר לומר גם בזה שיפטור. אך מאחר שמצינו בתמחויין ובנבילה וטרפה [וכן באיסורי נזיר] שחלוקין להחמיר ואף על פי כן להקל אין חלוקין. למה נחלוק זורה בורר ומרקד להקל: ד) ובדינו של המאירי בשגגת מלאכות יש לעיין. דהנה בכריתות (דף כ':) דאפילו לר' יוסי דהבערה ללאו יצאתה מכל מקום על הכיבוי חייב חטאת. הנה דהבערה חלוק מכיבוי. כמו כן יש לומר חלוק כתיבה ממחיקה. מיהו יש לומר שאני מחיקה דמפורש במשנה המוחק על מנת לכתוב ובמכבה לא תנן על מנת להבעיר ובר"ן שכתב דחק תוכות בשבת חייב משום מלאכת מחשבת כמו מוחק על מנת לכתוב. ועיין ברא"ש בבא קמא (דף ס') גבי זורה ורוח מסייעתו דחייב משום מלאכת מחשבת. וכתב רא"ש דוקא בזורה שעיקר מלאכתו ברוח. והנה כתיבה אין עיקר מלאכתו בחק תוכות ולמה יתחייב משום מלאכת מחשבת. אך משום דמלאכת מחיקה עיקר משום שגורם לכתוב.

והכי נמי מחייבנן בחק תוכות משום שגורם כתיבה, וזה אי כתיבה ומחיקה מיני דהדדי נינהו. אבל אם חלוקים לשתים גם להקל. למה יתחייב בכותב משום שמצינו כך במוחק. משמע קצת דאין חלוקין להקל ודברי המאירי בשם הירושלמי בכל גווני: ה) אחר זה חפשתי בכתביי במלאכת כותב* ראיתי שפרשתי בעצמי דברי המאירי בשגגת שבת וזדון מלאכות. אך דבריי שם הי' כדי לתרץ קו' אחת. ואנכי הרואה עכשיו שבלאו הכי לא קשה: *לקמן סי' ר"ו סימן קח: לר' מרדכי ניסן נ"י. א) אשר הוכחתי [לעיל והובא קצת בסק"ד אות ה'] ממוציא משאוי למעלה מי' דחייב שכן משא בני קהת את הארון אף דהי' שנים שנשאו את הארון ולאו מלאכה הוא אל הנושאים. מכל מקום ילפינן מינה שהנפעל מלאכה. והקשה מעלתו דמה ראי' משם הא שנים שנשאו הארון הוי זה אינו יכול וזה אינו יכול דחייב לר' מאיר ור' יהודה ויכול להיות המימרא אליבייהו עד כאן דבריו: ב) הנה לא מסתבר לומר במימרא סתמות בלי מחלוקת לומר שהוא מחלוקת תנאים. וכל כהאי גוונא אומר הש"ס כתנאי. כל שכן בזה דבפרק הזורק בהא דמרשות היחיד לרשות היחיד ועובר ברשות הרבים עצמה ר' עקיבא מחייב וחכמים פוטרים. מדקתני ברשות הרבים עצמה מכלל דלמטה מי' פליגי. ובמה אילימא במעביר למטה מי' הוא דמחייב הא למעלה מי' לא מחייב והאמר ר' אליעזר המוציא משוי למעלה מי' חייב שכן משא בני קהת עד כאן. ואי לר' שמעון פטור אימא ר' עקיבא כר' שמעון סבירא לי': ג) ואי תימא דלא רצה לאוקמי כיחידאה. הואיל ר"מ ור' יהודה פליגי. הא לא תברא. דהנה טעם מחלוקת ר' מאיר ור' יהודה ור' שמעון. מפורש בפרק המצניע. דכתיב נפש אחת תחטא. לר' מאיר תרי מיעוטי נינהו דנפש אחת חד מיעוטא. אף דנפש לבד ממעט שנים. כמו במנחה דאינה באה שנים. הואיל כתיב בה נפש.