שו״ת אבני נזר – אבן העזר – סימן א, קטע 4

ט) עוד יש לדון ע"פ דברי מהרי"ק שורש ק"א דעד כאן לא תיקן אלא שלא לישא על אשתו הנשואה לו, אבל היכי שלא נשאה ורוצה לחזור בו מי יכריחנו לכתוב לה כתובה ולהתחייב לה בשאר כסות ועונה עכ"ל, ולכאורה אינו מובן דמה בכך שאינו מחוייב לכנסה, מ"מ יאסר לישא אחרת עלי', וצ"ל עפ"י מה שכתבו ז"ל דר"ג תיקן משום חשש קטטה שיתקוטטו זו עם זו מאחר שחייב שאר כסות ועונה לזו ולזו, וכשלא יספיק לשניהם מעיקות זו את זו ויבואו לידי קטטה, אבל ארוסה שהסביר מהרי"ק שאינה חייב לישאנה ולהתחייב לא שייך תקנת רגמ"ה כלל, והנה בנשתטית אף שאין מחוייב לדור עמה, מ"מ הא חייב במזונותי', וחרשת לבד הרי חייב בעונתה, ושייך בהו קטטה אם ישא אחרת, אבל זו ששתים הנה קורתי' שנשאה חרשית ונשתטית ואין לה עליו שום חיוב לא שייך בה גזירת חדר"ג: י) ויען נשתטית דעת הרבה פוסקים להתירה בלא מאה רבנים והגאון מליבאוויטש ז"ל כתב שכן הוא מעיקר הדין וחומרא בעלמא להצריך מאה רבנים לכן ראוי לסמוך על היתרים אלו, ע"כ אם לא הי' באפשרי להשיג מאה רבנים אפשר הייתי מזדקק בצירוף עוד איזה רבנים מובהקים בהוראה להתיר בלא מאה רבנים, אך להתיר עפ"י מאה רבנים הוא דבר ברור ונכון, והלואי הי' כל ההיתרים שנותנין לישא אחרת ברורים כהיתר זה, ואם ישיג היתר מאה רבנים ע"פ השלשת הגט ושבועה כנהוג הנני אחד מהם והי' בזה שלום מאת ידידו הדו"ש וש"ת: הק' אברהם. סימן ב"ה יום ד' עקב תרנ"ה לפ"ק פה סאכטשאב.

שלום לכבוד הרב החריף וכו' מו"ה דוד נ"י רב דק"ק אקאנאוו דבר האשה שהרתה לזנונים והבעל והאשה שניהם מודים שזינתה, הדבר פשוט שמותר וחובה לגרשה אפי' בע"כ וא"צ לדבר מזה, והנה ברמ"א סי' קט"ו דאפי' עוברת על דת בלא התראה אף שלא אבדה כתובתה מ"מ מותר לגרשה בע"כ, ואין ענין להא דרמ"א סי' א' במידי דמצוה לא במידי דסרך איסור, אך בנ"ד בזינתה מותר ומצוה בפשיטות, וגדולה מזה התרנו באם מערמת שאי אפשר לגרשה בע"כ מתירין לו לישא אחרת בלי היתר מאה רבנים: הק' אברהם סימן ז' ב"ה יום ועש"ק תרנ"ה לפ"ק פה סאכטשאב. שוכ"ט לכבוד הרב החריף מו"ה דוד אבד"ק אקאנאוו דבר הגט אשר ניתן בע"כ והוא פסול לדעת הטיב גיטין, ומעלתו רוצה להכשירו והכניס עצמו לדבר שאינו שייך לו במח"כ, אולם א"צ לעיין כעת בזה כי אינו מקום עיגון כי הוא מותר לישא אחרת אם יהי' לו היתר מהממשלה בלי היתר מאה רבנים כמ"ש בתשובתי הקודמת, והיא אם תרצה להנשא יפטרנה בגט כשר בלי פקפוק: הק' אברהם סימן ז ב"ה אור ליום א' מוצש"ק מקץ תרנ"ו לפ"ק פה סאכטשאב.

שלום לכבוד אהובי הרב הגדול המפורסם חריף ובקי כש"ת מו"ה משה נחום נ"י האבדק"ק קאמינקא א) אשר נסתפק כבודו בנשתטית ואין לה אותן ג' דברים האמורים ריש חגיגה רק נשתטה בדברים אחרים, אם מתירין לו לישא אחרת לסמוך על הרמב"ם שגם זה בכלל שוטה, ותחילת דבריו הביא ראי' מתוס' יבמות (קי"ג) דס"ל לאו דווקא אותן ג' דברים, דאל"כ מה הוקשה להם על הירושלמי, דילמא נ"מ בין הטעם משום שאין לה יד לבין טעמא דגרירה ביודעת לשמור את גיטה ולא את עצמה, הלוא דעת ב"י דירושלמי סובר בעינן כל השלשה דווקא, וא"כ אם יודעת לשמור גיטה א"כ חסר אחד מהשלשה היינו המאבד מה שנותנין לו, ואין זה דיוק, דאפי' לא הויא שוטה ע"פ דין מ"מ כיון שאינה יודעת לשמור את עצמה שייך בה טעמא דגרירה:. ב) והנה כבודו פלפל אם בחדר"ג אזלינן להקל כדעת הרמב"ם או להחמיר כדין ספיקא דאורייתא, וכבודו מייתי כמה פוסקים דחרם דאורייתא, גם הביא דברי נוב"י מה"ת שהוכיח מרמב"ן במשפטי חרם דחרם שב"ד גוזרין לא למדנו דבר זה מתורת משה עד שבאנו לדברי קבלה ופירשו לנו, ובס' רס"ג כתב דספק דברי קבלה לקולא דחשוב דרבנן, א"כ חדר"ג דרבנן, ושוב פלפל והביא כמה פוסקים דברי קבלה כד"ת דמי, גם בענין בזמה"ז הביא דברי חכ"צ דלדידי' אין שום ספק להתיר בזהמ"ז גם הביא רש"ל פרק יוד דיבמות דהחרם ה' בלי זמן רק שרבינו גרשון ז"ל הבין שטעמים שלו לא שייכי רק עד אלף הששי וא"כ הוי דבר שבמנין שצריך מנין אחר להתירו אף שבטל הטעם:

ב) ולפענ"ד להביא ראי' דספק דברי קבלה להקל, דמפורש פרק הערל דתרומת פירות דרבנן הולכין בספיקו לקולא עיי"ש בפלוגתא דר"י ור"ל באנדרוגינוס ותרומת פירות הלוא נזכר הגזירה בדברי הימים ב' ל"א ה' ועיין נדרים (נ"ה.) האומנם כי יש לומר יען מוזכר שם שחזקי' תקנה לא חשוב ד"ק ודווקא ד' צומות דכתיב בקרא כה אמר ה' צום הרביעי וגו' וכן מגילה ברוה"ק נאמרה אבל זו תקנה היא, ומה בכך שמוזכרה בקבלה הלא תפלה אבות תקנום ילפינן לה מקראי דאורייתא מ"מ לא חשוב ד"ת וספק התפלל ס"ל לשמואל אינו חוזר ומתפלל ור"י לא פליג אלא משום הלואי יתפלל כל היום, מיהו שלהי מכות (כ"ג.) ג' דברים הסכימו ב"ד של מעלה עמהם אלו הם מקרא מגילה כו' והבאת מעשר, מקרא מגילה דכתיב קימו וקבלו קימו למעלה מה שקיבלו למטה והיינו קרא דמייתי במגילה דברוה"ק נאמרה] הבאת מעשר דכתיב ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות, ובתוס' שם הבאת מעשר פירוש אחר שיפרשו מכל פירות אילן כמו שתיקן חזקי', וא"כ חזינן דאף שהיא דברי קבלה כמו מקרא מגילה, מ"מ ספיקו להקל, ולפירוש תוס' הזה היא ראי' שאין עלי' תשובה: ד) אך לפי שתוס' לא כתבו זה בהחלט אביא עוד ראי' מפסחים (נ"ד:) דס"ל לשמואל בין השמשות של תשעה באב מותר, ואף דט"ב דברי קבלה, ואף ר"י לא פליג אלא משום דס"ל גם תענית ציבור בין השמשות אסור, ותשעה באב דינו כתענית ציבור והכי קי"ל, והא תענית ציבור אינו דברי קבלה רק גזירת ב"ד לבד, וא"כ ביסוד זה דדברי קבלה אזלינן בספיקו להקל לא פליג ר"י על שמואל, ועוד מפורש שם בספק מתי נקבע החודש כגון המהלך במדבר אינו מתענה רק יום אחד ואי כד"ת דמי הוי מחוייב להתענות שני ימים:

ה) האומנם כי גם זה יש לדחות ולומר כיון דבזמה"ז מעיקר דברי קבלה רצו מתענין, וכיון דברצו תליא מילתא לא חמור כדברי קבלה, כמ"ש ב"י סי' תקנ"ד בשם ר"ת לענין צום גדלי'. ואף דתשעה באב לאו ברצו תליא מילתא זה אינו מוזכר בקבלה רק מדברי חכמים, ועיין רשב"א מגילה (ה':) וזה לשונו רצו אין מתענין ואפי' ט"ב דהא בכולהו כתיב שמחה, והא דמחמרינן בתשעה באב הנהגת הדורות היתה, הט"ז סי' תקנ"ד ס"ק ד' כתב יולדת לאחר ז' מחוייבת להתענות בט"ב לדעת ר"ת דחשוב דברי קבלה ואעפ"כ ספיקו מותר, מבואר דברי קבלה ספיקו לקולא: ו) והטעם י"ל משום דאפי' מה שעיקרו הלכה למשה מסיני משמע בתוספתא מקואות (שבר"ש פ"ו הלכה ז'] דלעולא, ועוד דאפי' בדאורייתא פסק הפר"ח סי' ק"י כדעת הרמב"ם וסייעתו ספיקא דאורייתא מה"ת לקולא רק חכמים החמירו, ובדברי קבלה י"ל לא החמירו, ודווקא לענין יולדת לאחר ז' דביוהכ"פ מה"ת מחוייבת להתענות אמר ר"ת דברי קבלה כד"ת, אבל בספק דאף בשל תורה ממש אינו רק מדרבנן לא תקנו בדברי קבלה, דברי קבלה כדברי תורה בכ"ף הדמיון מ"מ אינו ד"ת ממש, דוגמת זה כל האוכל בט"ב כאילו אכל ביוהכ"פ, מ"מ יוהכ"פ ענוש כרת ומלקות ולא כן ט"ב, רק לענין יולדת שאין סכנה רק בדרבנן הקילו, וכיון דדברי קבלה כד"ת וחמורים מדרבנן הא לא מצינו שהקילו בו, ובודאי להלכה לפסוק בספק להקל גם בד"ק, מאחר שמצינו מפורש ברמב"ן וריטב"א ור"ן במגילה להקל בספק, וכן מוכח לחד תירוץ בתוס' שלהי מכות, וכן מוכח לדעת הט"ז דתשעה באב חשוב דברי קבלה ואעפ"כ ספיקו להקל, ולא מצינו מי שמחמיר בספק בודאי קי"ל להקל:

ז אך מ"ש הנוב"י דחרם אינו רק דברי קבלה וראייתו ממ"ש רמב"ן מתורת משה לא למדנו עד שבאנו לד"ק ופירשו לנו, תמיהני דלשון ופירשו ולא וחידשו מורה שד"ת אלא שהקבלה פירשה, והיינו כיון שמצינו שהרגו אנשי יבש גלעד ורצו להמית את יהונתן מוכח שחרם שנעשה במעמד כל ישראל חייבין עליו מיתה, וזה או מהלכה למשה מסיני או מקרא דכל חרם, יש לנו להסתפק בחרם דעלמא אם אין בו איסור כלל כיון שאינו ברוב ישראל, או שגם זה יש בו איסור תורה רק חומר מיתה הוא רק ברוב ישראל, ובאה קבלה ופירשה שאיסור יש בכל חרם ובודאי קי"ל חרם ד"ת: ח) אך בזמה"ז הלוא כתב הב"י בתשובה ובד"מ סי' א' דר"ג לא גזר רק עד סוף אלף החמישי, ואף שהחכ"צ כתב דלדידן אין להתיר מחמת שכלה זמן החרם, היינו להתיר לגמרי דעכ"פ מנהג יש, אך היש"ש יבמות פ"ו כתב דר"ג החרים בלא זמן רק שראה שטעמים שלו אינם רק עד סוף אלף החמישי וא"כ הוי דבר שבמנין שצריך מנין אחר להתירו, והנה דברים אלו מבואר הדוחק שיש בהם, ונראה ליתן טעם בדבר שלא תיקן רק לזמן עפימ"ש רמב"ם פ"ג מהלכות ממרים הלכה ט' בענין גזירות שגזרו חכמים ואין בהם משום לא תוסיפו, דזה אינו אלא אם הי' אומרים שהוא מן התורה והי' קובעים הדבר לעולם עיי"ש, ע"כ כיון שחרם הוא מה"ת אם הי' קובעים הדבר לעולם בחרם הי' זה הוספה על התורה שקבלוה ג"כ באלה ובשבועה, ע"כ גזר רק לזמן, ולדעת מהרש"ל צ"ל דמשום הא גופי' שנתנו רשות למאה רבנים להתירו שוב אינו דומה לתורה שאין יכולים להתירם כלל, וכמו שלזמן לא הוי הוספה שאין דומה לתורה שהוא לעולם, כמו כן משום שיכולין להתירו אינו דומה לתורה:

ט) אך יש לפקפק שהרי אין רשות למאה רבנים להתיר רק אם יש טעם הגון כגון בנשתטית וכדומה, וא"כ מה שאסור לישא שתי נשים בלא טעם דומה לתורה, אך הנה לשון התקנה הובא במהרש"ל שם שאין להתיר שתי נשים אלא מאה רבנים משלש ארצות, ואעפ"כ לא יתירו עד שיראו טעם טוב בדבר, ויש לפרש שבדיעבד אם התירו בלא טעם הגון לא מהני, ויש לפרש שבדיעבד לעולם מותר כענין אתם אפילו מזידין רק לכתחילה לא יתירו, והנה אם נפרש שבדיעבד מותר אפי' בלא טעם ניחא שאינו דומה לאיסור תורה שאינו מועיל בו שום היתר, אך אם נפרש שאינו מותר בלא טעם א"כ שפיר הוי הוספה, ואף שבטעם נתרין הלוא גם איסורי תורה נתרין לפעמים משום טעם כגון עשה דוחה ל"ת וכבוד הבריות דוחה בשוא"ת וכהנה רבות, נהי' מוכרח לומר שלא תיקן רק לזמן: י) מעתה לענין הספק אם זו נחשבת שוטה ונתיר חדר"ג אין לחושבו ספק תורה ממנ"פ שאם נפרש כדעת מהרש"ל [לפמ"ש לשיטתו] שבדיעבד לעולם מותר, א"כ אין חשש איסור תורה, דאין לומר שגזר בחרם שלא יתירו בלא טעם הגון, דא"כ הוי חרם זה הוספה על התורה, וע"כ רק תקנה בעלמא שלא יתירו רק בטעם הגון וספק תקנה להקל, ואי אמרת שאפילו בדיעבד אינו מותר ע"כ לומר שלא תיקן רק לזמן, דאל"כ הי' זה הוספה ועכשיו אינו רק מנהג:

יא) ולפי זה נוכל לומר עוד כי התקנה שלא לישא שתי נשים הי' על לעולם וזה אין בו חשש בל תוסיף, אך החרם שהיא דאורייתא הי' על זמן, דאל"כ הי' בו איסור בל תוסיף, ומדוקדק לשון ש"ע ורמ"א ולא פשטה תקנתו בכל הארצות ולא החרים אלא עד סוף אלף החמישי, [רמ"א, מ"מ בכל מדינות אלו התקנה והמנהג במקומו עומד"] היינו שהחרם הי' רק על זמן אבל התקנה הי' על תמיד, ומיושב דברי מהרי"ל בתשו' סי' צ"ו על חדרגמ"ה שלא לישא שתי נשים בדרבנן עבדינן עובדא והדר שאלינן שאלתא וכ"ש בתקנת רגמ"ה דקיל טפי, ולכאורה זה נגד התה"ד סי' רפ"א דאפי' חרם קהל הוי מה"ת וכ"ש חרגמ"ה ולדברי נוב"י מהד"ת סי' קמ"ו שחילק בין אותם שהי' בשעת החרם כיון שנעשה מרצון כולם חשוב כאילו קיבלו עליהם בעצמם בין הנולדים, אתי שפיר, דדורות של עכשיו הוי דרבנן] אך לפמ"ש דלאחר אלף החמישי אין כאן חרם רק התקנה נשארה ניחא:

יב) סוף דבר לדינא דעכשיו ודאי לא הוה רק דרבנן, ולדעת מהרש"ל צ"ל דס"ל כל חרם דרבנן, דלא מסתבר שיחלוק על מהרי"ל, ואת"ל דס"ל חרם דאורייתא מוכח דס"ל בדיעבד אם התירוהו בלא טעם הגון מותר, וא"כ אין בספק [אם בעינן דווקא הני דריש חגיגה, או כהרמב"ם דכל שהוחזק באחד מדברים לשוטה] ספיקא דאורייתא, ועוד דאין לנו אלא דברי הש"ע ח"מ סי' ל"ה] דפסק כרמב"ם דשוטה לדבר אחד הוי שוטה לכל דבר יג) ובעיקר הדין אם לדעת הר' אביגדור שאינו שוטה רק בג' סימנים דמס' חגיגה גם לענין היתר חרגמ"ה בעינן סימנים אלו, יש להעיר מדברי מהרי"ק שורש ק"א במשודכת שיצאה מדעתה ופסק דיכול לנתק קשר השידוכין משום אומדנא שאילו הי' יודע שתצא מדעתה לא הי' משדך עמה, ובסוף כתב דאפי' בנשואה מתיר רשב"א לישא אשה אחרת היכי שיצאה מדעת עיי"ש, ולכאורה קשה מה צריך לטעמא דאומדנא תיפוק לי' דאי אפשר לנושאה כלל דשוטה אין לה קידושין ונשואין ומעולם לא נתחייב לדור עם אשה בלא קידושין ונשואין, וצ"ל דמהרי"ק לטעמי' דס"ל בשורש י"ט ענף ג' כדעת הר' אביגדור, ואשה זו לא הי' בה הג' סימנים ושפיר יכול לנושאה, ע"כ הוצרך לטעמא דאומדנא, והנה מסוף דבריו מבואר דאף באשה כזו מותר לישא אחרת בנשואה, דאל"כ מה ראי' מייתי מרשב"א לנידון דידי', וע"כ אף שאין בה ג' סימנים ואינה נחשבת שוטה לפי שיטתו יכול לישא אחרת, בראי' זו העירני קצת גדול אחד שהוא פה כעת, אך דחיתי קצת דיש לומר שעדיין לא בגרה ויש לה אב דאבי' יכול לקדשה ולהשיאה לו: יד) עוד י"ל עפ"י שיטת התוס' פ"ק דכתובות (י"א.) דבזכות גמור יש זכי' לקטן מה"ת. ובשוטה שאינה משודכת לאו זכות היא לה להשיאה לאחד אף אם זה לא ירצה בלא קידושין ונשואין.

דשמא כשם שזה רוצה בה כן ירצה בה אחר ואולי טוב לה האחר מזה, אבל משודכת זו שהחתן רוצה לנתק השידוכין מחמת שטותה אם תמצא לומר שאם יוכל לנושאה בחופה וקידושין לא יוכל לנתק ודאי זכות גמור הוא לה להשיאה לזה בחופה וקידושין כדי שלא יוכל לנתק ויהי' מוכרח לישאנה שאם ינתק הקשר בטח לא תמצא מי שישאנה מחמת שטותה ועכ"פ לא תמצא איש כזה שיהי' הגון לה אף לפי חשובתה שהיתה פקחת, ע"כ אתי מהרי"ק משום אומדנא: טו) עוד עלה בדעתי לומר דשוטה יש לה זכי' מה"ת, ואינו דומה לקטן דנתמעט משליחות מדכתיב איש כמו שפירש"י ב"מ (ע"א:) וז"ל קטן לית לי' שליחות דכי כתיב שליחות בגדול כתיב בראוי לתרום שיהי' הקדשו ודיבורו חל דגבי הקדשות ובנדרים איש כתיב וגבי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו, עד כאן, והמיעוט מדכתיב איש הוא אפי' אינו תלוי בדעתו שהרי נתמעט קטן בן ט' הבא על יבמתו דלא קני לה מדאורייתא לשיטת תוס' ורשב"א ולרש"י ורמב"ם שאין חייבין עלי' מיתה] מדכתיב איש כי ינאף וגו', וע"כ כיון שאינו בר שליחות רק מי שהוא איש אף במידי דזכי' שאינו תלוי בדעתו לאו בר שליחות הוא, אבל חרש ושוטה דאיש נינהו (וביאתם קונה ביבמה] אלא שנתמעטו מאשר ידבנו לבו ואלו אין להם דעת וכמו שהביא הר"ש ירושלמי ריש תרומות, א"כ אף מה שנתמעטו משליחות ג"כ משום שאין להם דעת לעשות שליח, אבל במידי דזכות שא"צ דעת שפיר אית להו זכי', וע"כ בהא דקטן אין לו חצר מחמת דמשום שליחות איתרבאי וקטן לית לי' שליחות, לא נזכר גם חרש ושוטה שאין להם חצר לא בש"ס ולא בפוסקים, והטעם כנ"ל משום דחצירו קונה לו שלא מדעתו, ועיין בהגה לקמן:

טז) וקצת ראי' לזה מרמב"ם דהעושה שליח לגרש ונשתטה כשר מה"ת [כן כתבו הב"ח והח"מ והב"ש והפר"ח לדעתו דלא כב"י], ואף דבשעת כתיבה ונתינה המשלח שוטה ולאו בר שליחות, ומ"ש מהי' השליח מומר בשעת נתינה דפשיטא לי' לאהעו"ז סי' קפ"ח דלהאומרים מומר לאו בר שליחות הוא לא מהני, אלא ודאי דכיון דעשאו שליח בעודו פקח וא"צ עוד דעתו אף לשוטה יש לו שליחות, וה"נ בזכי' הוא הדין והוא הטעם, ובנידון מהרי"ק את"ל דע"י שתוכל להנשא לו בחופה וקידושין לא יוכל לבטל קשרי שידוכין, הא הוי זכות: יז) ואפי' לדעת הטור והריא"ז דעשה שליח לגרש ונשתטה הגט בטל מה"ת, לאו משום דבשעת נתינה לאו בר שליחות הוא אלא משום דאי לאו בר גירושין הוא [וכן משמע מירושלמי דמדמי פלוגתא דר"י ור"ל לאומר זה גיטך לאחר למד ובתוך ל' נעשה קורדיקוס] דאף דשליחו כמותו הא אפי' גירש בעצמו לאו בר דעת ורצון הוא, אבל במידי דוכות שאלו היתה פקחת הי' ניחא לה, הלוא מבואר בתוס' ב"מ (כ"ב:) בד"ה דלאו דלרבא דאמר אלו הוה ידע ה"ה דאמרינן בקטן אלו הוה גדול הוה מייאש, וה"נ בשוטה אלו הוה פקחת היתה מתרצית לקדושיו, נמצא לענין הרצון א"צ לשליחות דחשוב כאילו נתרצית בעצמה, רק להמעשה והמעשה יכולה לעשות בעצמה דיש לה יד, שהרי שוטה מתגרשת מה"ת רק שאין לה רצון ובזכי' הא חשיב כאילו נתרצית משום אלו הוה ידע:

יח) ואף דקי"ל כאביי ביאוש שלא מדעת, הא כתב הש"ך סי' שנ"ח דווקא באבידה שאלו הי' יודע שהיא אצלו לא הי' מייאש אבל בעלמא אמרינן אלו הוה ידע עיי"ש, וראי' לדבריו מדברי ר"ש ורא"ש פ"ב דפרה בפרה שעלה עלי' זכר אף שלא ידעו הבעלים בשעת עלייתה קי"ל דפסולה, וכן מבואר ברמב"ם פרק א' מה' פרה אדומה הלכה ז' שפסול המעוברת משום שעלה עלי' זכר, ואם איתא דעלה עלי' זכר שלא לדעת בעלים כשירה, הא משכחת לה שעלה שלא לדעת וע"כ שלא לדעת נמי מיפסלא, ואף דשכן עלי' עוף כשירה דלא ניחא לי', ע"כ לומר דאמרינן אלו הוה ידע הוה ניחא לי', ונסתייעו דברי הש"ך משלשה חמורי עולם, וא"כ אין ראי' ממהרי"ק'), מ"מ לדינא ודאי יש לפסוק דאף שאין בה אותם ג' דברים השנוים בחגיגה חשובה שוטה להתיר לו אשה אחרת כמ"ש לעיל: יט) אך בענין מ"ש הנוב"י שיתן וועכסיל שאם חשתפה ולא ירצה ליתן גט מחדש שיתחייב לשלם הוועכסיל, וחשש גט מעושה ליכא דסומכין על רמ"א סי' קל"ד שעשה מחלוקת בין מהרי"ק לתשו' רשב"א, וגם כתב בד"מ שהריטב"א סובר ג"כ דלא כהרשב"א וכן כתב ברמ"א שאפי' גירש מחמת השבועה מותר בדיעבד, ולפענ"ד מחלוקת, והרשב"א וריטב"א ומהרי"ק בשיטה אחת, ומפורש בריטב"א כרשב"א: