שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 170

וקול רנה וישועה באהלי צדיקים ישמע וישמחו בשמחת החג הקדוש בכשרות להנצל ממשהו חמץ: ידידו הנ"ל. סימן תעה ב"ה יום א' עקב תרח"ם לפ"ק. שלום לכבוד הרב החריף הבקי מוהר"ר דוד נ"י אבד"ק יולאווע: א) דבר מה שרוצים לחתוך אילנות של בה"ק כדי לסייע בבהמ"ד ומקוה לבנותם באילנות שאינם על הקברים עצמם מותר אפי' שלא לדבר מצוה אף דבליקוט עשבים לעולם אסור כמבואר בד"מ וא"כ הי' אפשר לומר דוקא פירות שגדלים על אילנות מותר. דלא דמי לעשבים שגדלים על בה"ק משא"כ פירות שגדלים על האילנות והאילנות גדלים על בה"ק. אבל לחתוך האילנות שגדלים על בה"ק דומה ללקוט עשבים דאסור. אך הב"ח כ' טעם אחר לחלק בין לקוט עשבים דיש חשש מראית עין. שהרואים מרחוק יחשבו שלוקטים מעל הקברים עצמם אבל אילנות אין דרך לנוטעם על הקברים עצמם. וא"כ גם לחתוך האילנות מותר: ב) אך באותם שיש בהם ספק קבר שאסר הב"ח למוכרם וליתן הדמים לצדקה או לשומר בה"ק. ותמה מעלתו במה שאסר לצורך מצוה. הלא ברמ"א מבואר דלרפואה שרי ללקוט הפירות והיינו אותם של הקברות עצמם. דבאינו על הקברות עצמם בכל ענין שרי. הנה פשיטא לי' למעלתו דצורך מצוה דומה לרפואה והגם שכן נראה דעת קצת אחרונים. אך לא עיינו במקור הדין בתה"ד דקברי' דרב דשקלי' מיני' לאישתא בת יומא משום דאין זה גנאי למת ואדרבא זה כבודו שעפרו חשיב ומובחר משאר עפר אבל בעלמא לא שייך משום רפואה וה"ה מצוה אחרת. משום דחזינן דחמירא איסורא דאם ליקט שורפן במקומן. רק אם הגוים מרעים בהמתם בע"כ של ישראל דבכה"ג לא שייך קנס וחשד (דזה טעם דשורפן במקומן שוב מתיר משום דוחק הציבור שלא יצטרכו למחות. וכן התירו של מהרי"א שמוכרין הפירות כדי להציל הקברות שהוא כבודם של מתים. אבל בשביל מצוה אחרת לא נתיר לתלוש בידים כיון דחמירא איסורא.

מדתנן שורפן במקומן כן מבואר בתה"ד: ג' ומה שאסר הב"ח בספק קבר אף דלכאורה הוה ספיקא דרבנן דלקולא. ס"ל להב"ח דשאני הכא דחמיר איסורא דאסור אפי' לרפואה. ושאר איסורי דרבנן שרי לחולה שאב"ס ע"כ חמיר משאר איסור דרבנן ואזלי' לחומרא. ועוי"ל דהא הב"ח כתב הטעם דאסור לתלוש עשבים בבה"ק אפי' שלא על הקברים דאיכא משום מראית עין שיחשבו שתלש על הקברים עצמם ומדאסור סתמא משמע אפי' בצנעא כגון בלילה ואפילה. וצ"ל הטעם משום דכל שאסרו חכמים משום מראית עין אפי' בחדרי חדרים אסור. ובסימן רצ"ח כתב הב"ח דוקא בחשד איסור דאורייתא אמרינן אפי' בח"ח אסור צ"ל דהחמירו בו כמו באיסור תורה. [דחמיר איסורא כבוד מתים כדברי המרדכי] וא"כ ספיקו לחומרא. או י"ל דב"ח לאו משום איסור מראית עין אתי עלה אלא משום דהרואים יחשבו שתולשים מקברים עצמם הוא בזיון למת נגד הרואים שיחשבו כך אף שבאמת אין הדבר כך. ואף דהרואים לא יחשבו שכן הדבר בבירור רק שיחששו. הרי דאף בספק איכא משום כבוד מתים. וע"כ בספק קבר ג"כ יש בו משום כבוד המת. סוף דבר אינני רואה מקום להקל בספק קבר ד) ומ"ש דמה שהאילנות גדלים בבה"ק הוא בזיון למתים שעי"ז באים ערלים לגנוב מן העצים ורומסים ע"ג הקברים. גם זה אינה טענה דהא כתב המרדכי בהא דואם ליקט שורפן במקומן כדי שלא יחשדו אותו שמוליכו לבהמתו. הרי דאף אחר שליקטו מ"מ ההנאה מהם חשיב ביזוי למת. וכן לשון הרמב"ם פי"ד מה' אבל בתי הקברות אסורין בהנאה כיצד אין אוכלים בהם כו' והיינו משום בזיון המת (דאילו משום דמת אסור בהנאה הלא קרקע עולם אינו נאסר]. וא"כ נהי דחתיכת האילנות יש בו כבוד המת. מ"מ ההנאה מהעצים אח"כ לבשל בהם או לבנות בהם יאסר משום כבוד המת. באופן שלדינא אין להתיר רק האילנות שידוע שאין בהם קבר והכל משום כבוד מתים.

ומ"ש עוד משום צורך הבר מינן. ודאי אין להקל בכבוד מתים הקבורים בשביל אותם שאפשר יבואו מחדש ובלע המות לנצח: ה) ומ"מ אין לחוש בזה לאיסור תורה לדעת האוסרים העפר שלמעלה דהוה תלוש ולבסוף חיברו. שהרי האילן יונק ג"כ מעפר היתר והרי יניקת האילן ט"ז אמה לכל צד וקי"ל זוז"ג מותר: הדו"ש הק' אברהם. סימן תעו שלום לכבוד הרב חו"ב כש"ת מוהר"ר מענדיל נ"י אבדק"ק ביאלא קטן. א) דבר האילנות של בה"ק כל שאין בו ספק קבר מותר לחתכו. ואין חילוק בין נטועים קודם שנעשה בה"ק או נטעם אח"כ. וכן משמע הלשון כיון שאינו על הקברים עצמם. דאי כדברי בגדי ישע הול"ל כיון שנטועים קודם לכן שבזה הי' נכלל שאינו על הקברים עצמם. ומבואר היטב בב"ח החילוק שבין עשבים שבעשבים יש מראית עין שהעומד מרחוק יחשוב שליקט מקברים עצמם. משא"כ אילנות אין דרך לנוטעם על הקבר וליכא משום מראית עין הק' אברהם סימן תעז כבוד הרב המאוה"ג כו' מוהר"ר אפרים שלמה נ"י האבד"ק ליפנא. כנים דבריו דמותר לתלוש האילנות לצורך דירת שומר בית הקברות כיון שכל האיסור משום כבוד המתים. וכיון שההוצאה לצורך המתים שרי. אך לתלוש מבה"ק זה לצורך בה"ק אחרת אין סברא להתיר לזלזל במתים אלו בשביל כבודם של מתים אחרים. ועוד זאת שלא יעשה מהאילנות בנין לשומר בה"ק ישראל מאחר שנאסר בהנאה כמ"ש הר"ן [וכוונתו מאחר שהוקצה למצות כבוד מתים ע"כ אף שנתלשו העשבים. ושוב אין בו משום כבוד מתים. דומה לשמן שנשתייר מנ"ח דאסור בהנאה. וכתב הר"ן דלא דמי לסוכה ונוי' שמותרים לאחר החג משום שעשוי' להשאר אחר החג ולא מקצה להו לגמרי. ה"נ בנר כיון שעשוי להתבער מקצה לגמרי. וה"נ כיון שאסור ללקטן הרי הוקצה למצותו לגמרי ופירוש הב"י בר"ן תמוה דהרי"ף כתב להדיא אין מלקטין עשבים משום כבוד מתים. וכבר חלק עליו הב"ח.

והנכון כדכתיבנא] ויאסר ישראל שומר בה"ק לדור בו. והעצה להקצות מעות לצורך בה"ק הישן. וימכרו האילנות עבור המעות ההם ויעשו מהאילנות גדר לבה"ק הישן שאין אדם נהנה מהם וחשיב כבוד מתים שבבה"ק החדש מאחר שבדמי אילנות אלו יבנו בית לשומר בה"ק החדש: יכתב בספרן של צדיקים כנפשו ונפש הדו"ש הק' אברהם: סימן תעח בעז"ה יום ב' תצא תרנ"ה. שלום לכבוד הרב כו' מוהר"ר מאיר צבי נ"י אבד"ק ראדזיווע: א) דבר שני שותפין ששכרו נער בן י"ד שנים ליסע עם א' משותפין עם עופות לגבול פרייסען ולהביא בחזרה מן הגבול את הסוס ויען הנער לא הי' בקי כ"כ איך להתנהג עם הסוס לזאת הקשיר את ידו בחבל אשר נכרך על צואר הסוס והנער הלך אצל הסוס. ויהי בדרך התחיל הסוס לרוץ מאד ולא הי' ביכולת הנער לרוץ כן ונפל לארץ ומחמת שהי' נקשר בהחבל של הסוס רמסו הסוס ברגליו ועתה השאלה מה משפט הסוחרים בתשובתם: ב' תשובה. ידוע דברי מהרי"ו סימן קכ"ה שליח שנהרג בדרך טוב שיתענה מ' יום והביא ראי' מאגדת חלק שאמר הקב"ה לדוד עד מתי יהי' עון זה טמון בידך על ידך נהרג דואג כו' וצ"צ סימן ו' הקשה מואליו נושא את נפשו עלה באילן ומת ואם הי' בעה"ב חייב בזה איך למדו חכמים מוסר ויהי' עניים בני ביתך שלפעמים יבא לו מכשול עי"ז: ג) ונלע"ד ליישב דעת מהרי"ו דשלוחו של אדם כמותו ומה שהלך השליח בדרך בשליחותו של המשלח כאילו המשלח הוליכו שם בידים וכיון שהי' לסטים בדרך הרי הוליכו למקום לסטים ע"כ חשיב גורם במיתתו ואילו הי' המשלח יודע שיש שם לסטים הי' חייב מיתה בידי שמים ובשוגג צריך כפרה. אבל עלה באילן הרי לא הי' שלוחו רק על העלי' ועצם העלי' אינה סכנה גמורה רק מה שהוחלק הביאתו לידי סכנה שעי"ז נפל ומת. והחלקה לא הי' בשליחותו ע"כ לא חשיב גורם:

ד) ולפי"ז נראה שאם מת השליח בחזרה לביתו המשלח פטור שכבר עשה שליחותו ושוב לאו שלוחו הוא וכל זמן שהי' שלוחו לא הי' סכנה כלל ונעשה אח"כ סכנה שלא ע"י מעשה המשלח ופטור: ה) אך בנ"ד לא יועיל זה שגם בחזרה הי' שלוחו להוליך הסוס לביתו ומת ע"י הסוס שאם הי' נהרג בחזרה ע"י לסטים היינו יכולין לומר הרי בלעדי שליחותו להוליך הסוס הי' חוזר בעצמו לביתו והי' נהרג ע"י לסטים אך עכשיו שנהרג ע"י הסוס הרי המשלח הי' הגורם ו אך י"ל לפי הנ"ל דמה שקשר הנער החבל בידו עוד לא הי' סכנה ולא הי' שכיח שהסוס יתחיל לרוץ. נמצא שכל מה שעשה בשליחותו של משלח לא הביאתו לידי סכנה עדיין. ואין לומר שקשירתו לבד הי' סכנה. ליתא שא"ת כן ודאי לא הי' דעת הסוחרים שיביא א"ע לידי סכנה. נמצא גם הקשירה לא הי' בשליחות הסוחרים זולת אם אמרו לו בפירוש שיקשור ידו או ראה ושתק ש"מ דניחא לי' אז אם נאמר שקשירתו סכנה חייב הסוחר הרואה ושותק: אך הצ"צ סימן ו' בעובדא דידי' שהשליח הלך על קורות כנהוג והוחלק מדמה להא דמהרי"ו ופסק דצריך כפרה ולפי פסק זה גם בנ"ד יש לחייב הסוחרים בכל ענין. גם י"ל שמסתמא דעתם שיעשה כמנהג בעלי עגלות ובהם אין סכנה רק בנער בן י"ד שנים הוא סכנה. ואם כן שפיר מקרי שהמשלחים הכניסוהו לסכנה: ח אך יש לעיין מאחר ששנים הי' וקי"ל הכהו עשרה בני אדם בעשרה מקלות בבת אחת כולן פטורין. וכתב הרמב"ם דה"ה לשנים. וכן הוא בגמ' דהא יליף לה מדכתיב כל נפש אדם עד שיכה כל נפש. אך לא נדע אם זה גם בידי שמים. די"ל דוקא בידי אדם פטור. וכן לשון הרמב"ם פטור ממיתת ב"ד. וקצת יש ללמוד משחוטי חוץ דכתיב דם יחשב לאיש ההוא פרש"י כשופך דם האדם שמתחייב בנפשו ושם יש מיעוט ההוא אחד ולא שנים. הנה שגם לענין כרת שהוא בידי שמים פטורים שנים שעשאו אף שנחשב כשופך דם האדם.

מ"מ פטורים שנים שעשאו גם בד"ש ה"נ בשנים שהרגו. ואף דודאי אית עלייהו דינא זוטא מ"מ שוב אין להחמיר כ"כ על הגורם כמו באחד שעשה: ט) מיהו דעת הרשב"א ב"ק (נ"ג:) דוקא בעשרה מקלות אבל דחפוהו ביחד כחד חשבינן להו. וה"ה בנ"ד דחשיב כאלו המשלחים הוליכוהו יחד. מיהו דעת הרמב"ם פ"ד מה' רוצח הל"ה בכה"ג פטורין. ע"כ נראה דעכ"פ אין לחייבם כאו"א בפ"ע מ' תעניות רק משלשים ביניהם. אך אם אחד ראה הקשירה ושתק יש להחמיר עליו כאילו הוא פשע לבדו והשני יתענה מכל מקום כ' תעניות. ואם ככה יעשו יתכפר להם. ויכולין לדחות התענית לימים הקצרים. ואם יקשה להם מאוד להתענות יכולין לפדות בממון ח"י גדולים לכל יום ועשיר יוסיף לפי עשרו אך יותר נכון שיתענו ממש וד' ישמרם מכל צרה וצוקה ויכתבו ויחתמו לחיים טובים: דברי הדו"ש המברכו בכוח"ט. הק' אברהם. השמטה להלכות נידוי וחרם סימן תעט שלום לכבוד הרב האבד"ק שדה חדש על דבר שאלתו שיש איסור בעירו שלא להוציא ספרים מבית המדרש ומפורש אף לבית הרב. וכעת נצרך לכבודו ספרים להוראה הנמצאים בבהמ"ד ונפשו בשאלתו אם יש להתיר: א' תשובה. הנה מבואר ביור"ד סי' רכ"ה דנדרים וחרמים שמטילין הקהל יש להם התרה בלא פתח וחרטה רק מתירין הם עצמם. והנה כמו כן בנידון דידן. אך לכאורה יש לומר דהוי כמו סייג לתורה ולדבר מצוה דאין יכולין להתיר. וכמו כן נאמר דהתקנה הוא כדי שיהי' הספרים מצויין להלומדים בבהמ"ד. אך יש לומר דאין זה מקרי סייג וגזירה כי גזירה הוא שלא יבואו לעבור על ד"ת שלא יעשה איסור. משא"כ כאן שהוא רק סיוע למצות תלמוד תורה. ודומה לזה במנחות (ס"ח:) משום מצוה ניקום וניגזור: ב) אך בזה יש לפקפק כי ליטול ספרים מבהמ"ד הוי שואל שלא מדעת והוי סייג לאיסור לא תגזול.

ואף גם בנדר שהוא סייג לתורה כתב הפר"ח שיש להתירו ע"י שאלה. ובנידון דידן יש להתיר אף בלא שאלה רק שיסכימו אנשי העיר. א' משום שאינו דומה לסייג כנ"ל. וגם כי כל הטעם שנדר שהוא לסייג אין יכולין להתיר כתב הריב"ש מפני שדעתם הי' שבודאי לא יתירו להם כיון שהוא לדבר מצוה. ובנ"ד כי ברוב העיירות שיש איסורים שלא להוציא ספרים מבהמ"ד מפורש שלבית הרב מותר. אך אותם שעשו האיסור אסרו אף לבית הרב. אבל אין לומר מפני זה שלא עלה על דעתם שירצו קהל אח"כ להתיר שיקח לבית הרב. וגם כי היפוך התקנה הוא דבר מצוה שיהי' להרב ספרים הנצרכים להוראה שהוא נוגע לכל העיר: ג) מהלין טעמי נראה שמותר להתיר האיסור בהסכם כל אנשי העיר. אך נגד שאר אנשי העיר נשאר האיסור בתוקפו וכמבואר בש"ך סי' רכ"ח ס"ק פ"א. מ"מ יראה מעלתו כי בעת אשר לא יצטרך אל הספרים ישלחם חזרה תיכף לבהמ"ד. אך לא שיהי' במניעת החזרה חרם. דקשה לאדם להיות נזהר בזה תמיד: הק' אברהם.