שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 169

ידוע שרמב"ם קורא דבר הנלמד בי"ג מדות או מהל"מ ד"ס ימ"מ דינו כד"ת. רק על ביאת מקדש פטור שכך הלכה. וכמ"ש הרמב"ם בה' ביאת מקדש בחרב ה"ה כחלל דאינו חיוב על ביאת המקדש ומ"מ טומאת חיבורין דאורייתא. וראיתי במל"מ הביא בשם רמב"ן בפירוש התורה פ' מטות דטומאת חיבורין לאו דאורייתא וכנים הדברים. אך בחי' רמב"ן פ"ג דשבועות גבי נזיר בקבר מפורש בדבריו טומאת חבורין דאורייתא וכן בספרו תה"א. ופשיטא דהכי נקטינן בדעת הרמב"ן דטומאת חיבורין דאורייתא. והנה כל הפוסקים שאין טומאת חבורין דאורייתא. וא"כ מוכח לרע"ק דפטר בו ביום דאין חייבין על תוספת טומאה. דאפי' חבור באדם לאו דאורייתא מ"מ הוסיף טומאה לטמא כלים: יח) ולכאורה י"ל לפמ"ש בדעת רמב"ם דטומאת חיבורין דינו כדאורייתא מ"מ על ביאת מקדש פטור. והא כללא הוא סוף פ' כה"ג כל טומאה שהנזיר מגלח עלי' חייבין עלי' על ביאת המקדש. והא מדאין חייבין על ביאת המקדש אין הנזיר מגלח. ע"כ אין חייב הנזיר על תוספת טומאה זו דחבורין. אבל ביום שלאחריו חייבין על התוספת טומאה ולא משום שהי' יכול לטהר עצמו בפועל: יט) אך הא ליתא דכתב הרמב"ם פ"ה מה' נזירות הט"ו נזיר שנטמא במת בין בטומאה שהוא מגלח עלי' בין שאין מגלח עלי' ה"ז לוקה. ובאמת צ"ע בדבריו דהא במס' שמחות טומאה שאין הנזיר מגלח עלי' אין הכהן סופג עלי' את הארבעים. וע"כ דשאני נזיר דיש בו לאו דבל תאחר וכשנטמא אף בטומאה שאין הנזיר מגלח עלי'. מ"מ כיון שאותן ימים אין עולין לו הוא מאחר נזירות דטהרה.

אבל בלאו דלא יטמא אינו עובר ואינו חייב על התוספת כיון דאף מתחילה לא הי' הימים עולים] אך הא ליתא דהא כתב רמב"ם אחר הלכה זו נטמא במת וחזר ונטמא ומשמע דקאי אדסליק מיני' בין בטומאה שמגלח עלי' בין שאינו מגלח עלי' וכתב שאם פירש וחזר ונטמא והתרו בו בכל פעם חייב שתים. והא אין בל תאחר בטומאה שני' ומוכח דמשום לאו דלא יטמא הוא חייב. ואף דברייתא דמס' שמחות דאין הכהן לוקה אלא טומאה שהנזיר מגלח נזיר הא חמיר באיסורו מכהן שאינו מטמא לקרובים. או שדוחה להא דמס' שמחות מהלכה. וא"כ מוכח גם לדעת רמב"ם דאינו חייב על טומאת חבורין בטומאת מקדש דאינו חייב לרע"ק על תוספות טומאה. והא דחייב ביום שלאחריו משום שהי' יכול לטהר בפועל כ) אך עוד יש לעיין דרמב"ן בס' תה"א כתב וז"ל לרע"ק לעולם לא קרינא בי' להחלו אא"כ מוסיף ימי טומאה על עצמו א"נ ס"ל טומאה בחבורין לאו דאורייתא עכ"ל. הנה אף דס"ל להלכה טומאת חיבורין דאורייתא מ"מ מסופק אליבא דרע"ק שמא טומאה בחיבורין לאו דאורייתא וכן כתב בחי' ר"ן סוף פרק דם הנדה. מ"מ אין ספיקו של רמב"ן ור"ן מוציא מידי ודאי של ר' יעקב [הוא ר"ת] וראב"ד דלרע"ק לא איכפת לן בתוספת איכות הטומאה רק בתוספת ימי טומאה כנ"ל באריכות: כא) נשוב לנ"ד לדינא לצרף דעת ראב"ד ור"י הוא ר"ת לדעת הפוסקים עכו"ם אין מטמאין באוהל ואף שראב"ד ור"ת שורש סברתם משום דס"ל דהלכה כרע"ק. והרי הרמב"ם ורמב"ן ורשב"א ור"ן ותוס' נזיר דקי"ל כר"ט. הלא לעומתם ראב"ד ור"ת והמפרש במס' נזיר. ולפמ"ש גם תוס' ב"ק ור' יונה שבשטמ"ק מוכח דלדעתם דרבה דהילכתא כוותי' לגבי ר' יוסף כרע"ק וקי"ל כוותי'. והנה חמשה מול חמשה. ואף שמהטור מבואר דרא"ש ג"כ ס"ל להלכה כר"ט. הב"ח חולק עליו וכתב דאדרבה רא"ש כר"ת ועיין עוד בב"ח מ"ש מתוס' שבועות.

ואף את"ל דרוב פוסקים כר"ט הלא לעומת זה בענין גוים אם מטמאים באוהל המתירין רוב הם הרמב"ם וס' יראים ורמב"ן בס' תה"א ורשב"א בחי' ובתשובה סימן פ"ג ונמוק"י בשם הר"ן פרק המקבל ולעומתם ר"ת וסמ"ג ומהר"ם אוסרים והמתירין רוב וגם כתבתי שם טוב טעם סיוע להמתירין: כב ואשר כתבתי שם מחמת ספק טומאה ברה"י דמבואר בירושלמי פרק כיצד צולין דהנזיר מגלח על ספק טומאה ברה"י. ואף בספיקא דדינא כי היכי דניזל בתר חזקה בספיקא דדינא לדעת הר"ן פ"ק דקידושין כמו כן בספק טומאה ברה"י ראיתי כעת שאינו דמיון לפמ"ש בש"ש שמעתא ז' פ"ב בטעם התוס' דבספק טומאה ברה"י אין מטמאין ודאי אלא בדבר שיכול להיות. וכן אין מטהרין ברה"ר אלא ביכול להיות ואלו בחזקה מטהרין אף בשני שבילין שאין יכול להיות שניהן טהורין משום דספק טומאה ברה"י לטמא או ברה"ר לטהר הוראה ודאית אלא שאין מוציאין הדבר מחזקתו ע"ש. וע"כ ה"נ לענין ספיקא דדינא בשביל חזקתו של זה. או בשביל שאירע הספק ברה"י או ברה"ר לא ישתנה הדין ונשאר הדבר בספק. ובחזקה לא נוציא הדבר מחזקתו אף שעדיין ספק הוא אבל בספק טומאה רה"י א"א להורות שודאי טמא כיון שהדין נשאר ספק. וברוב [אף את"ל דרובא דליתא קמן לא יועיל לטהר ברה"י] פוסקים לטהר לא נוכל להורות אף ספק בעובדא דידי' כיון שהדין נשאר טהור משום רוב. ועוד דהעיקר דאף רובא דליתא קמן מהני לטהר ברה"י: סוף סוף דבר דעתי בזה להתיר. מ"מ יען שהוא איסור עולם לא ארצה להורות בזה הוראה ברורה להתיר לשום משא זו עלי לבדי זולת אם יסכים עוד א' מהמפורסמים בהוראה אז אצטרף עמהם. אך זאת ודאי שאם ירצו כהנים לילך שם אין למחות בהם: הק' אברהם. סימן תעא הלכות אבל ב"ה יום ה' חיי תרמ"ד לפ"ק פה סאכטשאב.

החיים והשלום וכל טוב סלה לכבוד ידידי הרב הגדול המפורסם החריף ובקי בש"ס ופוסקים כש"ת מוהר"ר יואב יהושע נ"י. מכתבו הגיעני בעתו. אך יען שהייתי א) יקרת מוטרד מאד כנודע לכם הנחתיו למשמרת ולא נודע אי'. אתמול מצאתיו ובקשתי להשיבו ופתאום נתהוה שריפה בחצירי אשר לא נסיתי באלה. ב"ה אשר הי' בחסד. והנני גולה לבית אחר וספרים אין אתי. עכ"ז יען אשר נשתהה זמן כביר הנני להשיבו. ובאמת לדעתי המחמיר בזה הוא מן המתמיהים. כי כמה משניות ותוספתות מוכיחות כי הגולל הוא הסותם חלל הקבר ורואה החלל. וכן כתבו התוס' בפשיטות בסוכה וכן הריטב"א בסוכה כי גם לר"ת המפרש מצבה שעושין לסימן היינו שמשימין אבן גדולה על חלל הקבר שיהי' לסימן ומצבות שלנו אינו בכלל זה. גם זאת הביאו התוס' ראי' ברורה מתוספתא דשני אבנים דאינו טמא אלא כל זמן שמחובר. ותירוץ האו"ז קשה להבין. שהרי מפורש שם דקודם שניטל האבן האחד טמא [גם האו"ז בעצמו פסק כשיטת רש"י דגולל הוא הסותם החלל] ועוד מפורש בספרי זוטא שהביא הר"ש פרק ב' משנה ד' דאהלות דגולל לאחר פרישה אינו מטמא במשא. ולרש"י צ"ל דשאני משא דאינו אלא בטומאה יוצאה מגופו. ואזיל לטעמו שכתב כן חולין (ע"ב עמוד ב') אך התוס' שם השיגו עליו ממשכב ומושב. וכמדומה לי שגם הרמב"ן והר"ן השיגוהו וא"כ מפורש בספרי זוטא דאין גולל אלא כל זמן שמחובר. ועכ"פ אין לצרף כל החומרות: דכל טומאה שאין הנזיר מגלח אינו לוקה ב) בפרט אלא אסורה. וכפי הנראה היא מדרבנן. ואת"ל שהיא מדאורייתא ע"כ הוא הלכה למשה מסיני ודומה לערלה בח"ל דהלכה כמאן דמיקל. והטור כתב הטעם לפי שהיא הלכה. והט"ז השיגו דבגמ' מפורש הטעם משום דכך נאמרה הלכה. אך לפענ"ד ביאור דברי הטור עפ"י התוספתא דמקואות כל שעיקרו מה"ת ופירושו מד"ס ספיקו להחמיר.

מבואר דעיקרו הלכה ספיקו להקל. וכן הוכיח הנוב"י וא"כ בערלה אי לאו דכך נאמרה הלכה הוה אמרינן דהלמ"מ גלי דערלה דכתוב בקרא פירושו גם בח"ל. אך מאחר שהלכה שנשתנה דין ח"ל מא"י. מבואר דערלה דקרא בא"י וערלה בח"ל הלכה לבד. לא שהיא בכלל ערלה הנאמר בתורה. וכן מוכח ברמב"ם דערלה בח"ל אינו לוקה. ע"כ שאינו בכלל הכתוב. א"כ זה הטעם באמת שספיקו להקל ודו"ק: ג) וכן אני אומר בנ"ד כיון שאין לוקין את"ל שמדאורייתא. ע"כ הלכה לבד וספיקו להקל. וזה טעם שמקילין בכלים הנוגעים. אף שלדעתי כמה פוסקים מטמא באוהל אלא משום שאין הנזיר מגלח סומכין להקל: ד ומה שכתב שהתוס' ס"ל כרש"י. תמיהני הלא התוס' הביאו ראי' מתוספתא הנ"ל דשני אבנים דאינו מטמא לאחר פרישה. גם מ"ש שהרע"ב ס"ל כרש"י מדהעתיק פירש"י בעירובין. יעיין פי' הרע"ב פט"ו דאהלות משנה ט' שהעתיק פירוש הרמב"ם דאינו מטמא אלא כל זמן שמחובר. גם משמע לי כן מגוף המשנה. דאל"כ למה חוצץ הגב כלי חרס בפני התוך. הלא כל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ. אלא משום שאין טומאתו אלא כל זמן שמחובר חוצץ. והחכ"א כתב דאף הרשב"א מודה באינו מקבל טומאה. וכתב וכן דעת הרמב"ם. והיינו מדכתב דוקא באין מקבל טומאה. וכת"ר רגז על החכ"א דלא משמע מידי ברמב"ם ולא נודע במה הכהו. ולדעתי הדבר ברור להתיר, ידידו הדו"ש בלונ"ח הק' אברהם. סימן תעב לרב אחד. שאלה. ביולדת המקשה לילד ר"ל שהוציאו ממנה בחיי' כל הולד אך ראשו נשאר בפנים ומחה ב"מ. מהו להוציא ממנה הראש אחר מיתתה ואם אי אפשר בנקל מהו לפתוח את בטנה: א) תשובה הנה מקור דין זה שנהגו להוציא הולד לאחר מיתה מהיולדת ולהרעיש ע"ז אין לו מקור בש"ס ופוסקים. וכבר נשאל ע"ז בשו"ת שמן רוקח אם יש לפתוח את בטן היולדת לאחר מיתה והשיב שחלילה לעשות כן.

אך אם יוכל להוציא ע"י פעולות טוב הדבר. וכתב שיוכל להשהותה אפי' כמה ימים יעיי"ש בפ"ת שמביאו. ועיי"ש שכתב שמש"ס ערכין משמע שאדרבה יש ניוול ביציאת הולד לאחר מיתה: ב' ובעניותי כאשר שמתי רעיוני לדבר הזה למצוא טעם לדבר המנהג ההוא עלה בדעתי כיון דמצות קבורה הוא בעפר דוקא כדנפקא לן בש"ס סנהדרין (מ"ו:) מדכתיב קבור תקברנו יתירא. ואם שמוהו בארון והלינו עובר עליו. והנה הא ודאי הנפלים מחויבים בקבורה ג"כ. ואף דאיתא במס' שמחות דאין מתעסקים עמהם בכל דבר אין בכלל זה הקבורה וכמ"ש הש"ך בשם הרשב"א במאבד עצמו לדעת ר"ל יע"ש. וע"כ אין מקיימין בהם מצות קבורה דאמו חוצץ בין הולד לקרקע. ואף דאיתא ביבמות דמעוברת שנתגיירה בנה א"צ טבילה וטבילת האם מועלת לולד ואין האם חוצץ משום דגופה היא. מ"מ הא אמרינן בערכין (ז'.) המקשה לילד אין ממתינין לה עד שתלד ישבה על המשבר ממתינין לה עד שתלד. ופירש"י דישבה על המשבר ממתינין משום דכיון דעקר גופא אחרינא היא. וע"כ האם חוצץ ואין מקיימין בולד מצות קבורה אם לא נוציאוהו לאויר העולם: ג) והשתא לא תקשה מההיא דערכין שם שרמז עליו בעל שמן רוקח הנ"ל דהאשה שיוצאה ליהרג דמכין אותה כנגד בית הריון שלה כדי שימות הולד תחילה כדי שלא יצא לאחר מיתה ואיכא ניוול. דהתם כיון דבלא ישבה על המשבר מיירי. דאי ישבה הא ממתינין לה עד שתלד וחד גופא היא וא"צ להוציא הולד. ולפי"ז בנידון דידן נמי מחויבין להוציא ראשו. דהנה הב"י בסימן שע"ד כתב בשם הרמב"ן בס' תורת האדם שמביא הירושלמי מה ת"ל כי קבור תקברנו מכאן שאינו נעשה מת מצוה עד שיהי' ראשו ורובו יע"ש. וא"כ כיון דאינו מקיימים מצות קבורה אלא בראשו ורובו. ואם לא נוציאהו מבפנים לא יקיים המצוה וצריך להוציאהו:

ד וגם באבר אחד בפנים יש לעיין כיון דאיתא שם דאם כבר טימא עצמו על ראשו ורובו. שוב מטמא עצמו אף לאבר שנשאר. ע"כ דשוב יש מצוה לכל האברים והטעם לזה י"ל דאבר אחד דומה לשירי מצוה דאיתא בפרק ר' ישמעאל דמשום חביבה מצוה בשעתה לא דחינן שבת. רק אם כבר דחתה שחיטה את השבת יע"ש. והנה כיון דקבורת האבר אינו מעכב אם כבר דחה המת האיסור טומאה שוב דוחין אף בשביל אבר אחד. אבל בתחילה אין דוחין בשבילו]: ה' והא דכתב הרמב"ן ופסק בטוש"ע סימן רס"ב דאם נתנו בארון וקברו קיים מצות קבורה י"ל סתם ארון של עץ. ואיתא בפרק כסוי הדם בנסורת של עץ קיים מצות כיסוי דמין עפר הוא. וא"כ אם חיבר העץ לקרקע חשיב כארעא סמיכתא: ו) אולם יש להביא ראי' מיוסף הצדיק שניתן בנילוס בארון של ברזל. ואם הי' קפידא בדבר הי' לו ליתנו בשל זהב דמקרי ג"כ עפר לענין כסוי. או בשל עץ וליתן עליו ברזל וכיוצא. גם מדכתב הרמב"ן בארון ולא חילק בין ארון לארון משמע דבכל ענין קיים: ז) ע"כ הי' נראה טעם שמשתדלין להוציא הולד משום דאיתא בכתובות (קי"ד) דאף נפלים עומדים בתחיית המתים. ונפקא לי' מדכתיב נבלתי יקומון. ויש לומר דהיינו דוקא שיצאו לאויר העולם אף שמתו. מה שאין כן כל זמן שהם במעי אמן חשיבי כאבר מאברי' וע"כ ההוצאה הוא לטובת הולד. וע"כ בנ"ד שכבר יצא רובו וקי"ל מי שיצא רובו הרי הוא כילוד. וע"כ א"צ להוציא ראשו. ואם אפשר בנקל אין קפידא אבל להלינה עבור זה או להפקיע כריסה חלילה. וכל זה כתבתי לפלפולא ולא להלכה כ"ש למעשה כי הוא ענין אשר יסודו נעלם מאתנו: ח) שוב נתיישבתי שהראי' מיוסף הצדיק לאו ראי' שיוסף לא רצה להקבר כלל בקרקע מצרים להיות נזרע בקרקע ת"ל. דמפורש בש"ס דקבורת מת כמו זריעה. ומאחר שקודם מ"ת לא הי' חיוב הי' יכול לעשות כן.

והרי כתב הרמב"ן דהאבות לא הי' מקיימין התורה בח"ל כ"ש בענין קבורת מת בארץ וק"ל נאום הק' אברהם. סימן תעג לרב אחד. שאלה בשני אנשים שהי' לכל אחד חנות ממין סחורה אחת. וכדי שלא יהי' מריבה ביניהם בשכל אחד ירצה להרגיל הקונים אצלו. נתרצו והתנו ביניהם שמה שימכור האחד יותר מחבירו יהי' לחצאין. דהיינו שיתן לחבירו חצי דמי יתרון המכירה ליקח מחבירו סחורה כנגדו. ואירע אבל ב"מ לאחד מהם. מהו שימכור השני בחנות שלו: א) תשובה לכאורה הי' נראה כיון דבימי אבלו אסור האבל למכור. וגם אפי' בשני שותפים חנוונים שאירע אבל לאחד מהם אסור השני לעשות בפרהסיא כדאיתא בש"ע יו"ד סימן ש"פ סעיף כ"א. וא"כ גם בנ"ד דכל מה שמוכר השני יהי' על שותפות לפי תנאי שלהם ואסור אם הדבר מפורסם. כיון דהאבל אסור למכור. נמצא דכל מה שימכור השני יהי' על שותפות: ב' אמנם לאחר העיון נראה דמותר השני למכור. דאף דלפי תנאי שלהם אם האחד לא ימכור והשני ימכור יהי' על שותפות. זהו כשיזדמן ממילא. אבל לא כשיארע אונס כזה לאחד שלא יוכל לעמוד בחנות כלל. ובודאי אדעתא דהכי לא התנו. ואף שכתבו התוס' בכתובות (מ"ז:) ד"ה שלא כתב לה דהיכא דאפשר שהשני לא ירצה רק בכל גווני לא אמרינן הכי עיי"ש. מ"מ הכא דחבירו לא ירויח. דאם יהי' לו חלק גם השני יאסר. מה תועלת יהי' לו בשגם לו גם לשני לא יהי': ג' ועוד נראה דאפי' אם יהי' לשותף חלק מותר. דהנה קשה לי על דין זה דשני שותפים חנוונים הנ"ל. דלמה לא נאמר שותף אדעתי' דנפשי' עביד ויהי' מותר כמו אריסות דשדה דמותר בימי אבלו כששדהו ביד האריס משום דאריס אדעתא דנפשי' עביד אף דמלאכת מחובר חשיב דבר מפורסם.

ונ"ל לפמ"ש הר"ן בסוף פ"ק דע"ז אהא דאריס אריסותי' עביד וז"ל ולא דמי לישראל ונכרי שקבלו שדה בשותפות שלא יאמר לו הישראל טול אתה בשבת ואני בחול. דהתם מלאכת השדה אישראל נמי רמיא. אבל הכא כולי' אנכרי רמיא ולא אישראל כלל. וא"כ הכא נמי בשני שותפים חנוונים כיון דהמלאכה על שניהם. לכן אסור השותף לעשות בפרהסיא כיון דהשותף הוי שלוחו של האבל. כיון שהמחצה הוטל עליו. ולפי"ז בנ"ד שכל החנות מוטל רק על השני ולא על האבל ודאי מותר כנ"ל: הק' אברהם סימן תעד ב"ה יום א' ויקרא תרמ"ז. שפעת שלום וברכה לכבוד אהובי ידיד נפשי הרב הגדול המפורסם נ"י עה"י כקש"ת מוהר"ר יעקב נ"י לאנדא האב"ד דק"ק נאשעלסק א דבר מה שרצה כ"ת לחלק בין שאילת שלום לברכת שלום דשאילת שלום שאסרו למי שאינו שרוי בשלום היינו דוקא לשואלו אם הוא בשלום ולדידי אין הפי' שאילת שלום כמו שחשב כת"ר. רק ששואל מהשי"ת שיהי' חבירו בשלום. והרי שאילת שלום בשם למדו בפ' הרואה מדכתיב והנה בועז בא מבית לחם ויאמר לקוצרים ד' עמכם ושם מתרגם המתרגם ואמר לחצדיא יהא מימרא דה' בסעדכון ובאלשיך שם וז"ל עוד יתכן למדוני שצריך המשיב שלום להוסיף על השואל בשלומו וזה כי הוא ברכם שיהי' ד' עמהם והם הוסיפו שלא בלבד יהי' ה' עמו כי אם גם יברכהו הוא יתברך בעצמו עכ"ל. הנה מפורש כי שאילת שלום הוא בעצמו ברכת שלום ובמכות (כ"ג:) פרש"י ושאילת שלום בשם דמותר לאדם לשאול בשלום חבירו בשם כגון ישים ד' עליך שלום עכ"ל. הנה דשאילת שלום היינו ברכת שלום. ובתוס' קדושין (ע') לכאורה נראה מתוס' דשאילת שלום וברכת שלום תרי מילי אך בתוס' ב"מ (פ"ז.) מבואר שאין הפי' כן. והחילוק בין לשלוח לה דברי שלום אסור בין לשאול את בעלה. [מה שלומה. כן פרש"י שם] היכן היא:

ב) ומה דק"ל למר למה לא יתפלל עליו שיסור מיגון ויהי' בשלום. הנה התפלה הוא שמתפלל נעשה צינור שע"י יורד השפע על מי שמתפלל עליו כמ"ש הר"ן בדרושיותיו בענין תפילת יצחק על רבקה שע"כ רבקה עמדה אצלו בעת התפלה יע"ש. הרי דשפע יורד תיכף בעת התפלה ועל מי שאינו שרוי בשלום א"א שירד עליו שפע שלום: ג ומה דק"ל למר בהא דמבעי' להש"ס מנודה מהו בשאילת שלום ובעי למיפשט ממתני' דתענית ואסורים בשאילת שלום כבנ"א הנזופין למקום. וק"ל למר דהא ודאי בעיא דמנודה בשאילת שלום היינו אם מותר לשאול בשלום אחרים אבל ודאי אחרים אסורים לשאול בשלומו שהרי אינו שרוי בשלום ומרוחק מן העדה. וא"כ אימא דהא דבתענית דאסורין בשאילת שלום היינו משום לתא דחבירו שחבירו ג"כ מנודה לשמים. לדידי לק"מ דשם כל הנדוי משום שאין השי"ת מרוצה להם ואין הגשמים יורדין. והרי כל תעניתם שיהי' השי"ת מרוצה להם שירדו גשמים ויהי' בשלום. ע"כ ודאי מותר ומצוה לברך את חבירו שיהי' שרוי בשלום. היינו שיהי' השי"ת מרוצה להם וירדו גשמים ויהי' בשלום וע"כ האיסור משום לתא דמברך שאסור בשאילת שלום. מעתה גם במנודה אפשר שמותר לשאול בשלום המנודה כיון שביד המנודה לשמוע דברי חביריו ויקרבוהו וכדתנן במס' תמיד שבמקדש ברכו את המנודה השוכן בבית הזה ישים בלבך שתשמע לדברי חבירך ויקרבוך. וכל שבידו לאו כמחוסר מעשה ושייך בי' ברכת שלום. ובידו עדיף ממחוסר זמן לענין דחוי בקדשים ולקצת פוסקים גם לענין דשלב"ל. ולא דמי לאבל דמחוסר זמן. והי' בזה שלום וברכה וכ"ט למר ולתורתו: כנפשו ונפש ד"ש וש"ת הק' אברהם. על דבר שרצה כ"ת לחלק בין הפרקים בענין הרהור בד"ת בין ת"ב לאבל יעי' כ"ת בתשוב' מהרי"ל סימן ר"א מקור הדין דאין חילוק ובשניהם אסור.