שו״ת אבני נזר – אבן העזר – סימן א

סימן א ב"ה פה סאכטשוב. שלום לכבוד הרב הגדול חריף ובקי שלשלת היוחסין יקר רוח מו"ה בצלאל נ"י אבד"ק לויביטש. דבר האשה אשר מסתכנת בלידתה והרופאים אומרים שהיא מחמת שיש לה גוז בבטנה וכשהיא מתגדלת מסוכנת יותר והרופאים הזהירו אותה שלא תודקק לבעלה עד שתשתה תחילה כוס של עקרין והיא אומרת ג"כ שמרגשת שמתגדלת יותר, אם מותרת לשתות מחמת שהבעל לא קיים עדיין פו"ר שאין לה רק ג' זכרים ולא נקבות כלל תשובה א הנה כבודו כתב להתיר דיש הרבה פוסקים שאם יש לו בן אינו מחויב לגרש, וכתב הריטב"א הטעם שמא משני' ג"כ יוליד בן, הנה שני דינים, האחד אם יש וולד אחד חי הרשב"א כתב שאין מוציאין אותה ממנו, והביאו ריב"ש סי' ורמ"א הביאו סי' קנ"ד, אך בדברי רמ"א יש מקום לטעות שכתב דווקא שלא הוליד זרע קיימא אבל אם הוליד כו' משמע אפי' הוליד זה הוולד מאשה אחרת, ובריב"ש לא כתב רק ילדה זרע קיימא חי, אבל הוליד מאשה אחרת לא מהני, וכן הוא להדיא במקור הדין ברשב"א, ורמ"א לא הי' לפניו חדושי רשב"א יבמות כי נדפס פעם ראשון בהסכמת המל"מ, זה דין אחד:

ב) דין הב' כתב הנמק"י ולכ"ע אם לא ילדה אלא כולם זכרים או נקבות אין כופין להוציא, ואין מובן דמה נ"מ בין נקיבה אחת או הרבה נקיבות דכל מה שצריך לישא אחרת הוא כדי שתלד זכר, וטעם ריטב"א שמא גם השני' תלד רק כמו שיש לו עכשיו שייך גם בנקיבה אחת, אך מלשון הריטב"א מקור הדין [רוב דברי נמק"י הם מריטב"א כנודע] נעמוד על כוונת הנמק"י וז"ל ריטב"א ונראין הדברים שלא אמרו אלא שלא ילדה או שהיא מפלת נפלים וכדאיתא בגמ' אבל מפני שאינה יולדת אלא כולם זכרים או כולם נקיבות אין כופין אותו דמאן לימא שהאשה אחרת תלד לו זכר או נקיבה עכ"ל, משמעות דבריו שגם עכשיו היא בת בנים ויולדת, רק שנאמר הוחזקה זו שתלד רק זכרים או רק נקיבות כמו הוחזקו לנפלי, ע"כ אמר ריטב"א דאין מוציאין דשמא גם האחרת תלד כך, שהרי ענין זכרים או נקיבות הלא תלוי מי מזריע תחילה, ויש לומר שהיא הגורמת שממהרת זריעתה ויולדת תמיד זכרים, או מאחרת, ויולדת תמיד נקיבות, ויש לומר אשה זו כאשה דעלמא אך הוא הגורם, או שטבעו למהר ומוליד תמיד נקיבות, ע"כ אין מחייבין אותו לישא אחרת: ב) והנה דין הריטב"א בשגם עכשיו בת בנים אך דנית עלה מדין חזקה, נאמר שמא הוא הוחזק, אך הנמק"י שכתב אם לא ילדה אלא כולם זכרים ולא מדין חזקה ניתי עלה, לכאורה אזיל לה זה הטעם. אך הנמק"י למד מריטב"א מדהוצרך לטעם שמא גם השני' תלד כיוצא בו ואי לאו טעם זה הי' מחויב לגרשה, ש"מ שגם בזה שייך חזקה כמו בהוחזקה לנפלי,' נצמח מזה קולא, אף שעתה אינה בת בנים, מ"מ אינו מחוייב לישא אחרת שמא הוחזק הוא:

ד) ומדברי הנמק"י מבואר דאפי' עכשיו זקינה ואינה בת בנים, דאי שגם עתה בת בנים אלא שתמיד יולדת זכרים כו' הי' לו לומר שאינה יולדת לשון הוה כלשון ריטב"א, ומדכתב לשון עבר ש"מ ואפי' היא זקנה וא"ת שהנמק"י מיירי שעכשיו אינה יולדת ופסקה עשרה שנים מלילד אך מ"מ ראוי' להוליד, אבל לא בזקינה, מה נ"מ בזה כיון שהטעם ע"כ משום שמא הוחזק, דאי משום שזכה להבנות אפי' וולד אחד נמי, וא"ת דמ"מ מקילין דווקא בראוי' להוליד דיש ספק שמא תחזור ותלד, כל כי האי הי' לו לפרש]: ה) והשתא מובן החילוק בין לא ילדה אלא אחד, או ילדה הרבה זכרים או נקיבות, דבלא ילדה רק אחת וליכא חזקה כשישא אחרת בטח יהי' לו ממנה זכרים ונקיבות, ואם פעם תלד זכר תלד פעם אחרת נקיבה, אך בילדה הרבה וכולם מין אחד בזה הוחזקה להוליד כך ויש ספק שמא הוא שהוחזק, ע"כ אינו חייב לישא אחרת: ו) והנה בריב"ש סי' ט"ו מבואר דאפי' ילדה כמה זכרים ועכשיו זקינה מחוייב לגרשה, וכן כתב הב"ש להלכה, ובודאי למד דינו מריב"ש, אך בודאי הריב"ש לא ראה ספר הנמק"י שהי' בזמן אחד ממש, ואולי גם הריטב"א לא ראה:

ז) ולדינא יש להורות שאם לא הולידה אלא הרבה הינו ג'] זכרים או נקיבות אפי' עכשיו זקינה אינו מחוייב לגרשה, אך אם לא הולידה אלא בת אחת או יש לה ממנו הרבה נקיבות והי' לה ממנו זכרים ג"כ אך שמתו, כיון שלא הוחזק מחוייב לגרשה ולישא אחרת, דסברת רשב"א ביש לה ולד חי ממנו דבזה לא שייך שמא לא זכה להבנות שהרי יש לו וולד ממנו ואולי תלד לו עוד, וזו שעכשיו זקינה ודאי לא יבנה ממנה עוד, ובהוליד מאשה אחרת כמה ממין אחד אינו מחוייב לישא אחרת שמא הוחזק, אבל ילד אחד חייב לישא אחרת, אף שמשמעות רמ"א אפי' הוליד מאשה אחרת לשון הרשב"א הואיל וילדה "זו" אין מוציאין אותה ממניו מבואר דהוליד מאשה אחרת לא מהני, ורמ"א לא ראה חי' רשב"א יבמות, וגם מריב"ש עצמו מוכח, מדחילק בין היא עוד בת בנים לזקינה, וע"כ משום דההיתר תלוי בילדה לו היא וולד חי שזכה להבנות ממנה אפשר יבנה עוד ממנה ע"כ בזקינה אסור, אבל אם ההיתר משום שהוליד ויש לו זרע קיימא ואף בזקינה יהי' מותר, ובאמת רמ"א השמיט איסור הזקינה והוא לפי שיטתו דההיתר משום הוליד כנ"ל [רק הב"ש הביאו] ע"כ לפענ"ד אין לסמוך על רמ"א בזה:

ח) ולכאורה הי' טעם לרמ"א, דהנה קי"ל דאין אדם מחוייב ליתן, אפי' בשביל מצוה עוברת, הון רב, כמבואר באו"ת סי' תרנ"ו, ולגרש את אשתו הוא יותר מהון רב, ובסנהדרין (כ"ב.) קשין גירושין שהרי דוד התירו לו ליחד ולא התירו לגרש, הנה שלגרש אשתו חמור מיחוד של פנוי' ואין מתירין איסור דרבנן בשביל הפסד הון רב, ובשבת אין מתירין רק שבות דשבות [זולת במקום שיש לחוש שיבוא לידי איסור תורה אם לא נתיר לי] ואף בזה רמב"ן חולק ומה שחייב לגרש באין לו וולד כלל, דזה חמור מאד שלא ימחה שמו מישראל והתירה התורה משום זה אשת אח דבכרת, אבל ביש לו וולד אחד שוב לא חמור משאר מ"ע, כן נ"ל ליישב דברי רמ"א:

ט) אך מאחר שברשב"א וריב"ש מבואר להיפוך נראה לי לחלק בין שאר מ"ע כגון לולב וכדומה שאם לא יקח לולב בחג הסוכות זה מ"מ לא בטלה ממנו מצות לולב בכללות, שאם אין לו לולב בחג הזה יהי' לו בחג סוכות אחר, אבל בנים אם ימות בלא בנים כשיעור דהיינו בן ובת בטלה ממנו המצוה בכללה (וידוע שכל נפש מישראל צריכה לקיים כל המצוות, ובספרי המקובלים שהאדם צריך להתגלגל אפי' בשביל מצוה אחת שלא קיימה מעולם, וכל נשמה צריכה להתגלגל להיות כהן לפעמים או עכ"פ בחי' עיבור כדי לקיים כל המצוות, ועל כן אם ימות בלא מצוה אחת שחסרה לו, שמא לא קיימה נשמתו מצוה זו מעולם ויהי' מוכרח להתגלגל] על כן את כל הונו יתן ואף לגרש אשתו כדי לקיימה:

י) ואחר שבררנו מקור הדין באורך וברוחב בעז"ה נבוא לנידון דידן, וההיתר שכתב כבודו מריטב"א שמא גם משני' לא יהי' לו, תלוי אם לא הי' לה מעולם רק זכרים ההיתר טוב, ועוד עדיף מהיתר הנמק"י שאינו חייב לישא אחרת ביש לו כולם ממין אחד שמא הוחזק הוא לילד כך, ואף אם ישא אחרת כולם יהי' מאותו מין, וכאן לענין היא עצמה הוא היתר ודאי בין הוחזק הוא בין הוחזקה היא מ"מ תלד עוד כולם מאותו המין, אבל אם הי' לה נקיבה ממנו ומתה בטל היתר וגם היתר הרשב"א שיש לה ולד ממנו פשיטא שאינו בנ"ד, שאם תשתה כוס של עקרין הרי לא תוליד עוד] וכבודו לא ביאר זה במכתבו אם הי' לה תחילה נקיבה או לא:

יא) מ"מ נראה שאין איסור בשתייתה כוס של עקרין דאינה מחוייבת לסכן עצמה אפי' לפירש"י שלש נשים משמשות במוך היינו מותרות וחכ"א משמשת כדרכה כו', ושומר פתאים ה', היינו שאסורה ומחוייבת לסמוך על שומר פתאים ה', אינו אלא בדברים אלו המצוים תמיד, אבל לא בנ"ד שיש לה גוז במעי' ומחמת זה, מסתכנת, וראי' לזה מינקת חבירו שאסרו חכמים לישא מחשש דילמא מיעברא ומיעכר חלבה, ומקשה אי הכי דידי' נמי, ומשני דידי' ממסמס לי' בבצים וחלב וקשה מ"מ לסמוך על שומר פתאים, וע"כ לומר דווקא קטנה מעוברת דברים המצויים דקטנה נמי חכמים תקנו לה נשואין] משא"כ מינקת דידי' דיש לו תקנה בבצים וחלב, ולישא מינקת חבירו אין זה דבר המצוי, לא שייך בזה שומר פתאים, והיינו דמקשה אי הכי דידי' נמי, אין הקושיא שיאסור דידי' באמת שהרי כל האיסור שנכנס בגבול התינוק, והכא אדרבה היא אשתו טרם בא התינוק לעולם אך הקושיא דבדידי' נמי איכא סכנה וזה מצוי תמיד ושומר פתאים ה', גם דחברי' נמי יהי' מותר דהיינו הך ושומר פתאים ה', ומשני דידי' ממסמס לי' ואין הסכנה, מצוי', ע"כ דחברי' אסור. והנה מוכח דבדבר שאין הסכנה מצוי' לא אמרינן שומר פתאים ה', וה"נ אינה מחוייבת לסכן עצמה, ואם יהי' הדין לגרשה יגרשנה:

יב) אך אף לענין גירושין נראה דאף אם הי' לה נקיבות תחילה דאין היתר משום הוחזק להוליד זכרים תמיד. שמעתי ממחו' הגאון מהר"י זצ"ל אבד"ק קוטנא שמהרי"ט לא הי' לו רק זכרים ולא נשא אחרת עלי' [אף כי בארץ שהי' המהרי"ט לא פשטה תקנת חרגמ"ה משתי נשים] שסמך על ירושלמי דאף לב"ה יוצא בשני זכרים וב"ש אפי' זכר ונקיבה, הגם דגמ' דידן לא ס"ל הכי, דמקשה לב"ה ניליף ממשה, ומשני משה מדעתי' עביד [לא שאלתי באיזה ספר ראה זה, ואני אין לי פנאי לחפש, אולי יש לכבודו איזה ידיעה מזה ימחול להודיעני] ונראה לי טעמו של מהרי"ט כי בזוה"ק ח"ג (קמ"ח) בפסוק ויהי ביום כלות משה, כי במאמר של נעליך מעל רגליך פקד לי' לפרוש מאשה ושאל מיכאל להקב"ה ע"ז תבעי לסתור אדם והא כתיב זכר ונקיבה בראם והשיב הקב"ה הא קיים משה פו"ר, והיינו כדברי הירושלמי דאף ב"ה מודים דסגי בשני זכרים, והנה עדותו של רשב"י מהקב"ה בעצמו, ובודאי ראה רשב"י המעשה ברוה"ק (וחכמי בבל בעלי התלמוד דידן לא ידעו מזה, וכהאי גוונא בזוה"ק פינחס ובגין דלא ידעי הני בבלאי רזא דגנוחי וילולתא שחשבו שספק הוא ותרווייהו צריכי] והגם דלא בשמים הוא, זה שהנביא אומר כך אמר לי הקב"ה הלכה, אבל כשראה, ברוה"ק מעשה שאמר הקב"ה מאמר שאינו הלכה וממילא נוכיח שכך הלכה אינו בכלל זה, גם בהא דלא בשמים הוא יש דברים בגו, ובגמ' עירובין (ואו) כאן לאחר בת קול, ותשובה מן, השמים, וכבר האריך בזה האזולאי במערכת גדולים אות י' יעיי"ש

יג) סוף דבר להלכה אני מסכים עם כת"ר שמותרת לשתות כוס של עקרין ומסתמא לא יגרשנה מאחר שיש לו בנים, גם נראה שאינו מחוייב לגרש ויכול לסמוך על המהרי"ט ומעשה רב:

יד) אך שוב ראיתי בכנה"ג סי' א' בהגהת הב"י ס"א בשם רבו מהרי"ט על מה סמך מהרי"ט, טעם אחר משום שהי' לאחד מבנים בת אחת, וה"ה אם הי' לו שני נקיבות ואחת מהם הולידה בן עיי"ש, והשמיעה מהרב זצ"ל מקוטנא שורשה נשאר מעל, כי בדברי כנה"ג תלמידו מבואר באופן אחר לגמרי, ומ"מ י"ל שוב כהאי גוונא אינו חייב לגרש אשתו, דשוב דומה לשאר מ"ע שאינו מחוייב לפזר עלי' הון רב וכ"ש לגרש אשתו, והחילוק שחלקנו דווקא לולב אם לא יקח עכשיו אפשר יזדמן לולב לשנה הבאה, ואין המצוה בטלה בכללות ה"נ בזה, אפשר ילד הבן נקיבה ויתקיים המצוה, ולפי זה אפי' כמה נקיבות לא יתחייב לגרש: דברי הדו"ש הק' אברהם

סימן ב

ב"ה יום ג' פ' בלק תרל"ט לפ"ק פה נאשעלסק

שלום וישע רב לכבוד הרב הגדול המפורסם נר ישראל עמוד הימיני פאר הדור כש"ת מו"ה משה שליט"א, אבד"ק טאמשוב.

יקרת מכתבו קבלתי בדבר האשה גומר בת דבלים אשר הי' פירוד בינה לבעלה יותר משנה ואח"כ יצא עלי' קול שהרתה לזנונים, וזה הי' בר"ח מרחשוון וקודם פורים הי' לפני רו"מ בד"ת ותבעה את בעלה לדין על שהוציא עלי' קול חנם באמרה שנתגלה שאינה מעוברת כלל ע"י מילדת ומדוע זרק לה גט בע"כ, ובעלה טען שהיא זונה, ואחר פורים נסעה למרחקים ושם הי' לה ילד על פני השדה והרגתו, וביום שלאחריו נמצא הילד מגואל בדם בפי חזיר, ונלקחה האשה לבית הכלא כנימוסיהם ואחרי רב תחבולות שעשה אבי' הוציאה מבית הכלא וכשבאה לביתה תבעה שנית את בעלה, ושאלה רו"מ הלוא נתגלה הריונך וקלונך לעיני כל ומה לך עוד טענה על הבעל, והשיבה כי ממנו היא הרה שהי' עמו יחד מחוץ לעיר במקום סתר בנדתה כי אמר לה הבעל כי נדה מותרת לבן תורה, ובעל צוח ככרוכיא שלא הי' עמה מיום הפרדו מאתה וידע כי הוא מאיש אחר ואסורה לו, ואומרת אמתלא שאמרה תחילה שאינה מעוברת כלל כי הי' לה בושה לטעון ממך אני הרה, ודעתה הי' ליסע למרחקים לילד שם למכור בנה, ועתה נסבה סיבה שבעודה בשדה ילדה ומרוב הבהלה הלכה לביתה ולא חמלה על הוולד, וכבר אסרה רו"מ לבעלה ורוצה להתיר לבעלה לישא אחרת:

תשובה

א) הנני למלא דבריו באיסור האשה, הא' כי אמירתה שלא הרתה הודאה שלא הרתה מבעל, כעין שכתב הנמק"י בפרק שנים אוחזין בטעם כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דאם הי' אמת שפרע הי' פוטר עצמו בטענת אמת כמו כן בנידון דידן, ואמתלא שאמרה אינה כדאי, וכבר כתב הרמב"ם סוף פ"ט מהלכות אישות דלא מקרי אמתלא אלא אם כן יש בדברי' ממש, וז"ל ואם לא נתנה אמתלא או שנתנה ואין בהן ממש הרי זו אסורה, והא האמתלא הזאת ודאי אין בה ממש, שאשה תכפור על וולד שיש לה מבעלה ותעשה מעשה זר כמוהו ולא כחשו על פני':

ב) וכיון דהוי הודאה שזינתה אין להתירה משום משנה אחרונה דנדרים דשמא עיני' נתנה באחר, חדא שהרי הבעל רצה לגרשה, ועוד דמה שמוכח מדלא טענה עדיף מאמרה בפירוש וכמ"ש המל"מ פ"ד מהלכות מלוה ולוה [סוף ד"ה וכתב בכ"ה בשם שה"ג] בענין אין אדם משים עצמו רשע, דאף שאין נאמנים לומר מזידין היינו, מכל מקום אם יש הוכחה מדלא טענו והתנצלו שוגגין היינו לשם מצוה נתכוונו, אנו דנין מכח הוכחה זו שמזידין הוי עיי"ש, והכי נמי בנידון דידן, ובתוס' כתובות (ט) ד"ה ואיבעית אימא וי"ל מדלא טענה שהיא מוכת עץ אין להסתפק בכך ולא אמרינן בזה שמא עיני' נתנה באחר כיון שאומרת שמותרת לו, ועיין בתוס' יבמות (קט"ז) סיוע לדברי המל"מ:

ג) הב'. שהבעל אומר ברי שלא נגע בה והילד אינו ממנו, ואף האומרים שלאחר תקנת חרגמ"ה אין הבעל נאמן, הלוא כתב בהגהות מיי' הטעם דדומה למשנה אחרונה דשמא עיני' נתנה באחר ה"נ שמא עיניו נתן באחרת ואומר כן כדי שיוכל לגרשה בעל כרחה, א"כ דיו לבא מן הדין כו' דגם באשה אם יש רגלים לדבר שאומרת אמת נאמנת כ"ש בנידון דידן שנראה האמת אתו כי היא ממנ"פ מרשעת שעכ"פ שמשה בנדתה ומהיכי תיתי לחושדו שעבר על איסור נדה, ואף לחושדו שבא עלי' שלא, בבית דירה אין, כי ג"כ אסור מדרבנן סוף דבר אין ראוי להאריך באיסורה כי נראה כמו מושכל ראשון שהדברים נראין בעליל כי הרתה לזנונים וקלא דלא פסיק:

ד) ועתה נדבר מענין היתר לישא אחרת בלא היתר ממאה רבנים ויעיין בספר חמדת שלמה סי' ד' דפסק דהיכי שנאסרה לו לא שייך כלל תקנת חרגמ"ה וא"צ מאה רבנים, והוכיח כן. וכתב שמצא כן בתשו' מהרי"ק יעיי"ש, ובתשו' עבודת הגרשוני אפי' רק היכא שמחוייב לגרשה מחמת דברים מכוערים א"צ ק' רבנים יעיי"ש, משמע אפי' עוד לא נאסרה בהחלט, ובנ"ד שנאסרה בהחלט הדבר ברור בעיני שאין בו משום חדר"ג, ויעיין בתשו' שאג"א החדשות בענין ארוסה שלא תיקן רגמ"ה, חולק על הב"ש ופירש דברי מהרי"ק ותוכן דבריו דבארוסה אם נדון חרגמ"ה שיהי' אסור באחרת ויהי מחוייב לישאנה, הנה חייבת את הבעל לישאנה ויתחייב בשאר כסות ועונה עיי"ש וכ"ש בנ"ד שנאסרת בהחלט, ואם אתה אוסרו לישא אחרת הרי אתה מעגנו בהחלט, ואם בארוסה שיהי' מוכרח מחמת עיגון לישא אשה שאין רצונו ולהתחייב בחיובים אתה אומר שלא תיקן רגמ"ה, כ"ש בזה שלא יהי' לו שום עצה לפטור מעיגון:

ה) ולפענ"ד טעם מהרי"ק כיון שאין לה שום חיוב עליו לא שייך שלא ישא אחרת, ודווקא באשה דעלמא אסר רגמ"ה לישא אשה עלי' שתהי' לה צרתה, משא"כ בארוסה שאף אם לא ישא עוד אחרת אין לה כלום ואין האשה האחרת מפסדת כלום, וקו"ח בן בנו של קו"ח באשה שזינתה שחיוב עונה פשיטא דליכא שאסורה, ואף לא חיוב מזונות וכסות כדמתמה בפרק יש מותרות (פ"ה.) באלמנה לכה"ג בעמוד והוציא קאי מזוני אית לה, וכן פסק שם דאפי' לוותה ואכלה אין לה מזונות, וכ"ש בזינתה ברצון דאסרה עצמה בידים עליו דאין לה כלום עליו, ואין עוד תקנה לדבר זה, ואף האוסרין בארוסה משום דאפשר שישאנה משא"כ בנ"ד שאין לה תקנה, ואמנם שיש אחרונים אוסרים בהחלט בלא מאה רבנים, אולם אחרי שחדרגמ"ה הוא רק דרבנן וכ"ש בזמה"ז, ובדרבנן שומעין להקל:

ו) גם י"ל לפמ"ש לקמן בעז"ה דבנ"ד ודאי אין איסור אלא בשעת הנשואין א"כ למה לי מאה רבנים דוקא, מ"ש מגט בע"כ דבמקום שמותר א"צ מאה רבנים, ע"כ דווקא בשתי נשים מחמירים באיסור עולם, משא"כ בזה שהאיסור רק על שעת נשואין מתירין לו קא מאה רבנים:

ז) ולפענ"ד יש להמציא עוד היתר, ותחילה נבאר אם הא דגזר רגמ"ה שלא לישא על אשתו, אם לישא דווקא הא לארס שרי, או דילמא דאפי' לארס אסור, ובהשקפה ראשונה הי' נראה פשוט דלישא דווקא ואין לנו להוסיף על דבריו, אלא שהרב כנה"ג מספק עלינו וכתב בזה מחלוקת עצום, והוא ז"ל הכריע דאף לארס בכלל האיסור, וראייתו מדברי המרדכי שרצה לבטל קידושי השליח שקידשה לעצמו מפני שעבר על חרגמ"ה ואפקעינהו רבנן לקידושין מיני' [שהי' לו אשה] ודחה דאפי' חייבי לאוין ושניות לעריות לא הפקיעו לקידושין, ומדרצה לבטל הקידושין משום חרגמ"ה מכלל דבקידושין לבד איכא חרגמ"ה, ועוד הביא ראי' מדברי התה"ד שכתב דבזמן הזה נשוי המתייחד עם פנוי' ליכא לספוקי בקידושין משום חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, דאדרבא אם יבעול לשם קידושין עבר על חדרגמ"ה, הרי דבקידושין לבד איכא משום חרגמ"ה: ח) ולפענ"ד אחרי המחילה מחכמתו הגדולה יש לדחות ראיותיו, דהנה צריכין להבין דיחוי המרדכי דאפי' חייבי לאוין ושניות כו' הלוא חייבי לאוין אין איסור בקידושין, לא מבעיא אותם דכתיב איסורא דידהו בלשון ביאה דאין שייכות איסור בקידושין לכל הפוסקים [לבד הרמב"ם שהכל תמהו עליו] ואפי' לאוי כהונה מפורש שלהי סוטה דקידושין לבד אפי' מדרבנן מותר, ובתוס' יבמות (יוד) ד"ה לרבי יהודה מספקא להו דאפשר מדרבנן אסור קידושין לבד, כבר תמהו אחרונים בזה, ואף התוס' בלשון אפשר כתבו ואיך פסיקא לי' למרדכי למייתי ראי' מיני':