שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 168

וכן חוטט בגדיש לעשות לו סוכה דחשיב [תעשה ולא] מן העשוי דהוא דומיא דחק תוכות ממש ולא חשיב מעשה. מ"מ מהני מלאכת מחשבת להחשב מעשה. א"כ יתפרש הא דב"ק כפשוטו. וא"צ לתוספות דברי רא"ש משום דעיקר מלאכה זו ע"י רוח ודברי אהעו"ז נכונים: י) ואת"ל דר"ן נמי כרא"ש אלא משום דבכתיבה יש מוחק ע"מ לכתוב [ובמאירי פרק הבונה דמחיקה מצטרפת לכתיבת שתי אותיות] דחייב מחמת מחשבתו חשיב כזורה דאורחי' בהכי. א"כ בבונה שמצינו סותר ע"מ לבנות נלמד מזורה בקו"ח. וכן בעשיית אהל שהוא משום לתא דבונה. וע"כ בלבוד הנעשה בגרם נטיית הכיפין כה"ג יחשב גרמי ולא גרמא דהוה ברי הזיקא והיזק נעשה מיד חשיב גרמי. וה"נ ברי שיהי' לבוד והלבוד נעשה מיד. וכ"ש דחייב בשבת היכא דניחא לי' בכך. ואם ינטה הכיפין בשבת ואח"כ יפרוס המחצלת דניחא לי' בלבוד כדי שאח"כ יוכל לפרוס המחצלת יחשב מעשיו משום מלאכת מחשבת. ודוקא אם אינו פורס מחצלת אח"כ דא"צ לו ללבוד ואינו חושב שיהי' לבוד הוא דמותר משום גרמא ולא חשיב מעשיו ואף דנזקין כה"ג חשיב מעשיו. שאני נזקין שההיזק נעשה. והדין רק מי יתחייב על ההיזק וע"כ אף הגורם מחויב בדיני שמים. אבל בשבת המלאכה הנעשית אין בו נדנוד איסור שמדליקין נרות מע"ש ודולק והולך כל השבת וכל האיסור מצד האדם העושה וכל שאינו מעשיו ממש פטור. לבד היכא דאיכא מלאכת מחשבת דחייב מקו"ח דזורה ורוח מסייעתו כדברי אהעו"ז ודו"ק היטב בכ"ז: יא) נשוב לנ' בהא דמוקי הש"ס שבא חבירו ופרע מעליו המעזיבה שכתבו התוס' וצ"ל דהוא מסייעו להסיר המעזיבה דהא בהתרו בו למלקות איירי (ולדידי יש להוסיף עוד דהא ודאי שחבירו פרע המעזיבה מדעת הנזיר. דאל"כ למה יתחייב וכיון דמדעתו נעשה שלוחו כיון דחבירו לאו נזיר והיכא דשליח לאו בר חיובא מחייב שולחיו וא"כ מיושב קושית הישוע"י.

דליכא לאוקמי בהי' משהו פחות בחלון מפותח טפח. דחלון לאו אהל הוא דגם החלון אינו רחב מטפח רק שבא הל"מ דחבוט רמי ועשה שני תקרות הבתים אהל אחד וזה לא נחשב שעשה הוא כדברי תוס' עירובין הנ"ל ופטור ודו"ק היטב. העולה מהנ"ל דדעת האומרת טומאה שע"י חלון אינו מה"ת אין לה יד ורגל ולא חזי לאצטרופי אפי' לסניף כ"ש: יב' ובענין אם לצרף דעת הראב"ד לס"ס כבר נשאלתי ע"ז מהרב הגאון דק"ק קונצק עי' לעיל סימן תס"ה אות י"ב: יג' ותמהני על רו"מ שהעתיק דברי החת"ס סימן של"ט דלדעת ראב"ד אם נטמא פעם אחת אין בו אלא איסור דרבנן. והדגמ"ר לא ירד לעומקו תמהני למה ראה ראי' אחת ולא שתים שבסימן של"ח שהוא מאוחר בזמן להא דסימן של"ט ושם החזיק דברי הדגמ"ר בכל עוז ויותר מזה שהדגמ"ר כתב באפשר והוא כתב בודאי אסור מה"ת. והנה חזר בו מהא דסי' של"ט. ומלבד זה תשובה דסימן של"ט תמוה מאוד שכתב דהמ"ל שכתב דראב"ד יחיד לא ידע שזה דעת ר"ת ור"ש ורא"ם. ותמוה שהם לא אמרו אלא בנטמא באותו יום כמ"ש בעצמו באותה תשובה שני פעמים ודבריו סתורים מיני' ובי'. וכפי הנראה כתב התשובה בהחפזו כמ"ש בסוף דבריו עת לקצר דיומא גרים. ואין להעמיד שום יסוד על תשו' ההוא. וגם בזה תמהני על כבודו שהעתיק דברים אלו שכן דעת ר"ת ולא העיר שדברים אלו תמוהים הרבה: יד) אך באמת גם מ"ש בסימן של"ח להחליט דלדעת הראב"ד אסור מה"ת אינו לפענ"ד. והוא מחלוקת ראשונים למאן דפטר באותו יום אם אסור מה"ת שבחי' רמב"ן שבועות מבואר שהוא רק מדרבנן. אך בחי' ר"ן שם מבואר שמה"ת במ"ש דכהן שחזר מבה"ק מלקבור מתו אסור בחזרה ליגע בקברים. וז"ל וכ"ש דאפי' לרע"ק לכתחילה אסור לו ליטמא כשפירש.

ומוכח שמה"ת דאי מדרבנן הא מותר משום כבוד הבריות כמ"ש שם ברוב ארונות יש בהם פותח טפח ובתשו' רשב"א סימן ת"י מבואר נמי שמה"ת. וה"ה לראב"ד בזמן שאין אפר פרה. וא"כ איכא נגד ספק דראב"ד ג' ספיקות ספק א' שמא כרמב"ם וסייעתו דאפילו באותו יום יש חיוב תורה דמוסיף טומאה בחיבורין. ואת"ל כר"ת דבאותו יום אין חיוב שמא טומאה בחיבורין לאו דאורייתא. ואם כן אין ללמוד בזמן הזה דליכא אפר פרה מיום ראשון. ואת"ל טומאה בחיבורין דאורייתא. ושפיר דמי בזה"ז ליום ראשון. שמא גם ביום ראשון אסור מה"ת. וע"כ פשוט שאין זה מצטרף לספק ספיקא ועי' לעיל סימן תס"ו אות יוד ד"ה ומלבד זה עד סוף התשובה: טו) וביש"ש פרק הבא על יבמתו פסק לגמרי כרבנן דקברי גוים מטמאים באוהל והוכחתו מדתני רשב"י אומר גיורת פחותה מבת ג' כשירה לכהונה וכן הי' רשב"י אומר קברי כותים אין מטמאים באוהל. וכי אלו שני דינים אלו לבד אמר רשב"י. אלא מסקנת תלמודא הוא דאמר לומר דלית הילכתא כוותי'. ואף שבכמה דברים לית הלכתא כוותי' מכל מקום שני דינים אלו דלא פליגי רבנן עלי' בהדיא רק תלמודא דאמר דרבנן פליגי עלי' ולית הילכתא כוותי' אלו שנים לבד הם עכ"ד: טז) ובאמת בהא דגיורת פליגי עלי' רבנן פרק עשרה יוחסין ראב"י ור"י ור' יוסי להדיא. ואפשר כונתו באותה ברייתא מ"מ כיון שדבריו אינם רק משמעות. אף אני אביא משמעתא דכריתות משמעות להיפוך אהא דהסך לבהמה ולגוים פטור. וקאמר בגמרא דגוים לא אקרי אדם ומקשה מקראי. ומשני כביבמות לר"ש ואיבע"א כדתני כו' כל שאינו בסך אינו בלא ייסך. והשתא דהילכתא כר"ש. תירוץ קמא הוא אליבא דהילכתא. רק משום דר"מ ור"י בעלי הברייתא שם קרוב הדבר שהם רבנן בני פלוגתא דר"ש קאמר תירוץ הב' משום שאינו בסך.

אבל אם הלכה כרבנן דגוים אקרי אדם מהיכי תיתי לייחס לר"מ ור"י סברא דיחידאה דלית הילכתא כוותי'. אלא מסתברא מתוך סוגיא הזאת דהלכה כר"ש: יז) סוף דבר מאחר שרוב פוסקים קברי גוים אין מטמאים וגם כתבנו ישובים לקושית תוס' במה שהשיב אלי' וכי יש טומאה בצדיקים ומזה הוכיחו שדרכו הי' לדחות. ומאחר שכתבנו ישובים שדבריו אינם דברי דחוי ומעשה רב דאלי'. לא נזוז ממנה. בכל זאת לא נחלוק על רמ"א שכתב נכון להחמיר מ"מ במקום ביטול שמחת יו"ט אינו נכון להחמיר לבטל שמחת יו"ט ויסמוך על רוב פוסקים ומעשה רב דאלי' כנ"ל ויפה הורה: יח) ובתשו' אחרת [הוא לעיל סי' תס"ו] העליתי ח"ל דטומאה בחיבורין דאורייתא ויש לצרף דעת ראב"ד לס"ס: יט) ויש לעיין לפי"מ שביארתי דמה שכהן אסור במגע הגוסס לאו משום לתא דבמאנא דקודשא אתיין לאיתחברא כיון שעדיין נשמתו בו ליכא טעם זה כלל. רק משום שהתחילו טיפי מה"מ ולפי"מ שנתבאר עוד דטומאת אוהל אינו משום הטיפין. דא"כ גוי למה אינו מטמא באהל לר"ש. ע"כ דטומאת אהל אינו רק משום דבמאנא דקודשא אתיין לאיתחברא. וא"כ למה יהי' הכהן אסור ליכנוס לבית שיש בו גוסס. ובאמת בגמ' נזיר (מ"ג) דפליגי בגוסס פי' המפרש אם מותר לעסוק בו. והיינו שיגע בו או יעתקנו ממקום למקום דהיינו משא. וקרוב הדבר שזה דעת הנמק"י סוף מ"ק שכתב גוסס הוא כחי שכהן מותר ליכנס לבית שיש בו גוסס. ולמה לא כתב רבותא יותר דאפי' ליגע בו מותר. אך דס"ל באמת כמאן דאסור כהן בגוסס. אך דמ"מ מותר לאהל כנ"ל. אך הרא"ש וטור כתבו י"א שכהן אסור ליכנס לבית שיש בו גוסס. אך ידוע שבזמן רא"ש וטור עדיין לא נתגלה ס' הזוה"ק בטעם גוי אינו מטמא באהל וס"ל דזה מכלל החוקים. ובאמת גם מטעם הטיפין מטמא באהל.

אך אנחנו שזכינו לס' הזוה"ק קרוב הדבר שאין איסור כהן בגוסס רק במגע ומשא אבל מותר ליכנס לאהל כדברי הנמק"י וצ"ע לדינא: כ' עוד זאת אדרוש לפי"מ שביארתי בעובדא דאלי' ורע"ק הצדיקים שמתו בידי אדם אין טומאה בהם. דאין טומאה בהם משום דבמאנא דקודשא אתיין לאיתחברא שגופם אין כלי לקדושה לבד אלא שגופם עצמם קודש קדשים שקודשו הגוף בקדושת הנשמה ואין טומאה בהם רק משום טיפין דמה"מ ואינו במתו בידי אדם. וא"כ אף במתו מעצמם אין מטמאים באהל. דמשום הטיפין הא אין מטמא באהל מידי דהוה אקברי גוים לר"ש וא"כ יהי' מותר לילך על קברי צדיקים כיון שאין בהם טומאת אהל כמו שמותר לילך על קברי גוים למאן דס"ל שאין מטמא באהל כעובדא דאלי' דהוה קאי בביה"ק של גוים וכן כתב רמב"ם שמותרין לילך על קברי גוים. מיהו מ"מ אסור מחמת טעמו של מהר"ל ז"ל בס' זכר צדיק דמת שאין לו שייכות בעוה"ז הנוגע במה שמרוחק ומובדל מעוה"ז מגיע לו הריחוק והטומאה בעצמו. אמר המגיה לא זכיתי להבין דזה ניחא במגע. אבל אכתי טומאת אוהל לא ידענו שהרי מהר"ל מדמי לה לכתבי קודש ודו"ק] ולמעשה אין נ"מ בזה כי לא מצינו שאין טומאה בצדיקים אלא בצדיק כמו רע"ק ולא ימצא בדורות אלו. ואף אם ימצא מי הוא המבין שהגיע לכלל זה: כא) עוד זאת אדרוש דנ"ל ראי' לדברי הרא"ם בס' יראים דאין כהן מוזהר על מגע ומשא של מת גוי כיון שאין מטמא באהל. והוא לפי"מ שביארתי בסוגיא דהבא על יבמתו דלמסקנא מגע ומשא של מת גוי מטמא גם מטעם הזוהר דבמאנא דקודשא אתיין לאיתחברא שיש בהם קצת קדושה שמחוייבין בז' מצות. ואף שאין מקיימין מידי דהוה אמומר ישראל.

וא"כ הא דאמר בזוה"ק לנפש לא יטמא בעמיו כמה דאוקמינא דגופא בלא רוחא מסאבא הוא ושארי עלי' רוח מסאבא דהוא תיאובתא דרוח מסאבא לגבי גופיהן דישראל איהו וכיון דקרא איירי גם במגע ומשא של גוי. למה אמר לגבי גופיהן דישראל דוקא הול"ל סתם. והי' הפי' שגוי קצת טומאה למגע ומשא וישראל רב הטומאה לטומאת אהל. אלא ודאי קרא לא מיירי רק במת ישראל שמטמא גם באהל. וכדעת בעל ס' יראים דאין איסור טומאת כהן אלא במת שמטמא גם באהל: הדו"ש הק' אברהם. סימן תסט כאשר הגיע תשובתיי הקודמים להרב הגאון ז"ל אבד"ק לובלין שתקע אהלו בירושלים פקפק באיזה דברים. ותשובתו הגיע לידי בשכבר הלך לעולמו ויעברו לפנינו אחת לאחת. א) במה שהבאתי ראי' דחלון מביא את הטומאה מהא דהמקבל טומאה מדרבנן חוצץ. ואי דאורייתא ניחא דמיגו דהוי חציצה שלא יקבל טומאה מדאורייתא הוי נמי חציצה שלא יטמא אפי' מדרבנן אבל אם דרבנן למה יחצוץ. וכתב הרה"ג ז"ל הנ"ל דאדרבא איפכא מסתברא דאי מביא הטומאה רק מדרבנן ומדאורייתא הוה חציצה הוה תרי דרבנן ולא גזרו לאפושי טומאה בתרי דרבנן עכ"ד [ובזה יתיישב קו' המל"מ מצ"פ דשם הוה טומאה דאורייתא ע"כ גם המקבל טומאה מדרבנן א"ח] הנה הא שבתרי דרבנן לא גזרו לאפושי טומאה לא מצינו בשום מקום. ומפורש בתוס' שבת (ט"ז.) דגזרו טומאה ישינה בטומאה דרבנן. אך באמת לא חשיב בנ"ד תרי דרבנן כלל. דלענין טומאה דרבנן אין כאן חציצה כלל כיון שהמונח בחלון ג"כ טמא מדרבנן ואין שום נ"מ ום המונח מקבל טומאה מדאורייתא או מדרבנן לגבי טומאה דרבנן ושלא יקבל טומאה דרבנן אין כאן חציצה כל עיקר ודו"ק היטב: ב' במה שהקשיתי על הראב"ד עי"ש באריכות והרב לא נתכוון בדבריי ותוכן דבריי דהא ודאי טומאה שאין לה טהרה חשיב טומאה חמורה יותר כהא דטומאת בשר חמורה שאין לה טהרה במקוה.

וזה הטעם דביום שלאחריו מוסיף בחומר הטומאה דמתחילה על יום שביעי הי' לו טהרה ועכשיו גם על יום שביעי של אתמול שהוא יום ששי מעכשיו אין לו טהרה. וא"ת סוף סוף גם על היום לא הי' לו טהרה וא"כ גם תחילה הי' טמא היום טומאה חמורה. ליתא דזה גופא חשיב חומר יותר מה שלא הי' טמא טומאה חמורה על זמן ארוך יותר. וראי' מירושלמי דנזיר פ"ז ה"א הי' נזיר שלשים ונזיר מאה יטמא נזיר שלשים. הנה דקדושה על זמן ארוך יותר חשיב מעכשיו קדוש יותר. ה"נ לענין טומאה מה שהי' טמא טומאה שאין לו טהרה על יום אחד יותר חשיב מעכשיו טומאה חמורה יותר. זה טעם שביום שלאחריו אסור לטמא וע"כ אף בזה"ז שאין אפר פרה חשיב יש לו טהרה כמו שהבאתי מתשו' רשב"א: ג' הקשה על מ"ש בענין צדיקים שאין מטמאין שיש חילוק בין מת מעצמו בין נהרג דבמת מעצמו שהוא ע"י מה"מ מטמא ע"י הג' טיפין משא"כ רע"ק שנהרג ולא מחמת מה"מ. וכתב הוא דעדיין לא נתיישב בר' בנאה מציין מערתא דאבות והרי האבות לא שלט בהם מה"מ כדאיתא סוף פ"ק דב"ב ועי"ש פרש"י שמתו בנשיקה. ולק"מ שהרי כך כתב הרמב"ן פ' חוקת שהנפטרים בנשיקה לא יטמאו מן הדין וע"כ הא דר' בנאה משום אדה"ר הקבור בתוכו. ולהבדיל אלף הבדלות משום רישי' דעשו. ובפ"ק דקידושין עשו ישראל מומר הוה: ד) עוד הקשה מנדב ואביהוא. וקושיא זו כתובה בתשו' מהרי"ל סימן ק'. אך הנה מבואר בתניא כי שני מיני צדיקים הם. הא' שאינו חוטא לעולם לא במעשה ואף לא בדיבור ומחשבה, מ"מ הנפש הבהמיות שמתאוה לתאות עולם עוד בתקפה רק שלא לה הממשלה להתלבש בלבושי הנפש מחשבה דיבור ומעשה ונפש האלקית היא המושלת כו' אך הצדיק השני הוא דאיתהפיך נפש הבהמיות לטוב ואף היא אין חפצה רק באלקית וזה נקרא בזוה"ק דאיתהפיך מרירא למתקא:

ה) אך המדריגה הגדולה הזאת ודאי אינו רק לאחר שבא בימים לאט לאט ע"י תורה ומצות מתהפך עד שנעשה כולו טוב. אבל נדב ואביהוא שמתו בילדותן הגם שהי' צדיקים גמורים אפשר שעדיין לא נתהפך נפש הבהמיות לטוב אף שהי' צדיקים גמורים במחשבה דיבור ומעשה וע"כ עדיין הי' גופם רק משייפא דקודשא: ו' השיב עוד דאפי' משום טעם המפורש בתלמוד אין לבנות הלכה כמ"ש בתה"ד בפסקים סימן ק"ח בענין מילה בשמיני שלא יהי' אביו ואמו עצבים. וכי ס"ד שאם אמו ילדה בזוב יהי' נימול לי"ד. כ"ש טעם שעפ"י הזוה"ק והאר"י בטעמים רוחנים שאין לחדש חלוקים בשביל טעמים נסתרים. אינו טענה כלל. כי אדרבה בפשט נוב הכל מטמאים. רק הגמ' אמר ת"ו שיש טומאה בצדיקים ע"כ כונת הכתוב לא הי' על צדיקים. בזה אומרים שקושיא אינו נופל רק בנהרג לא במת מעצמו וא"ת שבאמת קושיא זו אינו רק דחוי כי אין לבנות דין מתוך הטעם. הרי הרמב"ן כתב דהמים ים דיד ה חינם מטמאים כנ"ל לשונו: וגוף הדבר שכתב קו"ח טעמים רוחניים מטעמים נגלים. לדידי אינו קו"ח כי באמת טעם ילה שהביא שם בפסקי מהרא"י מש"ס נדה שלא יהי' הכל שמחים ואביו ואמו עצבים. בפשטות הוא רחוק שיהי' זה עיקר טעם מילה בשמיני. וכי סעודת מילה שהכל שמחים מדאורייתא. וגם טעם אביו ואמו עצבים רחוק ועפ"י רוב אין האשה טובלת רק לאחר שלשים ודביתהו דרבא שטבלה תוך ל' אצטנינת. אך באמת הטעם בעולמות העליונים וחכמים הלבישו הטעם הנסתר בטעם הנגלה. כאשר כתב בס' הקנה בהא דלא אד"ו ראש משום ירקא ומשום מתיא. ובקנה כ' הטעם עפ"י הסוד ואמר שחכמים רמזוהו בהא דירקא ומתיא והסתירו הסוד ע"ש. וכיוצא בזה שמעתי מאדמו"ר "הרי"ם" זצ"ל מגור בענין טעם מילה הנ"ל שרמזו בגבוה מעל גבוה ואמר שאיש פשוט יחשוב שהוא כפשטו ויוסף בגשמיות כו' וע"כ טעם הנסתר בכל ענינים שייך.

וזה בטעמים שנאמרה בגמ' שכשם שגופי המצות רמ"ח אברים דמלכא באו לעוה"ז בלבושים בדברים גשמיים. כן הטעמים. ועצם טעם בעולמות עליונים לא גלוהו בגמ'. אבל טעמים שבזוה"ק וכתבי האר"י שהם הם פנימויות טעמי המצות מי שיודעים היטב יוכל לדון מתוכם. אך מי הוא שיאמר כביר מצאה ידי להבין הזוה"ק לעומקו ובמה שהרשות התבונן אין לך עסק בנסתרות. אך במקום שנוכל ליישב דברי הגמ' ע"י טעם הזו"הק והאר"י ז"ל על כנם למה לא. ועי' בגור ארי' עה"ת בפסוק אם בחקותי תלכו דפרש"י לדעת מדרש חכמים. ושם בג"א מקשה בחקים איך שייך תלכו כי אינו מושג הטעם ע"ש מה שתי' ומדבריו מוכח שטעם המצוה והמדרש א' כי המדרש לפי הטעם. ואל"כ לא הי' התחלה לקושייתו: נאום הק' אברהם. סימן תע לרב אחד. בדבר כהן שקנה קרקע גדולה מגוי והעמיד בו בית והשאר לעשות ממנו קרפף לעצים וכאשר חפר מצא שם כמה גלגולות והרבה עצמות ופנה משם את הכל אך בהמגרש שרוצה לעשות ממנו קרפף מלבד ההוצאה המרובה א"א מחמת הגוים שיעלילו עליו שזורק קבריהם יען נודע שהי' בה"ק של גוים ישן נושן ויש בזה הפסד גדול אליו. זה המגרש. וגם אל הבית אשר בנה לא יוכל לבוא כי אם דרך הקרפף: א) ועתה השאלה אם לסמוך על הפוסקים עכו"ם אינם מטמאים באוהל. בצירוף שיטת ראב"ד דכהנים בזמה"ז אינם חייבים על טומאת מת. משום שהם טמאי מתים והלכה כרבה נזיר (מ"ב:) דבו ביום שנטמא אם חוזר ומטמא עצמו אין בו חיוב מה"ת. וס"ל לראב"ד דבזה"ז שאין אפר פרה לטהר אף ביום שלאחריו פטור דאינו מוסיף בימי טומאה. וכ"כ בסמ"ג עשין מצוה רל"א דף רל"ב. בשם רבינו יעקב משום דפוסק כר"ט (ובמס' שמחות שלנו דר"ט מחמיר ור"ע מיקל] במס' שמחות דאין חיוב בו ביום רק ביום שלאחריו מפני שמרבה ימי טומאה. ובזמה"ז שאין אפר פרה מה מרבה ימי טומאה הוא:

והנה בפרט ראשון אם גוים מטמאים באוהל כבר בארתי בתשובה [סי' תס"ה] שרוב הפוסקים מקילים וגם בארתי לסמוך על עובדא דאלי' פ' המקבל דהוה קאי בבה"ק של גוים אף דכהן הי' ואמר משום דקברי עכו"ם אינם מטמאים ומ"ש התוס' שדחוי הי' וטעם שלו ה' משום דרוב ארונות יש בהם פותח טפח ויש מקומות שלא גזרו ומצינו שהי' דוחה בעובדא דרע"ק שהוציאו מת מבית האסורין ואמר וכי יש טומאה בצדיקים ועיקר טעמא הי' משום שהי' מת מצוה. ובתשובה [הנ"ל] שבתי עובדא רע"ק בטוב טעם שגם שם לא הי' דחוי. השרת למעי להכריע בין ראשונים כמלאכי השרת למע בשל תורה: מה שנעשה אבי אבות במת שני. ועמ"ש בחי' רמב"ן שבועות (י"ז.) גבי נזיר בקבר. וכיוצא בזה כתב הר"ן ביצה גבי עירוב תבשילין כיון דנאכל עירובו אינו מבשל עליו א"כ העירוב תבשילין מתיר כל שעה בשעתו. וה"נ כיון דכשפירש מן המת אינו אבי אבות. א"כ כשמחובר בו המת עושהו אבי אבות כל שעה בשעתו. וכ"ז אי טומאה בחבורין דאורייתא אבל אי לאו דאורייתא פשיטא דנוגע באותו יום פטור בין בחבורין בין שלא בחבורין בלא שום קרא: טז) ולהמפרש צ"ל דר' יוסף דמחלק בין בחבורין לשלא בחבורין וס"ל טומאת חבורין לאו דאורייתא ס"ל כאביי במנחות שם דלית לי' שבע לה טומאה. מ"מ רבא דמספקא לי' במנחות אי אמרינן שבע לה טומאה ולא פשיט לי' מברייתא הנ"ל מדאיצטריך קרא דלהחלו ועוד מר"ט במס' שמחות דמחייב בשנגע באותו יום מוכח דס"ל טומאה בחבורין דאורייתא ומזה סיוע לדברי תוס' בע"ז (ל"ז:) דרבא דאמר לא תתלי בוקי סרוקי בר' נחמן דאין הפירוש משום דס"ל לרבא טומאה בחבורין לאו דאורייתא יע"ש. ולפימ"ש מוכח כן דהא לרבא במנחות ע"כ ס"ל טומאה בחבורין דאורייתא: יז) נחזור לדברי רמב"ם שהדבר מוכרח לדעת רמב"ם טומאת חבורין דאורייתא. ומ"ש רמב"ם טומאת חבורין מד"ס.