שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 167

ולפמ"ש בספק שנחלקו פוסקים בשיעור פגימה אי פגימה זו קורעת או שוחט כדרכה שפיר ניזל בתר חזקה אפי' ללקות. כ"ש לאיסור תורה לבד דבכל ספיקא דדינא יהי' חזקת איסור שאינה זבוחה. או אי אמרינן מחזיקין מאמ"ה לנבילה ודלא כפרמ"ג בסוף הסי' ולפמ"ש בשתים עלתה לו: ה) ומ"ש עוד שאף הר"ן לא אמר רק להסוברים בספיקא דדינא אינו מועיל תפיסה ואנן קי"ל שמועיל תפיסה. הוא פתוי דברים דמה דקי"ל לדעת ש"ך שמועיל תפיסה בספיקא דדינא יותר מבשאר ספיקות הוא משום קים לי ותומים פוסק להיפוך. מ"מ אינו ענין לנ"ד. ומ"ש שהכמ"ד פוסק כן אינני מכיר בר"ח וא"י מי הוא. אך מ"ש שתוס' חולין (פ"ו) ס"ל דבספיקא דדינא לא אזלינן בתר חזקה זה נכון. וכבר רשמתי מחלוקת זה בגליון הש"ס חולין ובגליון הר"ן מכמה שנים: ו) ומ"ש לחלק בין הא דר"ן לש"ך משום דהתם תמיד יש חזקת פנוי' עמה. ידעתי מזה אך תיכף דחיתיו שהרי ר"ן למד זה מתפס לאחר שנולד הספק דמוציאין מידו אף דמשכחת תפס קודם שנולד הספק. ועוד ידוע בד"מ יצמח פעמים מתהפך מה שזכות לנתבע יהי' זכות לתובע: ז) ומ"ש מהתב"ש בסימן כ"ט בהלעיטה דבר שספק נוקב דלא הוי חזקה כיון שודאי הלעיטה וספק על הדבר שעומד תמיד במצב א'. הנה התב"ש מדמהו לספק דין ולר"ן אפי' בספק דין אוקמא אחזקה: ח) ומ"ש מאשת חרש לר' אליעזר דחייבין עלי' אשם תלוי ולא מוקמינן לה אחזקת פנוי' אלא ודאי בספק דין לא מוקמינן אחזקה. זה טעות. דלטעמיך מי ניחא. הא הש"ס בעי אם לר' אליעזר לא מצי מגרש דהוי עתים חלים וא"כ הוי ספק במציאות. אך לק"מ דר' אליעזר לטעמי' בכריתות (כ"ה.) מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום. וע"כ באשת חרש מחויב מדרבנן להביא אשם תלוי כיון דמדרבנן לא מוקמינן אחזקה והוי מדרבנן ספק כרת [ואין להתעקש כיון דמה"ת מותר שוב אין בו כרת.

ליתא דמדרבנן שמא א"א היא ובר כרת הוא. וגדולה מזה האוכל תרומת פירות משלם קרן וחומש אף דחומש במקום מיתה קאי ותרומת פירות מדרבנן] ומדאורייתא הוי נדבה: ט) ומ"ש ראי' מבה"ש דשבת דחייב אשם תלוי זה שבוש שהאיסור שבת על הזמן וזמן ביה"ש לא הוחזק בהיתר. ודברי המג"א סי' תקס"ב שמדמה ביה"ש דתענית באפוקי יומא להא דעירובין באמת תמוה כנ"ל דהתם יש לה כבר חזקה. משא"כ ביה"ש לענין תענית דהאיסור על הזמן ולא הוחזק מעולם. והגמ' מילתא בעלמא אמר לענין תענית דיש לחלק בכך ויפה פי' המק"ח שם משום דכל שלא שקעה חמה לאו שמה תענית ודאי קבל עליו עד צה"כ פן יפסיד תעניתו. אך מה שהקשה אהא דעירובין מביה"ש דשבת ויו"ט אינו כלום במחכ"ת. וא"כ פשטות הסוגיא עירובין דמטעם חזקה מורה דלא כתוס' חולין (דף פ"ו.) שכתבו דכיון שהספק נצמח מן הדין שספק אם רוב מעשיהם מקולקלים או מתוקנים לא אזלינן בתר חזקה. ה"נ הספק נצמח מהספק אם בה"ש קודש או חול: י) ומ"ש ראי' מהא דכתובות (ע"ג:) קדשה סתם וכנסה סתם לשמואל דצריכה גט מספק בסתם בנ"א אם אפשי באשה נדרנית. ומשמע שם דמדאורייתא צריכה גט ונוקמא אחזקת פנוי'. לק"מ ועיין ב"י ח"מ מ"ו מחו' ל"ז בשם ריטב"א בתשובה בודאי מכר וספק בתנאי לא שייך חזקת מארי קמא. והכי נמי ודאי קדשה ואפי' תאמר שאי אפשי באשה נדרנית אם כשנודע לו נתרצה הוה קידושין כמו בכל מום במקח אם הלוקח מתרצה הוה מקח למפרע. נמצא שכבר יצאה מחזקת פנוי'. דקידושין ודאי וספק אם הוה מום והוה תנאי שאם לא יתרצה כשישמע לא יהי' קידושין וספק בתנאי חשיב שיצאה מחזקת פנוי': יא) ומ"ש מתחילת הציהוב שפסול ונוקמא אחזקת קטנות. לק"מ שאם גדול הוא הא אין פסולו בקודש ונבילה וטריפה הוא.

ויש להיפוך חזקת שאינה זבוחה שגם בעוף יש איסור דאינה זבוחה מהקישא דזאת תורת הבהמה והעוף. ועוד דמחזיקין מאיסור אמה"ח לנבילה: יב) גם לדעת תוס' וקצת אחרונים דס"ל בספק דין לא מהני חזקה דחזקה היינו שתתפוס שהוא כמו שהי' תחילה ואנו מחזיקין אותו כמו שהי' תחילה ובספיקא דדינא ס"ל כיון שנשאר הדין בספק א"א לומר שהוא בירור. אך ספק טומאה ברה"י אין הענין בכך דאין שום סברא דבשביל שהוא ברה"י או ברה"ר נחשוב המעשה שהי' כך או כך. רק גזה"כ כמו בערלה דספיקא מותר ואפי' הי' באמת ערלה מותר הוא. כ"כ בספק טומאה ברה"י אפי' הי' הענין בהכשר גזה"כ דמשום שאין יודעין הוא טמא. שהרי ספק טומאה ברה"י מסוטה ילפי' לה ושם כתבו תוס' סוטה (כ"ח.) ד"ה מה שאפי' אם היא טהורה נענש עלי' בב"ד של מעלה אם בא עלי' כמו על חייבי עשה ולא כשאר ספיקות ואח"כ נודע שהי' כשר דאף דצריך סליחה מ"מ לא חמיר כחייבי עשה. וא"כ בכל ספק טומאה ברה"י הוא כך שאפי' באמת טהור משום שלדידן ספק טמא הוא. וא"כ אין לחלק בין ספיקא דמעשה לספיקא דדינא שהרי בערלה הלכה כמאן דמיקל וכן בצלף דספק אם הוא מין אילן בערלה אזלינן להקל אף שהוא ספיקא דדינא. וכן בכורות (נ"ח) באלולין לבן עזאי דהויין ספק. עשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק אף דהוי ספיקא דדינא: יג' ומ"ש דהוי דבר שאין בו דעת לישאל כיון שאין מי שיודע להכריע. בכל טומאה כיון שא"י אין לשואלו רק אם הי' יודע. ה"נ אם הי' יודע הלכה הי' יכול לענות ובמתעלף ג"כ אין שום אדם יכול לידע ואעפי"כ ברה"י ספיקו טמא: יד' מה שהביא ראי' דמת עכו"ם מטמא באוהל מכריתות (כ"א:) דקאמר לאפוקי מת דטומאה בוקעת ועולה. והא גם גוי בכלל מהלכי שתים ושייך בו טומאה קלה דתיפוהו בצק למגע אם אינו מטמא באהל. הנה זה אינו ראי' דקי"ל כרבנן דר"ש.

דא"כ לר"ש יהי' דם מהלכי שתים טמא. ומטיבותא דכבר אמינא דר"ש לטעמי' בבכורות איסור הנאה שלא הי"ל שעת הכושר אינה מטמא טומאת אוכלין וא"כ לדידן דקי"ל אס"ה מטמא ט"א מוכח דקי"ל מת עכו"ם מטמא באהל. אך הא ליתא דמת עכו"ם מותר בהנאה. ונראה עוד דסוגיא במת עכו"ם דמת ישראל כיון שאינו שלו ואס"ה לא יועיל מחשבתו כמו [ב"ק ס"ו:] עורות של גזלן אין מחשבה מטמאתן רק במת עכו"ם דמותר בהנאה והוא שלו. וא"כ הקושיא לר"ש עצמו. אך עי"ש בשטמ"ק שהקשה דמשכחת לה נגיעה מן הצד וניחא לי' דהוה כמת בכסותו דאפי' מן הצד מטמא וא"כ גם במת עכו"ם יטמא וא"ל כלל דמת בכסותו משום אהל נגעו בה. דא"כ איך יטמאו מן הצד. ויותר נראה דמשום לתא דקבר נגעו בה. ואף דטומאת קבר דוקא ביש בחלל טפח היינו משום דאז נקרא בית של מת אבל אין בו חלל טפח לא הוי בית. אבל מ"מ נלמוד מקבר דהבטל למת הוא כמוהו. וע"כ ה"ה כסות המת מטמא. והנה מפורש בתוס' נדה (ע':) ד"ה ואין ובנזיר (נ"ד.) דקברי עכו"ם מטמאין במגע אפי' לר"ש דלא אמעיט אלא מאהל. וא"כ מת עכו"ם בכסותו מטמא במגע ולק"מ [ומה שאלי' הלך על קברי עכו"ם צריך לומר שודאי הי' מהלך בסנדליו ואין רגליו נוגעין בקבר וכן כתב במנחת חינוך]: טו) מ"ש על ראב"ד פ"ו מה' נזירות בחבירו פרע מעליו המעזיבה דכתב רמב"ם אעפ"י ששהה אינו חייב מלקות והשיג ראב"ד דבשהה ודאי חייב והא הראב"ד פטר בו ביום. פשוט דהשיג על רמב"ם לטעמי' דמחייב בפירש משום דמוסיף טומאה בחיבורין וא"כ חייב על שלא פירש דבמה שלא פירש מוסיף טומאת חיבורין. וכך הם דברי תוס' שבועות (י"ז.) ד"ה נזיר ור"ת שפי' בנטמא סמוך לחשיכה לטעמי' דבו ביום אפי' פירש פטור כמ"ש הרא"ש בשמו] ודברי הדגמ"ר סימן שע"ב שתמה על רמ"א בהגה שאסר ללבוש הכתונת ותמה בדג"מ דכ"ז שלא פירש אין איסור תורה.

ותמוה דמ"מ במה שלא פירש מוסיף טומאה בחיבורין ואין פטור כ"ז שלא פירש רק אם לא הספיק להשליך הטומאה מעליו: טז) והנה במכתב הזה הוסיף בשאלה דרוב פעמים הבית שבו הפגר הדלת סתום ונילך בתר רוב זמן כמ"ש מהרי"ק בספק אם בא עלי' כשהיא מתעלפת דהוי אונס אזלי' בתר רוב זמנים שאינה מתעלפת לדידי קשה על מהרי"ק הזה הא דכתובות (ט.) דצריך לתרץ בקיבל אבי' קידושין פחות מג"ש ויום א' בפחות משבע שנים סגי דשוב אין הספיקות שקולים דרוב זמן תחתיו. ובש"ך כללי ס"ס סימן ל"ג דצריך שיהי' הספיקות שקולים. והא דאין אשת ישראל נאסרת אא"כ קיבל אבי' קידושין פחות מג"ש הוא הלכה בכל הפוסקים ולדעת רוב פוסקים קטנה שזינתה אינה נאסרת לבעלה ישראל יקשה להיפוך אשת ישראל לעולם תהי' מותרת דניזל בתר רוב ימי קטנות נגד ימי נערות שהם ששה חדשים לבד דבנערה מיירי דבוגרת פתחה פתוח. ואף להסוברים בוורת פתחה סתום לא משמע שלא תיאסר אא"כ נשאת בת כ"א שנה ולרמב"ם דס"ל נאסרת יקשה כנ"ל דקיבל בת שבע שנים ע"כ תהי' אסורה שאין הספיקות שקולין: יז) אך מ"ש בשם ס' האשכול ברוב שנה הזוחלין מרובין על הנוטפין כשר לטבול בו וכן מ"ש מג"א סימן שד"מ בא"י אימת שבת מן הדין הולכין אחר רוב ימי חול. לזה אין ראי' משם דשאני הכא דרוב זמנים הנהרות כשרים ותלינן שזה הזמן מהרוב. וזה כשדנין על הזמן. אבל לא כשדנין על המעשה אימת הי' היינו הא דכתובות: יח) ואפשר ליישב דברי מהרי"ק דבהא דכתובות חשיב קבוע שהזמנים קבועים ימים שקודם קידושין וימים שאחר קידושין וכשמסופקין אימת נבעלה דומה ללקח מן הקבוע דלא אזלי' בתר רוב. משא"כ בהא דמהרי"ק שאין זמן לעליפתה. מ"מ בנ"ד יש לילך אחר רוב:

יט) אך הא פשיטא דלא חשיב רובא דאיתא קמן והחילוק בין איתא קמן לליתא קמן דט' חנויות הספק מכח החנויות וכן תשעה צפרדעים ואינך אבל רוב כשירות ספק כל בהמה מחמת עצמה רק משום שרוב כשירות מוכח שטבע הבהמה להיות כשירה ואזלי' בתר שכיח. וה"נ בנ"ד דכל שעה ספק בפ"ע שמא צריכין עכשיו לפחוח. ורובא דליתא קמן נראה דלא מהני ברה"י כמו ס"ס. ועיין מהרי"ט חי"ד סימן ב' דס"ס להתיר חשיב האיסור מיעוטא ואעפי"כ לא מהני ברה"י. ויראה בתשובתי הראשונה דקדקתי דרובא דאיתא קמן טהור ברה"י: כ) האמנם כי המבי"ט בס' קרית ספר פ' ח"י מה' שא"ה דס"ס ברה"י אינו טמא רק מדרבנן. ודייק כן מלשון תוס' ב"ב (נ"ה:) ד"ה ר"א אך ר"ת שם כתב להדיא דילפי' מדטמא אף שיש חזקת טהרה ה"ה ס"ס וא"כ הוי מה"ת ובמהרי"ט חי"ד ראיתי דבר חידוש שכתב דספק טומאה ברה"ר טהור אפי' בס"ס. וזה אינו עולה כלל לפר"ת הנ"ל דיליף מחזקה וברה"ר היכא דאיכא חזקת טומאה הא טמא כמו במקוה שנמצא חסר כל טהרות שנעשו על גביו אפי' ברה"ר טמאות. מ"מ הא חולק על אביו שכתב דלא מועיל ס"ס אפי' להחמיר וע"כ שהיא מה"ת: כא) שוב נתיישבתי בעיקר ספק טומאה ברה"י אם נאמר כן בספיקא דדינא יש מקום לומר כמ"ש תוס' בדבר שאינו ראוי להיות לא ילפי' מסוטה וכן בטומאת ראי'] אף דבחזקה ילפינן מנגעים אף דבר שא"ר להיות כגון בשני שבילין. אך כיון דחידוש הוא דמה נ"מ בין רה"ר בין רה"י לא ילפי' אלא דומה בדומה. ה"נ י"ל לענין ספיקא דדינא כיון דסוטה ספיקא דמעשה לא ילפי' ספיקא דדינא: כב) אך גם אם נאמר כן עוד יש חשש דאין כאן ס"ס גמורה אף בו ביום. כי את"ל דאף לאחר שפירש מטומאה אין חיוב בו ביום. מ"מ הא תשו' הרשב"א דמ"מ איסור תורה וספק שמא נעול אינו ספק כיון דברה"י. ולכאורה יש לצדד להתיר מהא דנדה (ל"ג:) דאס"ס לא שרפי' תרומה.

וא"כ מחמת הרוב אינו רק ספק ונצרף עוד הספק שמא אין עכו"ם מטמאין באהל את"ל דבספיקא דדינא לא מטמאינן ברה"י. אך ראיתי לתוס' שבת (ט"ו:) ד"ה על ספק בית הפרס דבדאורייתא אף בס"ס שרפינן תרומה וכן משמע לדעת ר"ת דילפינן מחזקה ובחד ספיקא בחזקת היתר הא שורפין וצ"ל דהא דנדה בכותים הוא חשש דרבנן: כג) סוף דבר לדינא כמ"ש בתחילה כי המיקל יש לו על מה לסמוך. והמחמיר תע"ב שוב נזכרתי דברי תוס' ריש המפלת שהקשו לרבנן דלא אמרינן רוב חתיכות של ד' מיני דמים אפי' פלגא ופלגא ברה"י ס"ט ותירצו דלרבנן אפי' פלגא לא הוי ואדרבא רוב חתיכות לאו של ד' מיני דמים הן. הנה מפורש דאפי' רובא דליתא קמן מהני לטהר ברה"י: ידידו הדוש"ת הק' אברהם. סימן תסח ב"ה א' לך תרס"ב לפ"ק. שלום לכבוד אהובי הרב הגדול המפורסם חו"ב מוהר"ר משה נחום נ"י אבד"ק אסטערלענקא וכעת בקיעלץ. א ע"ד השאלה אם להתיר לכהן שלא לצאת מביתו הסמוך לבית שיש בו מת גוי והוא יו"ט ויש בו מניעת שמחת יו"ט. וכבודו דעתו להתיר משום ס"ס. שמא כדעת הש"ך סימן שע"ב סק"ב. ושמא כדעת הראב"ד פ"ג מה' אבל. ושמא כדעת האומרים מת גוי אינו מטמא באוהל. שהם רוב פוסקים. ואת"ל שספק ראשון אין לצרף לס"ס שחת"ס פסק שחלון טפח מביא טומאה מדאורייתא. נשארו ב' ספיקות: ב) ונשוב על ראשון ראשון. אין ספק שחלון טפח בין בית לבית מביא את הטומאה מה"ת. שכן מפורש ברמב"ם פ"ג מה' אבל ה"ג. וכן אם נכנס לאהל טמא שנכנסה לו הטומאה לוקה אעפ"י שעצמה של טומאה בבית אחר וכבר בארנו כל אהלים שנכנס להם הטומאה בה' טו"מ. ושם מבואר שנכנס הטומאה דרך חלון טפח. וכן מפורש בריטב"א פ"ב דכתובות גבי מבטלין ת"ת להוצאת המת הביא ירושלמי וביארו.

שאם הי' כהן שונה בבהמ"ד וטומאה בבית הסמוך לו שהי' עוברת הטומאה לבהמ"ד אם רצה אינו יוצא שטומאת כהן אפי' דאורייתא נדחת מפני ח"ת. מ"מ הרי מפורש דטומאה העוברת דאורייתא ראי' זה ראיתי בחת"ס. אך מה שהביא מריטב"א סוכה ראיתי בעצמי אך יש לדחות וק"ל]: ג) ועוד לפימ"ש מהרי"ט והח"צ דיש מחמירין לכהנים שיכנוס בשער העיר שהמת יבא שם ליתא ולא אמרי' סוף טומאה לצאת דרך שם אלא במקום שאם הי' הפתח פתוח הי' הטומאה יוצאת לאהל. וכיון שסוף הטומאה לצאת דרך שם הרי סוף הפתח להפתח בעוד המת בבית ורואין כאילו פתות והטומאה יוצאת תחת האוהל עד כאן. ולפימ"ש רש"י ביצה (ל"ח.) ד"ה דאורייתא דסוף טומאה לצאת הלמ"מ. מוכח דטומאה נכנסת מבית לבית דרך פתח הלמ"מ. דאל"כ הא מה"ת אין סוף הטומאה לצאת כלל שאף אם יפתח הפתח לא יכנס הטומאה מבית לבית. וא"כ איך יהי' הלמ"מ. ואף החולקין בסוף טומאה לצאת שרק מדרבנן. מ"מ ביסוד זה דטומאה נכנסת מבית לבית דרך פתח וחלון אינם חולקין: ד) עוד משמעות מדברי תוס' ב"ב (כ'.) ור"ש פי"ג דאהלות מ"ה דדבר המק"ט מדרבנן ממעט בחלון. ובודאי הטעם משום דהוי חציצה שלא יעבור הטומאה מה"ת. ומיגו דהוי חציצה לגבי זה הוה נמי חציצה שלא יעבור טומאה גם מדרבנן. אך אם כל טומאה שע"י חלון מדרבנן. ומדרבנן הוא מקבל טומאה ואינו חוצץ ולמה ומעט: ה) גם ראיית החת"ס מכהנים שמוחזקים בזמה"ז לטמאי מתים ובאותו בית. מנין שיהי' כן. אלא ודאי ע"י זוזים וגזוזטראות. ג"כ קצת ראי'. סוף דבר הוא פשוט כל כך שלולא שקצת אחרונים כתבו להיפוך הי' חשיב אצלי בלוי הזמן שלא לצורך למיסר לן עורבא. ומעולם נצטערתי אם ימצא בדברי רבינו הגדול הש"ך ז"ל עמוד התוך שכל בית ישראל נשענים עליו דבר בטל כזה.

ודרכי תמיד להפוך בזכותא דרב הש"ך באשר מזרעי' דש"ך קאתינא וכאן לא הי' פתחון פה. עתה ראיתי בחת"ס הוכיח שגם הש"ך לא הי' כוונתו כך. נתתי שמחה בלבי: ו) אך בטעם העברת טומאה ע"י חלון אשר לכאורה לא נדע למה וע"כ דעת קצת אחרונים שרק גזירה דרבנן והחת"ס הוצרך לומר שהוא הלמ"מ. ולי א"צ לחדש הלמ"מ. אך דמפורש באהלות והובא גמ' סוכה (כ"ב.) דבאהל טפח אמרינן חבוט רמי שמורידין האהל שלמעלה למטה. וה"נ אמרי' חבוט רמי שמורידין השני תקרות שבשני הבתים שהחלון ביניהם) עד החלון ולא עד בכלל ונעשה אהל אחד שתחתיו חלל טפח הוא גובה חלון והאוהל רחב טפח הוא רוחב החלון. ודומה לשני תקרות שחלל ביניהן והניח נסר רחב טפח מזה לזה שהכל נעשה אהל אחד. ואם טומאה תחת תקרה הזאת הכלים שתחת תקרה האחרת טמאים והוא בעיני פשוט וברור וטעם זה לבד מספיק להכריח שמה"ת: ז) ולאשר כבודו כתב בשם ישועות יעקב שלחתי לשאול לי ס' ישועות יעקב וראיתי שם הביא הוכחה דטומאה העוברת דרך חלון דרבנן. דאל"כ הי' יכול הש"ס נזיר למצוא טומאה וביאה באים כא' שנכנס בבית א' וטומאה בבית אחר וחלון פחות מטפה משהו ביניהם והרחיב החלון עד טפח ולא הי' לאוקמי בשידה וכו' ובא חבירו ופרע מעליו המעזיבה. מ"מ לא נבנה דין על קושיא (ובפרט קושיא כזאת שהי' יכול למצוא נפקותא] וכל קושיא יש לה תירוץ. וגם קושיא זו נ"ל ליישב עפ"י דברי תוס' עירובין (ק"ב:) בסוף העמוד דאין איסור לנטות בשבת שני חוטין תוך שלשה משום עשיית אוהל. ביאור הדברים נ"ל דאף שנחשב אהל ע"י לבוד. (דמה"ט מותר אח"כ להוסיף דחשיב שכבר הי' אהל]. מ"מ אין זה עושה הוא שהוא לא נטה רק שני חוטין שאין בהם טפח. ומרוחקין זה מזה. והל"מ עושה החלל שבנתים לבוד. אבל הוא אינו עושה רק גרמא בעלמא דמחמת שעושה השני חוטין בא הל"מ ועושהו לבוד.

ובשבת גרמא שרי כדאיתא שבת (ק"כ:) לא תעשה כל מלאכה הא גרמא שרי: ח) [ואין להקשות דא"כ למה אין אויר פחות מג' פוסל בסוכה קטנה משום לבוד הא הלבוד אין עושה הוא והוי תעשה ולא מן העשוי ודומה לחוטט בגדיש לעשות לו סוכה. ואם תאמר תולמ"ה לא חמיר מסכך פסול דאפי' פחות מד' אינו פוסל ליתא דא"כ יצטרף אויר פחות מג' לסכך פסול פחות מד' לפסול כיון שהחלל פחות מג' נחשב ג"כ סכך פסול. הא לא קשיא שהרי הלבוד ממשיך הסכך גם להחלל. וכיון שהסכך הוא כשר שעושהו הוא ממשיך הכשרות ההוא גם בחלל כאילו הי' סכך שע"י עשיית אדם גם בחלל וכולו כשר והתינח אם דנין על הסוכה. אבל אם דיא על האדם לחייבו הרי המשכה הזאת בחלל לא עשה הוא ופטור ודו"ק היטב]: ט) ובזה ישבתי קו' מהרש"א ז"ל דא"כ יהא מותר לנטות הכיפין פחות מג' בשבת דלענין עשיית אוהל אין לאסור משום לבוד ואח"כ יפרוש המחצלת דהוה מוסיף על אוהל עראי ולמה הצריך לנטות הכיפין מע"ש. אך להנ"ל מיושב היטב דהנה ב"ק (ס'.) בזורה ורוח מסייעתו אף דלענין נזקין כה"ג ליבה וליבת הרוח גרמא בעלמא חשיב מלאכת מחשבת לענין שבת חייב משום דמ"מ אסרה תורה וכיון דניחא לי' ברוח המסייעו חייב ומינה דייק הגאון אהעו"ז סימן שכ"ח דמה דחייב בנזקין כ"ש דחייב בשבת משום מ"מ. האומנם כי יש להשיב על דבריו מדברי רא"ש ב"ק שם וז"ל דהתם מ"מ אסרה תורה אעפ"י דלא הוי אלא גרמא בעלמא בהכי חייבו תורה כיון דמלאכה זו עיקרה ע"י רוח מה שאין כן חובל עיקר מלאכה במעשיו ממש. מ"מ מצינו להר"ן סוף פרק הבונה וז"ל דלגבי שבת אין קפידא בין חק תוכות לחק יריכות. דכל היכי דהוה מ"מ מחייב שהרי אפי' מוחק ע"מ לכתוב חייב. הנה דאף שמלאכת הכתיבה עיקרו בחק תוכות מהני הא דמלאכת מחשבת להחשב מעשה אף דלא חשיב כתיבה לשאר דברים אלמא דלא חשיב מעשה.