שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 35

הנה דאף שלא נזכר בדבריהם מתחילת ביאה. מכל מקום פשיטא לי' למשנה למלך שהטעם משום שתחילת ביאתו הי' על ידי מעשה: ג) ובלאו הכי אין שום סברא להחשב מה שאינו יוצא מעשה. רק משום תחילת ביאתו. וכדברי תוס' שבועות. אמור מעתה שגם דברי ריטב"א בשם תוס' שכתב דהוי מעשה מה שאינו פושט [ובנזיר מה ששוהא שם במזיד] והוא כדברי תוס' נזיר ממש כוונתו גם כן משום שתחילתו הי' במעשה: ד) ועוד ראי' שדברי ריטב"א רק משום שתחילתו הי' במעשה. מדברי הכסף משנה סוף הלכות כלאים. שבהלכה ל' העתיק דברי ריטב"א פרק ג' דמכות בשם התוס' להלכה. ובהלכה ל"א בהא דהמלביש אחר כלאים אם הי' הלובש מזיד הלובש לוקה. הקשה והא לאו שאין בו מעשה הוא. [ותירץ משום שאי אפשר להלבישו אלא אם כן מסייע מעט. משמע שאם העלה על חבירו כלאים בלי סיוע הלובש. הלובש פטור] ואי כוונת ריטב"א מה שהוא לבוש ואינו פושט לבד חשיב מעשה. מה קשה לו הא הוא לבוש ואינו פושט. ואף אם נדחוק לומר דמשמע אפילו פשט תיכף אחר כך נתחייב בלבישה. אכתי מה קשיא לי'. הלא בידו הי' למונעו מלהלבישו [והרי תי' משום שלא הי' יכול להלבישו בלי סיוע. וכל שכן שלא הי' יכול להלבישו אם הי' מונעו ונאמר דמשום שהי' בידו למונעו ואינו מונע ולבוש חשיב מעשה. וקל וחומר. מה התם שלבוש מכבר. ומה שלא פשט הי' רק שישאר לבוש כבתחילה חשיב מעשה אף שלא חידש לבישה חדשה. כל שכן מה שעל ידי שאינו מונע הוא לבוש מחדש דחשיב מעשה: ה) ואין לומר עוד כיון דעל ידי שלא מנעו מלהלבישו לא הי' לבוש רק על ידי חבירו שהלבישו. ונהי דמה שלא מנע חשיב מעשה. מכל מקום נעשה על ידי שניהם פטור. ליתא דהא זה אינו יכול וזה אינו יכול אפילו בשבת חשוב. כל שכן לענין לאו שאין בו מעשה דאפילו מסייע לבד חשיב מעשה.

אלא ודאי דברי ריטב"א אינם רק בשתחילת הלבישה על ידי מעשה. ועל כן בזה שהלבישו אחר. הוקשה לכסף משנה והוצרך לתרץ משום שמסייע. ובאמת אם העלה עליו בלי סיוע פטור אמר המגיה הנה הריטב"א הביא ראייתם מנזיר וכו' שהוא חייב על כל שהיי' ושהיי' אף על גב דלא עביד מעשה כיון דבכניסה או בפריעה עביד מעשה והוא שהה שם במזיד עד כאן לשונו. הרי מפורש דהחיוב משום מעשה דכניסה ולא משום השהיי' גרידא]: סימן צה. מלאכת מעמר. לר' מרדכי נ"י א) דבר מה שהקשיתי בסק"ד על רש"י ריש פרק לולב וערבה במכשירי לולב שדוחין שבת לר' אליעזר ופרש"י לחותכו מן המחובר ולאוגדו. והקשיתי הא אגד דלולב אינו מעכב. ולכתחילה הא אינו דוחה שבת. והוא הדין במכשירי מצוה לכתחילה לר' אליעזר. ואי משום שכבר דחתה התלישה שבת. הא בשבת גבי ציצין שאין מעכבין את המילה מוכח, דמשום ואנוהו אין דוחין שבת אף שכבר דחתה: ב) ותי' כבוד תורתו על פי פירש"י עירובין (דף ק') בנתערבו מתן אחת במתן ארבע ר' אליעזר אומר ינתנו במתן ארבע פרש"י דאתי עשה דמתן ארבע ודחי לבל תוסיף דמתן אחת. ואף דאין העשה דמתן ארבע רק לכתחילה. הנה דסבירא לי' דאף לכתחילה דוחה ולא אמרינן דלא דמי לכלאים בציצית. הכא נמי דוחה הלכתחילה. ולא אמרינן דלא הוה דומיא דתמיד. ואף דעשה דואנוהו גרע דלא אמרינן בי' כבר דחתה. ובאות י"ג כתבתי דואנוהו כשאר לכתחילה. ואמרינן בי' כבר דחתה והוא הדין דדוחה הלכתחילה לר' אליעזר. תמהני דלפי מה שכתבתי אות י"ג הקושיא אזדא לה בלאו הכי כיון שכבר דחתה התלישה. וכל הקושיא הי' תחילה לפי מה שהוכחתי מציצין דואנוהו גרע משאר לכתחילה: ג) אך מה שלמד מרש"י עירובין ליתא. דעל כרחך אין כוונת רש"י כעין עשה דוחה לא תעשה בעלמא דילפינן מכלאים בציצית. דאם כן מה הוכיח הש"ס מזה דירד.

ובאילן אין עשה בירידתו ולא תעשה בישיבתו. רק הטעם דירד משום דלא עבר על תשמיש אילן רק פעם אחת. ואם ישב יעבור כל היום וממעט באיסורו [ועשה דוחה לא תעשה אינו משום מיעט באיסור דביבמות (דף ז'.) דלא תעשה חמור מעשה ואף על פי כן דחי] וזה טעם נמי לר' אליעזר במתן ארבע כיון דבין יתן במתן אחת בין יתן במתן ארבע יעבור בלא תעשה ירויח במה שיתן במתן ארבע שיקיים העשה. והכא נמי בירידתו ירויח שלא יעבור רק פעם אחת. ור"י סובר דמכל מקום טוב שלא יעשה מעשה. ור"א אינו סובר כן. וזה כתב רש"י כעין עשה דוחה לא תעשה ולא אמרינן שב ואל תעשה עדיף: ד) מלבד זה אין לדמות לכתחילה דמתן ארבע ללכתחילה דואנוהו או אפילו ללכתחילה דיתור הווין. או לכתחילה דקצירת לילה. דעיקר מצוה ההבאה וקצירת לילה שירי מצוה וכן כל הנ"ל. אבל ג' מתנות דחטאת ומתן הב' בעולה ואינך. דהני מצוה גמורה נינהו ותדע דשירי דם שהקריבו בחוץ פטור ואלו המתנות שאחר מתנה ראשונה חייב עליהם בחוץ. ועיין זבחים (דף ל"ח:) אר"י אמר ר' פפא. ותדע שתוס' הקשו לר' יהושע ליתי עשה ולידחי לאו דבל תוסיף. ולא חי' משום דלכתחילה. ולא דמי לכלאים בציצית כמו בלכתחילה דקצירת לילה שכתבו משום דאינו דומיא דתמיד. א"ו כמו שכתבתי דהאי עשה גמורה כנ"ל. ובאמת בגור אריה כתב משום שאם נתן במתן אחת כיפר לא שייך עשה דוחה לא תעשה. אך כוונת התוס' כמ"ש: סימן צו. מלאכת דש. להרב ר' אליעזר נ"י. א) על מה דהקשיתי בסק"ו על תוס' ביצה (דף י"ג:) שכתבו התם מיירי לתלוש מן השבלים שהוא תולדה דדש והכא מיירי שכבר נתלשו מן השבלים אבל עוד הם בקליפתם החיצונה ולכן שרי ומשמע מדבריהם כי הסרת הקליפה מהגרעין לא הוה תולדה דדש.

וקשה משבת (דף ע"ד) דכותש חטין להסיר קליפתן הוי תולדה דדש ותירץ כבודו דחילוק יש בין מפרק הגרעין מהקליפה זה דומה לדש וזה כותש עושה מעשה בקליפה ובגרעיון. מה שאין כן קולף עושה מעשה בקליפה לבד. והביא כן בשם ספר מגן אבות. ואינו פה אטוואצק תחת ידי לעיין בו. ומסברא אין הדברים נראין. דלכאורה בורר אוכל מפסולת לאכול לאחר זמן תיובתי'. אף שדרך לברור פסולת. מכל מקום בורר האוכל גם כן חייב. הכא נמי אף שדרך לפרק האוכל מהקליפה. מפרק הקליפה מהאוכל גם כן יתחייב: ב) אך יש לחלק בזה שהרי בבורר התיקון הוא בהאוכל. ואם הבורר פסולת שאינו מעשה בדבר המתוקן חייב. כל שכן הבורר אוכל שעושה מעשה במה שמתתקן דחייב. רק אם כוותו לאכול לאלתר פטור. משום דהוי אכילה. אבל בורר לאכול לאחר זמן קל וחומר הוא. אבל בדש שהמעשה בהמתוקן אין ללמוד מזה שהעושה מעשה בקליפה לבד יתחייב: ג) אך מהא (דף ק"ד:) שמחקו לתגו של דלי"ת ועשאו רי"ש חייב משום כותב אף שאינו עושה מעשה בהרי"ש רק בתג הסמוך לו. ועיין שם ברשב"א ובר"ן. וקצת יש לדחות דהתם משום שמצינו מוחק על מנת לכתוב חייב אף דהוי גרמא לענין כתיבה יעיין שם בר"ן. ועיין ברא"ש בבא קמא גבי זורה ורוח מסייעתו שעיקר זורה כך הוא על ידי רוח ובהכי חייבי' רחמנא. הכא נמי כיון דעיקר מוחק על מנת לכתוב היא על ידי גרמא. כן נראה משמעות הר"ן. מכל מקום הדבר קשה ללמוד כותב ממותק ושני אבות מלאכות הם. ומבעיר לר"י יוכיח דאינו אלא לאו. ומכבה שמלאכתו הוא עשיית גחלים להבעיר יש בו חיוב סקילה. ובירושלמי פרק כלל גדול הלכה ב' מפורש דאף כהאי גוונא הוה דש: ד) ומ"ש עוד ליישב על פי דבריי במלאכת דש ס"ק ט"ו אות ה' בתירוץ הקושיא למה לא יתחייב בהשרת בתולים למאן דאמר מפקד פקיד משום מפרק לדעת הרמב"ם.

ותרצתי דלא חשיב מפרק אלא בעושה מעשה בדבר המתפרק וכו' ולפי הבנתו בדבריי הוא כעין תירוץ ראשון כסברת המגן אבות. אך לא כוון יפה והשמיט סוף דבריי. וזה לשוני אבל זה אינו אלא כפותח פתח לפניו והוא העיקר. גם שם באות ז' כתבתי דברים אלו. וזה ודאי הוה גרמא. לא הקולף: ה) עוד רוצה לומר דעל תולדת תולדה אינו חייב. ואף שהסוחט ענבים חייב והוא תולדה דדורך שהוא תולדה דדש. הדורך ענבים לכמה פוסקים הוי אב. עד כאן דבריו. מי המה הפוסקים אלה זולת רב האי ור"ח שכתבתי בפתיחה. וידוע שרוב הפוסקים ורמב"ם ותוס' מכללם דלא יליף מקרבנות. ורמב"ם בעצמו כתב סוחט תולדה דדורך. אף דלדידי' דורך הוא תולדה: ו) אך מה שכתב ליישב על פי מה שכתבתי במלאכת בורר ס"ק י"ב בשם הפרי מגדים דתפוחים מותר לקולפן הואיל ואוכלן עם הקליפת. וכתבתי דהא דכותש חטין תולדה דדש אף אם תמצא לומר שאוכלין עם הקליפות משום דלטחינה לעשות ממנה פת קאי ואז מרקדין הקמח. אבל בקולף לאכול בעיני' הא בעינא דרך לאכול עם הקליפות. וכיון דלפי מחשבתו לא הוה מלאכה לא חשיב מלאכת מחשבת כדברי ר"ח בבורר לאכול לאלתר. המה דברים נכונים. אם תמצא לומר שחטין הדרך לאוכלן עם קליפתן. ומכל מקום לא יתיישב הקושיא על התוס' דהא התוס' בשעורין קאי שיש עלי' שתי קליפות חיצונה ופנימית ושעורה [כשהיא לחה. דיבישה אין דרך לאוכלה כלל] ודאי אין דרך לאוכלה עם החיצונה שקש בעלמא הוא. ובמנחות (דף ע':) שעורה הקליפה לאו אוכל כלל עיין שם, ולפי מה שכתבתי במלאכת דש סק"י אות ח' גם הקליפה פנימית אינה נאכלת לרוב בני אדם. מכל מקום יפה העיר בזה: ז) עוד כתב ליישב כיון דאין דש אלא אם כן מכינו לברירה. וכיון דאין חיוב רק בשני אוכלין ופסולת מפסקת ויכול לקלוף אחד אחד ולאכול.

לא מחייב משום דאפשר לקלוף בלא מלאכה עד כאן דבריו. אם כן הבורר פירות לאכילה מתוך פסולת תימא שאינו חייב דיכול לברור ולאכול אחד אחד. ובעיקר הדבר דהיכי דיכול לאכול בלא מלאכה אינו חייב אף שכתבתי כן במלאכת בורר סק"י אות ד'. באות ז' השגתי על זה והבאתי ראי' להיפוך: ח) גם מה שרוצה לחלוק על מה שכתבתי בסק"ו אות ג' דבדש שלא פרק כל הקליפות פטור כדברי הירושלמי בבורר. ואף גמרא דידן מודה. דוקא בורר שהמלאכה בפסולת חייב על מקצת פסולת שבירר. מה שאין כן בדש שהמלאכה באוכל. וכתב מעלתו דמכל מקום הקולף שעושה המעשה בהקליפות יתחייב. ליתא. כיון דבאב מלאכת הדש שבמשכן הי' המלאכה באוכל. אי אפשר מלאכת דישה בפסולת כיון שבמשכן לא כך הי'. ומה שחייב קולף משום שנתגלה האוכל ונעשה מלאכה באוכל. על כן אינו חייב אלא מגלהו ולא נשאר עליו קליפה. סימן צז. כבוד הרבני מו"ה מרדכי ניסן נ"י בק"ק לאדז. א) דבר מה שהקשיתי בסק"ז אות כ"ה בהא דפטור על פציעת חלזון משום דאין דישה אלא בגידולי קרקע. ובתוס' הטעם משום דבמשכן לא הי' דישה רק בגידולי קרקע. הא פציעת חלזון גופה הוי במשכן והי' במשכן דישה שלא בגידולי קרקע. ויישב מעלתו על פי מה שבארתי דברי רש"י שדוחק בידיו. דדוקא כהאי גוונא שעשה מעשה בדם. אבל החותך בסכין לא הוה מלאכה. ואפשר שכך הי' עושין במשכן וכמה דברים שהי' במשכן וליתנייהו מלאכה: ב) זה אינו כלום שכל מידי שחשוב והי' במשכן הוי מלאכה והנפעל חשיב שהדם יוצא מכסויו. רק בזה יש להסתפק אם במשכן הי' בסכין. אם יתחייב גם כן אף אם עשה בסכין כיון דכהאי או יש לדמותו לשנים שעשאו שכתבו תוס' מכלתין (ג'.) ואף על פי כן פטור. לא ילפינן רק שהנפעל מלאכה. ומכל מקום הוא שלא עשה כולה. כמו כן בזה הנפעל מלאכה שהדם יוצא ממקום שהי' מכוסה.

והוא מלאכה שכך הי' במשכן. והוא פטור כיוון שעשה על ידי גרמא שחתך החילזון בסכין ודם הפקוד בתוכו יוצא. או יש לדמותו לזורה ורוח מסייעתו דחייב אף דגרמא מכל מקום חייב. וביאור זה עיין במלאכת זורה סק"ד אות ה' דעל כרחך חשיב מעשיו. דאי לא לא הי' מועיל מחשבתו לשויי מלאכת מחשבת. והכלל כל שהי' במשכן הי' מלאכת מחשבת. והכי נמי בזה אם תמצא לומר דכיון שאינו עושה מעשה בגוף הדם חשיב גרמא ולא חשיב שהוא עשה לא הי' מועיל מחשבתו ולא הי' מלאכת מחשבת. ואם כן אף אם פצע בסכין יתחייב אם תמצא לומר שבמשכן הי' פוצעין בסכין: ג) ומכל מקום הדוחק בידיו פשוט שיתחייב אף שבמשכן הי' פוצעין בסכין ומכל מקום ילפינן משם שהנפעל מלאכה והנפעל חשיב שהדם יוצא ממקום שהי' מכוסה ויש ראי' לומ' דבתר נפעל אזלינן יצא בתר פועל. מהא דיליף בגמרא (דף צ"ב) ממשא בני קהת את הארון אף שהי' שנים שעשאו כמו שכתבו תוס' (דף ג'.) דבמשכן הי' שנים שעשאו שנים שנשאו את הארון ולגבי הנושאים לא הי' נחשב מלאכה דבשבת פטור ומותר מדאורייתא ומכל מקום ילפינן מינה שהנפעל מלאכה ואם אחד עשה כן יתחייב, הכא נמי אף שלגבי הפועל לא הי' מלאכה שעשה על ידי גרמא שפצעו בסכין והדם יוצא ממילא. מכל מקום נילף מינה שהנפעל הוא יציאת הדם ממקום שהי' מכוסה מלאכה. ואם דחק בידיו יתחייב: עוד לו במלאכת זורה לקמן סימן ק"ח. ובמלאכת טוחן סק"ג לקמן סימן קט"ו. ובמלאכת לש ס"ק י"ד לקמן סימן קכ"ו וסימן קכ"ז ובמלאכת אופה ס"ק ל"ה לקמן סימן ק"ל: סימן צח. להרב ר' אליעזר נ"י. א) הקשה על מה שכתב הרמ"א [הובא בסקי"א] שאם קלף אגוזים שני הקליפות ביחד הואיל והפנימית לבד מותר לקלוף מותר. לקלוף גם החיצונה עמה, והקשה יהי' מותר לקלוף החיצונה לבד הואיל ואפשר לפרוק עם הפנימית וכסברת הלבוש בקסמין, ליתא.

דהאגוזים מצניעין לאוצר וצריך הקליפה הפנימית לשומר. וכל דישה באגוזים קליפה חיצונה לבד הוא משום דעכשיו חזי לאוצר דלאכילה אכתי לא חזי עד שיקלוף גם הפנימית וכן דישה בחטין אף שעדיין קליפתו שהם פסולת עליהם. רק משום שבדישה לבד חזי לאוצר ועיין מלאכת דש ס"ק כ"ח אות ט' י'. ועוד דאף שיקח גם הפנימית אין היתר רק לאלתר כבסוף סימן שכ"א. ואין היתר רק משום מלאכת מחשבת. ודומה לבורר אוכל מתוך פסולת לאחר זמן דחייב אף שאפשר לברור לאלתר: ב) ומה שרצה לומר דבאמת אף אם פירק החיצונה והקליפת עץ שתחתי' ביחד גם כן אסור. ודומה לזה רבוי בשיעור גבי חולה שיש בו סכנה. דלהר"ן חייב חטאת ולאינך פוסקים על כל פנים שבות. והרמ"א שכתב מאחר שיכול לאוכלו בלא פירוק. הכוונה שהי' קיל איסורו שאפשר אינו אלא שבות עכ"ד. למה יאמר דברים כאלה שרמ"א יתן מכשול. והוא אומר מפני שיכול וכבודו אומר שאסור ואפשר אפילו חיוב חטאת. והדמיון לרבוי בשיעור בחולה. לא דמי אפילו כי אוכלא לדנא. ואם תמצא לומר שנחשב כאן תוספת מלאכה לא הי' היתר להמתירין רבוי בשיעורא גבי חולה. דהתם מוסיף על המלאכה וס"ל דשוב אין נפקא מינה אם מגדיל שיעור המלאכה. אבל נידון דידן הא בפנימית אין מלאכה. והוא מוסיף החיצונה שהיא מלאכה. ודומה לחותך תלוש ומחובר יחד דחייב על המחובר. אך באמת אין כאן תוספות. ואין נפקא מינה בדש בשיעור הפסולת המקיפו. רק בשיעור אוכל שבתוכו. ועל כרחך כיון שמותר לשבור אגוז משום דזה דרך אכילתו להוציא הפרי מפסולת בשעת אכילה. על כן אף אם יש עוד פסולת המקיפו מותר גם כן. משום דזה דרך אכילתו להוציא האוכל מן הפסולת. מה נפקא מינה כמה פסולת יש דאין תוספות רק בשיעור האוכל:

ג) אשר כתבתי שם בקליפת אגוזים הדקה הדבוקה בו לאחר ששיבר העץ פשוט להתיר לקולפו דאם לא כן כל שכן ששבירת העץ יאסור. אלא כיון שדרך לשברו בשעת אכילה מותר. ותמה כבודו מה זו ראי' לפי מה שכתבתי דשייר קליפה אחת לא הוי דש על כן מותר לשבר החיצונה משום שיש תחתי' קליפה הדקה עד כאן דבריו. הנה אגוזים יבשים אוכלין גם הקליפה הדקה וחשיבה גם הקליפה הדקה אוכל גמור ואי אפשר לפטור המשבר החיצונה משום ששייר הדקה. וכן מפורש סק"י אות ז'. ודין אם מותר לקלוף הקליפה הדקה הוא ודאי באגוז לחה בתחילת גמר גדולו שבהם קולפין. ובזה חשיב הקליפה פסולת אם רוב עניים קולפין וכמדומה שהוא כן] ועיין שם אות ח'. ועל כן הבאתי ראי' משבירת האגוז היבש דעל כרחך ההיתר משום שדרך תמיד לקלוף בשעת אכילה כל שכן שקליפה הדקה אפילו בלחה מותר: ד) אשר כתבתי בס"ק ו' לפטור במלילה. משום ששייר קליפת החטה ולא פירק כל הקליפות. ועל זה השיב מעלתו לפי מה שכתבתי במלאכת בורר דלאכול חטין חיים דרך לאוכלן אפילו עם קליפה. אם כן במולל לאכול לאלתר תיכף חיים לא נשאר עליו פסולת דיכול לאוכלן עם הקליפה. עד כאן דבריו: ה) בזה תואנה הוא מבקש שלא כתב באיזה מקום במלאכת בורר כתבתי כן. ושם ס"ק י"ב כתבתי בזה הלשון אך אם תמצא לומר שהאוכלין חטה בעינה אינם קולפין כו' הנה שכתבתי כמסופק. ומסברא האוכלין חטין יבשים אינם קולפין וכשהם לחים קולפין. כהא דר' ור' חייא דמקלפי להו כסי כסי. ומלילות שרכין הם כפרש"י פרק קמא דביצה אין דרך לאכול הקליפה אך אף אם האוכלין בעינם אוכלין גם הקליפה והוא מולל כדי לאכול בעינם. לא בטל מקליפה שם פסולת. כיון דאכילת חטה בעינה הוא שלא כדרכה והדרך לטחון ולרקד. ובטלה דעתו שחישב לאכול בעינה אצל כל אדם. רק לזה מהני דעתו שלא להכניס החטין לאוצר.

בזה דרך כל אדם גם כן לפעמים שלא להכניס לאוצר רק לטחון ולרקד תיכף והוא אוכל תיכף בעינה. ועל כן מה שמחשב לאכול תיכף לא בטלה: סימן צט. כבוד הרב החריף ובקי מו"ה אברהם ניי מרוסישיץ: א) דבר מה שהקשיתי בס"ק ט"ו על הרמב"ם דחובל משום מפרק מפ"ק דכתובות דם חבורי מיחבר או מפקד פקיד. ואי משום מפרק הלא מפרק תולדה דדש דודאי פקיד וחייב. ותרצתי דוקא אי מיחבר חשיב עושה מעשה בדם. וכתב כבוד תורתו שעשה סמוכין לזה מלשון רש"י כתובות (דף ה') וכוונת רש"י ז"ל לתרץ קושיא זו דשיטת רש"י ורמב"ם אחת בדין זה. עד כאן. ולא יכולתי להלום דברים אלו דאנה סבירא לי' לרש"י חובל משום מפרק. אדרבה רש"י כתב להדיא ריש פרק שמונה שרצים חובל משום נטילת נשמה: ב) ואשר תרצתי ס"ק כ"ד אות יו"ד על פי מה שלמדתי מלשון ר"ח דאין חיוב דש אלא אם מכינו לברירה. על כן דוקא חולב שהחלב מפוזר בגומות. וכשחולב הוא מתברר מתוך הגומות. והוא כל שכן. אם מכינו לברירה חייב משום דש. כל שכן שבדישתו הוברר עכשיו. לכן חובל למאן דאמר מיחבר שהדם מפוזר בתוך הבשר. אבל למאן דאמר מפקד הדם פקיד במקום אחד ואין כאן ברירה או מכינו לברירה. אך הקשיתי על זה באות י"א מפוצע חלזון לר"י דחייב משום דש. אף שהוכחתי במלאכת בורר ס"ק י"א אות ב' דחלזון אחד קאי ואין כאן ברירה או מכינה לברירה ואף על פי כן חייב. ותרצתי דר"ח בזה לשיטתו דפסק כר' שמעון מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור והטעם דבעינן כעין אותו צורך שהי' במשכן. וכיון שבמשכן הי' מכינו לברירה אינו חייב באופן אחר. אבל לר"י דמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה חייב אפילו אינו מכינו לברירה. והיינו טעמא דתנא קמא דפטר כיון דבחלזון אחד קאי ואין כאן ברירה ותנא קמא יש לומר כר' שמעון סבירא לי'. ואמרו לו חידשו דאין פציעה בכלל דישה כלל.