שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 166

ותפס עליו רמב"ן דמה לנו נלמוד מן הכותים אם הם ס"ל כרע"ק כו' או דלית להו מדרש לה יטמא ולא אחרים עמה וזה יותק נכון דאלו לרע"ק מודה הוא דאסור לכתחילה וכמו שכתבנו ואי לכתחילה דרבנן קאמר הלא הכותים מידי דרבנן לית להו. א"ו ס"ל לרשב"א דאף לרע"ק אסור מה"ת: זה יש לדון אם ניקל בס"ס. דהנה י) ומלבד בתוס' ריש נדה מבואר דעל ספק טומאה ברה"י הנזיר מגלח ומביא קרבן טומאה וממילא הכהן מוזהר עליו. וכן משמע מתשו' רשב"א סימן פ"ג שפלפל בספק טומאה ברה"י ובודאי הי' השאלה לענין טומאת כהן דאין לנו נ"מ אחרת בטומאה וטהרה וא"כ למ"ש הר"ן רפ"ק דקידושין דאפי' בספיקא דדינא אזלי' בתר חזקה. וה"ה לענין ספק טומאה ברה"י דמ"ש. וא"כ נחשוב טומאה ודאית ולא נשאר לנו רק ההיתר משום שכבר נטמא והוא ודאי דרבנן וס"ס לאסור בשל תורה. והמל"מ שרוצה להקל בס"ס היינו במשא משום שיטת היראים שבזה אין ספק לענין טומאה רק לענין איסור הכהן. ועוד שהמל"מ פ"ב מה' ט"ל דעתו דבספיקא דדינא לא אזלינן בתר חזקה. וה"ה דלא שייך בזה ספק טומאה ברה"י. אך כפי הנראה נעלם ממנו באותה שעה דברי ר"ן אלו. ולפי דברי ר"ן אלו אין מקום להקל בס"ס. וברה"ר נראה שאין להקל בספק שקול משום ס"ט ברה"ר לדעת הפוסקים. דכהן מוזהר על הגוסס אף שאינו מטמא עד שתצא נפשו מחלקינן בין איסור לטומאה. ועי' תב"ש סימן ל"ג סק"ה. ה"נ בס"ט ברה"ר אף דספיקו טהור. מ"מ י"ל הכהן מוזהר על ספיקו כמו בשאר ספק איסור. הגם שהשואל בתשו' הרשב"א סימן פ"ג משמע קצת שגם בטומאת כהן אמרי' ספיקו מותר ברה"ר [ואינו מוכרח די"ל חד טעם הוא עם רוב] השואל לא ידענו מי הוא. או ס"ל דאין כהן מוזהר על הגוסס. אך בספק רה"י מוכח כרשב"א הנ"ל שגם בכהן כן: יא) הן אמת דסברא זו דנזיר מגלח על ספק טומאה ברה"י ק"ל דמנ"ל הא.

והא ספק טומאה ברה"י מסוטה ילפינן לה ובסוטה גופא לא חמירא כמו סוטה ודאית דסוטה ספק אינו בלאו רק בעשה. ועוד דסוטה ודאית פטורה מן החליצה ופוטרת צרתה וסוטה ספק חולצת וצרתה מתייבמת. וא"כ ה"ה בשאר מקומות נמי ולא הוה טומאה חמורה כל כך כמו ודאי גמור. והרי יש הרבה טומאת מת שאין הנזיר מגלח עליהן ויהי' ספק טומאה ברה"ר כאחד מהם. ודוקא לענין תרומה וקדשים דעל כל טומאות מוזהרין משא"כ בנזיר דיש חילוק בין טומאה לטומאה. ואפשר לומר דשאני סוטה שאומרת ברי שלא נטמאת רק גזה"כ דכיון שנסתרה אחר התראתו שלא להאמינה עוד. וגזה"כ זה אינו אלא לעבור בעשה אבל בעלמא חשיב ודאי גמור. ובירו' פסחים סוף פרק האשה פליגי ר' הושעיא ור' יוחנן בספק טומאה ברה"י אם הנזיר מגלח עליו וקי"ל כר' הושעיא רבי' דר' יוחנן דהנזיר מגלח דכה"ג פליגי שם גבי ק"פ אם צבור שנטמאו בספק רה"י דר' הושעיא סובר יעשו כולם בטומאה ופסק הרמב"ם כוותי'. וכתב הכ"מ משום דרבי' דר' יוחנן הוה ואזדא לה היתר של ס"ס אם הי' הכהן ברה"י וא"א להתיר למעשה לחצאין: יב) ומ"ש עוד מדברי הש"ך דטומאה הנכנסת מבית לבית ע"י פחת לא הוה אלא מדרבנן. כבר השיג עליו המג"א בדברים נכוחים. ומ"ש שהשבו"י ישב דברי הש"ך עיינתי בדבריו ואין לי בהם שום הבנה. בפרט מ"ש שאם הבית פתוח לחוץ והמת מונח בתוך הבית' הבית עצמו טהור ואין פי' לדברים אלו. ובטור וב"י לא כתבו רק שע"ג הבית טהור דאינו כקבר סתום. ומה יושיענו זה. ואם פתח מבית שהמת מונח בתוכו לתחת הגגין או שפתוח לבית אחר ומבית אחר לתחת הגגין הרי תחת הגגין מטמא מה"ת וכשפתוח מבית שהכהן בו לתחת הגגין הרי הבית טמא מה"ת וכשהבית שהמת בו סתום רק שנאמר סוף טומאה לצאת בזה יש פלוגתא. אולי יודע כ"ת מה השבו"י אומר ימחול לכתוב לי.

ואשר כתב כ"ת שכן משמע ברש"ל פ"ו דיבמות אטו רש"ל כיפי תלי' לי' כשם שלא נסמוך על הש"ך מחמת קו' עצומות שטען המג"א כן לא נסמוך על רש"ל. אך באמת אין מרש"ל ראי' די"ל דקאי בשהפתח שהמת מונח בתוכו סתום וס"ל דסוף טומאה לצאת מדרבנן: יג) ובעיקר דין קברי כותים אם הלכה כר"ש. מ"ש כ"ח מתשב"ץ שכ' המנהג להקל אין מזה ראי' כי נהרא נהרא ופשטי' הוא הי' ממקומות שהי' שם פוסקים המקילין ואנחנו בני אשכנז הי' שוכנים תוס' ורא"ש. והפנים מאירות ח"ב ס"ס י"ד הביא ראי' ממתני' דנגעים הכל מטמאין בנגעים חוץ מן העכו"ם. וע"כ היינו משום דלא מקרי אדם. ואמת שהתוי"ט רפי"ב דנגעים כתב טעם זה. וברפ"ג הקשה על מהר"ם שפי' משום דבפ"ב דנזיר ממעט לגוי מכל טומאה. והקשה עליו תוי"ט דהתם לא ממעט אלא מטומאת מת: יד) והנה תוס' כתבו שם דנתמעט גוי מטבילה דאיתקש להזאה ובודאי הכונה משאר טומאות. דלטומאת מת לא צריך קרא כיון דליתא בהזאה איך יטבול ובטבילה בלא הזאה אינו מועיל בטומאת מת. ועוד דהא מקרא דאשר יטמא ולא יתחטא ילפי' דאינו כלל בטומאת מת. רק שאינו בר טבילה בשום מקום. וא"כ בנגעים דכתיב טבילה וכל שאינו בטבילה אינו בטומאה כעין שכתב רש"י שלהי עירובין בכלי חרס שאינו נעשה אב הטומאה משום דכתיב וחטאו כו' כל שיש לו טהרה בטבילה מטמא. וה"נ בנגעים דכתיב ורחץ כל שיש לו טהרה ברחיצה מטמא אבל עכו"ם שאין לו טהרה אינו מטמא. ומה"ט לא מטמא עכו"ם בשום טומאה וזה פשוט. ודברי מהר"ם נכונים. וא"כ אין ראי' מהא: טו) עוד כתב בסי' קנ"ב ראי' מגי' ר"ח בע"ז (ל"ט) קבר נונא לפי גי' ר"ח ומכריע שם כגי' ר"ת דאי כגי' רש"י היל"ל קבר סתם כיון דכולן מטמאין. וזה הוכחה קלושה מאוד דקבר סתם לא הוה ידעינן מה רבותא ולא היינו יודעין דבקבר עכו"ם קאי: טז) אך אם באנו למנין.

הנה רמב"ם וס' יראים ורמב"ן בתה"א ורשב"א בחי' ובתשו' סימן פ"ג והנמק"י בשם הר"ן פ' המקבל מקילים. וכן משמעות החינוך מצוה ש"נ. ולעומת זה ר"ת וסמ"ג ומהר"ם אוסרים והמתירים רוב. ובתוס' יבמות (ס"א) דאין הלכה כר"ש דרשב"ג פליג עלייהו כדתנן באהלות במדורת הכושים ורמב"ם פי' דהתם משום ארץ עמים] ובפרק המקבל בעובדא דאלי' דהשיב לרבה בר אבוה כרשב"י דחוי מדחי לי' ועיקר טעם שסמך על רוב ארונות שיש בהם פותח טפח. ורגיל הי' לדחות כמו כשהי' קובר את רע"ק וא"ל לאו כהן מר והשיב ח"ו שיש טומאה בצדיקים ועיקר טעמא שהי' מת מצוה שהי' מהרוגי מלכות. ומה שהחליטו תוס' דתשובה שאין טומאה בצדיקים הוא דחוי עולה בזכרוני שהוא מהא דאנשים אשר היו טמאים לנפש אדם נושאי ארונו של יוסף. כמדומה לי שראיתי כן באיזה מקום בתוס'. וכן מצאתי בתשו' מהרי"ל סימן ק"נ. ובאמת שקשה לקבל דברים אלו. דמה הי' לאלי' להסתיר זה. בפרט לתת מכשול. כי הוא מודה דהלכה כר"ש. והרשב"א ביבמות דוחה כנ"ל: יז) ולי הי' נראה להשוות הא דנושאי ארונו של יוסף גם הא דאין טומאה בצדיקים והוא. דהנה טעם טומאת מת כתב רמב"ן משום דאדם מת בעטיו של נחש. וכמ"ש רח"ו ז"ל שג' טיפי מרה שזורק מה"מ מטמאים הגוף ואינה מוצאת הנשמה מנוח לכף רגלה ויוצאת ומכאן טומאת מת. אך זה במת. אך בנהרג שאינו מת ע"י מה"מ כמ"ש בזוה"ק ח"א קי"ד בטעם עגלה ערופה. ע"כ צריכין לבוא לטעם הזוה"ק משום דבמאנא דקודשא בעיין לאתחברא. ובטעם הזוהר הוא שמחלקים שבצדיקים אין טעם זה יען הם קדשי הגוף בקדושת עצמו ואינו מאנא דקודשא לבד רק הגוף עצמו קודש מקודש ואין החיצונים יכולים להתאחז בהם. אבל מת מעצמו כל שאינו מהמתים בנשיקה ומת ע"י מה"מ כמפורש בפרק ואלו מגלחין שאפי' האמוראים הגדולים הי' מיתתן ע"י מה"מ מטמא ע"י הג' טיפין.

וע"כ דוקא רע"ק שנהרג בידי אדם הוא שאמר אלי' שאין טומאה בצדיקים. אבל יוסף שמת מעצמו שפיר קאמר הגמ' נושאי ארונו של יוסף הי': יח) ובפרק הבא על יבמתו תני רשב"י קברי נכרים אין מטמאין באוהל. ומקשה מדכתיב במלחמת מדין כל הורג נפש וכל הנוגע בחלל תתחטאו. משום דלמא איקטל חד מישראל. ורבנן לא נפקד ממנו איש. ורשב"י לא נפקד לדבר עבירה. רבינא אמר נהי דאמעט מאהל ממגע ומשא מי אימעט וקשה לסוגיא דמוקים רבינא דלרשב"י גם במגע ומשא לא מטמא. א"כ למה אמר רשב"י אין מטמאין באוהל כיון שגם במגע ומשא נמי לא מטמא: יט) אך לפי האמור יתיישב. דהנה בזוה"ק בפסוק לנפש לא יטמא כמה דאוקימנא דגופא בלא רוח מסאבא הוא ושרי' עלי' רוח מסאבא דהא תיאובתא דרוח מסאבא לגבי גופיהן דישראל בגין דאתרחק מינייהו רוח קדישא ובמנא דקודשא אתיין לאיתחברא משמעות הדברים דוקא בישראל יש טעם שהחצונים מתאווים להדבק בקדושה. לפי"ז צ"ל הא דגוים מטמאים אף דאזיל טעם זה מ"מ מטמאים הג' טיפין של מה"מ כטעם הרח"ו דבזה אין הבדל בין גוי לישראל. אך שמטעם זה אינו מטמא באהל רק משום שחפצים להדבק בכל קודש כמ"ש באוה"ח פ' חקת וז"ל אדם מישראל שמת להיותו מלא קדושה המתוקה והעריבה יתקבצו הקליפות לאין קץ ולזה יטמא באהל ואפי' אלף בתים כו' ואחת פתוחה לחברתה כו'. וע"כ טעם דברי רשב"י שאין נכרי מטמא באוהל דבישראל במאני קדישא בעי לאתחברא מתקבצים לאין קץ ומתמלא מהם כל האהל אבל גוי שאין בו טעם זה רק משום הטיפין של מה"מ אינו מטמא רק במגע ומשא: כ) וממוצא הדבר נשמע דגוי שנהרג בידי אדם אינו מטמא כלל דבזה ליכא טיפי מה"מ. בשלמא ישראל הרוג משום דבמאנא דקודשא בעיין לאתחברא. וכן הרוג לרבנן דמטמא באהל גם הגוי חשיב מאנא דקודשא שמחויב בשבע מצות.

ואף אם אינו מקיים דומה לישראל מומר שמטמא באהל אבל לרשב"י דס"ל אינו מטמא באהל דלא חשיב מאנא דקודשא ואין גוי מטמא רק משום הטיפין. ממילא גוי הרוג אינו מטמא כלל. זה הוקשה להגמ' הא כתיב וכל נוגע בחלל תתחטאו דבמלחמת מדין דהרוגים הי' אף במגע ומשא לא יטמא לרשב"י והוצרך לתרץ דלמא איקטל חד מישראל. ורבינא חידש ואמר דממגע ומשא לא אמעטו כלל ויש בהם טעם דבמאנא דקודשא אתיין לאתחברא ג"כ ומתחברים בגופו ממש אבל לא שיתקבצו בכל האהל. ודוקא בישראל שרב הקדושה מתקבצים באהל ג"כ. אבל בגוי שמעט הקדושה שהי' בו מתאחזים רק בגופו ממש. וז"ב בפי' הסוגיא כא וראיתי להפנים מאירות ח"ב סי"ד רוצה לפסוק דקברי גוים אינם מטמאים גם במשא מסוגיא דיבמות ההוא דקי"ל כסתמא דסוגיא דלא כרבינא. ולדידי מעולם לא הי' אדם מסופק בזה נמצא מסוגיא זו ראי' גמורה דנהרגים אין מיתתם ע"י מה"מ כלל ונכון התירוץ שכתבתי על קו' התוס': כב) ולפמ"ש נתיישב לי דברי הרא"ש הובא שטמ"ק (נזיר ד:) דהא דאיתא בנזיר (מ"ג.) דכהן אסור בגוסס הוא דוקא בגוסס בידי שמים ולא בגוסס בידי אדם. וקשה הא מסנהדרין (ע"ח) מוכח להיפוך וכבר נתקשה בזה החת"ס. ולפמ"ש ניחא דהנה ענין טומאת גוסס הוא משום שהוא התחלת המיתה והתחיל טיפת המה"מ וזה הוא בגוסס בידי שמים ששייך טעם הרח"ו ז"ל שהטומאה הוא מצד טיפת המה"מ. אבל בגוסס בידי אדם שאינו ע"י מה"מ כמבואר בזוה"ק הנ"ל וע"כ הטומאה הוא מצד טעם הזוהר דכשנסתלק הקדושה שורה הטומאה [ואף בגוי מוכרחין לומר שיש בו קצת קדושה כיון שחייב בז' מצות לענין שיחול עליו טומאה לענין מגע ומשא] וזה אינו בגוסס כיון שעדיין לא נסתלק הקדושה. וממילא בגוסס בידי אדם דליתא לשני הטעמים שפיר כהן מותר ליגע:

כג) ונ"ל עוד תירוץ מרווח והוא שראיתי למהר"ל בדרוש אחד שהספיד לגדול אחד ושם אמר טעם בטומאת מת מאחר שמת נבדל מעוה"ז הנוגע בו נטמא דומיא דס"ת גזרו עליו שיטמא ואף שהס"ת קודש. אך הוא הנותנת שהנוגע בדבר שאינו שייך לו מגיע אליו בעצמותו טומאה [ואין ספרו עתה תח"י לעיין בו] ויש לבאר הדברים יותר כי בזוה"ק שלח כי לולא חטא אדה"ר הי' הגוף עולה עם הנשמה לעולם העליון ומחמת החטא נשאר הגוף בעוה"ז. והנה החטא מקרה ובעצם ראוי הגוף לעלות ג"כ לעולם העליון בשעה שמת ע"כ שייך לעולם העליון והנוגע בו נטמא. וכן נראה כוונת הילקוט פ' חקת בפסוק הנוגע במת בשם ספרי זוטא. נוגע במת טמא ואין מת עצמו טמא. והנה לא יחלוק מהר"ל ז"ל על הזוה"ק שיש טומאה במת עצמו שהחיצונים מתדבקים במאנא דקודשא אך שיש עוד טעם זה דמת נבדל ושבעים פנים לתורה. והנה כשהי' קובר את רע"ק ששאל לאלי' לאו כהן מר. לפי טעם מהר"ל לא הי' איסור וטומאה באלי' שאלי' עצמו מעולם העליון וסליק לעילא ונחית לתתא ומה מקום לומר לאלי' שנגיעה במה שמעולם עליון מגיע טומאה אליו. דזה לא שייך אלא באדם שמעוה"ז. לא באלי' שהוא עצמו מעולם העליון. אך מטעם הזוהר ורמב"ן ז"ל שיש טומאה במת עצמו. וע"ז השיב אלי' ח"ו שיהי' טומאה בצדיקים. בשלמא שאר בני אדם מיטמאים כשנוגעים במתי צדיקים מטעם מהר"ל שנוגע במה שמעולם עליון שאינו שייך אל האדם אך באלי' לא שייך זה כלל. והוא כפתור ופרח: כד) ואין להקשות הלא ידוע שאלי' בשעה שעולה לעולם העליון הוא נפשט מגופו ומניחו בגלגל חמה וא"כ אין גופו עולה לעולם העליון ושפיר נאמר שלא יגע גוף אלי' שמתלבש בו בעוה"ז במה ששייך לעולם עליון. ליתא שכבר כתבתי דמה שגוף המת שייך לעולם עליון היינו משום שלולא החטא הי' הגוף ג"כ עולה.

ובאוה"ח פ' חקת בפסוק ומבמות הגיא כתב כי לולא החטא שהי' בשעת מיתה עולה גוף ונפש הי' מניח את גופו בגלגל חמה כאלי'. נמצא שגוף המת אף לולא החטא אינו שייך לעולם העליון יותר מגופו של חלי' שמתלבש בו בעוה"ז ואי אפשר שיטמא אלי' בנגיעתו במת מטעם מהר"ל ז"ל. כה) שוב הגיע לידי הס' ממהר"ל ז"ל נקרא זכר צדיק ומוכח בדבריו שכוונתו עפ"י הזוה"ק שלח הנ"ל שהוא כתב שהנפש היוצא מן המת נבדל מעוה"ז וקשה וכי בנפש הוא נוגע הלא אינו נוגע אלא בגוף אלא משום שהגוף ג"כ הי' ראוי לעלות עם הנפש. גם משמע למדקדק בדבריו כי טעם זה בצדיקים. ובשאר אנשים כטעם הזוה"ק או כטעם הרח"ו ז"ל, ובצדיקים המתים בנשיקה שגם טעם הרח"ו אינו מ"מ יש טעם זה: כו) והנה אם ניקל משום רוב פוסקים לא יהי' חשש משום ספק טומאה ברה"י דרוב פוסקים חשיב רובא דאיתא קמן כמ"ש באו"ת כללי תפיסה סימן קכ"ד ופשוט. וברובא דאיתא קמן אפי' ס"ט ברה"י טהור. באופן שמי שירצה להקל יש לו מקום לסמוך. בפרט בשעת הדחק גדול. אך להורות היתר ברור במקום שהרמ"א כתב טוב להחמיר לאחר שראה פוסקין המקילין לא ידעתי: ידידו הדו"ש באהבה הק' אברהם. סימן תסז שנית בענין הנ"ל. ב"ה יום ה' פנחס תרנ"ה לפ"ק. שפעת שלום וכל טוב לכבוד ידיד נפשי הרב הגאון המפורסם אוצר בלום כש"ת מוהר"ר יואב יהושע נ"י. א) מ"ש דהמל"מ הביא ראי' ברורה מהא דנדה (מ"ז:) הלכה כדברי כולן להחמיר אף דספק נגעים להקל משום חזקת טהרה ע"כ דבספיקא דדינא לא אזלינן בתר רוב.

לדידי אין זה ראי' כלל שהרי משהביאה שיעור הקטן שבכולם אינה ממאנת אף שלא בעל [דבבעל אפי' אין לה שערות כלל אינה ממאנת דחיישינן שמא נשרו] ונאמר דהוי ספיקא דרבנן וא"ת משום שקודם שמיאנה היתה בחזקת אשת איש ואף דמיאון עוקר קידושין למפרע חשיב חזקת א"א כמו ע"א אמר ידענא דאתשיל מרי' עלה דחשיב מעיד נגד החזקה אף דחכם עוקר נדר מעיקרו. מטונך כבר הודית דבספיקא דדינא אזלי' בתר חזקה] א"ו זה תק"ח לילך אחר כולן להחמיר וחשיב ודאי בכל מקום להחמיר כמ"ש באו"ה הובא בש"ך סימן ק"י בגבינות של גוים דחשיב ודאי איסור תורה כיון שתק"ח הי' לחוש להועמד בחלב טמא והכי נמי שתק"ח הי' כך כדמוכח מלשון הלכה כדברי כולן להחמיר וע"כ לא אמרי' בזה ספיקא דרבנן לקולא וה"ה דלא אזלינן בתר חזקה: ב' מ"ש עוד דרי"ף סובר כן כמ"ש א"מ הוא פתוי דברים. ואדרבא מרי"ף בכלב רץ אחרי' אין שום ראי' שהוא כתב ספיקא דאורייתא לחומרא ולא כתב שמה"ת לחומרא שאם דרבנן היינו הולכין גם מדרבנן להקל בספיקו. וכבר תמה פר"ח סימן ק"י על הר"ן מה הוכיח מרי"ף בכלב רץ אחרי' ומסקנתו להקל בספיקא דדינא [בס"ק מ"ב ס"ג] משום חזקה יע"ש: ג) מ"ש דתב"ש סימן כ"ט כתב דבספיקא דדינא לא אזלינן בתר חזקה. הנה כתב כן בשם הפר"ח ולפנינו הפר"ח סי' ק"י כתב להיפוך ומ"ש כן משם הפרמ"ג שפ"ד סימן י"ח סק"א וסוף הסימן ראיתי שכתב כן בשם כנה"ג בשם הגהת אלפסי ובמח"כ דברים אלו הם דברי כנה"ג. ומ"ש דבשביל חזקה לא ישתנה הדין הם דברי עצמו לגמרי ולא זה כוונת הכנה"ג. ולפי שודאי אין כנה"ג על יו"ד בידו אעתיק לו דברי הגהת אלפסי שהביא שהוא יקר ונחמד.

ובזה יתבאר שאין שום ראי' משם על חזקה שלא יועיל בספק דין ז"ל בשם הגהת הרי"ף יש מי שהקשה דא"כ ספק נבילה היכי משכחת לה ויש מי שרצה להשיב דחזקה זו אינה ללקות עלי' שהרי חזקת האיסור שהי' בה עד עתה הי' משום אבר מן החי כי ודאי היא מתה וגם נבילה ודאי אינה וא"כ איך ילקה עלי' וגם לא תהי' טמאה משום נבילה מספק [כונת תירוצו דמלקות שצריך להלקות על לאו מיוחד ואינו כי אמה"ח איננה ועל נבילה אין לה חזקה ראשונה רק ממ"נ הוא איסור דאורייתא ודומה למ"ש הטור בששים מיני איסורין מבטלין זא"ז מ"מ נשאר איסור תורה ואינו לוקה] וזה טעות כי הפי' בהמה כו' בחזקת שאינה שחוטה ועכשיו שנולד ספק בשחיטה נוקמא על חזקתה שהיא בלתי שחיטה ומכיון שאני רואה אותה מתה לפני. הרי הוא ודאי ויכולין להתרות בו משום נבילה ולוקה עלי' כו' ע"כ דברי הגהת אלפסי ואינה קושיא דלא אמרינן ספק נבילה רק אותם שנסתפק לנו הדין אם אותה שחיטה כשירה אם לא אבל הספיקות הנקרים במקרה שקרה בשחיטה אמרי' בהא זיל בתר חזקה ודו"ק עכ"ל כה"ג: ד והנה סברת הגהת אלפסי בפירוש בהמה בחי' בחזקת איסור עומדת הם דברי רשב"א פ' ד' אחין דכשאתה בא להתירה ולומר שנתחדש בה מעשה המכשירה עליך הראי' ע"ש. והתינח בספק אם שחט כדרכה או בעיקור שפיר אמרינן נוקמא אחזקה שלא נשחטה כדרכה. וא"ל להיפוך נוקמא אחזקה שלא נשחטה בעיקור ליתא שאין אנו דנין אם נשחטה בעיקור שאין העיקור אוסרה רק שלא הי' שחיטה כדרכה המתירה וע"כ נוקמא אחזקה שמתחילה לא הי' מעשה זו אבל בספיקא דדינא כגון שהה במיעוט סימנים שלא שייך לומר שלא נעשה בה מעשה שהרי יודעין שנעשה בה מעשה זו רק הספק אם מעשה זו מועיל. וע"ז לא הי' חזקה כלל כי ספק זה מיום שניתנה תורה.