שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 159

וממה שכתבו הפוסקים דאפי' בזה"ז ואפי' לרבינו מאיר עכ"פ הבעל יכול לכפותה ולרב יהודה הלא נענש על עלייתו מוכח דלא ס"ל כרב יהודה אלא כר' זירא. [ומוכח דהא דכתב רמב"ם אסור לצאת מבבל לשאר ארצות אין א"י בכלל. וזה נוסף על ראיות הנ"ל דלמה שכתב לשאר ארצות אין א"י בכלל. דא"כ רב יהודה ושמואל אמרו דבר אחד ותרתי למה]: נב) והנה לפי"מ שבארנו דקרא דהשבעתי קאי על כל הארצות [וכל הגליות] יש ליתן טוב טעם על כל הגדולים שלא עלו לא"י והחבר הודה למלך כוזר ואמר הובשתני מלך כוזר, ובאמת לכאורה הוא שאלה גדולה איך עברו כולם מ"ע ולפמ"ש י"ל דכיון דהשבועה היא על כל הארצות. אלא דיחידים מותרין לעלות ואין השבועה רק שלא יעלו כולם ביחד מ"מ א"א שיהי' חיוב על יחידים לעלות. דא"כ שוב יהי' חיוב על כל ישראל על כל יחיד ויחיד בפ"ע וזה א"א דהכל ביחד היינו בחומה דאסור. ואם ילכו יענשו בסילוק השגחה כנ"ל. וא"ת שילכו זה אח"ז. מי יקדים ומי יאחר. ובכל אחד נאמר זריזין מקדימין. נמצא שעולין הכל ביחד ע"כ אין חיוב על שום יחיד: נג) וגדולה מזה בפסחים (ס"ט:) גבי טמא שרץ דאי כל הצבור טמאין נינהו לא מדינן עלייהו אלא עבדו בטומאה יחיד נמי פטור. ואף דלא קי"ל כרבה י"ל משום דילפינן מפסח שני כקושית אביי ולא קי"ל כתשובת רבה שאני התם דעבדי לי' צבור בראשון. ועוד דהתם השתא באמת רק יחיד טמא. אבל בנ"ד דהחיוב על הכל בשוה וכיון דעל כולם א"א שיחול החיוב גם על יחיד אינו מוטל כמו שפרש"י שם דמצות פסח יחד לכל ישראל נאמר. ה"נ מצות ישיבת א"י יחד לכל ישראל נאמר. ונ"ד עדיף טובא מהתם כנ"ל: נד) והא דהכל מעלין. היינו משום דמ"מ העולה שוב מקיים המצוה דישיבת א"י ושוב לא שייך לומר כל מילתא דליתא בצבור ליתא ביחיד מתרי טעמי.

חדא שאם כבר הי' כל ישראל בא"י לא יהי' עוד שום שבועה עליהם דאין איסור רק על עלייתם בחומה לא שכבר הם בא"י. ועוד דבהוריות (ג') ובהוראה הלך אחר יושבי א"י דהתם איקרי קהל ולא יושבי ח"ל עי"ש. וא"כ לא שייך לומר כל דליתא בצבור יושבי ח"ל ליתא ביחיד יושבי א"י. דאדרבא הם ציבור נינהו ויושבי ח"ל נחשבין יחידים. ע"כ מקיימים המצוה כשהם שם. וע"כ הכל מעלין לא"י אף דהשתא אינו חובה לעלות דומיא דהכל מעלין לירושלים אף דאינו חובה לעלות לירושלים כלל לא בזה"ז ולא בזמן הבית מ"מ כיון דיש מצוה לדור שם יותר מבשאר א"י מעלין. ה"ה בעלי' לא"י כיון דסוף סוף כשיעלו יהי' דירתם שם מצוה שלימה: נה) ובזה נבין דברי רמב"ן עה"ת פ' לך בפסוק מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ כנען וז"ל וכבר טעו בה המפרשים טעות אחרת שאמרו שאין דין היושב בח"ל להוציא האשה ששהתה עשר שנים ולא ילדה ולא שישא אחרת ואין הענין כן. אבל הכוונה לומר שאם הי' עם אשתו בח"ל ולא ילדה ובא לא"י שנותנין להם זמן עשר שנים מעת ביאתם לארץ אולי בזכות הארץ יבנו עכ"ל. וכ"כ הרשב"א והריטב"א ביבמות. אך כתבו בשם הראב"ד שאם הי' בא"י ויצאו אז תולין בעון חו"ל עי"ש. ולדברי כולם אם הי' תחילה בחו"ל אין תולין בעון חו"ל ולמה כשיצאו תולין. אך להנ"ל יובן בטוב דכשהי' תחלה בחו"ל אין עליו עון כלל במה שאין עולה. ומ"מ אין ראי' מכאן כי בהרא"ש איתא טעם אחר. דכיון שכל הדרים בח"ל יש להם בנים איך נתלה לזה בעון חו"ל. ורק אם הי' בא"י והלך לח"ל שזה אינו כולל בכל אדם תולין בזה. אך נראה יותר שכוונו למ"ש דאין עון כלל במה שאינו עולה. ומה שהצריך הרא"ש לטעם זה.

יש לומר דס"ל להרא"ש כעין עובדא דמלאכא ור' קטינא במנחות במצות ציצית דכשאינו לובש טלית בת ארבע כנפות ופטור מציצית בעידן רותחא ענשינן על שלא לבש כדי לקיים מצות ציצית. ה"נ כל יחיד אם יעלה לבד יהי' מצוה שוב העלי' כלבישת בגד בת ד' כנפות כיון דאח"כ יהי' מצוה אך גם בזה יש לדון דא"כ שוב יהי' חיוב על הכל כדי שלא יענשו בעידן רותתא. ויש לדחות. וע' ברבינו יונה בשערי התשובה ודו"ק: נו איברא א דכל זה הוא רק כשאין לו רשות מהממשלה לעלות. אבל אם השיג רשות לעלות ולהתיישב שמה שוב מחויב לעלות דמעתה ליכא הטעם דכל דליתא בציבור ליתא ביחיד שאם יותן רשות לכל ישראל לעלות לא יחשב שעולין בחומה. כי בחומה פרש"י ביד חזקה. גם י"ל כי אם יותן רשות לכולם יחשב פקודה. אף דבאופן זה היינו בלא פקודה ליתא בציבור. מ"מ י"ל בזה. שנקרא איתא בציבור אך זה ברור שאין חיוב לעלות אפי' ברשות רק להתיישב שמה בתוך קיבוץ אנשים מישראל הכשרים. כי באם לאו יצא ח"ו שכרו בהפסדו. כי קיבוץ אנשים כשרים הוא תועלת גדול לקיום כל המצות בכלל וביחוד למצות התלויות בארץ כמובן: נז) אך כל זה לפי דרכינו דאיסור העולה מבבל לא"י לרב יהודה הוא מעשה דבבלה יובאו והשבועה מועלת רק שלא יחשבו דעתם לחזור. אך בהפלאה דהאיסור משום השבועה. ומקרא דבבלה יובאו ילפינן על קרא דהשבעתי שהשבועה שלא לצאת מבבל שלא להניח הקדושה השורה בבבל עי"ש. א"כ בשאר ארצות אין שבועה כלל, ממילא בשאר ארצות יש חיוב לעלות לא"י. אך י"ל דלר' זירא דהשבועה היא שלא יעלו בחומה אין נ"מ בין מבבל בין' משאר ארצות. דאי משום הקדושה השורה בבבל מה נ"מ אם בחומה או מעט מעט. א"ו הטעם דלעלות בחומה הוי כמו מרידה ואף משאר ארצות אסור אך לדעת הפלאה אין לנו ראי' דקי"ל כר"ז.

די"ל הא דהביאו הפוסקים דהכל מעלין בזה"ז היא בשאר ארצות מ"מ יש קצת הוכחה דהי' להם לפרש דמבבל אין מעלין נח' אך יש לדחות בהקדם ליישב כל הקושיות הנ"ל על הרמב"ם לפי שיטת הפלאה. דהנה בתוס' כתבו ואע"ג דקרא איירי בגלות בבל בגלות שני נמי קפיד קרא עיי"ש. ואע"ג דכתיב עד יום פקדי אותם והיינו בימי עזרא שאז הי' הפקודה לצאת מבבל. ומ"מ אותן שלא עלו מסברא עדיין הם באזהרה זו ועיין במהרי"ט. והנה י"ל לר' יוסי ביבמות קדושה ראשונה ושני' יש להם שלישית אין להם דקדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבוא ויש להם ירושה שני' אך קדושה שני' קידשה לעתיד לבוא ואין להם ירושה שלישית. א"כ אין ללמוד גלות שני מגלות ראשון דבגלות ראשון כיון דפסקה קדושת הארץ קפיד קרא שלא לצאת מבבל מקום שכינה. אבל בגלות שני דלא פסקה קדושת הארץ. א"י חשיבא מבבל וכיון דקרא בגלות ראשון איירי כדכתיב עד יום פקדי אותם כנ"ל רק שנאמר מסברא אותם שלא עלו נשארו באיסורם דמה לי בגלות ראשון מה לי בגלות שני ולר' יוסי רב ההבדל ביניהם. אך עכ"פ לענין שאר ארצות אין חילוק בין גלות ראשון לגלות שני דבגלות ראשון נהי שפסקה קדושת הארץ לא היתה א"י גרועה משאר ארצות. זה טעמו של שמואל: נט) ואין להקשות דא"כ למה לי' להגמ' לתרץ לר' זירא דההוא בכלי שרת כתיב ושבועה שלא יעל בחומה ולעשות פלוגתא חדשה בינו לרב יהודה ולמה לא תירץ דכשמואל ס"ל דסובר כר' יוסי קדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבוא וקדושה שני' קידשה לעתיד לבוא וע"כ אין איסור בגלות שני. די"ל דא"כ יוקשה למה לא עלה ר' זירא עד שראה שעורים בחלום כיון דמצוה דאורייתא לעלות למה ישגיח בחלומות א"ו כרבנן ס"ל דגם קדושה שני' פסקה ואין מצוה בזה"ז בישיבת א"י.

ובמצוה דרבנן לא רצה לעשות נגד רבו רב יהודה רק היכי דמסברא כמו קודם כיבוש בימי האבות שהי' מצוה בישיבת א"י. וסברא אינו רק באיש צדיק כנ"ל. ומוכרח דר' זירא סובר כרבנן דגם קדושה שני' פסקה ואין חילוק בין בגלות ראשון בין בגלות זה. והוצרך לתרץ האי בכלי שרת כתיב ושבועה שלא יעלו בחומה: ס) ורב יהודה אפשר דסובר כרבנן שגם ירושה שלישית יש להם דקדושת עזרא נמי פסקה או דס"ל דקדושת יהושע נמי לא פסקה ואין הבדל בין גלות ראשון לגלות שני. ממילא הרמב"ם שפוסק פ"א מה תרומות כר' יוסי דירושת יהושע בכיבוש פסקה וקדושת עזרא בחזקה לא פסקה ע"כ פסק דלשאר ארצות אסור מקרא דבבלה יובאו ולא"י לא כתב לאסור ומסתמא מותר ופוסק כשמואל דאזיל לטעמי' כנ"ל. ובמ"ש מיושבים כל קושיות לח"מ על הרמב"ם דוק ותשכח: סא) נחזור לעניננו דלפי זה אין ראי' מהפוסקים שהביאו משנה דהכל מעלין לא"י אפי' בזה"ז ולא חילקו בין מבבל בין משאר ארצות דכר"ז ס"ל דהשבועה היא שלא יעלו בחומה. די"ל לעולם כרב יהודה ס"ל דהשבועה היא שלא יעלו מבבל כלל. אך דכשמואל ס"ל דבזה"ז אין איסור לעלות מבבל לא"י רק לשאר ארצות ומשום דקדושה שני' קידשה לעתיד לבוא ולא קדושה ראשונה וכמ"ש. ולשמואל ורב יהודה השבועה שלא לצאת מבבל ואפי' לא"י ג"כ בכלל האיסור. אבל אין האיסור משום העלי' לא"י כלל ומשאר הארצות שוב המצוה לעלות לא"י. אך י"ל אפי' לרב יהודה שבועה אחת שלא יעלו בחומה משאר ארצות ושבועה שני' שלא לעלות כלל מבבל דהא טעמא דרב יהודה משום דנכפלה השבועה אם תעירו ואם תעוררו כתיב: סב) ולדינא נראה דודאי אין חיוב העלאה בזה"ז רק אם עולה מקיים אח"כ מצוה גדולה בישיבתה. אבל חיוב לעלות ליכא מאחר דאפי' לדעת הפלאה אין הכרח דהלכה כרב יהודה.

ואפי' לרב יהודה י"ל דשבועה שלא יעלו בחומה איתא אפי' בשאר גליות ואיסור שלא יעלה כלל רק בבבל. ולפמ"ש בעניותי השבועה בכל המדינות ובכל הגליות בשוה ע"כ לפסוק לדינא דאין חיוב: א) קיצור דברים הנ"ל. עיקר מצות ישיבת א"י היא בהיות לו פרנסה מריוח א"י אבל אם נשלח לו מעות מחו"ל במתנה מאנשי חו"ל לענ"ד אין זה עיקר מצות ישיבת א"י בשלימות ומ"מ הוא מקיים מצות ישיבת א"י: ב) וכשאני לעצמי הי' נ"ל כי אין מצות ישיבת א"י רק באיש צדיק שאם הי' כל ישראל כמותו הי' נגאלים. או כשהאיש צדיק אף אם האשה אינה צדיקת מאחר שהיא טפילה לו. וכיוצא בזה י"ל בשרבו איש צדיק והוא כייף לי' וסר למשמעתו דאז א"י קולטתו אגב רבו. או בשעכ"פ ספק לו אם איש צדיק הוא אבל אם שלש אלה לא יעשה יציאתו מח"ל לא"י חנם אין כוסף ונחת רוח ביציאתו: ג) אך אין כן משמעות הפוסקים אלא דבא"י שכבשו עולי בבל איך שהוא. מצוה לעלות ולישב בא"י. ולמ"ד לא קידשה לעתיד לבוא ואין מצות התלויות בארץ כגון ספק ערלה וכלאי הכרם נוהגין בארץ רק מדרבנן. מצות ישיבתה ג"כ מדרבנן. ולדעת רוב הפוסקים דקידשה לעתיד לבוא מצות ישיבתה מה"ת. אך בארצות שלא כבשום עולי בבל אין מצוה רק סברא. בזה שבו תלוי אם איש צדיק הוא או טפל לצדיק כנ"ל או"ק ב' יש סברא. אבל אם אינו בגדר זה אין כאן סברא. וע"כ בארצות שכבשום עולי בבל למ"ד לא קידשה לעתיד לבוא אם איש צדיק הוא וכו' יש כאן מצוה דרבנן וסברא. ואם לא כן יש מצוה דרבנן לבד. וכן בישיבת ירושלים על שאר א"י אין כאן מצוה רק סברא אם איש צדיק הוא כו' ובדין הכל מעלין במה שהוא רק סברא דעת מהר"מ דהוא יכול לכוף אותה אם רוצה לש"ש.

אבל היא לא תוכל לכוף אותו ובא"י ג"כ דעת מהר"מ דהיא אינה יכולה לכוף אותו משום דס"ל לא קידשה לעתיד לבוא ובדרבנן רק הבעל יכול לכוף דיפה כח הבעל מכח האשה]: ד) וכל מה שאמרנו מענין ישיבת א"י היינו שאם עלה מקיים אח"כ בישיבתה מצוה השקולה כנגד כל המצות. אבל אין חיוב לעלות. מ"מ נראה שהעלי' לא"י היא כמו הלובש בגד בת ד' כנפות כדי שיתחייב בציצית. ואם אינו לובש בעידן ריתחא ענשינן. כ"כ י"ל בזה אם אינו עולה בלי טעם. ואינו מוכרח. אך באם ישיג רשות מהממשלה לעלות שוב מצוה עליו לעלות ולהתיישב שמה. ובלבד שיתיישב שמה בתוך קיבוץ אנשים מישראל הכשרים: ה) ולדינא הצריך לענינינו למה דקי"ל כרוב הפוסקים דקידשה לעתיד לבוא אם עולה ויהי' לו מצב פרנסה שם כמו שהוא בזמנינו זה מקיים בישיבתה מצוה ששקולה ככל המצות. ומ"מ אין עליו חיוב לעלות רק כשמשיג רשות מהממשלה. ובלבד שיתיישב שמה בתוך קיבוץ אנשים מישראל הכשרים ובכן מצוה גדולה להשתדל אצל הממשלה ליתן רשות לקיבוץ אנשים לעלות שזה ודאי תועלת גדולה בכמה ענינים א' לגוף העלי' שתהי' חפשית. ב' אל הישיבה שמה לקיום המצות בכלל וביחוד למצות התלויות בארץ כי לא הורגלו בהם ואם יהי' הרבה מישראל הכשרים איש את רעהו יעזורו וגו'. ג' לענין קדושת הארץ וברכותי' כי ע"י קיום המצות בא"י בפרט מצות התלויות בארץ ירבה בה קדושה וברכה כי מצות התלויות בארץ נקראו חובת קרקע וכמו האדם בקיום המצות תתחזק נשמתו כן הארץ בקיום מצוותי' יתרבה קדושתה וברכת הארץ תלוי' בקדושתה כי ברכת הארץ איננה טבעית רק אלקית. וא"כ לרגלי מרבית האנשים אשר יקיימו מצות התלויות בארץ כן יהי' ברכת ד' בפירותי'. ואפי' להאנשים היושבים בחו"ל הוא מצוה גדולה לקנות נחלה בא"י.

ובפרט אם יהי' להם מזה פרנסה אף אם ישבו בחו"ל נחשב קצת כאלו יושבים בא"י. ובכן אתם קציני וגבירי ישראל אשר יש לאל ידכם להשתדל בהשגת רשיון ולהוציא את הרעיון הנכבד הזה אל הפועל. עליכם המצוה הגדולה הזאת ואין קץ לשכר המסייעים בזה הן בהשתדלות הרשיון והן בעיקר קניות הנחלות. ומד' נבקש עזר חפץ ד' בידינו יצליח ובקול רנה ותודה בית ד' נעלה בשנת "כי בא העת לחננה" לפ"ק: נאום הק' אברהם. סג) אחר זמן רב שכתבתי תשובה זו מצאתי לריטב"א יומא (ל"ח.) לענין דירה במצרים בזה"ן וז"ל והנכון יותר שאין איסור אלא בזמן שישראל שרוין על אדמתם. אבל בזה"ז שנגזר עלינו להיות נדחים בכל קצוי ארץ. כל ח"ל אחת היא ואין איסור אלא שלא לצאת מדעת מארץ לחו"ל ע"ש. ומדקדוק דבריו נראה דאין חיוב בזה"ז לעלות רק על יושבי א"י החיוב שלא לצאת ממנה. ואף שדנו האשה כמורדת אם אינו רוצה לעלות עמו. הלא גם אם אינה רוצה לעלות מא"י לירושלים דינה כמורדת אף שזה ודאי אין חיוב. כ"ש בזה שאחר שיעלה שם יקיים המצוה דישיבת א"י. וע"כ הברייתא דספרי שהביא רמב"ן אין ראי' רק עליהם שהי' יושבים שם. אבל לא על בני חו"ל שיהי' חיוב עליהם לעלות. ובאמת שלשון רמב"ן החיוב על כל אחד ממנו משמע דאפי' על יושבי חו"ל. ואולי הי' אז הרמב"ן בא"י כידוע שבסוף ימיו נסע לאה"ק: הנ"ל. סימן תנה ב"ה א' תצוה האמת והצדק לפ"ק. ישאו הרים שלום לכבוד אהו' מחו' בא"ז ידיד ישראל ידי"נ הרב הגדול מעוז ומגדול הצדיק המפורסים כקש"ת מוהר"ר ישראל שליט"א. א) בדבר קונטרסו הנחמד עיינתי בעזהי"ת ונהנתי ממנו כי מעורר לבבות לחיבת אה"ק בדברים טובים ומתוקים. ולדינא מ"ש דאף לדעת ר' חיים שבתוס' אם יעלו שם אלף מישראל איש את רעהו יעזורו ואת אחיו יאמר חזק לקיים מצות התלויות בארץ זה אפשר.

אך להמתין עם העלי' עד ישיגו רשיון. אינו נ"ל כי המעיין בהפוסקים רובא דרובא אין חוששין להא דר"ח. וגם גורם התרשלות כי מי יתן מעות עתה על הספק שמא ישיג רשיון: ב) ולדעתי כאשר יגיע העת מי שיוכל לעלות שיהי' לו שם מצב פרנסה יעלה. היינו אם הוא לבדו ישיג רשיון כי זה בנקל להשיג רשיון לאדם אחד. אבל בלא זה חלילה לעבור על דינא דמלכותא: ג) ומה שחידש לומר שמצות ישיבה משום כיבוש כבר אמרתי לבנו ר' זעליג נ"י כי סותר דברי רמב"ם פ"א מה' תרומות בישראל הקונה מגוי למ"ד יש קנין מקרי כיבוש יחיד. ואם המצוה משום כיבוש איך יהי' המצוה על יחיד. גם דבר א' ראיתי במכתבו כתב שבספרי במעשה א' לא נכתב שחזרו למקומם רק בשני' ולפנינו בספרי בשני המעשיות שחזרו למקומם: ד) אך בדבר זה נשתנה הענין כעת לטובה להיות מצב פרנסה בא"י עצמו לא להצטרך לחו"ל. ולדעתי זה העיקר במצות ישיבת א"י. וגם לקנות נחלה בא"י הוא דבר גדול בפרט להיות לו מזה פרנסה אף אם ישב בח"ל נחשב קצת ישיבה בא"י. ע"כ ראוי מאוד להתאמץ בזה. והנני שולח לכבודו קונטרס אשר העליתי לדינא כפי הנראה לענ"ד. ובל"נ אראה גם אני להיות מן הקונה נחלה אך לא אדע עוד הדרך איך ומה: דברי ידידו מחו' ודודו המצפה להרמת קרן ישראל בכללות ובפרטות. הק' אברהם סימן תנו תשובה זו נמצאה ניירות מפורדים בין הכתבים ולא נרשם למי היא שלוחה. ואחשוב שהיא להרה"ק הנ"ל או לאיזה מבני הרה"ק זצללה"ה ואולי קצת לזה וקצת לזה וקבצתי וצרפתי לתשובה אחת. א דבר מה שכתבתי באות נ"ו שאם יותן רשות לכולם לעלות לא יהי' שבועה דרש"י פירש בחומה יחד ביד חזקה ואם ברשות אין זה ביד חזקה וכבודו העיר שבספר אהבת יונתן כתב דאפי' ברשות אסור דברי דרשה הם. ואלף כיוצא בהם לא יזיזו דברי רש"י ממקומם.

והגאון מוהריז"ל בעצמו לדינא לא הי' זז מפירש"י: ב) ואשר כתבתי שם דאפשר יחשב פקודה. הי' הכוונה דאולי זה כוונת רש"י משום דבפ"ק דיומא אלמלא עשיתם עצמיכם כחומה ועליתם כולכם בימי עזרא כו' ושם פירש כחומה ברשות דעלי' בימי עזרא ברשות הי'. לזאת כתבתי דאפשר יחשב פקודה. מ"מ איך שיהי' כוונת רש"י הדין מפורש ברש"י דברשות מותר. ומעלתו השמיט מה שכתבתי מפירש"י. ומה שכתבתי דאפשר יחשב פקודה השמיט כבודו תיבת "אפשר" רק דחשיב פקודה. וע"ז כתב השגות וכן לא יעשה: ג ומה שכתב עוד שם ליישב קושיית מגלת אסתר כי פי' שמה יהי' שלא תקלוט אותם הארץ שהרי העשה הי' על צדיקים גמורים. אינו כלום. כי בזמה"ז שהקץ אינו על זמן רק תלוי בתשובה ואם כל ישראל הי' שבים הי' נגאלים כרגע. ע"כ גם יחיד שהוא צדיק קולטתו הארץ. אבל בגלות בבל שהקץ הי' בזמן שבעים שנה אין חילוק כלל. וטעם השבעים שנה ידוע עבור השבעים שמיטות שבטלו. ומ"ש שיש בידי ליישב קושיית המג"א באופן אחר כבר כתבתי באות ז' עוד תירוץ עפ"י תשו' רשב"ש: ד ומה שכתבתי באות נ"ג דכל זמן שאין לו רשות אינו מחויב לעלות שאין חיוב על ציבור דציבור שלא ברשות היינו בחומה. ודמיתי להא דפסחים כל דליתי' בציבור ליתי' ביחיד טמא דאי כל הציבור טמאים נינהו לא אמרינן להו מזו ועבידו פיסחא יחיד נמי לא אמרינן לי' הזה ועשה פסח. וה"נ בנ"ד כיון שאין חיוב על ציבור לעלות. והוא עדיף מהתם. דהתם גוף עשיית פסח איתא השתא בציבור. וע"ז הקשה מעלתו מהא דכתב הרמב"ם בה' יסודי התורה כל מי שדינו לעבור ולא ליהרג אם נהרג ולא עבר הרי מתחייב בנפשו הא בציבור כה"ג יחשב כשעת הגזירה ויהי' הדין יהרג ואל יעבור. הנה קושיא זו אינו עלי רק על הגמ' לפי הבנתו: ה) אך אבאר לו עיקר דברי הגמ'.