שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 158

מ"מ איננו יכול לעכב ביד העבד שיודע בעצמו שראוי לעלות ומחויב לעלות וגם אינו יכול הרב לטעון איני מאמין לך מאחר שהעבד מוחזק בעצמו כדברי התוס' גיטין (י"ד.) סד"ה מפני: ל) אך אין זה דעת מהר"מ דלפימ"ש אזדא לה ראיית מהר"מ דיפה כח הבעל מכח האשה מדהוא כופה אותה ואין היא כופה אותו דהא בטעמא תליא מילתא דכשהוא רוצה לעלות גם בדידה יש מצוה ולא להיפוך כנ"ל. ועוד דמה שכתבתי דהא דהכל מעלין לא"י הוא משום דכשרוצה לעלות מוכיח דיודע בעצמו שראוי לעלות. ובכל התשו' משמע דאפי' אינו רוצה לעלות בכוונת מצוה מחויבת לעלות עמו עי' בתשו' הר"ן סימן ל"ח ובתשו' מהרי"ט ח"א סימן מ"ז ועוד כהנה רבות: לא והנה תמוהין דברי הגהות אשר"י ובתשו' מיימוני לה' אישות סימן כ"ח [יש טעות דמוכח בהג"א שכתב דהירושלמי איירי בזמן הבית. ומתני' בזה"ז. וצ"ל להיפוך כמבואר בכל הפוסקים ובתשו' מיימון הנ"ל] שכתבו דבזמן המקדש יש מצוה לדור בירושלים יותר מבשאר מקומות א"י והירושלמי איירי בזה"ז וא"כ למה האיש כופה את האשה. ואם נדחוק גם בזה ונאמר דקצת מצוה יש גם בזה"ז בירושלים יותר מבשאר א"י. א"כ למה נקטו ירושלים דוקא הלא בכל א"י כך הדין לדעת מהר"מ דקצת מצוה יש בזה"ז ולא מצוה גמורה. דמה"ט מחו"ל לא"י לדעת מהר"מ כופין אותה ולא אותו. והנה כמה קולמסין נשתברו בדברי הג"א אלה: לב) ועוד ק"ל על מהרי"ט דהנה בתשב"ץ סימן ב' מח"ב ס"ל דהא דמעלין לא"י הוא משום מצות התלויות בארץ ולא משום מצות דירה. אך מהרי"ט חלק יור"ד סימן כ"ח הוכיח במישור דהא דמעלין משום מצות דירה ולא משום מצות התלויות בארץ. דאשה וכ"ש עבד אינן חייבין בתרומות ומעשרות וא"כ איך תוכל האשה לכוף את בעלה וכ"ש העבד את אדוניו. א"ו משום מצות דירה.

והנה לכאורה לפי"ז דמשום מצות דירה הוא דמעלין אפי' בעיירות שכבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל יהי' הדין דמעלין. דהא מצות ישיבת א"י היתה אפי' קודם כיבוש כמו שאמרו גבי אברהם שישיבת חו"ל אין עולה לו מן המנין. ובמ"ר וישלח שיעקב נתיירא מעשו שמא בא עליו מכח כיבוד אב ומכח ישיבת א"י. הנה דישיבת א"י מצוה אף קודם כיבוש כלל ויוקשה על מהרי"ט שכ' בת"א סימן מ"ז דלעיר עזה אינו יכול להעלות מאחר שלא כבשוה עולי בבל לג) אשר ע"כ ליישב ספיקות אלו נ"ל כי ישיבת א"י וירושלים יש בה ג' ענינים א' מ"ע דישיבת ארץ. ובזה אין חילוק בין א"י וירושלים. וגם אין ארצות שלא נכבשו בכלל זה כי הכתוב אומר וירשתם אותה וישבתם בה. הנה דמצות ישיבה לאחר שירשו אותה ונתקדשה הארץ דוקא. ולמ"ד לא קידשה לעת"ל אין מ"ע דישיבת ארץ בזה"ז רק מדרבנן. הב' מצות התלויות בארץ. ובזה יש יתרון לירושלים על שאר א"י בזמן המקדש שיש בה מצות יתרות אכילת קדשים ומע"ש ולהתפלל בביהמ"ק שער השמים. ובזה"ז למ"ד לא קידשה וישיבת א"י דרבנן. ועיירות שלא נכבשו פשיטא שאינם בזה שאינו נוהג בהם מצות התלויות בארץ. הג' מסתברא לדור במקום מקודש וקדוש לשכינה וזה אף קודם כיבוש ישראל דמפורש בזוה"ק בפסוק לך לך מארצך דגם אז לא הי' שולט על א"י שום שר רק הקב"ה בעצמו. אך זה בגליל ויהודה. אבל עבר הירדן דכתיב ואם טמאה ארץ אחוזתכם ופי' באלשיך וז"ל והעולה על רוחכם שמפני זה אין השגחתו יתברך עליכם רק באמצעות השר השורר תוצה עכ"ל. המדקדק בדבריו יראה דלפי האמת אינה בממשלת שר השורר חוצה ואינם דומין לישראל שבח"ל. דכיון שכבשוה ישראל ונתקדשה בקדושת א"י שוב אינה תחת ממשלת השר ומ"מ קודם כיבוש ודאי היתה תחת ממשלת השר ובזה"ז למ"ד לא קידשה לעת"ל מדאורייתא חזרה לממשלת השר.

אבל בגליל ויהודה אף בזה"ז טוב לדור בה מסברא. כי מסתברא שמצוה לחסות בצל ד' יתב' ממה שנהי' תחת ממשלת שרים וזה כעין שאמרו בתד"א בענין נט"י לאכילה שלא הי' צריך הכתוב לאומרו שהוא מסברא וכעין זה מאמר הגמ' אלמלא לא ניתנה תורה למדנו צניעות מחתול כו' ומצד זה ירושלים מצוה לדור בה יותר מבשאר א"י אפי' בזה"ז דקדושת מקדש וירושלים ודאי קידשה לע"ל. ואפי' למ"ד גם ביהמ"ק וירושלים לא קידשה לעת"ל הלא שם הקריבו אדם קין והבל ונח. ויעקב שם ראה הסולם. ומסברא לדור בירושלים עדיפא לד) והנה מה שמצוה מה"ת כגון מ"ע דישיבת ארץ. י"ל שאין לדקדק אם הוא צדיק וראוי לדור במקום מקודש או לא כיון שמצות המקום הוא ובהדי כבשי דרחמנא למה לך. אך מה שמסברא לדור במקום מקודש. ובזה ודאי אם אינו ראוי לכך אין סברא לדור במקום מקודש מאחר שאין הקדושה סובלתו ומי בקש זאת מידכם רמוס חצרי: לה) ומעתה ניחא דברי הג"א דמייתי ראי' דמתני' בזמן המקדש דאז מצוה לדור בירושלים יותר מבשאר א"י שיש מצות שנוהגות בירושלים אכילת קדשים ומע"ש. וא"א לומר דמיירי בזה"ז דהא בזה"ז ליכא מצוה יותר בירושלים. דמצוה היינו שהקב"ה מצוהו. ובזה"ז אין כאן מצוה רק מסברא טוב יותר לדור בירושלים. וא"כ כשאינו ראוי אין כאן סברא. ואם כן איך תוכל היא לכפותו הא יכול לומר איני ראוי ולמה אעלה בשבילך. בשלמא להיפוך כיון שהוא ראוי גם היא תסבלה ירושלים וכנ"ל אות כ"ח וכיון דבזמן המקדש איירי ע"כ ניחא גם בא"י דאז הוה מצוה גמורה לדור בא"י משא"כ בזה"ז לא קידשה לעת"ל אין מצוה גמורה דמדאורייתא בטלה קדושתה. ע"כ דווקא הוא יכול לכפותה דיפה כח האיש. ומזה הוכיח היפך דעת ר"ת: לו) ואין להקשות הא אפי' קודם כיבוש הי' מצוה בישיבת א"י שהרי יעקב אמר שמא בא עלי מכח ישיבת א"י.

לא קשיא דזה מסברא לדור במקום מקודש. אבל אין לומר דמטעם זה יכול לכפותה כיון דמסברא לדור במקום מקודש ולא תוכל לטעון אינני ראוי'. דמשום שהוא ראוי גם עלי' סברא דעולה עמו כנ"ל. ליתא דא"כ מה נעשה בעבר הירדן דכיון דבטלה קדושתה ומה"ת הוא כמו קודם כיבוש וקודם כיבוש בעבר הירדן היתה תחת ממשלת השר. ואין סברא לכופה. וא"ת הא חייבת בתרומות ומעשרות מדרבנן ואיכא קצת סברא. א"כ היא תוכל לכפותו ג"כ משום קצת מצוה וע"כ דיפה כח הבעל מכח האשה: לז) והשתא ניחא דברי מהרי"ט בעז"ה דכיון שלא כבשוה עולי בבל אין מעלין וקשה הא יעקב אמר על עשו שמא בא עלי מכח כיבוד אב וישוב א"י. ולפמ"ש ניחא דזה מסברא שראוי לדור בה והארץ סובלתו ועשו סובלתו משום שהי' בטל וטפל ליצחק. ואה"נ אם רוצה לעלות מחמת קדושת הארץ דהוי כאומר ברי לי שאני ראוי לדור בארץ אבל שם הי' המעשה שהי' רוצה לחזור לעזה מחמת פרנסה ואין ראי' כלל שראוי לקדושת ארץ ואין כאן סברא. רק אם הי' כובשים אותו עולי בבל איכא מצוה ולא משגחינן אם ראוי אם אינו ראוי. אבל עכשיו שלא כבשום עולי בבל אין כאן לא מצוה ולא סברא לח) והנה לדעת זו צ"ל דמה שלא עלה ר' זירא עד שראה שעורים בחלום אף דבמצוה לא משגחי' אם ראוי או לא. צ"ל משום דבזה"ז ליכא מצוה רק דרבנן ובדרבנן קי"ל בעירובין (ס"ז:) עבדי' עובדא והדר מותבי' תיובתא ועושה מעשה כהוראת רבו אף שנראה לו להיפך ע"כ לא עבר על דעת ר"י דאין מצוה לעלות מבבל לא"י רק שראה שהוא נקי מחטא ומסברא לדור בא"י ואף קודם כיבוש כנ"ל באריכות הא עדיפא לי' מדרבנן ועלה:

לט) העולה מזה דבעלי' לא"י אין להשגיח בין הוא צדיק או לא כיון שהוא מצוה ולמ"ד קדושה ראשונה קידשה ג"כ לע"ל היא מצוה דאו' ולמ"ד לא קידשה איכא מצוה מדרבנן ואפי' היא מדרבנן אין להשגיח אם צדיק הוא [שאם תאמר דבדרבנן שיב אם יודע שאינו צדיק אין מצוה עליו. א"כ מה הוכיח מהר"מ דכח הבעל עדיף. הא שיטתו דבזה"ז אינו רק מדרבנן. ושוב נוכל לחלק בין איש לאשה משום דעולה עמו כמו שמחלקי' מטעם זה בירושלים כנ"ל ודו"ק]: מ) אך עוד יש מקום עיון בעיקר ישיבת א"י בזה"ז וקשה מאד לעמוד על הבירור כי תלוי בדברי אגדה בגמ' ובמדרש שה"ש בפסוק השבעתי אתכם. ובדברי אגדה העלימו הדברים כי באגדה גנוזים רוב הסודות כמ"ש האר"י ז"ל ע"כ לא רצו לגלות הדברים וגם אגדה זו מוקשה מאד. ומד' אשאל עזר לעמוד על אגדה זו כדי לעמוד על ההלכה התלוי' בה: מא) והנה בגמ' ר' זירא הוי קמשתמיט מיני' דרב יהודה דבעא למיסק סק לארעא דישראל דאמר רב יהודה כל העולה מבבל לא"י עובר בעשה שנאמר בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם נאום ד'. ור' זירא ההוא בכלי שרת כתיב ורב יהודה כתיב קרא אחרינא השבעתי אתכם בנות ירושלים וגו' (וסיום הפסוק אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ] ור' זירא ההוא שלא יעלו ישראל בחומה ורב יהודה השבעתי אחרינא כתיב. ור' זירא ההוא מבע"ל לכדר"י בר"ח דאמר ג' שבועות הללו למה שפסוק זה נכפל ג' פעמים] אחת שלא יעלו ישראל בחומה ואחת שהשביע הקב"ה את ישראל שלא ימרדו באוה"ע ואחת שהשביע הקב"ה את אוה"ע שלא ישתעבדו בישראל יותר מדאי. ורב יהודה אם תעירו ואם תעוררו כתיב. ור' זירא מבע"ל לכדר"ל דאמר שש שבועות למה תלתא הני דאמרן אינך שלא יגלו את הקץ ושלא ידחקו את הקץ ושלא יגלו את הסוד לאוה"ע.

בצבאות או באילות השדה אמר ר' אלעזר א"ל הקב"ה לישראל אם אתם מקיימים את השבועה מוטב ואם לאו אני מתיר את בשרכם כצבאות וכאילות השדה ע"כ. ובתר הכי אמרי' אמר רב יהודה אמר שמואל כשם שאסור לצאת מא"י לבבל כך אסור לצאת מבבל לשאר ארצות ופרש"י לפי שיש שם ישיבות המרביצות תורה תמיד: מב) והנה בדברי אגדה זו יש כמה תמיהות א' דהראי' מקרא דבבלה יובאו אידחי דהאי בכלי שרת כתיב רק מקרא דהשבעתי. וא"כ קרא דבבלה יובאו דמייתי רב יהודה למה וקרא דהשבעתי הו"ל לאתויי. ובכל דוכתי דמייתי הש"ס להא דרב יהודה מייתי קרא דבבלה יובאו וגו' ולא מייתי קרא דהשבעתי. ועוד דבקרא דהשבעתי לא נזכר בבל. וא"כ מכל המדינות אם יעלו יעבור על השבועה. ובהפלאה פירש דמקרא דבבלה יובאו למדנו פירוש הכתוב דהשבעתי דעל בבל קאמר. והפירוש טוב אם לא נדע טוב ממנו. מ"מ קושיא ראשונה אינה מיושבת. ועוד עיקר שבועה זו לא ידענו מה טיבה. כי שבועה היא כשהאדם נשבע. ועיין במשפטי החרם לרמב"ן הנדפס בסוף שו"ת הרשב"א המיוחסת להרמב"ן. ומרע"ה כשהשביע את ישראל קבלו ישראל עליהן את השבועה כמו שפרש"י בפי' התורה בפסוק אלה דברי הברית שקבלו עליהם את התורה באלה ובשבועה. וכן בפ' הר גריזים והר עיבל וענו כל העם ואמרו אמן. ואם השבועה הזאת היתה ע"י שלמה שאמר השבעתי ברוה"ק. הי' מהראוי שיאסוף שלמה כל ישראל שיקבלו עליהם השבועה ולא מצינו כזאת. גם לא יתכן כלל שיבשרם בשורת הגלות וישביעם. ועוד שבועה שהשביע אוה"ע שלא ישתעבדו בהם בישראל יותר מדאי מה טיבה והם לא ידעו כלל מהשבועה: מג) ודברי הרמב"ם פ"ה מה' מלכים הלכה י"ב נעלמים מאד שכתב מימרא דרב יהודה אמר שמואל כשם שאסור לצאת מא"י לח"ל כך אסור לצאת מבבל לשאר ארצות שנא' בבלה יובאו. ותמוה דקרא דבבלה יובאו מסקינן דבכלי שרת כתיב.

ועוד ממנ"פ אם בכלל שאר ארצות א"י ג"כ. ושמואל גם לא"י אסר. וא"כ לרב יהודה דאמר מבבל לא"י אסור דכתיב בבלה יובאו ולשיטת הר"מ דהא דבבלה יובאו ושם יהיו משום מעלות בבל דהא מדמי לה ליציאה מא"י לחו"ל וא"כ כיון דלא"י אסור כ"ש לשאר ארצות ורב יהודה משמי' דנפשי' ומשמי' דשמואל אחת הם ותרתי ל"ל. ואם רב יהודה משמי' דשמואל דוקא לשאר ארצות ולא לא"י ורב יהודה משמי' דנפשי' לא"י ופסק כשמואל קשה הא קרא דבבלה יובאו משמע יותר לא"י דהא כתיב עד יום פקדי אותם והפקודה היתה להעלותם לא"י. והמשמעות שלא יעלו לא"י עד יום פקודה. ועוד למה לא פסק כרב יהודה דרב יהודה שמע דשמואל וחולק עליו ועוד דקדוקים. ע' בלח"מ שלא העלה מזור לדברי רמב"ם הנ"ל: מד) וליישב כל זה נקדים לבאר ענין השבועה ובפרט שבועה דאוה"ע. ונראה דהנה בהא דהחזיר הקב"ה את התורה לבני עשו וישמעאל ולשאר האומות הקשה בזוה"ק פ' בלק (קל"ב) לאיזה נביא שלהם נגלה. ותירץ ששאל את השר שלהם יע"ש באריכות וכיוצא בזה הם דברי מהר"ל בס' גבורות אלא שאמרה בלשון אחר. והנה בהוריות (י"ג.) מפני שסורן רע פרש"י שיצר לבם רע הוא יותר מדאי סורם שר שלהם כדאמר בגר שסורו רע דהיינו יצה"ר ששר שלו רע היא עכ"ל מבואר דשר של האומה הוא יצר של האומה כי שורש נשמתם ממנו כדמשמע במדרש גבי רהב שר של מצרים שקרא למצרים בניו ע"ש. מעתה יפורש ג"כ השבועה לאוה"ע לשרים של כל אומה ואומה שלא יסיתו כל אחד את אומתו לשעבד בישראל יותר מדאי מאחר שיצר האומה מן השר. הרי ביד השר להסיתם לכל מה שירצה וע"ז השביעם שלא יסיתו לשעבד בישראל יותר מדאי. וע"כ כשהקב"ה נפרע מאומה נפרע מן השר תחילה כי הי' במעל תחילה בהסתה: מה) והנה כעין זה נוכל לפרש בשבועות ישראל כי השבועה הי' לשורש נשמותיהם למעלה.

וז"ש השבעתי אתכם בנות ירושלים שהם נשמות כמ"ש בזוה"ק ויחי (רמ"ב.) בנות ירושלים אילין נשמתיהון דצדיקיא. והוא כעין שמשביעין את הנשמה קודם ביאתה לעולם תהא צדיק ואל תהי רשע. והוא ג"כ כנ"ל שהנשמה תהי' חפצה ורצונה לטוב. ומ"מ ביד הגוף ללכת בשרירות יצרו הרע ולא לשמוע אל הנשמה. וע"כ הוצרכו ישראל בפועל ממש בעוה"ז לקבל התורה באלה ובשבועה ולא סגי במה שמשביעין את הנשמה. ואם לא שקבלו בפועל ממש באלה ובשבועה לא הי' נענשין אם אין שומעין אל הנשמה: מו) ובזה יובנו דברי ר"א בצבאות או באילות השדה אם תקיימו השבועה מוטב ואם לאו אני מתיר בשרכם כצבאות וכאילות השדה ופרש"י הפקר. ואינו מובן למה ענין זה דוקא ובכל שבועה כתיב כי לא ינקה ד' וממרום שלח עונשן לא לעשות הפקר. ועוד הדמיון בחיות השדה קשה להבין. אך יובן עפ"י המבואר בתיקוני זוהר ששאל ר"א לר"ש אביו מי שמת בין י"ג לכ' שנה באיזה עון מת. והשיב ר"ש עוונותיו ילכדונו את הרשע דנהי שאין השי"ת מעניש אותו. מ"מ מסלק השגחתו ממנו. וכן הוא בכתבי האר"י ז"ל בשער יצ"מ שבס' לקוטי תורה ובס' מחברת הקודש והנה בס' מורה נבוכים כי השגחת השי"ת על האדם באמצעות הדבוק הוא השכל השופע על האדם ובלשון מחקר נקרא שכל ובלשון קבלת חז"ל נקרא נשמה. וזה א"צ ראי' כי הנשמה היא דיבוק אדם להשי"ת כי הוא חלק אלוה ממעל והוא שורה בהאדם. וכ"כ הרמב"ן עה"ת שכפי דבקות האדם שיעור השגחת השי"ת עליו: . מז) מעתה יובנו דברי ר"א כי אף אחר השבועה אין עון על גוף האדם אם אינה מקיימה. כי גוף האדם לא קיבל השבועה. וגם על הנשמה אין עונש אם הסיתה האדם לטוב. והגוף אינו מקבל. מה פשעה ועל הגוף אין עונש כנ"ל. אך עכ"פ הרי נפסק הדבוק שבין האדם לקונו. ממנ"פ אם הנשמה לא קיימה השבועה הרי הנשמה עצמה מרוחקת.

ואם קיימה השבועה אלא שהגוף אינו שומע לה הרי הגוף מרוחק מן הנשמה וכיון שנפסק הדיבוק מסולק השגחת השי"ת מעליו והוא הפקר כחיות השדה שאין להם נשמה. וע"כ אין השגחת השי"ת על פרטי בהמות וחיות רק על קיום המין כמ"ש הרמב"ן והרמב"ם והחינוך. כ"כ האדם אם אין הנשמה בו המקרבתו להשי"ת. והיינו דנקט קרא בצבאות או באילות שהוא מורה על סילוק הקדושה היא השגחת השי"ת כדכתיב בבהמת קודש בעלת מום לאחר פדיון. אך כאשר ואכל את הצבי ואת האיל. כי ע"י המום בבכור ומעשר ובשאר קדשים במום ופדיון נסתלק קדושת קרבן ממנה: מח) ואחר שבארנו בס"ד ענין השבועה נשוב למאמר הש"ס האי בכלי שרת כתיב. והנה לכאורה יש להשיב דכמו שצוה השי"ת שלא להוציא הכ"ש מבבל עד יום פקודה. וכמו שהביא ראי' בהפלאה שא"א שהי' נבואה שהרי לקחו אותם לשושן רק צווי הי' אף אם יתנו להם רשות להוליכם לא יוציאום משם והוא משום השכינה שבאה לבבל ויחזקאל ראה המרכבה שם כמו שמוכח מרמב"ם דמביא קרא דבבלה יובאו וגו' ומדמי לאיסור יציאה מא"י ע"כ דקרא דבבלה וגו' גם משום חשיבות בבל. כ"כ מסברא גם ישראל לא ילכו משם. דמה לי כלי שרת מה לי ישראל: מט) אך יש לחלק מאחר דמי שהוא בא"י אסור לצאת חו"ל ואפי' לבבל משום קדושת א"י רק מי שהוא בבבל ג"כ לא יצא משם משום השכינה. והיכא דקאי ליקום. ולפי"ז י"ל דוקא כלים כיון שהובאו לבבל מקומם הוא שם. אבל אדם עיקר הוא דעתו וכיון שדעתו מסתמא לשוב לא"י לכשיוכל. שהדירה שם שקולה ככל המצוות לא נחשב שהוא בבבל. והא קי"ל בהולך ממקום למקום ודעתו לחזור דינו כמקום שיצא משם. וא"ל דכלים נמי דעת האדם להשיבם לכשיוכל. ליתא דדעת האדם לא מהני להכלים (וכן בשבח דעומד לכתף היינו אורחי' ולא חשיב הנחה. מ"מ אם הניח החפצים כדי לכתף חשיב מונח.

ודוקא הנחת גופו לא חשיב הנחה כיון שהוא עצמו דעתו לכתף. אבל לא מהני דעת האדם אל החפצים. וה"נ בנ"ד דלא מהני מחשבת האדם לחזור לגבי הכלים] ע"כ אסור להחזירם. אבל האדם מותר לחזור. זה תירוץ ר' זירא: וע"ז השיב רב יהודה כתיב קרא אחרינא השבעתי אתכם וגו' שנשבעה הנשמה שלא יהי' חפצה ורצונה לחזור בלתי פקודה מהש"י. וכבר אמרנו כי שבועת הנשמה מועיל לחפץ האדם כענין דברי רש"י הוריות הנ"ל. ה"נ מאחר שנשבעה הנשמה נכנס חפץ זה באדם וכיון שאין עוד דעתו לשוב שוב דומה להכלים דכתיב בהו בבלה יובאו וגו' ור' זירא האי שלא יעלו בחומה אבל לשוב לא"י בנחת מעט מעט נשאר בהם החפץ והרצון ונחשב שהם עדיין בא"י. ולפי זה נתברר דהא דר' זירא מתיר לצאת מבבל היינו לא"י אבל לשאר ארצות ממנ"פ אסור לצאת. אם תחשוב שהוא במקום שיצא לשם דהיינו בבל. הלא אסור לצאת מבבל ואם תחשוב שהוא בא"י מאחר שדעתו לשוב לשם כנ"ל הלא אסור לצאת מא"י. וא"ש דברי הרמב"ם דפסק כר' זירא. ומ"מ לצאת לשאר ארצות אסור והיינו דשמואל. ובהכי ניחא שהרמב"ם וכל הפוסקים לא הביאו דין החמש שבועות שנשבעו ישראל דזה אין עסק בהלכה. דבאמת האדם עצמו כמו שהוא בגוף לא נצטוה רק שורש הנשמה למעלה ואם האדם הולך בדרך טוב הולך בדרך שמלמדתו הנשמה ואין זה לימוד התורה רק לימוד הנשמה. ע"כ לא הביאו הפוסקים לפמ"ש קרא דהשבעתי באמת מכל המדינות נא) והנה ובכל הגליות. אלא שאין בזה לא ציווי ולא אזהרה שהיא רק שבועת הנשמה בשורשה רק העולה מבבל לרב יהודה עובר בעשה ושבועה מהני שלא יהי' חשיב תיכף שבא לגלות דעתו לחזור וכמ"ש. ומ"מ גם משאר גליות לרב יהודה אם שב נענש להיות הפקר כצבאות ואילות השדה המורה סילוק השגחה. ולפי זה לרב יהודה הא דהכל מעלין בזמן הבית דווקא כמו שפי' רבינו מאיר.