שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 160

דהנה לכאורה קשה מהא דשבת (קל"א.) בשתי הלחם שאם מצא קצור אינו קוצר קצירה גופה לאו מצוה. וכן במכות (ח') בחטיבת עצים דמעכב הואיל ואם מצא חטוב אינו חוטב השתא נמי לאו מצוה. וא"כ בהזאה דפסח הואיל אם טהור אינו מזה. השתא נמי הזאה לאו מצוה. ואין המצוה רק עשיית הפסח ועשיית הפסח הא איתא בציבור. אך לק"מ דעשיית הפסח כשהוא טמא אינו מצוה רק עשיית הפסח בטהרה. וא"כ אי שקלת מעל יחיד חיוב הזאה שוב אין על היחיד טמא שום חיוב. דאפי' יעשה פסח אינו כלום וזה לשון הגמ' יחיד נמי אמרינן לי' קום מהול דחיוב רק עם המילה ובטמא אי אפשר דליתא בציבור חיוב הזאה כלל. אבל ביעבור ואל יהרג נהי נמי דלא אמרינן לי' עבור דחיוב זה ליתא בציבור. מ"מ אמרינן לי' אל תהרג. דחייב לשמור נפשו שלא יהרג ובמה שאינו נהרג לבד מתקיים המצוה. וחיוב זה שלא יהרג ודאי איתא בציבור עכשיו שישמורו עצמן מכל סכנה. ועוד דאפילו אונסין אותם לעבור ואם לאו יהרגו ג"כ לא נסתלק מאתם מצות ושמרתם. ואם יכולים לברוח ולמצוא המלטה באיזו אופן מחויבים המה. רק שאסור להם לעבור. וזה יועיל לסלק מעל היחיד החיוב לעבור. אבל לא החיוב של אל תהרג. וכיון שחיוב עליו שלא יהרג מחויב לעשות כל טצדקי שיכול ומחויב אף לעבור כדי שלא יהרג. כיון שמותר לעבור משום וחי בהם הרי העבירה כשאר דברים. משא"כ בפסח שאף חיוב לעשות פסח נסתלק מעליו שבלא הזאה אין בעשיית הפסח מצוה כלל. וא"כ בנ"ד כיון שאין חיוב על הציבור לעלות שלא ברשות גם על היחיד אין חיוב: ו על הרמב"ם בה' עבדים דאפי' בזמה"ז עבד כופה את רבו. הא לא מנה מצות ישיבת א"י משום דאינו נוהג בזמה"ז. טעם זה מתורתו של המגלת אסתר למדו. ואין אנו מודים לו כלל וכבר כתבנו, שדבריו תמוהים מכמה פנים:

תמה על הרמב"ם בה' מלכים פ"ה הי"ב וכבר נתבאר אצלינו דברי הרמב"ם בטוב טעם. ואפרט אחת לאחת: ח) מ"ש דבגמ' אין עשה על שאר ארצות אלא מבבל ארץ ישראל דוקא. לא קשיא דהוא מפרש העשה משום כבוד תורה ושכינה ושאר ארצות קו"ח מא"י דלארץ ישראל אסור לשאר ארצות לא כ"ש ועי' בהפלאה: ט) ומ"ש דלמה לא אמר מימרא קמא משמי' דשמואל נתבאר בדברינו אות נ"ח דשמואל סובר בגלות שני אין עשה שלא לעלות לא"י עיי"ש: י) ומ"ש דאיך קאי העשה על שאר ארצות דליכא פקודה כלל. באמת קאי העשה על א"י. אך שאר ארצות למדין בקו"ח. ודין שאר ארצות נשאר גם בכיבוש שני': יא) מ"ש דהשבועה לא הי' על שאר ארצות מנ"ל הא. כיון דמקרא בבלה יובאו וגו' למדין ענין השבועה כמ"ש בהפלאה. וקרא דבבלה יובאו משום השכינה ותורה ממילא גם השבועה משום זה: יב) ומ"ש הרמב"ם לעולם ידור בא"י. היינו משום דבגלות שני אין איסור לעלות לא"י. ולדעת הכ"מ צ"ל דרמב"ם לא קאי על יושבי בבל: יג) ומ"ש הכ"מ דאמוראי בתראי נמי הכי ס"ל היינו לענין שאר ארצות דכן מבואר בגמ' גבי רבה וכו'. אך העיקר נ"ל בדעת הרמב"ם דבגלות ראשון הי' העשה גם על א"י ובגלות שני רק על שאר ארצות יד) ומ"ש כבודו כיון דמשום שבועה וששה שבועות הי' והרי השבועה חל בכולל. זה אינו דאטו ישראל נשבעו בפועל. רק שהנביא אומר שהשביעם מן השמים. וכיון שהוא נגד מצות התורה אין לנביא כח בזה. ואם לא תאמר כן יוכל ח"ו נביא שקר אם יביא אותות לבטל מצוה של תורה. יאמר כי השביעם מן השמים וזה דבר בטל. ומלבד זה הואיל וששה שבועות וכי בשביל שאחת חלה תחול גם חברתה. כולל אינו רק בשבועה אחת על שני דברים. כן אמר בני ר"ש:

טו) אך הי' אפשר לומר דג' שבועות הי' כל אחת על שני דברים אם תעירו ואם תעוררו ותלוי בפלוגתא דר"מ ור"י פרק שבועת הפקדון אם כללא הוי או לא עיי"ש כמה פלוגתות. אך גוף הדברים אינם כמ"ש. אך בקונטרסי בתחילת הדברים כתבתי ליישב זאת. ולפמ"ש ליישב שיטת הרמב"ם דרב יהודה כרבנן ס"ל דקדושה שני' פסקה ג"כ כמו קדושה שמימי יהושע ודלא כר' יוסי עיי"ש. וא"כ ליכא עשה. ולדידן דקי"ל כר' יוסי איכא עשה. זולת זה שאר דבריו במאמר זה תמוהים ואין אחריותם עלינו: סימן תנז להרה"ק מהר"י זצ"ל הנ"ל. כאשר השיג הרה"ק הנ"ל את הקונטרס כתב עליו השגות ומלא כ"ק אבי אדמו"ר זצלה"ה אז את ידי להשיבו. וזה אשר מצאתי באמתחת הכתבים אשר השבתיו אז בעזה"י ונאבד הסיום. ובאשר יש בזה באיזה מקומות ביאור דברי כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה ראיתי נכון להדפיסו פה: א) ראיתי אשר באות א' הביא כ"ק שליט"א את דברי הכלבו והתשב"ץ קטן בשם הר"מ וכ"ק שליט"א חשב שהם הם דברי הר' חיים שבתוס' כתובות. ולדידי אין זה ענין כלל להא דר' חיים. כי דברי הר' חיים הם דעכשיו אין מצוה לדור בא"י משום מצות התלויות בארץ דאין אנו יכולין ליזהר בהם. ודברי הר"מ הם בכל המצות בכללם שכתב ואותם שהולכים לשם ורוצים לנהוג בה קלות ראש ובחפזותם להתקוטט שם קורא אני עליהם ותבואו ותטמאו את ארצי ומי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי עכ"ל. הרי שלא כתב כלל שעכשיו אין מצוה לדור בה. רק חלק בין גברא לגברא. והם הם הדברים שכתב כ"ק אבי הגאון אדמו"ר שליט"א בהתשובה הנכבדה שיש חילוק בין איש צדיק או לא. ואם כי הספרים הנ"ל אינם אתנו. אבל הוא ראה זאת במהר"ם מינץ בשם התשב"ץ. אך העלה דלדידן דקדושת עזרא לא פסקה שוב אין חילוק בין צדיק או לא. וזה נכון וברור כי מי שאינו מקיים מצוה אחת. היתכן שיפטור מחברתה.

וע"כ בארצות שכבשום עולי בבל אין חילוק בין גברא לגברא. ורק בהמקומות שלא כבשום עולי בבל והוא רק מצד הסברא שוב יש חילוק בין גברא לגברא. וזה ויולה לדעת הר"מ. דלשיטתו אזיל דלא קידשה לעתיד לבוא ואין מצוה בזמה"ז ע"כ מחלק בין גברא לגברא. האומנם כי קשה קצת שעכ"פ היא מצוה מדרבנן. אך בזה י"ל דם ל דהגרעון הנצמח מזה הוא דוחה את הדרבנן. ומ"מ דברי הר"מ הם רחוקים מדברי הר' חיים כרחוק מזרח למערב. שהרי הר' חיים כתב דעכשיו אין מצוה לעלות. והר"מ לא כתב דאין מצוה לעלות. דבאמת מצוה דרבנן יש לדידי' רק התנה שלא ילך לשם הרוצים לנהוג קלות ראש ולהתקוטט. והתימה על כ"ק שליט"א שרצה לקרב בזרוע את המרוחקים. ומה שהביא כ"ק שליט"א את הט"ז והב"ש שהביאו את דברי הר' חיים. רבותא למיחשב גברי. ומי לא ידע בכל אלה. אך בהא שכתב שהמצוה הוא רק להתיישב בתוך קיבוץ ישראל זה פשוט וברור ולא ניתן לכתוב לרוב פשיטותו. כי היתכן שנחייב את איש לישב בין הפראים או בדד במדבר או בחברת החטאים בנפשותם אשר זה הוא פתח לכל עון ולכל חטאת כידוע. ולא מצינו שמצות ישיבת א"י תדחה את כל התורה בכללה: ב באות ג' הוכיח כ"ק שליט"א שהגירסא בספרי שלו היא עקרית שבמעשה ראשונה לא חזרו לארץ ישראל. שהרי התנאים האלו מצינו שהי' בח"ל ואם חזרו לא"י היכן מצינו שיצאו אח"כ עכת"ד. אי משום הא לא איריא. שבע"כ צ"ל כך. שהרי מפורש בש"ס פסחים (ג':) שריב"ב הי' בנציבין בזמן הבית. ואם כדברי כ"ק שליט"א שמאותו מעשה ואילך שיצא עם אינך התנאים הי' בנציבין. ע"כ שהיציאה הי' בזמן הבית. ולמה לא חזרו כשזכרו את א"י דבזמן הבית הכל מודים. ואם קושית כ"ק שליט"א היכן מצינו שיצאו יהי' קושיא א"כ יקשה בכפלים. אבל באמת אין זה קושיא כלל. דתורתינו הקדושה אינה סיפורי מעשיות.

והנה נמצא אתו ספרי עם הגהות הגר"א ז"ל וגורס בשניהם שחזרו למקומם. ולא אדע אם הכתב יד של הספרי שלו שקול יותר מהגהות הגר"א. ובר מן דין מה הועיל כ"ק שליט"א להמגלת אסתר בזה אשר יהי' כדאי להתווכח. כי הנה כ"ק שליט"א כתב בקונטרסו שבמעשה השני' לא הגיעו עדיין לחו"ל שעדיין לא חל עליהן השבועה ובהם יש מצוה לכן חזרו. וא"כ מה תירץ המגלת אסתר על הרמב"ם שלא מנה מצות ישיבת א"י משום דבזמה"ז אין מצוה הלא יש מצוה באנשים שהם בא"י. ומעולם לא פסקו ישראל מארץ הקדושה כמ"ש הרמב"ם בס' המצות במצות קידוש החודש. וע"כ כוונת המגלת אסתר שבזהמ"ז ליכא מצוה כלל אף להיושבין בארץ ישראל. והרי הספרי עכ"פ במעשה השני' הוה תיובתי'. ג) שם כתב ליישב דברי המגלת אסתר מהא דקשה עליו מהרמב"ם פ"ח מה' עבדים ה"ח וז"ל כ"ק שליט"א ומזה ליכא הוכחה כלום דלענין לעלות נראה מדברי הגמ' שאינו אלא תקנת חכמים משום ישוב א"י כמו כל התקנות עכ"ד. ואנכי לא ידעתי דסוף סוף הרי הרמב"ם סובר דהדין דהכל מעלין היא גם בזמה"ז יהי' מאיזה טעם שיהי'. מ"מ לא סבר לה להא דר' חיים שכתב דבזהמ"ז ליכא מצוה לעלות ואין מעלין. ומה זה שכתב המגלת אסתר הא דר' חיים לסייעתא בדעת הרמב"ם שאינו נוהג בזמן הזה שהרי ע"כ פליגי אהדדי: ד שם בדבר מה שהשיג כ"ק אבי אדמו"ר הגאון שליט"א על המגלת אסתר במה שכתב ליישב דעת הרמב"ם שלא מנה עשה דארון וכפורת משום דאינו נוהג בזמן הזה. והשיג עליו שדומה למצות החרם תחרימם דשבעה אומות ועמלק אף דלאחר שימחה שמם לא יהי' מצוה. מ"מ באם הי' בעולם הי' מצוה שוב המעשה מתקיימת במה שאינם בעולם. וה"נ בארון וכפורת כיון שאם לא הי' ארון וכפורת בעולם הי' מצוה לעשות אף שלעולם לא יהי' כן. כמו ששוב לא יהי' ז' האומות האלו.

מ"מ שוב נחשב שהמצוה מתקיימת במה שיש ארון וכפורת. וכ"ק שליט"א כתב שפליאה בעיניו מהרמב"ם בס' המצות. אנכי מה אשיב על דברים האלה כי הלא כל דברי כ"ק אבי אדמו"ר הגאון שליט"א מדברי הרמב"ם אלו מוצאם. ודברי הרמב"ם האלה הם יסוד דבריו שכתב שם אלו דברים עצמן. וסיום דבריו כי אינה נקרא מצוה שאינה נוהגת לדורות רק אם יהי' עכשיו כמו אז ואעפי"כ לא תנהוג כמו שבמדבר הי' מצוה שלא יעבדו הלוים מחמשים שנה ואילך ועכשיו מותר לעבוד. כמו כן אם באיזה זמן יהי' הדין שאף יהי' עמלקי לא יצטרך להורגו הי' נקרא מצוה שאינה נוהגת לדורות. אבל מה שאינה מצוה מחמת שעכשיו אין עמלקי בעולם לא בשביל זה נקרא מצוה שאינה נוהגת לדורות. וה"נ בענין ארון וכפורת דמה שאינה נוהגת לדורות הוא מחמת שהראשון קיים לא בשביל זה יחשב אינה נוהגת לדורות. ואם הי' הדין דאף שלא יהי' ארון וכפורת לא יתחייב לעשות אחר הי' נחשב אינה נוהגת לדורות. ולא ידעתי מי דחקו להסב כוונת דברי הרמב"ם אשר שפתיו ברור מללו לכוונה אחרת דחוקה ובלתי מובן כלל וכלל אשר בשום אופן אין להעמיס זה בכוונת דברי הרמב"ם. ואנכי הרואה כי גרם לו מה שחשב את בעל מגלת אסתר לאחד מן ארזי הלבנון כמו הרמב"ם והרמב"ן באשר ראה את המגלת אסתר נדפס בדף אחד עם הרמב"ם והרמב"ן. חשבהו לחבר להם [זה הבנתי ממ"ש כ"ק שליט"א חלילה שלא דקדק ראשון כמוהו על מעשי אצבעותיו לכתוב שלא כדת] ועל כן ממשכן נפשי' אדרב אע"ג דלא סבירא לי': ה) שם מה שכתב כ"ק שליט"א עוד לחלק בין מצות החרם תחרימם לצורך ישיבה ממצות ועשו לי מקדש שהוא לצורך ארון וכפורת. נסתרה דרכו של כ"ק שליט"א ממני ואיני יודע מה קאמר כדי שאדע להשיב. ובאמת נ"ד עדיף טפי. כי בית המקדש אינו לתכלית ארון וכפורת לבד.

שהרי בזמן בית שני אף שלא הי' ארון וכפורת הי' בהמ"ק בנוי. אבל מצות החרם תחרימם הוא רק לצורך ישיבת ישראל. שהרי הגרגשי שפינה לא נצטוינו להחרימו. וכן סיחון ועוג אלמלא יצאו לקראת ישראל והניחום לעבור לא הי' מחרימם ולא ביערו ע"ז שלהם אף שארצם מנחלת ישראל היא משום שמשה לא רצה להושיב את ישראל תיכף שמה כמ"ש הרמב"ן פ' חקת. ע"כ לא החרימם. וכן שלח יהושע תחילה הרוצה לפנות יפנה. הרי שהמצוה לפנות המקום מע"ז ומעובדי' היא רק לצורך ישיבת ישראל: ו) שם כתב כ"ק שליט"א שקבלה בידו ומאמר אסתר קים. הנה כ"ק שליט"א דן אסתר אסתר לגז"ש וידוע שאין אדם דן גז"ש מעצמו אא"כ קיבלה מרבו ואנחנו לא קבלנוה. ואחשוב כי דברי הש"ך חו"מ סי' כ"ח סקי"ד קצת סתירה לקבלתו: ד' כותב כ"ק שליט"א טעם על הא דעבד ז) באות אינו אוכל אלא מפסח של רבו ועבד של שני שותפין אינו אוכל לא משל זה ולא משל זה. וז"ל באמת הטעם פשוט בפסח דהוה שלא למנויו דעבד של שני שותפין הוי כשני חבורות או עבד אפי' מפסח עצמו לשנה קמא שאינו אוכל דאינו יכול למשוך א"ע מידי בעלים שקנין כספו הוא ועדיין הוי כשתי חבורות עכ"ל. איני יודע מה ענין שמטה אצל הר סיני. שהרי העבד הוא מונה א"ע דוקא על פסח זה ואפי' אין רבו מנהו על פסח שלו כלל נמי אינו אוכל. ומה שלא למנויו איכא. ומה שתי חבורות איכא. וכל דבריו אינם אלא דברי תימה: ה) שם הקשה על דברי כ"ק אבי אדמו"ר הגאון שליט"א האם ישיבת א"י באכילה תליא מילתא עכ"ד. אנכי הרואה אשר במחכ"ק שליט"א לרגלי טרדותיו ורגשת נפשו בחיבת הקודש לא שם לבו במתינות להבין דברי כ"ק אבי הגאון אדמו"ר שליט"א הנחמדים מפז. ומוכרח אני לשנות פרק זה כדי להבינו הדברים כהווייתן.

הנה כ"ק אבי אדמו"ר הגאון שליט"א חידש לנו דעיקר מצות ישיבת א"י הוא אם מתפרנס מהכנסה אשר יש לו בא"י אבל אם הוא מקבל צדקה מאנשי חו"ל אינו מקיים המצוה בשלימות. וחילא דידי' הוא מהא דקי"ל עבד שברח לא"י יצא לחירות לגמרי ואפי' ירצה הרב לעלות ולהשתעבד בו בא"י או למוכרו שמה אינו רשאי. והדבר הוא פלא הן מצד הסברא והן מדיוקא דקרא. דבשלמא להחזירו לרבו שבחו"ל ניחא דנמצא העבד מתבטל על ידו מישיבת א"י. אבל אם ירצה הרב ג"כ לעלות למה יפקע ממונו. וגם מדיוקא דקרא אין ראי' רק שלא להסגירו לאדוניו שבחו"ל. דהא באדוניו שבחו"ל משתעי קרא [וכ"ק שליט"א כתב הטעם שבא"י הוא מקום אדנות השי"ת וכשהעבד מדבק עצמו בזה בטל ממנו כח אדנות אחר. ואין הטעם הזה מספיק דא"כ אף אם האדון עולה עמו נמי נימא הכי] ותירץ עפ"י מה דאיתא בפרק האשה דאין עבד אוכל פסח רק מפסח שהמנהו רבו עליו. והוא פלא כי אין אכילתו מפסח של אחר הוא נגד עבדות רבו כלל. ופירש משום דאכילת פסח מורה במה שאוכל משולחן גבוה והוזמן לשלחן גבוה [כי אין הפסח נאכל אלא למנויו] שהוא עבד ה'. וע"כ מזונותיו משלחן השי"ת ולא עבדי מצרים וא"כ אם עבד אוכל מפסח של עצמו הרי זה מורה שמזונותיו משלחן ד' שלא באמצעות רבו. והעדות שקר שהרי מזונותיו משל רבו ומזונותיו משלחן ה' ע"כ באין לו באמצעות רבו. ע"כ אינו אוכל רק מפסח שהמנהו רבו שזה יורה שמזונותיו באין לו משלחן ה' באמצעות רבו. ולפי זה יתבאר למה כשברח לא"י נפקע ממנו אדנותו של רבו. כי אם עדיין יהי' אדנותו עליו יבואו לו מזונותיו של רבו שבחו"ל שבאין באמצעות שר הארץ.

ועיקר מצות ישיבת א"י להיות השפעתו ע"י השי"ת בעצמו לא באמצעות שר הארץ וע"כ אף אם רבו רוצה לעלות אחריו לא"י מ"מ מה שישב עד עתה בא"י לא הי' המצוה בשלימות כי לא קיים עיקר המצוה עד ביאת רבו לא"י. ומזה מוכח שמה שאמרה תורה לא תסגיר וגו' שהטעם היא שיקיים מצות ישיבת א"י בשלימות. ע"כ הפירוש שלא להחזירו לאדנותו כלל. ומזה יצא לדון דה"ה כל היושבין בארץ ישראל ומתפרנסים מחו"ל אין זה עיקר המצוה. והנראה מדברי כ"ק שליט"א שחשב שכ"ק אבי אדמו"ר הגאון שליט"א למד הדין דהיושבין בארץ ישראל ומתפרנסים מחו"ל אינם מקיימים המצוה בשלימות שמפסח למדו. וח"ו לא עלה על דעתו לומר כן. וכי ישיבת ארץ ישראל אינו אלא לאכילה אתמהה. רק מעבד למדו. והדמיון מפסח הוא לבאר הא דלא תסגיר. ומהא דלא תסגיר הביא ראי' לנידון דידן. ומכל מקום לא אמר חלילה שאינו מצוה כלל דסוף סוף ניזון מפירות ארץ ישראל ומאוירא דא"י רק שאינו עיקר המצוה כמו אם יש לו פרנסה מא"י: ט) שם ובפלטין של מלך בטל כל השררות כי גם השר עבד מלך הוא ולפני המלך מתבטל בכל וכל ונכפלו הדברים עוד לקמן וז"ל אלא כיון שבא לארץ מסתלק הכל ונתבטל להקדושה שגם השרים שלמעלה נתבטלו להקדושה שבא"י עכ"ל. ואני תמה שהרי מקרא מלא הוא תחת עבד כי ימלוך ושפחה כי תירש גבירתה. ומבואר בכתבי האריז"ל כי קודם שגברו הקליפות הי' הקליפה סביב הקדושה בסוד סביב רשעים יתהלכון. אך אחר שגברו בעונינו נכנסו ושלטו עד חצי ספירת נצח בסוד והודי נהפך עלי למשחית ונצח ישראל לא ישקר והדברים עתיקים: י) שם הדמיון שהביא כ"ק אבי הגאון אדמו"ר שליט"א מיעקב אבינו ע"ה שנתן לעשו כל כסף וזהב שהביא מבית לבן.

וכתב כ"ק שליט"א וז"ל תמוה גדולה כי יעקב נתן לעשו בשביל חלקו במערת המכפלה וקנה חלק בא"י בשביל מעות חו"ל ג"כ יאמר שנהנה מחו"ל שתחת השר עכ"ל וזה אינו קושיא מכמה טעמים אי כי מערת המכפלה הוא קדושה עליונה פתח גן עדן שלא הי' לעשו חלק בה באמת וכמ"ש בזוה"ק על עפרון שלא ידע מה הוא מערת המכפלה כי לא מתגליא מילתא אלא למרה וקנייתו רק לסלק ממנה ערעור וטוען שהי' לו טענת ירושה ומכי מטא זוזי ליד עשו אסתלק לי' ושוב נשארת המערת המכפלה בעצמותה ליעקב. וכן מה שקנה לו חלק בא"י כוונתו על שכם שקונה לו במאה קשיטה ג"כ אינה קושיא. כי א"י זכה בה אאע"ה רק שהגוים הי' להם עלי' קנין שיעבוד שיהי' להם עד שיכבשוה ישראל ומכי מטא זוזי ליד גוי המוכר אסתלק לי' ושוב הוא שלו בעצם. ובר מן דין אפילו בלא קנין ואפי' בזמה"ז הקונה שדה מן הגוי ובא אחר וזכה בה אחר נתינת הכסף נעשה של אחר דמכי מטא זוזי ליד גוי אסתלק לי' ונעשה הפקר וא"כ זכה בה יעקב מן ההפקר ולא קנה דבר ממעות חו"ל. דאפי' אחר שלא נתן הכסף הי' יכול לזכות בה ומה שהקשה עוד שם הלא כל כלי המקדש וארון וכפורת הי' ממעות חו"ל. במחכ"ק שליט"א אין זה כלום כי הכסף שהוציאו ממצרים או אפי' מה שלקח דוד במתנה מחו"ל. האם נימא שזה הי' מהשפעת שר הארץ שהיתה לשלל או שר של מצרים אדרבה כי זה הי' מתנת השי"ת למרות רצון השר: יא באות ה' הרעיש כ"ק שליט"א על הא דפירש דברי ר"ז בברכות (נ"ז) הרואה שעורים בחלום סרו עוונתיו ואמר ר"ז אנא לא סלקי לא"י עד דחזאי שערי בחלמא דאז ידע בעצמו שצדיק הוא. ועל זה תמה כ"ק שליט"א מי הוא שיאמר על עצמו שאינו חוטא ואין לך חוטא יותר מזה ואין להאמין שאיש כזה ראוי לגאולה ואפי' כל העולם כולו אומרים לו צדיק אתה וכו' עכ"ל.