שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 157

ג) והמגלת אסתר כתב שטעם הרמב"ם שלא מנאה משום שאינה נוהגת בזמן הגלות. והא דספרי כתב ליישב שבכו מפני שלא הי' יכולין לקיים המצוה בזמן הגלות. והנה הדבר ברור שבעל מגלת אסתר לא ראה הספרי בעצמו רק מה שהביא הרמב"ן כי בספרי פ' ראה המעשה הזאת ושם מפורש בזה"ל וחזרו ובאו למקומם אמרו ישיבת א"י שקולה ככל המצוות ועוד שם בספרי שהלכו ח"ל ללמוד תורה בנציבים אצל ריב"ב וכשזכרו א"י חזרו. ומסיים כדלעיל. הנה שהמצוה בזה"ז. וע"כ חזרו אפי' מת"ת לקיים ישיבת א"י ששקולה ככל המצוות: ד) ומ"ש שם עוד בעל מגלת אסתר דברי התוס' גבי הוא אומר לעלות דאין מצוה בזה"ז ליתא דזה משום סכנת דרכים כמבואר בדבריהם. וגם הר"ר חיים שכתבו התוס' בשמו לא כתב רק משום דאין אנו יכולין ליזהר הא אם יכולין ליזהר מצוה ומצוה וגוף דברי התוס' בשם הרר"ת כתב המהרי"ט שתלמיד טועה כתבו ואינם דברי מהרר"ת כלל. והנה נעלם ג"כ מבעל מגלת אסתר דברי הרמב"ם בה' עבדים שגם בזה"ז כופה העבד את רבו לעלות. וגוף דבריו שאמר שמה שלא מנה הרמב"ם ישיבת א"י משום שאינה נוהגת בזה"ז ולא הוה מצוה נוהגת לדורות. אינו כלום. דא"כ למה מנה תרומות ומעשרות וחלה שאינן נוהגין בזה"ז. ואפי' בימי עזרא לא נהגו מה"ת לדעת הרמב"ם. והדבר פשוט שמצוה שנוהגת לימות המשיח חשיב נוהגת לדורות: ה ואמנם טעם הרמב"ם נ"ל דהנה במצוה ל"ג כתב הרמב"ן שלדעתו ימנה עשיית ארון וכפורת מצוה בפ"ע והמגלת אסתר כתב מפני שארון נגנז ולעתיד לבוא יתגלה ולעולם לא יצטרך לעשות אחר. ואין דבריו נכונים בעיני שהרי הרמב"ם מנה מצות החרם תחרימם דז' אומות ול"ת דלא תחי' כל נשמה. וכתב דאף שכבר אבד זכרם חשיב נוהגת לדורות משום שאלו הי' בעולם היינו מצווין להחרימם.

וכ"ש שמטעם זה ימנה עשיית ארון וכפורת משום שאלו הי' נאבד היינו מצווין לעשות אחר: ו) אך התירוץ הנכון מ"ש בס' מעיין החכמה סי' ע"ד משום שעיקר תכלית ביהמ"ק לצורך ארון וכפורת כדכתיב ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, וכבר אמרו מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה טפחים. ולסבת זה ארון תשעה וכפורת טפח וכתיב ונועדתי לך וגו' ועוד הביא פסוקים מדברי קבלה המורים שתכלית ביהמ"ק לצורך ארון וכפורת ע"כ אין למנותם לשתי מצוות. ומנה ביהמ"ק שהיא מצוה לעצמה והוא לצורך ארון וכפורת ע"ש דבריו כי נעמו. וזה עצמו נ"ל הטעם בענין ישיבת א"י דמצוות החרם תחרימם היא כדי שאנחנו נשב בארץ שהרי יהושע שלח פרגמטוטין מי שרוצה לפנות יפנה הגרגשי עמד ופנה ולא עשה לו כלום ע"כ לא נמנה החרם תחרימם וישיבת א"י לשתים ומנה רק מצוות החרם תחרימם. והרמב"ן לטעמי' שמנה עשיית ארון וכפורת [הגם שבמנין ששכח הרמב"ם לא מנה. היינו דלא ברירא לי' אולי הוא בכלל משכן] ע"כ מנה גם ישיבת א"י וזה פשוט: ז) העולה מזה שאין סמך כלל מהרמב"ם לומר שאינו נוהג בזה"ז והדבר ברור שנוהג בזה"ז [ומה שהקשה המגלת אסתר דא"כ למה העולה מבבל לא"י עובר בעשה מדכתיב בבלה יובאו ושמה יהי' וגו' הלא אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה. נ"ל ליישב לפמ"ש בתשו' מהרשב"ש דהמצוה היא הישיבה והעלי' הוא רק הכנה אל המצוה. והנשבע שלא יעלה לא"י לא חשיב נשבע לבטל את המצוה ע"ש. וע"כ כשהנביא אמר שלא יעלה מבבל אין זה נגד מצוות התורה כי אין העלי' מצוה כלל וחל האיסור שלא לעלות]: ח) אולם הדבר המספק עלינו אם היא חובה אפי' בזה"ז הוא משום דא"כ ח"ו עוברין כל ישראל במ"ע גדולה כזאת השקולה כנגד כל המצוות. האומנם כי בדברי התה"ד סי' פ"ח יתיישב זה מ"ש מהמוסרים הנמצאים שמה וגם מרשעת הישמעאלים וגם מדוחק המזונות.

אך זה כמה זמנים אשר אין שם מוסרים והמלכות משגחת ואימת מלכות על הישמעאלים ולא נשאר רק טעם המזונות הקשים. אולם יש גדולי עולם שבלי ספק גם שם הי' ישראל מפרנסים אותם ואם כדי שלא יצטרכו לבריות כמ"ש המעיל צדקה. יש כמה שאפי' בהיותם בח"ל יצטרכו למתנות בנ"א וגם בגוף הדבר לא ידעתי אם במצוה תמידית השקולה כנגד כל המצוות נאמר כדי שלא יצטרך לבריות יעבור עלי'. וגם סכנת דרכים אינה בזה"ז. והכוזרי מאמר ב' סי' כ"ג הקשה לו מלך כוזר למה אין עולין לא"י עיי"ש. והודה לו החבר ואמר לו הובשתני מלך כוזר ע"ש. עכ"ז חלילה לנו לעשות גדולי ישראל טועין או מזידין ח"ו: ט) והנ"ל בישוב זה דהנה בכתובות (ק"י:) שם בסוגיא הכל מעלין לאתויי מאי לאתויי עבדים פרש"י עבד עברי ילך העבד אחריו בע"כ. והר"ן בשם ראב"ד סתם עבדים היינו עבד כנעני ומפרש שעבד כנעני יכול לכוף את רבו להעלותו עמו וכתב עליו הר"ן ולא נהירא דהא אין הכל מוציאין לאתויי עבד שברח מח"ל לארץ שאין מוציאין אותו. ואם איתא דהכל מעלין מרבה עבד כנעני אין הכל מוציאין ל"ל ע"ש. ונראה ליישב בפשיטות דס"ל כשיטת ר"ת והרמב"ם דעבד שברח לא"י אין בידו למוכרו לאחרים בא"י או אם עולה עמו אינו יכול להחזיקו בעבד. והא דאמר זיל זבני' היינו לעצמו ויכתוב לו העבד שטר על דמיו וזה רבותא גדולה, דאלו מהכל מעלין לא שמעינן שלא יהי' רשאי להחזיקו בעבד בא"י ונראה דהר"ן אזיל לשיטתי' בגיטין דעבד שברח נמי יכול למוכרו לא"י או לשעבד בו הוא עצמו בא"י. והנה ממוצא הדבר נשמע דהראב"ד נמי ס"ל כהר"ת והרמב"ם וכן פסק בש"ע סוף סי' רס"ז עי"ש י) אך הא מילתא טעמא בעי דרחמנא אמר לא תסגיר עבד אל אדוניו לח"ל אבל אם ירצה לשעבד בו בא"י למה לא.

והנראה בישוב זה דהנה בפסחים פ' האשה דעבד אינו אוכל מפסח של עצמו או של אחר שלא ברשות רבו. ועבד של שני שותפים אינו אוכל לא משל זה ולא משל זה ע"ש. וטעמא בעי דמה לו לרבו בזה וכי אכילת פסח מגרע עבדות רבו ולמה יוכל רבו למחות בו באכילת פסח: יא) ונראה בישוב זה בהתבונן במצוות הפסח שאינו בא אלא לאכילה ואם לא הי' ראוי לאכילה בשעת זריקה לא יצא ידי חובתו וגוף אכילה לכ"ע לא מעכבא ודוחק לומר כעין דר"ז כל הראוי לבילה כו' דלא מצינו זה רק בשירי מצוה כגון קריאה דביכורים דעיקר מצוה ההבאה וכן קריאה דיבמה דעיקר מצוה החליצה וכן בילה דמנחה. לא בפסח שעיקרו אינו בא אלא לאכילה ואכילה גופא לא תעכב יב) אך הענין הוא. דישראל נגאלו בדם פסח ודם מילה והיינו דמילה מורה סימן עבדות לד' ומוציא מעבדות מצרים וכן פסח דכתיב ועבדת את העבודה הזאת אך צריכין להבין מה עבדות יש באכילת הפסח. אך הענין. דעבד מזונותיו משל רבו (ואף דקי"ל יכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך היינו דיכול לומר לו חזור על הפתחים ובשני בצורת דלא מרחמי' לי' יכול לומר לרבו זן או שחרר וכשחוזר על הפתחים ונותנים לו קנה רבו דמה שקנה עבד וכו' ואוכל משל רבו וכשהי' עבדים במצרים הי' מזונותיהם משל מצרים וכשיצאו ונעשו עבדי ד' אכלו פסח משלחן גבוה וזה עבודה. שאכילת הפסח משלחן גבוה מורה שהם עבדי ד' וע"כ במה שראוי לאכילה בשעת זריקה והוזמנו לשלחן גבוה די. וכן לשון זוה"ק דאתדכי למיכל על פתורא דאבוהון:

יג' והשתא עבד כנעני אינו יכול לאכול פסח שיורה שהוא עבד ד' שהרי עדיין עבד אדוניו הוא ומזונותיו משל אדוניו ואינו יכול לאכול אלא מפסח אדוניו או מפסח אחר ברשות אדוניו שזה יורה שבות עבד ד' ומזונותיו בא לו מד' באמצעות אדוניו וע"כ עבד של שני שותפים אין אוכל לא משל זה ולא משל זה רק למשנה אחרונה מבואר שם דאוכל מפסח של עצמו ע"ש ואף דהא דכופין רבו לשחררו הוא רק מדרבנן ואיך אוכל בפסח דאורייתא אך משום דכופין גם קודם ששחררו מעשה ידיו של עצמו כמבואר בתוס' גיטין (מ"ב.) ד"ה יום. וזה הוה מדאורייתא דהפקר ב"ד הפקר דאורייתא הוא וכיון דמעשה ידיו של עצמו מזונותיו משל עצמו ע"כ אוכל פסח של עצמו: יד) מעתה נבוא לנ"ד. דהנה ישיבת ישראל בא"י הוא כי ישראל הם חלק ד' ולא נמסרו ביד שום שר. הגם דכתיב מיכאל שרכם. היינו שהוא מליץ על ישראל כמו שפי' הרמב"ן לא שיהי' הוא מושל עליהם וכן א"י לא נמסר לשליח כדכתיב עיני ד' אלקיך בה ובתענית (יו"ד ע"א) א"י משקה אותה הקב"ה בעצמו וכל העולם ע"י שליח. ובזוה"ק ריש פ' לך מאריך בענין א"י שאין שום שר עלי' רק הקב"ה בעצמו וצוה הקב"ה שישבו ישראל בא"י שאם יהי' בחו"ל ע"כ יהי' פרנסתם באמצעות שר הארץ. וע"כ אמרו חכז"ל הדר בחו"ל כאלו עובד ע"ז וזה ידוע: טו) מעתה עבד זה שרבו בחו"ל והוא בא"י אם יהי' עדיין ברשות אדוניו לא קיים המצוה כלל בבריחתו. כי עדיין מזונותיו משל רבו. ושל רבו בא השפעתו באמצעות השר. נמצא שעדיין באים מזונות והשפעות העבד באמצעות השר. ומה זה שאמרה תורה לא תסגיר עבד אל אדוניו אם הכוונה שלא יוציאהו חו"ל מה ירויח העבד בזה. דאף שהוא בא"י כאלו הוא בחו"ל כנ"ל.

וע"כ כוונת התורה שלא יסגירהו אל אדוניו אף אם ירצה לילך אל א"י או למוכרו דתיכף פקע אדנותו ממנו רק שצריך גט שחרור והעבד מחויב לשלם דמיו דהשתא תו לא חשיב מזונותיו משל רבו דהא למ"א שכופין את רבו וכותב לו שטר על חצי דמיו אוכל משל עצמו כנ"ל: טז) ובזה יבא על נכון לשון הפסוק לא תסגיר עבד אל אדוניו אשר ינצל אליך מעם אדוניו ולכאורה תיבת מעם מיותר והול"ל מאדוניו. ובעבד עברי דרשו עמך במאכל עמך במשתה שמחויב רבו ליתן לו מזונות בשוה לו. ובעבד כנעני לא שייך זה. אך לפמ"ש מובן מאוד פי' הפסוק כי ינצל אליך ממה שהוא עם אדוניו ששוה לו במאכל ומשתה בענין זה באמצעות שר הארץ. ומזה ינצל אליך ע"כ לא תסגירהו להשיבו אל אדנותו. להיות עם אדוניו בשוה לו להיות ניזן באמצעות שר חו"ל. ומזה מוכח דלאו דוקא שלא להשיבו לחו"ל אלא שאין עליו עוד אדנות. דאל"כ עדיין יהי' השפעתו משם ושוב יהי' עם אדוניו. א"ו שלא להשיבהו אל אדנותו כלל: יז) ובזה יתיישב קושית התוס' כתובות (ק"י:) ד"ה ואין הכל מוציאין לאתויי מאי וא"ת אמאי לא משני לאתויי עבד שברח לירושלים כדמרבינן לעיל ואין הכל מוציאין דרישא. דבזה יקשה קושית הר"ן השתא מעלין כ"ש דאין מוציאין. וא"ל שאם ברח לירושלים אינו יכול לעלות ולשעבד בו בירושלים. ליתא דמה טעם יש בזה. בשלמא ברבו בחו"ל ובטל ממנו מצותו בשמזונותיו והשפעתו יבא דרך חו"ל. אבל אם רבו בא"י שפיר יקיים המצוה במה שהוא בירושלים מקום מקודש יותר. ומה לו בזה שרבו אינו בירושלים כיון שמ"מ הוא בא"י וכל א"י עיני ד' בה בעצמו והגשמים שם שלא ע"י שליח: יח מעתה אם ידור אדם בא"י ואין לו שם שום מצב פרנסה רק הנשלח לו מחו"ל ועדיין השפעת מזונותיו ע"י השר שמחו"ל. מה זו ישיבת א"י. וזה נ"ל טעם הגדולים שלא נסעו לא"י.

הגם שי"ל הלא שלחום להם רק מעות והם קונים ואוכלים פירות א"י. מ"מ מסתבר יותר דבכה"ג נקרא השפעתם מח"ל. והרי יעקב אבינו כל מה שהי' לו מבית לבן נתן לעשו שאמר אין נכסי ח"ל כדאי לי. ואף שיקנה בדמים פירות א"י. ואם כה אמר יעקב אף שבלכתו לבית לבן ביקש מהשי"ת ונתן לי לחם לאכול וגו' ופירש באלשיך שבקש שלא יהי' פרנסתו באמצעות השר ובטח נתקבלה תפלתו כדכתיב וארא בחלום וגו' שמלאך הביאן מבית לבן. מ"מ אמר אין נכסי חו"ל כדאי לי שאר בני אדם היושבים בא"י ומתפרנסים ממעות הנשלח להם מחו"ל לא כ"ש שחשיב פרנסתם באמצעות שר חו"ל. ובאמת צריך טעם מה עול מצא יעאע"ה בנכסי חו"ל שלו הלא הי' מהשי"ת שלא באמצעות השר. וי"ל מאחר שתפלתו לא הי' רק לחם לאכול ובגד ללבוש. אבל כרי של כסף וזהב שהם עושר רב חשש יעקב אולי לא הי' זה בכלל ההבטחה ובאו לו באמצעות השר לכן נתנם לעשו. ממילא הדרים בא"י ומתפרנסים ממעות חו"ל לענ"ד שממעטים המצוה ואינו ברור כלל אם יקיימו המצוה: יט) אך י"ל לפמ"ש לעיל אות ט"ז דילפינן לה מהא דכתיב אשר ינצל אליך "מעם" אדוניו. י"ל דלעולם איכא מצוה גם אם מתפרנסים מהנשלח להם מחו"ל. ובודאי הוא מצוה יותר אם יהי' השפעתו שלא באמצעות השר. אך אף באופן זה יש מצוה מן התורה ומ"מ מוכח דפי' לא תסגיר עבד אל אדוניו אל אדנותו מתיבת מעם דמוכח שינצל אליך שלא יהי' עם אדוניו במאכל ומשתה עכ"פ באמצעות השר [אף דנימא דגם באופן זה מקיים מצות ישיבת א"י] וזה א"א כי אם בהפסק אדנותו. דאל"כ עדיין מזונותיו באין משם:. כ' ועוי"ל כי מ"ש שאם מקבל מאנשי חו"ל חשיב מזונותיו באים באמצעות שר חו"ל זהו אם מקבל מהם בתורת צדקה דנמצא בן חו"ל המשפיע ובן א"י המקבל. אך אם נותנים לבני א"י לכבודם כעין המביא דורון לת"ח לא נקרא שמקבל מבן חו"ל.

וקצת נראה כן מהא דגדלהו משל אחיו דדוחק לומר דחשיב כה"ג מקבל מהם. ובני א"י בבחינה זו שיושבים בא"י הם גדולים ממנו בני חו"ל. ונחשב מה שאנו נותנין להם כעין המביא דורון לת"ח. ובני מהר"ש נ"י אמר כי לפי"ז י"ל כמ"ש הרא"ש בטבעת שאולה לקדש בה הוי קידושין דנתן באופן המועיל לקדושין ה"נ בני חו"ל נותנים לבני א"י שיקיימו מצות ישיבת א"י ונותנים להם באופן שיקיו"ו המצוה עצהיו"ט. והחי' הזה אינו מוכרח כ"כ. ומ"מ נשאר הדין דהיושבים בא"י ומתפרנסים מחו"ל נמי מקיימים מצות ישיבת א"י. והא דהגדולים שלפנינו לא עלו יתבאר טיד לפנינו בס"ד אבל זה ברור דעיקר המצוה בתכלית השלימות הוא להיושבים בא"י ומתפרנסים מהשפע שמא"י כא) מעתה נבוא לנ"ד כמה גדולה המצוה לקנות שדות בא"י ויוכלו להתפרנס מריוח שירויח בא"י בזה יתקיים המצוה בשלימות: כב) אך עדיין יש בזה מקום עיון. והנה מהר"מ משוה תלמודא דידן דס"ל שגם האשה כופה את האיש לעלות עם הירושלמי שהאשה אינה כופה את האיש דהירושלמי מיירי בזה"ז. והשיב הטור דממנ"פ אם בזה"ז אין מצוה האיש למה כופה את אשתו. והב"י נדחק בזה עיי"ש. והנה יש לעיין דבהרמב"ם ה' עבדים דגם בזה"ז העבד כופה אדוניו ובה' אישות לא ביאר זה. ולכאורה קו"ח הדברים. ולומר שהרמב"ם סמך על מ"ש בה' עבדים זה דוחק: כג) אשר ע"כ נראה דהנה במסכת ברכות (נ"ז.) הרואה שעורים סרו עונתיו. אמר רב זירא אנא לא סלקא מבבל לא"י עד דחזאי שערי בחלמא ואינו מובן שהרי ישיבת א"י הוא מצוה ואפי' נבואה ורוה"ק אין להם עסק בהלכה. כי לא בשמים הוא. ואיך ישגיח בחלומות. אשר ע"כ נראה דודאי עיקר מצות ישיבת א"י בזמן שיש שלום שישראל ראוין לארץ.

אבל בזמן הגלות דכתיב בתורה וישליכם אל ארץ אחרת איך יהי' מצוה והרי בעת שחטאו במרגלים כשרצו אח"כ לילך אמר להם משה למה זה אתם עוברים את פי ד' האומנם כי י"ל כי אז עלו לכבוש הארץ בע"כ של אומות והוא כעין השבועה שלא יעלו בחומה: עוי"ל כי העולם נידון אחרי רובו וכשרוב כד) אך ישראל לא הי' זכאין ניטל מהם הארץ ונחרב ביהמ"ק. ומ"מ מאחר שישיבת א"י מצוה על כל יחיד. ואם אחד זכאי באופן שאם הי' כל ישראל כמוהו הי' נגאלין. מצוה על יחיד הזה לישב בא"י וממילא י"ל שאם האדם בעצמו ספק בעיניו אם מעשיו רצויין ספיקא דאורייתא הוא אצלו. והנה ר' זירא דהוה משתמיט מיני' דרב יהודה דבעי למיסק לא"י ולרב יהודה עובר בעשה. דלרב יהודה אף כשהוא צדיק גמור אסור לעלות מבבל לא"י עד יום פקדי אותם. ורב זירא סבירא לי' דאם יחיד הוא זכאי וצדיק מצוה עליו לעלות. ומ"מ כ"ז שלא הי' ברור בעיניו שצדיק הוא לא רצה לעבור על דעת רבו רב יהודה. וכאשר ידוע מענין רב זירא ברכות (כ"ט:) גבי העושה תפלתו קבע אין תפלתו תחנונים ומפורש בגמ' כל שאינו יכול לחדש בה דבר ואמר ר' זירא אנא יכילנא לחדושי בה מילתא. ובודאי לא התפאר ר' זירא שהעמיק בצרכי גופו עד שתמיד הי' חסר לו דבר. אך שזיכך עצמו בזיכוך אחר זיכוך עד שתמיד הי' מרגיש בנפשו חסרונות והתפלל עליהם כענין תפילותיו של דוד בס' תהלים. וע"כ לא סליק מבבל לא"י עד שהראה לו בחלום שנקי מן החטא באופן שלא סמך על החלום בענין גוף המצוה כמ"ש במפרשי עין יעקב. רק אם הוא ראוי לא"י דאז חל עליו המצוה כנ"ל. וזה שהביא הרמב"ן מספרי בהתנאים שחזרו לא"י שצדיקים גמורים הי' ובודאי אם הי' כל ישראל כמותם הי' נגאלין ע"כ חל עליהם המצוה:

כה) ויש לפרש עוד כי בכתוב ולא תקיא הארץ אתכם כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם פי' הרמב"ן דאף שהגוים עדיין יושבין בה פי' ותקיא למעלה כענין סר צלם מעליהם. הנה שהגוים אף שעדיין הי' יושבין בה נחשב שכבר קאה אותם. וכ"ש אם כשבא לתוכה אינו כראוי ולא התחיל לקלוט אותו אפי' בעבירות קלות מאלה אין הארץ קולטת וזה פשוט. ע"כ לא סליק ר' זירא עד שידע שנקי מן החטא ותקלטנו האן כו' ובמ"ש יתיישב קושית המגלת אסתר בהא דרב יהודה דהעולה מבבל לא"י עובר בעשה דכתיב בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם. והא אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה. ובמ"ש מיושב שהכתוב צווי ונבואה שמה יהיו ואפי' יעלו לא תקלוט אותם הארץ ויחשב כאילו אינם בא"י. וא"כ אינו יכול לקיים מצות ישיבת א"י אז. ואלו הי' הנביא אומר שעתה אינו מחויב לעלות הי' קושיא אך הנביא אומר שלא יוכלו לעלות כלל והבן: כז) והנה יש לעיין לפי הנ"ל דאין מצות ישיבת א"י רק באנשים צדיקים שמצדם היתה הגאולה ראוי' לבוא. במ"ש במדרש שנתיירא יעקב מעשו שמא תעמוד לו זכות כיבוד אב וזכות ישיבת א"י. והא ידע יעקב רשעתו של עשו כמו שאמר בעת שקנה ממנו הבכורה אין רשע זה כדאי שיקריב להקב"ה. ואם כן מה מצוה בישיבתו בא"י. וצ"ל משום שקיים כיבוד אב והי' כפוף ובטל ליצחק ע"כ סבלה אותו הארץ אגב יצחק ולא קאה אותו: כח) נשוב לדין הכל מעלין שמוכח מסתירת ש"ס דידן וירושלמי כמו שחילק מהר"מ בין בזמן המקדש לבזה"ז. בזהמ"ק גם היא יכולה לכוף אותו ובזה"ז הוא יכול לכוף אותה ולא היא אותו.

והיינו דענין הכפי' שיכוף אותה שאם לא תרצה לעלות תצא בלא כתובה וכשהיא תכוף אותו אם אינו רוצה לעלות יוציא ויתן כתובה כמבואר בברייתא בגמ' וע"כ בזהמ"ק שמצוה בפשיטות על שניהם לעלות מי שלא ירצה לעלות לא"י עם בן זוגו חשיב שהוא גורם הפירוד ע"כ אם הוא גורם יוציא ויתן כתובה ואם היא גורמת תצא בלא כתובה. אך בזה"ז אם יאמר הבעל לעלות שיודע בעצמו שראוי לעלות לא"י כי ידע אינש בנפשי' אם צדיק הוא לכאורה היא תאמר אני אינני ראוי' לעלות ואין מצוה עלי לעלות. ונהי שאינני יכול למחות בידך מלעלות שאתה יודע בעצמך שמצוה עליך לעלות. אבל אני למה אאביד כתובתי. אך האשה טפילה לבעלה עד שפטורה מכיבוד אבותי' משום שרשות בעלה עלי' ותקיים מצות ישיבת א"י כנ"ל בעשו משום שהי' בטל וטפל ליצחק. וע"כ טוען הבעל יודע אני שצדיק אני וגם עליך האשה מצוה לעלות. וכשאינך עולה אתה גורם הפירוד ואבדת כתובתך [ואם תאמר לא אאמין לך. ברי ושמא ברי עדיף כדין המבואר בש"ע הלוה אומר פרעתי השטר והמלוה אומר איני יודע פטור]: כט) אבל להיפוך אם תרצה לכוף אותו יאמר הבעל אינני ראוי לעלות ואין מצוה עלי. ונהי שאינני יכול למחות בידך מלעלות וגם גט הנני מחויב ליתן שלא תתעגן אבל כתובה למה אתן. ויש לדמותו קצת לאומרת מאוס עלי דלדעת הרמב"ם וסייעתו כופין אותו ליתן גט מאחר שאינה יכולה להבעל לשנאוי לה. ולא תהי' כשבוי' תחתיו. מ"מ כתובה אינו מחויב ליתן. ועוד שיכול הבעל לומר איני מאמין לך שצדיקת את שמא שקר בימינך ואיך תוכל להוציא מידי הכתובה והשתא ניחא בעבד שכופין את רבו לעלות אפי' בזה"ז כי רב אינו יכול לעכוב ביד העבד. ואף אם הרב יאמר שהוא אינו ראוי לעלות.