שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 34

ובאמת אין צריך לכל אריכות הזה ובקיצור כי בגמרא לא חילק בין תלוש דגחין ואכיל למחובר. דהא דנבילת עוף טהור לאו גחין ואכיל הוא סימן פח. כבוד הרב החריף ובקי מו"ה אהרן נ"י אבד"ק יענדרזוב: א) אשר הביא כ"ת מתוס' חולין דפיו טפי אורחי' משמאל דבחליצה בעי ימין, מכל מקום גידמת חולצת בשני'. אין ענין לכאן [רצוני לומר להא שכתבתי באגלי טל ס"ק כ"ט] דפסול שמאל לאו משום דלאו אורחי' רק גזירת הכתוב דבעינן ימין. ועל כן אמרינן דלא ממעט אלא שמאל היפוך הימין. דומה לזה בפרק ר' ישמעאל חטין שירדו בעבים מהו ממושבותיכם למעוטי חוץ לארץ הא דעבים שפיר דמי. אבל הא ודאי פיו לאו אורחי' טפי משמאל: ב) מ"ש ליישב הא דמנחות דאי גחין ואכיל בטלה דעתו. מוכח דלתלוש בפיו ולאכול לאו אורחי'. ואמר כ"ת דאדרבה משם ראי' דחייב על תלישה. שאם הי' דרך אכילה לא הי' חייב על תלישה דבשעת אכילה לאו מלאכה כמו שכתב הטורי זהב גבי מציצת ענבים. אך משום שאינו דרך אכילה חייב על התלישה עד כאן דבריו: ג) הנה גם לפי דבריו לא תי' על הקושיא כלום, דכיון שאין דרך לתלוש ולאכול הנה אין דרך תלישה כך. אך גוף הדבר דבשעת אכילה לא הוה מלאכה אינו בכל המלאכות רק בבורר. ולטורי זהב גם בדש כמו שיבואר: ד) והראי' שהבאתי בס"ק ל"ה מהא דתן לה נייח. ואי לאו משום נייח הי' אסור שתהי' תולשת ואוכלת הוא ראי' ברורה. ומה שדחיתי בספרי משום מחמר דהוא משום לתא דידי' סיימתי ועוד חזון למועד. ובאמת לפמ"ש בעצמי במלאכת חורש ס"ק י"ב אות ד' דלענין איסור מחמר לא הי' מתיר נייחא דבהמה אך מכאן למדנו דמה שהבהמה אוכלת לדעתה אינו מחמר ואיסור שביתת בהמתו מותר משום נייחא דבהמה שזה שביתתה. ומנוחתה. ואי לאו משום שזה מנוחתה הי' אסור משום שביתת בהמתו. מוכח שגם לגבי דידה נחשב מלאכה:

ה) ומה שתירץ כבודו דסלקא אדעתא לאסור משום גזירה שיאכילנה בעצמו אך מדהתירה תורה בהדיא שוב אין יכולים חכמים לאסור כדברי טורי זהב בכמה מקומות עד כאן דבריו. עדיין הקושיא במקומה עומדת דאיך אפשר שזה כוונת התורה להתיר שתהא הבהמה אוכלת כיון דבעצמותה לאו מלאכה. וגזירה זו אין זכר לה בתורה. וכהאי גוונא מקשה הש"ס ריש פרק לולב וערבה אצטריך קרא למשרי טלטול. ופירש"י "עדיין" לא נאסר טלטול בעולם כו' שבשעת מתן תורה עוד לא נגזרה הגזירה, כל שכן בזה שלא נגזרה גם אחר כך. ולומר שכוונת התורה שלא יוכלו אחר כך חכמים לגזור. אם כן מה מקשה הש"ס. לימא דקרא אצטריך שגם אחר כך כשיגזרו חכמים. מכל מקום יטלו הלולב ביום ראשון. ודברי הטורי זהב הם במקום שהפסוק צריך לגופו מועיל ממילא שלא יוכלו חכמים לגזור. דוק בכל המקומות והוא כן: ו) וראיתי למעלתו שכתב דבפסוק למען ינוח החיוב לעשות לה נייח. ואם הי' כן הי' דבריו צודקים. אך אינו כן ולשון 'מותר' להעמיד בהמתו על המחובר מורה על זה ולא מצינו בשום פוסק חיוב בזה. ובשלהי שבת בבהמה באה מן הדרך ומשא עלי' דאתי עלה משום צער בעל חיים דאורייתא לא שיהי' חיוב מחמת שבת לעשות לה נייח: ז) והא דבשעת אכילה לא הוי מלאכה אינו אלא בבורר דאפילו סמוך לאכילה מותר אוכל מתוך פסולת ביד. אמרינן דבשעת אכילה ושתי' אפילו לסנן על ידי כלי מותר. ומינה דייק הטורי זהב גם בדש דמותר סמוך לאכילה היכי שכל דרך דישתה סמוך לאכילה כמו פציעת קליפת אגוזים לאכול מה שבתוכם אומר הטורי זהב דבשעת אכילה מותר בכל גווני. ובאמת דעת הר"א ממיץ אינו כן. אבל בשאר מלאכות אין שום היתר בשעת אכילה. ואם לא תאמר כן תפתח פה למינים בשתיית טוטין וטובה השתיקה:

ח) עוד כתב ליישב הא דמנחות משום דאכילת חטין חיין היא שינוי באכילה ולרבנן דרבי הכוסס חטה חי' פטור מקל וחומר, ואף דרמב"ם פסק כרבי. מכל מקום מצרף לשינוי דמחובר לחושבו שינוי גמור. אבל באתרוג וכיוצא אין שינוי דמחובר פוטרתו. עד כאן דבריו. ולדידי אין אכילת חטה חי' שלא כדרכה אלא יבישה. אבל לחה שעודה כרמל ודאי הוי כדרכה. דכשהיא לחה היא מתוקה כנראה בחוש. וברש"י פרק קמא דמגילה קמחא דאבשונא חטה כשהיא כרמל קולין אותה באור וקמחא מתוק לעולם, מבואר דחטה כרמל מתוקה. ומה שקולין באור מועיל שישאר הקמח מתוק לעולם [מיהו בבבא מציעא (דף פ"ט.) מבואר דהקלי' משוי לי' מתוקה] על כרחך חטה כרמל חשיב אכילה כאורחה. ואף לרבנן חייב, ומקרא מלא הוא ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו. היינו אפילו חטה או שעורה כברייתה כרמל כמפורש בכריתות (דף ה') ולרבנן למה יתחייב ואפילו לרבי בשעורה על כל פנים יפטור. וברמב"ם פרק ו' מהלכות מאכלות אסורות משמע דלאו דכרמל בכל מיני תבואה. אלא ודאי בכרמל אורחי' הוא. ואם כן בשבולת דודאי עקרה לאחר שהביא שליש וחזר ושתלה עודה לחה שאם יבשה לא תקלוט ועוד לא תהי' יונקת החטה ולאו זריעה הוא על כרחך שעודה לחה. ואם אכלה גם כן כשעדיין לחה וכרמל הוי אכילה כאורחי': ט) והנה מעלתו לפי דרכו הוקשה לו דאכתי משכחת תרומה במחובר בזתים וענבים. וניחא לי' דשמא בברייתא מפורש דבתבואה מיירי. דברייתא אין יודעין היכן הוא. ואני לפי דרכי בלמדי מנחות ציינתי שהיא במעילה דיליף שמחובר אין מועלין. חטא חטא מתרומה מה תרומה ליתא במחובר. ומדלא מוקי לה בזתים וענבים מכלל דפטור במחובר בכל גווני: ' עוד רצה ליישב לשיטת הפוסקים ובכללם רמב"ן על התורה זתים וענבים אינם חייבים מן התורה.

ידע מעלתו כי בשיטה מקובצת בבא מציעא מביא הרבה מפרשים ובתוכם הרמב"ן דזתים וענבים חייבים מן התורה. אך אפילו להסוברים פטורים. היינו שאינם חייבים. אבל מכל מקום אם תרם חל על המשקה שם תרומה. רק שאינו מחוייב המשקה בתרומה, דמשקה לא נגמרה מלאכתו. ומשנה שלימה שנינו שאם תרם שמן על זתים והוא הדין להיפוך תרומתו תרומה, ולא תני ויחזור ויתרום על השמן דמדאורייתא הוה לי' מן החיוב על הפטור ור' עקיבא איגר תרומות אות כ"א הניח בצ"ע ועל כרחך לומר כמו שכתבתי. ואף שתר"י כתבו דעל כן לא תקנו נטילת ידים לפירות משום דלא משכחת פירות תרומה דאורייתא ואפילו זתים וענבים כו' אף דלפי מה שכתבתי חל על המשקה שם תרומה. לא קשיא דכיון דקיימא לן משקין מיפקיד פקידי לא נטמא המשקה כמפורש פסחים (דף ל"ג:) ברש"י דיבור המתחיל משקין מפקד פקידי. ועיין תוס' ריש פרק ז' בשבת בשם רבינו תם דאין חיוב פיאה אלא בדגן תירוש ויצהר דלא כתיב אלא בדגן זתים וענבים. הנה דקרי זתים וענבים תירוש ויצהר. היינו משום דבפיאה לא בעינן גמר מלאכה על כן נתחייב תיכף. וכיון דהכי הוא הרי משכחת חיוב ק"וח במחובר על המשקה שבתוכו. אלא ודאי בכל הפירות פטור במחובר: דברי הדוש"ת הק' אברהם. סימן פט. ב"ה אור ליום ג' בשלח תרס"ו. כבוד חתן אחותי הרב המאור הגדול וכו' מו"ה יעקב נ"י אבד"ק נאשעלסק: א) הבטחתיו להשיבו על הערותיו בספרי אגלי טל. מה שכתב על מה שכתבתי במלאכת קוצר ס"ק מ"ה דאין איסור משתמש בבעלי חיים ביום טוב חל על איסור עבודה בקדשים. ופקפק מעלתו משום דאין שני איסורים מסוג אחד. וכמו שכתב בספר ברוך טעם בענין אם הי' שבת והוציאו חייב דהוצאה ואכילה שני סוגי איסורין ולא שייך בי' אין איסור חל על איסור. ב) לא כן הדבר. ולאו משום מיני איסורין מחולקין.

רק שהם פעולות מחולקין הוצאה אכילה. אבל מה שזה משום קדשים וזה משום שבת אינו מחלק הפעולות. רק האיסורים. והאוכל נבילה ביום הכיפורים יוכיח. דלר"ש פטור דאין איסור חל על איסור. ומה שכתב בשם ספר בית אברהם ספר זה אין אתי. ומה שכתב בשמו קשה ההבנה. מה שחלק בזר ששימש משום שהותרה לכהן מה בכך. ובנידון דידן משתמש בקדשים ומשתמש בבעלי חיים פעולה אחת. התשמיש. ואם שזה לשון תשמיש וזה לשון עבודה. זר ששימש בשבת נמי זה לשון מלאכה וזה לשון עבודה וזה פשוט: נ) מה שכתב על מה שכתבתי דאיסור תשמיש בבעלי חיים קל דאינו אלא שבות ועבודה בקדשים דאורייתא. וכתב דיש לומר שבות דתשמיש בבעלי חיים חמיר דאין לו היתר. מה שאין כן איסור קדשים יש לו היתר בשאלה. וכהא דטומאת בשר חמור דאין לו טהרה במקוה וטומאת גברא יש לו טהרה במקוה. התם שניהם של תורה רק שזה עונש חמור. אבל דאורייתא ודרבנן אי אפשר לומר שהדרבנן חמיר. ד) אשר השגתי על הצמח צדק שכתב דאיסור ביצה שנולדה ביום טוב חל על איסור טריפה בכולל שאר דברים המוקצין. והשגתי דשאר דברים המוקצים נאסרו תחילת יום טוב ובשעה שנולדה ביצת הטריפה לא חל על שאר דברים. וכתב ששמע עד מפי עד. תירץ על קושיא זו מהגאון זצ"ל מטשעכנאווי שאמר דבר חדש דאיסור התלוי בזמן האיסור חל בכל רגע. חדש זה צריך עומר ראיות להכשירו. וחמץ בפסח שחרכו קודם זמנו מותר בהנאתו לאחר זמנו וחרכו לאחר זמנו אסור בהנאה תיובתי'. דאם איתא שהאיסור חל בכל רגע גם חרכו לאחר זמן יהי' מותר. דלאחר שחרכו אין האיסור יכול לחול. אלא אם כן תאמר שבאמת חל מתחילת יום טוב על כל יום טוב. אך אחר כך חל גם כן איסור. לענין מה יחול כיון שאינו רק אותו איסור: עוד לו במלאכת זורה לקמן סימן ק"ז. ובמלאכת בורר בסימן קי"ב. סימן צ. להרב ר' אליעזר נ"י.

א) על מה שכתבתי בס"ק מ"ה דבבהמת קדשים אין איסור רכיבה ביום טוב חל על איסור עבודה בקדשים, ועל זה השיב מעלתו דאף דאין חל מכל מקום מעלה עליו כו' ונפקא מינה לקוברו בין רשעים גמורים. ואם כן על כרחך איסורא איכא. הנה רואה בצמח צדק בספק טריפה שנולדה ביום טוב הוצרך לבוא משום דחל באיסור כולל ולא משום דמעלה עליו. אך משום דבגמרא לא מצינו אלא בחייבי כריתות אף כשאינו חל וקליש איסורא. מכל מקום מהני לקוברו בין רשעים גמורים. אבל לא באיסור דרבנן שאינו חל לא נשאר כלום: בפרט לב"ש. משמע דכר"ש סבירא לי'. דלית לי' הא דלקוברו בין רשעים גמורים דהא לית לי' כולל ומוסיף כר' שמעון. ומשמע קצת דבהא נמי כר' שמעון סבירא לי' כיון דחזינן דמיקל באיסור חל על איסור כר"ש: ב' מה שיישב דברי הצמח צדק הנ"ל שהקשיתי דקל על חמור אינו חל בכולל. ותירץ מעלתו דמשכחת ביצה טריפה דרבנן בנגמר הביצה קודם שנעשה טריפה. הנה לא עיין בצמח צדק שדחה דברי תלמידו ואם איתא שאין דברי צמח צדק אלא בדרבנן. אם דברי תלמידו נכונים בדאורייתא דהכי פשטא דמילתא דביצה טריפה: סימן צא. לר' צבי יהודה נ"י. א) אשר הוקשה לך למה שכתבתי בס"ק מ"ז אות ג' מריטב"א דלוקח ממנו חשיב משתמש בו כמו הנותן עליו. ועל זה הקשית ממתניתין דפרה עיקרן מאדים וראשן משחיר גוזז במספרים ואינו חושש ויהי' הגוזז שער מאתה כנותן עלי' דמפסלה בעבודה. וזה לא קשיא. דבריש פרק אלו דברים דמקשה הש"ס והא עביד עבודה בקדשים כתבו התוס' בשם ירושלמי דלצורך הכשר דקדשים לא חשיב עבודה בקדשים. ובירושלמי דמינה ילפינן לפרה דלצורך הכשירה לא מפסל ואפילו לש"ס דידן דלית לי' הא דירושלמי. יש לומר משום דסכין חזי למידי אחרינא גם כן. מה שאין כן בזה דלא חזי מיעוט שערות אלו ואינו רק להכשירה דפרה:

ב) ואשר הקשית דמה צריך לאו דלא תגוז תיפוק לי' מלא תעבוד. כיון דנוטל ממנה כמניח עלי' ומניח עלי' הוי עבודה. הנה ברש"י סוטה (דף מ"ו) דיבור המתחיל א"ר כו' שלא בשעת עבודה ודיבור המתחיל אלא בשעת עבודה. דבשעת עבודה היינו המניח עלי' למשוך דוקא. אם כן המניח צמר עלי' שלא למשוך לא חשיב עבודה. כל שכן הנוטל ממנה. ואמנם שדעת הר"ש במסכת פרה אינו כן. שפי' בשעת עבודה דניחא לי'. מכל מקום לא קשיא על ריטב"א קידושין ואינך רבוותא. ואני לא הוכחתי מקידושין רק להוכיח מה כוונת ריטב"א עירובין: סימן צב. להרב ר' אליעזר נ"י. א) אשר הקשה על מה שכתבתי בס"ק נ"ז על פי דברי ר"ן פרק קמא דסוכה דשני הלכות למשה מסיני כאחד לא אמרינן ופרוץ כעומד מותר הלכה למשה מסיני על כן לא אמרינן לבוד ופרוץ כעומד כאחת. על זה הקשה כבודו דאם כן אניגרא נמי שני הלכה למשה מסיני כאחד דפחות מג' כארעא סמיכתא מטעם לבוד ופרוץ כעומד. הנה דברי הר"ן קשיין מפרק קמא דעירובין (דף ט') אמרינן לבוד וחביט כי הדדי. וכמדומה לי שר' עקיבא איגר ז"ל נתקשה בזה [ואני בכפר בלא ספרים הנצרכים] ואני רגיל לפרש דברי הר"ן כך. דהנה הר"ן כתב זה אהא דמיעטו בצדדין [לאויר שלשה] מן הצד למאן דאמר אין לבוד באמצע אסור. וכתב הר"ן דלא אמרינן דופן עקומה ויהי' לבוד מן הצד משום דלא אמרינן דופן עקומה ולבוד ביחד. ויש לפרש משום שלא נוכל לומר לבוד רק על ידי דופן עקומה. דבלא דופן עקומה הוה לי' לבוד באמצע ולא נוכל לומר לבוד רק על ידי שני הלכות למשה מסיני. והא לא אמרינן. אבל בהא דלבוד וחביט כל אחת, נוכל לומר בפני עצמו. רק להכשר הקורה צריך שניהם והא לא איכפת לן: ב) והכא נמי נוכל לומר בפני עצמו דפחות מג' לשפת האניגרא כשפת האניגרא דמי. ונוכל לומר בפני עצמו.

דאלו שבתוך האניגרא כאלו דבוק לאניגרא מכל הצדדים משום פרוץ כעומד רק להתיר הפחות מג' סמוך לאניגרא צריך שניהם והא לא איכפת לן. ודוקא בכותל אחד דלא נוכל לומר פרוץ כעומד רק מחמת לבוד דבלא לבוד הרי פרוץ מרובה. זה דומה לדברי הר"ן דלא נוכל לומר לבוד רק מחמת דופן עקומה ג) האומנם כי יש לפרש דברי הר"ן באופן שאפילו כותל אחד לא יהי' דומה לדברי הר"ן דיש לפרש כיון דלא אמרינן דופן עקומה אלא אם כן סמוך הדופן לסכך כשר בתוך ד' אמות. וסכך פסול מחברן. לפי זה יש לומר באויר ג' ברוחב מפסיק בין הסכך פסול לסכך כשר אין לומר כלל דופן עקומה ואף הסכך פסול הסמוך לדופן לא נראה אותו כאלו הוא נעקם ונעשה דופן. וע"כ במיעטו מן הצד ונשאר אויר פחות מג' בין המיעוט לסכך כשר אי אפשר לומר דופן עקומה בלא לבוד. דכל זמן שלא אמרנו לבוד הרי אויר מפסיק בין הסכך כשר. ועל כן כיון דכל זמן שלא אמרנו דופן עקומה לא נוכל לומר לבוד דהוה לי' לבוד באמצע. וכל זמן שלא אמרנו לבוד לא נוכל לומר דופן עקומה דאויר מפסיק. אם כן ממי תתחיל. רק לומר שניהם יחד ונעשה על ידי דופן עקומה ודופן עקומה על ידי לבוד הא לא אמרינן. אבל בנידון דידן בכותל הא נוכל לומר לבוד לבד. ולאחר שנעשה לבוד נאמר פרוץ כעומד לבד: ד) אך מדברי הר"ן ריש סוכה דבאין דפנות מגיעות לסכך לא אמרינן דופן עקומה. וקשה ניחא גוד אסיק מחיצה ונעשה סמוך לסכך ונאמר דופן עקומה [ועיין בעל העיטור דהכשר אין דפנות מגיעות לסכך משום גוד אסיק. ואף שהר"ן אינו סובר כן. שהרי כתב דלמה דקיימא לן בנעץ קונדסין אפילו על שפת הגג פסול ובעמוד כרבא דבעינן מחיצות הניכרות לא משכחת גוד אסיק בסוכה. וקשה הא משכחת באין דפנות מגיעות לסכך דכשר על ידי גוד אסיק. אלא ודאי סבירא לי' דאין צריך בזה לגוד אסיק.

מכל מקום היכי שצריך לומר דופן עקומה נאמר גוד אסיק כדי שנוכל לומר דופן עקומה] אלא ודאי כיון שצריך לשני הלכות למשה מסיני כאחד לא אמרינן. ואף שנוכל לומר גוד אסיק בלא דופן עקומה כיון שלא נוכל לומר דופן עקומה בלא גוד אסיק חשיב שני הלכות למשה מסיני כאחד. והכי נמי בנידון דידן בכותל אחד: ה) עוד נראה ראי' ממה שהלכה רווחת דשלשה על שלשה נפיק מתורת לבוד. ובריש פרק ז' דעירובין חלון ד' על ד' לר' שמעון בן גמליאל נפיק מתורת לבוד נאמר תחילה לבוד בצדדין באלכסון ושוב נאמר לבוד מן הלבוד והא לך הציור בסוף התשובה [אמר המגיה חבל על דאבדין] ועל כרחך דלא אמרינן לבוד הלכה למשה מסיני מחמת לבוד הלכה למשה מסיני הכא נמי לא אמרינן פרוץ כעומד הלכה למשה מסיני מחמת לבוד הלכה למשה מסיני: סימן צג. לר' שלמה דוד נ"י. א) אשר הקשה לי בס"ק נ"ט בפנים בהוקשו קצת דינו כאילן הא על כרחך אין לו דין אילן דאם כן אפילו קודם שהוקשו קצת נמי יאסר דהא אזלינן בתר בסוף ועל כרחך דאינו אילן רק דאית בי' שמא יקטום ואם כן איך סתים הרי היא כאילן. הא בשאר תשמישן דלית בי' שמא יקטום מותר כמו שכתב הריטב"א ז"ל. הוא דקדוק קלוש. דריטב"א לא חילק בין תשמיש לתשמיש רק אמר כיון דכבשינהו מבעוד יום. תו ליכא למיחש שמא יקטום ואנן לא איירינן בכבשינהו: ב) מה שהקשה על הדמיון קנים שסופן להקשות לגידין שסופן להקשות. הא התוס' כתבו דר"ל מודה בראשי כנפים וחסחוסין משום שיש להם טעם בשר יותר. ומנא לי' שהקנים ברכותן אין להם טעם מאכל יותר. אינו כלום. שהרי מפורש שם בברייתא שממנה הקשו התוס' לריש לקיש דטעם ראשי כנפים וכו' משום דנאכל בשור הגדול בשלקא.

וזה לא שייך בנידון דידן שאפשר אף על ידי שליקה יתרככו אף לאחר שיתקשו לא יועיל דוקא בשר שהכל צריך תיקון ואף גדי רך צריך צלי או בישול ובשור צריך תיקון יותר. על כן לא בטל תורת אוכל מיני' בעודו רך דרכותו במקום שליקה שאחר כך. מה שאין כן בנידון דידן. בשגם דהכא לאו באכילה תלוי: ג) מה שהקשה מה שכתבתי באות ס' בקלחי כרוב דירקות הוא אף לאחר שיתקשו אין שם אילן עליו וכתבת בשם הריטב"א בקנים קשים דינם כאילן. זה לא שייך בכרוב דאוכל הוא ונטעי אדעתא דפוגלא וכי פרי שיתקשה יחשב אילן: סימן צד. ב"ה א' ואתחנן רס"ח. ידידי ר' זבולון נ"י מווארשא. א) את אשר הוקשה לו אהא שכתבתי בס"ק ס"א אות ו' דריטב"א פרק ג' דמכות כתוס' פרק ב' דשבועות. הרי התוס' כתבו כיון דתחילת לבישה על ידי מעשה ובריטב"א לא נזכר מזה רק מה שעומד בלבושו ואינו פושט עד כאן דבריו: ב) הנה בתוס' כתבו וחשיב השהי' כמעשה כיון שתחילת הלבישה על ידי מעשה [באגלי טל הועתק דברי תוס' שהי' במעשה בבי"ת. והוא טעות סופר והוא בכ"ף כ"ה בכל ספרי הדפוס וכן העתיק במשנה למלך] והנה מבואר בדבריהם שני הטעמים שתחילתו על ידי מעשה וטעם שני השהי' היינו מה שאינו פושט. ומה שתחילתו על ידי מעשה מחשיב השהי' היינו מה שאינו פושט כמעשה. אך בריטב"א בשם התוס' רק מה שעומד בלבושו ואינו פושט. ובנזיר שהביא ריטב"א משום שאינו יוצא ובתוס' נזיר שהועתק שם באגלי טל חשיב מעשה מה שאינו יוצא משם. והוא כדברי ריטב"א. ולא נזכר שם מה שתחילת ביאה שם על ידי מעשה. מכל מקום במשנה למלך פרק ג' מהלכות בית המקדש העתיק דברי תוס' נזיר הנ"ל וכתב עליהם וזה לשונו ולא חייבוה מלקות אלא משום שאינו יוצא משם. ואף על גב שאינו עושה מעשה במה שאינו יוצא משם הואיל ותחילת ביאתו על ידי מעשה.