שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 156

ובחצי שיעור בחמץ ובמאכלות אסורות וכן ביצי וחלב טמאה כתב רמב"ם שאסור מה"ת ולוקין מכת מרדות וכאן שכתב מכת מרדות לבד משמע רק מדרבנן ולפי"ז יצטרך לומר במ"ש רמב"ם מחוסר כפורים שנכנס לעזרה מכין אותו מכות מרדות ולא כתב שאסור מה"ת ג"כ אינו רק מדרבנן: יג) העולה מכל הנ"ל שאין הכרע להלכה אם ביאה במקצת שמה ביאה מדאורייתא. אך זה ברור דאפילו חיוב מלקות אין בו. כיון דאף בנגיעת קודש אין כאן מלקות לפסק רמב"ם פ' ח"י מהל' פסה"מ ובהיקש קי"ל דון מינה ומינה כמו שהעלה בס' שושנת העמקים כלל יוד רק חשש איסור תורה יש: יד) ועל דבר מחנה לוי' הנה תוס' פסחים (צ"ב.) שהביא כ"ג דיולדת תוך ימי טוהר מותרת מדאורייתא ליכנס למחנה לוי' סותרים לדבריהם בזבחים ואין לי דרך להשוותם: טו ובעיקר דברי תוס' זבחים שחלקו בין טבול יום דבעל קרי שהוא מחוסר כפורים דמצורע שמותר במחנה לוי' בין טבול יום דזב בעל שלש ראיות. משום דזה טבול יום דבעל קרי טומאה לחוד ומחוסר כפורים דמצורע טומאה לחוד. הנה יש להביא דוגמא מהא דערכין דאין אומרים הלל בר"ח משום דלא אקדוש בעשיית מלאכה ולא בשבת משום דלא אקרי מועד. וקשה ר"ח שחל בשבת לימא. וע"כ דקדושת שבת לחוד וקדושת ר"ח לחוד. אך ק"ל מפסחים (כ"ז:) אמרו לו חלבו של שור הנסקל יוכיח שאסור באכילה ובהנאה וענוש כרת ואינו טעון שריפה. נימא איסור חלב לחוד ואיסור שור הנסקל לחוד וצ"ע טז) אך יש לומר לפמ"ש פנ"י ואחרונים דר' יהודה דיליף חמץ מנותר לשיטתי' דחמץ שעבר עליו הפסח אסור וגם חמץ איסור עולם כמו נותר. א"כ בחמץ שני ענינים. החיוב כרת מחמת שעכשיו פסח והאיסור הנאה עולמית מחמת שעבר עליו הפסח וכיון שא"א להטעינו שריפה רק מפאת שני ענינים יחד.

דמפאת כרת נאמר חלב יוכיח ומפאת איסור הנאה עולמית נאמר שור הנסקל יוכיח רק מפאת שניהם יחד וכל אחד ענין בפני עצמו כנ"ל ע"כ שפיר קאמרי חכמים שאם תצרף שני ענינים נאמר חלבו של שור הנסקל יוכיח. אלא ודאי אין מצרפין שני ענינים כדברי תוס' נדה הנ"ל ובזה מיושב קושיית ריב"א שם וק"ל: יז) ובמ"ש בתשובתי הקודמת אות י"ד דאין ראי' משביתת עבדו ובהמתו ביו"ט. דשאני יו"ט דאיתקש לשבת. מצאתי בריטב"א מכות למאן דאית לי' חילוק מלאכות ביו"ט הטעם משום דאיתקש לשבת ע"ש. ואף דקי"ל אין חילוק מלאכות ביו"ט. י"ל משום דבשבת גופי' אין חילוק מלאכות רק בזדון שבת ושגגת מלאכות. אבל העלם זה וזה הא קי"ל דאינו חייב אלא אחת. וביו"ט למלקות דלא משכחת רק בזדון זה וזה אינו חייב אלא אחת. וראי' דבמכות שם מקשה הש"ס הרבה קושיות וליחשוב נמי הזורע בנחל איתן כו' ומשני. יקשה נמי החורש ביוהכ"פ. אלא ודאי אין חילוק מלאכות רק בשוגג ולא במזיד וכמ"ש. מ"מ למדנו דהוקש יו"ט לשבת וע"כ אסור שביתת עבדו ובהמתו ביו"ט. אבל ביאה למחנה שכינה וביאה להר הבית לא איתקשו לענין ביאה במקצת כיון דלענין שליח אין חיוב במקצת: יז) שוב נתיישבתי דאפשר לומר מחנות הוקשו להדדי ואף לענין ביאה דלא כתיב בקרא דוישלחו. כי היכי דמקשי' יו"ט לשבת לענין שביתת עבדו ובהמתו אף דבפ' אמור לא כתיבי שביתת עבדו ובהמתו רק שביתת עצמו. וממ"ש תוס' גבי בית המנוגע דביאה במקצת לא שמה ביאה. אין ראי' כלל דודאי ביאה לבית המנוגע וביאה לבהמ"ק ענינים חלוקים המה לגמרי וכ"ש דלא הוקשו זה לזה כלל: יח) אך יש לחלק בין יו"ט לענין שביתת עבדו ובהמתו לנ"ד דודאי אף להאוסרין ביו"ט. מ"מ א"א שיהי' חמור כשבת כיון דבמלאכה גופה שבת בסקילה ויו"ט בלאו.

וע"כ בשביתת עבדו דשבת בעשה יו"ט קל מעשה ומצינו איסור תורה קל מעשה כגון חצי שיעור שכתבו תוס' שבועות דאף דבעשה חשיב מושבע ועומד. בחצי שיעור דרך איסור בעלמא לא חשיב מושבע ועומד. וה"ה לחלב וביצת עוף טמא דכתב רמב"ם שדינם כחצי שיעור. וכן י"ל בשביתת עבדו דאף דא"א שיהי' חמור כשבת שיהי' בעשה כמו בשבת מ"מ יהי' בהם איסור תורה. אבל ביאה במקצת דאפי' במחנה שכינה ליכא אלא איסורא בעלמא דומיא דנגיעת קודש לרמב"ם את"ל שגם במחנה לוי' אסור מה"ת. א"כ יהי' מחנה לוי' חמור כמו מחנה שכינה וא"א ללמוד זה מהיקש כיון דבעיקר האיסור בביאת כולו מחנה שכינה חמור: יט) אך בעיקר הראי' מהא דמה מקדש דבר שיש בו נטילת נשמה דהיינו מחנה שכינה דוקא יש לפקפק דלעולם גם מחנה לוי' בכלל מקדש אך כיון דמחנה שכינה ודאי מקדש הוא א"כ יש בלאו זה נטילת נשמה. וא"כ א"א לאוקמי קרא בנגיעת קודש דאין בו נטילת נשמה כלל. וא"ת מנ"ל דבאכילת קודש והוי דומיא דמחנה שכינה ולא מחנה לוי'. אימא בנגיעת קודש והוי דומיא דמחנה לוי' ולא מחנה שכינה כיון דממנ"פ אינו דמיון כל הלאו דמקדש. י"ל דבאמת למה דס"ד דרק באכילת קודש איירי נאמר דמקדש נמי רק במחנה שכינה שיהי' דומיא דאכילת קודש שלעולם יש בו נטילת נשמה. אך למה דמסיק דבכל קודש לא תגע גם בנגיעה מיירי [מדאפקה רחמנא בלשון נגיעה והוי קרא דכל קודש לא תגע בין ביש בו נטילת נשמה בין אין בו נטילת נשמה. ה"נ קרא דואל המקדש לא תבוא בין במחנה שכינה שיש בו נטילת נשמה בין במחנה לוי' שאין בו נטילת נשמה ומפשט הכתוב נמי משמע דקאי גם למחנה לוי' דהא כתיב בכל קודש לא תגע ואל המקדש לא תבוא עד מלאת. משמע דלאחר מלאת הותר וקשה הא אכתי הויא מחוסר כפורים וא"ל דפי' הכתוב עד מלאת ותביא קרבן.

דהא בכל קודש לרבות התרומה ולתרומה מותרת תיכף במלאת. וצ"ל דהכי פרושא עד מלאת אסורה בכל קודש אף תרומה. ובמלאת אינה אסורה בכל קודש דמותרת בתרומה. ואכתי קשה קרא דואל המקדש לא תבוא עד מלאת. הא גם לאחר מלאת אסורה. דמחוסר כפורים היא. אך אם מקדש כולל גם מחנה לוי'. ניחא הפסוק עד מלאת. דלאחר מלאת יש לה היתר במחנה לוי'. (ולרמב"ם דמחוסר כפורים מדאורייתא מותר גם במחנה שכינה ניחא פי' הכתוב כפשוטו וקצת סיוע לשיטת רמב"ם מת"כ שכתב וטהרה לאכול בזבחים ולא קאמר ליכנס למקדש משמע קצת דליכנס למקדש גם מחוסר כפורים מותר מה"ת. אך הכל חולקים עליו בזה): כ מיהו יסוד הראי' מהא דמקדשי תיראו לא יכנס להר הבית דהר הבית נקרא מקדש אפשר לדחות שמורא המקדש אף על העומד בכל גבול המקדש. היינו בהר הבית. ולעולם לא נקרא מקדש רק העזרה. ולפי"ז ע"כ לומר לשיטת תוס' זבחים דבעזרה איכא לאו. משא"כ במחנה לוי' רק עשה. [ואין לי הכרעה ברורה בדין זה] אך העירני איש אחד דביחזקאל מ"ח פסוק י' והי' מקדש ה' בתוכו פרש"י הוא הר הבית ה' מאות קנים על ה' מאות קנים. ואין לי עסק בנסתרות לומר דלעתיד יתעלו העולמות ויהי' הר הבית כקדושת מקדש. באופן שלדינא נ"ל כעת דלשיטת תוס' זבחים ביאה במקצת שמה ביאה. אך לשיטת תוס' פסחים לא שמה ביאה:. כא) והנה אין להכריע הלכה כדברי תוס' זבחים ויבמות נגד תוס' פסחים משום דהני תרתי והא חדא. דממ"נ אם תוס' פסחים מבעל תוס' אחר ותוס' דזבחים ודיבמות ודאי מבעל תוס' אחד כיון דבחדא שיטה למה נאמר דשנים הם. והוי פלוגתא חד נגד חד. ואם כולם מבעל תוס' אחד חזרה יש. בודאי לא נאמר שתי חזרות רק חזרה אחת והוא ספק שקול אם תוס' פסחים בתראה אם תוס' זבחים יבמות בתראה. והנה מאחר שבתוס' אין הכרע נשובה לדעת מה הרמב"ם אומר בזה:

כב) והנה בס' המצות לרמב"ם ל"ת מ"ז שהזהיר כל טמא מהכנס במקדש וכל שדומה לו לדורות כל העזרה ומשער נקנור ולפנים והוא אמרו יתעלה ולא יטמאו את מחניהם וכבר נכפלה האזהרה בזה הענין בלשון אחר והוא ביולדת ואל המקדש ל"ת כו' ושם התבאר שדין היולדת ודין כל הטמאים שוה. ל"ת ע"ח שהזהיר לכל טמא [שטומאה יוצאה עליו מגופו כצ"ל] להכנס למחנה לוי' והוא איש אשר לא יהי' טהור מקרה לילה לא יבוא אל תוך המחנה. ע"כ. ומדלא כתב במחנה לוי' שנכפלה האזהרה באל המקדש לא תבוא ש"מ קרא דאל המקדש לא תבוא לאו במחנה לוי' איירי ועוד מדלמד מקרא דאל המקדש לא תבוא אזהרה לכל הטמאים אף לאין טומאה יוצאה מגופם. ש"מ דיולדת חוץ ימי טוהר מותרת במחנה לוי'. והשתא הוה דומה בדומה. אבל אם אסורה אפי' למחנה לוי' איך נלמד ממנה לשאר טמאין שמותרין במחנה לוי'. אלא ודאי רות רמב"ם כדעת תוס' פסחים דקרא במחנה שכינה הא במחנה לוי' תבא. וכן כתב אבן עזרא אל המקדש חצר אוהל מועד ובעזרה. וכן מוכח בת"כ בכל קודש לא תגע יכול אף מן המעשר ת"ל ואל המקדש לא תבוא מה מקדש שיש בו נטילת נשמה אף קודש שיש בו נטילת נשמה יצא המעשר. ו"י מקדש כולל גם מחנה לוי' א"כ אדרבא מה מקדש בין יש בו נטילת נשמה הוא מחנה שכינה בין אין בו נטילת נשמה מחנה לוי' אף קודש בין יש בו נטילת נשמה קדשי מזבח בין אין בו. הוא המעשר. הנה נתבאר בבירור גמור דקרא במחנה שכינה לבד: ומ"ש כג) ומ"ש עוד מתוס' זבחים דחשיב כאלו נכנס כולו ובזה שאינו ראוי לכולו לא גלי קרא כבר דחיתי זה בתשובתי הקודמת אות י"א. ומ"ש עוד דכיון שאינו נכנס לפנים לא מקרי ביאה וכתב ע"ז שהוא פשוט לא ידעתי מנין לו: כד) אך מ"ש דלהרמב"ם ביאה במקצת לא שמה ביאה מה"ת רק מדרבנן משום גזירה ובזה דלא שייך לגזור אטו כולו לא גזרו.

ובזה האריך לעשות חילוקים בין נר גבוה כמה קומות לענין שבת. וכן אלמנה תוך ג"ח. א"צ בזה לאריכות רק בפשיטות במקום דלא מצינו שגזרו חכמים אף במה שלא שייך הגזירה לא נגזור מעצמינו ואין לדמות גזרות חכמים זה לזה וכן כתב בפשיטות בתשו' רעק"א סימן ה': ידידו הדו"ש באה"ר הק' אברהם. סימן תנב ב"ה יום ה' האזינו תרנ"ה לפ"ק. שוכ"ט לכבוד אהובי ידידי הרב הגאון המובהק מאד נעלה מוהר"ר שניאור זלמן נ"י: א) עתה אשר כותב בשם איש אחד כי איזה ענין נחשב אצלו ביאה במקצת במחנה לוי' וחייבין בע"ק ונדה ע"ז כרת ע"כ. והדבר מביא לידי גיחוך לחייב על מחנה לוי' כרת ודבר ברור פ"ק דכלים ושלהי עירובין במשניות דאין חיוב כרת רק מעזרה ואילך. ולפי"ז יש לעיין אם ביאה במקצת במחנה לוי' חייבין עלי' כי בעזרה יליף הש"ס מדכתיב בכל קודש לא תגע ואל המקדש לא תבוא מה נגיעה במקצת אף ביאה במקצת ובמקדש שמענו ולא במחנה לוי'. וא"ת ניליף מיני' איכא פירכא דמה למקדש שכן חייב עלי' כרת דכה"ג פריך הש"ס חולין (ק"כ.) בהא דממחה ושותה דנבילה לא אתי מחלב דמה לחלב שכן כרת. ועוד איבעיא בזבחים אם דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בבנין אב ולא איפשטא. מיהו בתוס' זבחים (נ':) סד"ה אלא דלא אקרי קדשים רק גוף הקרבן א"כ מקדש לא אקרי קדשים ולמדין למד מן הלמד. מיהו יש לבא עליו משום פירכא הנ"ל שכן כרת. מיהו גם בגמ' חולין הנ"ל יש לפרש פי' אחר ע"ד מושכל. היות ידוע כי אכילה בוושט ושתי' בריאה השואבת כל מיני משקין והוא בקנה כלי הקול. ובם המגיד כי וושט בעוה"ז וקנה בעוה"ב וע"כ כרת שהוא בעוה"ב יותר יש לחייב בו השותה מבנה שאין בו חיוב כרת שעונשו בעוה"ז ואין להאריך. מ"מ פשט הגמ' אינו כן. אך דזה הוי פירכא. וא"כ הכי נמי איכא פירכא:

ב) ובדין בע"ק במחנה לוי' ראיתי בס' יראים דבר פלא בהא דאיתא בספרי איש פרט לקטן. והוקשה לו דהא אפי' להכניס כלים טמאים אסור. וכתב דגזרת מלך הוא להכניס קטן טמא מותר. והנה הזית רענן שחיבר בעל מג"א פירש למעט קטן פחות מבן ט' אך בכל מקום ממעט איש כל שהוא פחות מבן י"ג או שלא הביא שערות. אך בסוטה דכתיב גם כן איש ובגמ' ממעט קטן פירש הרמב"ם פחות מבן ט'. אם כן גם כאן יש לפרש כן. אך התוס' ס"ל שם דממעט כל שאינו גדול ממש. דאף שבן ט' אוסר בביאתו מ"מ אין מקנין על ידו. א"כ ה"נ ממעט כל שאינו גדול ממש אף שמטמא. והדבר יפלא מ"ש מכלים בעזרה ותירוץ בעל ס' יראים גזירת מלך הוא קשה לחדש חקה פלאי שלא נזכר בש"ס ובמדרש: ג) והי' נ"ל דיש חילוק בין כלים טמאים לקטן דהא דאסור להכניס כלים טמאים הוא למקדש דזה נלמד מפסוק ואם לא יכבס וגו' ונשא עונו. וזה מיירי במקדש דוקא. ובמחנה לוי' לא מצינו איסור להכניס. וי"ל חילוק בין מקדש למחנה לוי' דהנה רמב"ם בס' המצות מנה שתי מצות האחד שטמא לא יכנס בעזרה משום ולא יטמאו את מחניהם. והב' שטמא לא יכנס למחנה לוי' משום ולא יבא אל תוך המחנה. וממילא במכניס במחנה שכינה יש איסור דהא עכ"פ מטמא את המחנה ועובר משום לא יטמאו את מחניהם. אבל במחנה לוי' אינו מוזהר רק על ולא יבא אל תוך המחנה. היינו דטמא לא יבא למחנה והא המכניס אינו טמא. ואף שבכ"מ כתב לדעת רמב"ם דאף במחנה לוי' עובר בלא יטמאו את מחניהם. דבריו תמוהין אצלי. דאם כן זב שנכנס למחנה לוי' ללקי שתים משום לא יטמאו ומשום לא יבא כיון דשתי מצות הן ונמנין בשתים אלא ודאי זב שנכנס למחנה לוי' אינו עובר בלא יטמאו את מחניהם. ואף דמצורע שנכנס למחנה ישראל כתב הרמב"ם שעובר בלא יטמאו. י"ל כיון דאיסור מחנה לוי' תלוי ביוצאה עליו מגופו.

זה אינו מועיל רק בלאו דלא יבא אבל לענין טומאות מחנה שמקבל מהנכנס ואינו טומאה מגופו לגבי מחנה שהמחנה רק מקבל טומאה מאחר. לעולם חשיב כאלו אין טומאה יוצאה מגופו: ד) וראי' למ"ש דהמכניס למחנה לוי' אינו עובר מהא דמת מותר להכניס למחנה לוי' שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו במחיצתו הנה אף דמת עצמו טומאה יוצאה מגופו כמ"ש רש"י חולין (ע"א:) מ"מ המכניסו אינו איסור במחנה לוי' והטעם כמ"ש. ואין להקשות לפי"ז מה קאמר הגמ' ולא טמא מת אמרו אלא אפי' מת עצמו. הא טמא מת אסור יותר שנכנס משא"כ מת עצמו אינו אלא מכניס שאין איסור במחנה לוי'. לא קשיא שהרי המכניס נטמא ונכנס וחמור טומאתו משאר טמא מת שבשעת נשיאתו הוא מטמא אדם להיות אב הטומאה מדין טומאה בחיבורין [ולר"י בפסחים דעובר במחנה לוי' בלא יטמאו צריך לומר במת טעם אחר]: ה והנה גם בביאה במקצת אצבע וכדומה יש טעם שלא יעבור במחנה לוי' דהנה פ"ב דיומא בהא דהממונה אמר להם הצביעו מקשה ולמנינהו לדידהו פרש"י לגלגלותם ומשני אסור למנות את ישראל ע"ש. הנה דהמונה באצבעות לא חשיב שמונה את ישראל עצמם וא"כ כיון דאיסור טומאת מחנה לוי' בטומאה דמגופו תליא. והטומאה יוצא מהאדם עצמו ולא מהאצבע. שאם נחתך האצבע גם כן הי' יוצא הקרי והנדה. וטומאה יוצא רק מעצם אדם ואצבע אינו עצם האדם כנ"ל ואין איסור במחנה לוי'. ומחמת טרדת החג אקצר ואו"ש. ד' יגמור בעדו החתימה לטובה ויהי' לו שמחת החג בשלימות: כנפש ידידו דו"ש וש"ת באה"ר הק' אברהם. סימן תנג ב"ה יום ועש"ק תרנ"ד לפ"ק. לכבוד האברך המופלג החו"ב מוהר"ר רפאל זאב נ"י: א) אשר הקשית על ספר היראים סימן ד"ש דתניא בספרי כי יהי' בך איש וגו' איש פרט לקטן ואע"ג דאסור להכניס כלים קטן מותר גזירת מלך הוא.

וקשה לך אמאי הוצרך לומר מצד גזירת מלך הלא יכול לומר דממעט קטן פחות מבן ט' דאינו מטמא בקרי. קושיא זו אינה כלום. דכל היכא דממעטינן איש פרט לקטן ממעטינן עד בן י"ג. וה"נ משמע איש פרט לקטן עד בן י"ג ואף דמטמא בקרי. ובאמת בסוטה דממעטינן קטן מאיש. דעת רמב"ם דוקא פחות מבן ט'. אך דעת תוס' אינו כן. ופשוט דהיראים כתוס': ב) אך בגוף דברי היראים הי' נ"ל דיש חילוק בין כלים טמאים לקטן. דהא דאסור להכניס כלים טמאים הוא למקדש. דזה נלמד מפסוק ואם לא יכבס ובשרו לא ירחץ ונשא עונו [ויקרא י"ז ט"ז] וזה מיירי במקדש דוקא. ובמחנה לוי' לא מצינו שיהי' אסור להכניס וי"ל חילוק בין מקדש למחנה לוי'. הרמב"ם בספר המצות מנה שתי מצות. הא' שטמא לא יכנוס בעזרה משום ולא יטמאו את מחניהם והב' שטמא לא יכנוס למחנה לוי' משום לא יבא אל תוך המחנה. וממילא במכניס במחנה שכינה יש איסור דהא עכ"פ הוא מטמא את המחנה ועובר משום ולא יטמאו את מחניהם. אבל במחנה לוי' אינו מוזהר רק על ולא יבא אל תוך המחנה. היינו דטמא לא יבוא אל המחנה. והא המכניס אינו טמא: ג) וראי' לזה מהא דמת מותר להכניסו במחנה לוי' שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו עמו במחיצתו. הרי אף דמת עצמו הוא טומאה היוצאה מגופו כמ"ש הש"ס חולין (ע"א:) וטומאה היוצאה מגופו אסור במחנה לוי'. הרי דעל המכניס אין איסור במחנה לוי' ואף דלר' יהודה בפסחים דדריש הא דלא יטמאו את מחניהם ליתן מחנה לזה ומחנה לזה. ומ"מ מותר להכניסו במחנה לוי'. יש תירוץ אחר ואין להאריך]: הק' אברהם. לשון תשובה הנוכחית איננה לשון כ"ק אדמו"ר המחבר זצוקללה"ה בעצמו. סימן תנד הלכות ישיבת ארץ ישראל. שאלה. בדבר אשר מקרוב נתרבו קוני אדמה בא"י אשר במשך איזה שנים יוכלו להתפרנס ממנה כשר הדבר למיעבד הכי ומחויבין אנו לעשות כן.

או לא: א) תשובה. הנה בדין ישיבת א"י בזמן הזה אם היא מצוה כבר האריכו בזה ראשונים ואחרונים והעלו שהיא מצוה וכן הדין דמשנה כתובות (ק"י:) דהכל מעלין ואין הכל מוציאין גם בזה"ז הדין כן. ואם כי דעת מהר"ם הובא ברא"ש וטור סי' ע"ה אין האשה יכולה לכוף את הבעל לעלות. והב"ש סוף סי' ע"ה הביא דיעה זו לפסק הלכה. מ"מ ע"כ איכא קצת מצוה גם בזמה"ז שהרי האיש יכול לכוף אשתו גם בזמה"ז ואפי' מנוה היפה לנוה הרעה ואולם [לכאורה] דעת הב"ש שהביא דעת מהר"ם יחידאה היא שהרי בש"ע יו"ד סוף סימן רס"ז דגם בזה"ז העבד כנעני יכול לכוף את רבו. ונראין הדברים שהאשה יכולה לכוף בעלה ולכאורה] מקו"ח שיד האדון על עבדו עשר ידות ממה שהבעל שליט על אשתו. והט"ז והש"ך שתקו ולא הביאו חולק בזה מכלל דלא ס"ל כהב"ש ב) והנה הרמב"ן בס' המצוות במצוה ד' [אשר לפי דעתו שכח הרמב"ם מלחושבן] חשב מ"ע לרשת הארץ ולשבת בה והאריך בדבר ובסוף דבריו הביא ראי' שנוהג גם בזה"ז מהא דאיתא בספרי פ' ראה מעשה בר' יהודה בן בתירא ור' מתיא בן חרש ור' חנינא בן אחי ר' יהושע ור' יונתן [ברמב"ן גורס ר' נתן שהי' יוצאין ח"ל והגיעו לפלטיא [הגירסא לפנינו לפלטים מקום בחו"ל] וזכרו את א"י וזקפו את עיניהם זלגו דמעותיהן וקרעו בגדיהם וקראו המקרא הזה וירשתה וישבת בה ושמרת לעשות הגירסא שלפנינו וחזרו ובאו למקומם] ואמרו ישיבת א"י שקולה ככל המצוות. עכ"ל הרמב"ן ובהספרי שלפנינו עוד שם מעשה בר' אליעזר בן שמוע ור' יוחנן הסנדלר שהי' הולכים בנציבין אצל ר' יהודה בן בתירא ללמוד הימנו תורה והגיעו לציידן וזכרו את ארץ ישראל זקפו עיניהם וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם וקראו המקרא הזה וירשת אותם וישבת בארצם חזרו ובאו להם למקומם אמרו ישיבת א"י שקולה כנגד כל המצות שבתורה: