שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 155

יט) ועוד לפמ"ש תוס' יומא (ד'.) ד"ה ריב"ב דמשמע מדבריהם דבועל נדה לא חשיב כלל טומאה יוצאה מגופו מדהוצרכו פירכא חדשה בטבו"י דבועל נדה ולא סגי להו בפירכת הגמ' בטבו"י דזב משום דטומאה יוצאה מגופו. וע"כ לומר לדידהו הא דטומאת בועל נדה לא הותרה בציבור משום פירכא שכתבו תוס' שם שלא נוכל ללמוד מטמא מת משום דבועל נדה חמור שמטמא משכב תחתון כעליון וכיון דדחוי בציבור כתיב בטמא מת בפסח ובגמ' שם דממעט שאר טומאות ע"ש וטמא שרץ ילפינן מקו"ח אבל כל דאית לי' פירכא לא ילפינן. וא"כ טבו"י ומחוסר כיפורים דאית לי' נמי פירכא דמה לטמא מת שכן מותר במחנה לוי' תאמר בזה שאסור במחנה לוי' לא ידחה בציבור: כ' מיהו קושיות אלו אפשר ליישב. דהא מילתא אם כל מידי דא"א למילף מטמא מת לא ידחה בציבור. י"ל דתלוי בפלוגתא דתנאי אם דחוי טומאה בציבור ילפי' ממשמעות דבמועדו או מאיש נדחה דכתיב גבי פסח. ודרשי' ואין ציבור נדחין כמו שביארו התוס' פסחים (ס"ו.) ונאמר דודאי למאן דיליף דחוי בציבור מפסח שהתירה תורה לטמא מת לעשות פסח לא נוכל ללמוד מה דאית לי' צד חמור מזה אף אם בצד אחר טמא מת חמור ממנו. וע"כ בפסחים שם דס"ל לש"ס דגמרינן מפסח כמבואר שם בסוגיא וכמ"ש תוס' שם אמר בגמ' דממעט שאר טומאות [לבד טומאת שרץ דאתי בקו"ח] וממעט נמי בועל נדה כיון דלא אתי בקו"ח. אך לתנאי דיליף ממשמעות דמועדו ושם לא כתיב חילוק בין טומאה לטומאה. והי' מן הדין שהכל ידחה. אך דילפינן מדכתיב בפסח לנפש דוקא טמא לנפש ידחה ולא מה שחמור ממנו. לא נמעט רק מה שחמור מטמא לנפש מכל צד. וברבוי הטומאה א"א שהרי יש בטמא לנפש חומר שאין בכל הטומאות שעושה כלי מתכות כיוצא בו. רק באיכות הטומאה שיצאה מגופו.

בועל נדה באמת לא נתמעט ונדחה מקרא דבמועדו כא) והשתא לא תקשי פרישה לכה"ג מאשתו למה למ"ד הותרה בציבור. די"ל מ"ד הותרה ס"ל כהני תנאי דילפי מפסח ולא נלמד רק מה דאתא מקו"ח ומאן דיליף ממשמעות דבמועדו ס"ל טומאה דחוי' בציבור. וע"כ סוגיא דכריתות י"ל דקאי כהני תנאי דילפי ממשמעות דבמועדו. ולדידהו אף טומאת בועל נדה נדחה בציבור כיון דלא חשיב טומאה יוצאה מגופו לשיטת תוס' יומא הנ"ל. וכן טבול יום ומחוסר כפורים ביחד מטומאה אחת ידחה בציבור אף דליכא קו"ח וקו"ח מבועל נדה אזדא לי' ניון דבאמת לשיטה זו גם טומאת בועל נדה נדחה בציבור: כב) אך עדיין קשה כיון דאסור במחנה לוי' ע"כ דחשבי' לי' טומאה יוצאה מגופו וא"כ חשיב כמו זב דאינו נדחה בציבור. וצ"ל כיון דמסברא לא חשיב יוצאה מגופו אך דגלי קרא במצורע והביא אותם ביום השמיני לטהרתו אל הכהן אל פתח אוה"מ. דא"א לפרש בעזרה דאכתי הוא מחוסר כפורים. וע"כ במחנה לוי'. ומקמי הכי אסור. הנה דטבול יום ומחוסר כפורים ביחד אסור במחנה לוי' וכדאיתא בנזיר (דף מ"ה) וזה לענין מחנה לוי' דגלי קרא. אבל לענין דחוי ציבור דלא גלי לא גלי. ומ"מ הא חזינן דלא דמי לזב ובע"ק [דכתיב בהו ל"ת] שהרי נדחה בציבור וזב ובע"ק הא אין נדחין אלא דגלי קרא במחנה לוי' וכיון דלא גלי קרא רק לעשה אין לנו לומר שיהי' בו ל"ת וע"כ קרא דואל המקדש לא תבוא בעזרה קאי וא"ש: כג' נחזור לנ"ד דאין איסור בביאת מקצת במחנה לוי' ולא מבעיא לדעת רמב"ן בתה"א ורמ"א סימן רמ"ו. אך אפי' לבה"ג ומחבר סימן ד"ש. בנ"ד מודה כנ"ל באריכות. ועיין בתשובה שאח"ז יש חזרה במקצת מפרט זה: כד) ועתה נבאר מי שהי' מקצתו בעזרה ונטמא אם חייב על שהיית מקצתו.

הנה פ"ב דשבועות (י"ז:) א"ר אושעיא בעינא דאימא מילתא ומסתפינא מחבריא הנכנס לבית המנוגע דרך אחוריו אפי' כולו חוץ מחוטמו טהור דכתיב והבא אל הבית דרך ביאה אסרה תורה אי הכי כולו נמי אמר רבא כולו לא גרע מכלים שבבית. דכתיב ולא יטמא כל אשר בבית תניא נמי הכי גגין הללו אין אוכלין שם קדשי קדשים ואין שוחטין שם קדשים קלים וטמא שנכנס דרך גגין להיכל פטור שנאמר ואל המקדש לא תבוא דרך ביאה אסרה תורה. ובתוס' שם הקשו כי היכי דנכנס רובו דרך פניו טמא משום דרובו ככולו. ה"נ כשנכנס דרך אחוריו הא רובו ככולו ומשנכנס כולו הרי הוא טמא מידי דהוה אכלים שבבית. וי"ל דא"כ לא הי' חילוק בין דרך ביאה לדרך אחוריו ואמאי כתיב והבא אל הבית דמשמע דרך ביאה: כה) והנה פ"ב דשבועות (ט"ז:) בעי רבא צריך שהי' למלקות או לא. ולא איפשיטא. והנה אם אין צריך שהי' למלקות קשה ל"ל דכתיב במחנה לוי' לא יבא אל תוך המחנה דמשמע דרך ביאה הא אפי' דרך אחוריו נמי דלא גרע מבא בטהרה ונטמא שם דחייב מלקות בלא שהי' וביאתו דרך גגות לא מגרע ממה שהוא שם מכבר. וכמימרא דר' אושעיא דלא גרע מכלים שבבית. וכרת אפי' על ביאה לא חייב במחנה לוי'. אלא ודאי גלי רחמנא [את"ל שגם במחנה לוי' חייב על ביאה במקצת. שבנכנס דרך אחוריו וה"ה בנטמא שם אינו חייב על ביאה במקצת. ולפמ"ש לעיל שבמחנה לוי' לעולם פטור על ביאה במקצת רק בנכנס רובו. וכן לר' אושעיא ור' אבוהו דפליג אהא דביאה במקצת שמה ביאה] דדרך אחוריו פטור אא"כ נכנס כולו וה"ה בנטמא שם. ממילא ה"ה לעשה דוישלחו מן המחנה אינו בביאה במקצת או בנכנס רובו לפי תנאים הנ"ל. וה"ה אפי' שהה. דבמחנה לוי' את"ל דא"צ שהי' למלקות אין חילוק בין שהה ללא שהה.

אך אף את"ל דצריך שהי' למלקות וכן במחנה שכינה כיון דמצינו חילוק בבית המנוגע בין ביאה לשהי' דבביאה יותר אמרינן דמה שלא נכנס כנכנס. א"כ אין ללמוד שהי' מביאה לענין ביאה במקצת: כו) ובמ"ש ניחא ליישב דעת הרמב"ם פ"ג מה' ביאת מקדש הלכה י"א שפסק כר' אושעיא ור' אבוהו דאין חיוב מה"ת בביאה במקצת ולא נדע מנ"ל. ולפמ"ש י"ל משום דאזיל לטעמי' שכתב ריש ה' תמורה דהיכא דהלאו כולל יותר מהעשה לא הוי ניתק לעשה ולוקה. וק"ל הא דאלו הן הלוקין א"ר יוחנן לאו שקדמו עשה לוקין עליו אמר רבא כתיבא ותנינא כתיבא וישלחו מן המחנה ותנינא הבא אל המקדש טמא. ואי ביאה במקצת שמה ביאה ועשה דוישלחו ליכא כאשר אינו במקדש רק מקצתו א"כ הלאו כולל יותר מהעשה ולא הוי ניתק. אלא ודאי ס"ל לרבא ג"כ לא שמה ביאה ומאביי ורבא ואילך הילכתא כבתראי: כז) ועתה נבא לנ"ד. והנה לתירוץ הב' בתוס' פסחים (פ"ה:) ד"ה החלונות. דלא נתקדש רק במקום שהלכו ב"ד. ועובי החומה שנתקדשה היינו בשורא ובר שורא שהי' יכולים לילך שם. וא"כ במקום שהי' חומה גבוהה לא נתקדש עובי החומה ואף הר הבית כתב רש"י ערכין (ל"ב.) בשאר מוקפות חומה שהי' מקדשין אותה בשתי תודות וא"כ גם הר הבית הי' מקדשין אותה כן. וכן הדין דעובי החומה במקום שהוא גבוהה לא נתקדשה. אך התוס' כתבו שם שלא ידעו האיך הי' מקדשין את הר הבית. ובמס' שבועות הקשו דכיון דאין מקדשין אלא בדבר היוצא ממנו נפסל איך הי' מקדשין הר הבית ותירצו כיון דלא אפשר לא אפשר כדאמר שם לענין דא"צ לקדש העזרה בחמץ. ויש לפרש דה"נ בהר הבית לא הי' צריך לקדש בדבר שהיוצא ממנו נפסל. ומ"מ הי' מקדשין בלחמי תודה. אך אף אם תאמר שלא הי' שם לחם כלל. מ"מ ב"ד מהלכין בעינן וכיון שלא הי' הולכין על החומה לא היתה מתקדשת רק במקום ששוה לקרקע עזרה.

והוה ספק אם כתירוץ ראשון אם כתירוץ שני. ועוד ספיקא דאמה טרקסין והוה ס"ס. זה היתר אחד. [מיהו לפמ"ש לעיל סוף אות ד' ליתא להיתר ספק זה]. היתר הב'. שביארנו שהר הבית לא נתקדש עד התהום וזה היתר ברור הג' שנראין הדברים שאין איסור ביאה במקצת במחנה לוי' הד' שאין נכנס דרך כניסה. ואין דרך כניסה רק דרך פתח. ואת"ל דחורין אלו הויין כפחת לביאת מקצת. הרי הבנוים בקודש ופתוחים לחול חול. וא"ת חורין אינם כפתח וקודש הם א"כ אינו דרך כניסה. ועל השהי' אינו חייב בביאת מקצתו כנ"ל. וכ"ז אפי' לדעת ראב"ד פ"ג מהלכות ביאת המקדש הלכה י"ח שיש חיוב מלקות בביאת מקצת. ויש לצרף גם דעת הרמב"ם שם דאין איסור מה"ת בביאת מקצת ומדרבנן לא שייך לאסור בזה דליכא למיגזר אטו כולו בחורין אלו. מהנ"ל אין לפקפק על ההיתר בשלא דרך כניסה דהא אפילו בדרך גגות אסור רק מדרבנן ובודאי דבחורין אלו דלא משכחת בהו דרך פתח אין לגזור: סימן תנא שלום וכל טוב לכבוד אהובי ידידי הרב הגאון המובהק מאד נעלה מוהר"ר שניאור זלמן נ"י אבד"ק לובלין. א) הנה כבודו עיקר פלפולו להכריע כדעת רמב"ם פ"ג מהלכות ביאת המקדש הלכה י"ח דקי"ל ביאה ביאה במקצת לאו שמה ביאה. ואני לא איש דברים כאלה אנכי להכריע בין הרים גדולים. מה גם נגד הראב"ד שהראשונים חרדו מגדולתו וקדושתו. וע"כ לא דברתי בתשובתי הקודמת אות כ"ו לפלפל בזה רק מעט אשר כתבתי מאין יצא לרמב"ם פסקו. ובטח הגיעו תשובתי אשר כתבתי לאחר פורים [הוא סימן הקדום]: ב והנה כבודו בראשית דבריו כתב שהי' לו לרמב"ם יסוד נאמן בירושלמי פ"ב דשבועות ה"ג כתוב א' אומר משכן ד' טימא וכתוב א' אומר מקדש ד' טמא הא כיצד ליתן חילוק בין מיטמא מבפנים לנטמא בחוץ מיטמא בחוץ עד שיכניס ראשו ורובו. הרי דהירושלמי נקיט בפשיטות ביאה במקצת לא שמה ביאה.

ונודע שדרכו של רמב"ם לפסוק כירושלמי עכ"ד. ותמהני שהרי הירושלמי קאי שם על מתני' דמיירי בקרבן שבא רק על חיוב כרת. וכן קראי דמייתי הם בחיוב כרת. והרי מסקנת הש"ס דלכרת לכ"ע לא שמה ביאה עד שהכ"מ כתב שגם הראב"ד לא קאי לחיוב כרת: ג) עוד כתב כבודו להביא ראי' שגם ר"ש משאנץ סובר ביאה במקצת לאו שמה ביאה מדכתב בפי' הת"כ בהא דדריש שם מקרא לאסור ביאה בלא נגיעה ופי' הר"ש דהיינו כגון שנכנס למקדש בשידה תיבה ומגדל. והשתא ל"ל למנקט מציאות רחוק כזה אם איתא דביאה במקצת שמה ביאה מדאורייתא הו"ל לומר בפשטות שהכניס ידו לפנים באויר העזרה עכ"ד: ד והנה כ"ג לאשר הכל שגור בפיו לא חש לעיין שנית בעת עלה בלבו ראי' זאת. אך בזה זכרונו כיזב לו כי לא נמצא זה כלל בפי' הר"ש לת"כ רק בפי' ראב"ד לת"כ. ובראב"ד א"א לומר שסובר ביאה במקצת ל"ש ביאה שלהדיא כתב בהשגות דביאה במקצת ש"ב [וידוע שפי' ראב"ד לת"כ היא מראב"ד בעל' השגות] וע"כ טעם אחר בזה כמו שיבואר. והנה כבודו כתב ג"כ מילקוט שמעוני שהביא ברייתא דלאסור ביאה בלא נגיעה בזה"ל מנין שלא תכנס בגלוטנקא ת"ל ואל המקדש וגלוטנקא הוא מין עגלה. ומוכח מדלא נקיט בהושטת יד דביאה במקצת ל"ש ביאה. ובראב"ד משמע שכך הי' הגי' לפניו בת"כ. אך במקום גלוטנקא גורס בליקריק ופירשו כמו ארון שאין רגליו נוגעות ברצפה ולא בכתלים פי' אחר לקריקה כמו מנעלים. אולם הך ברייתא הכי איתא בת"כ ובילקוט אי מה קודש משמע נגיעה אף מקדש משמע נגיעה מנין שלא תכנס בגלוטנקא ת"ל ואל המקדש. ולכאורה קשה דהתינח אם נכנס כולו אבל ביאה במקצת דמקודש למדנו וקודש הוא בנגיעה ואיך נלמוד מזה למקדש בלא נגיעה ומה מקשה הש"ס זבחים (ל"ב:) לעולא מהכנסת יד מצורע לפנים למתן בהונות.

וצ"ל דון מינה ואוקי באתרה דבמקדש הא חייב בכולו בלא נגיעה ממילא גם ביאת מקצת שלמדנו מקודש חייב בלא נגיעה וזה לפי האמת דמשכחת ביאת כולו בלא נגיעה בעגלה וכדומה. אך אם לא הי' משכחת לה בלא נגיעה. וביאת כולו ע"כ בנגיעה והחיוב בלא נגיעה רק בביאת מקצת. וביאת מקצת הא מקודש למדנו דבנגיעה היא ולא שייך לומר אוקי באתרה דהא באתרה בביאת כולו למקדש לא משכחת לה בלא נגיעה ע"כ נקיט הת"כ בעגלה: ה' ובמ"ש אפשר ליישב קושית התוס' בהא דאמר רבינא זבחים (ל"ג:) ההוא דביאת מקצת שמי' נגיעה לענין מלקות איתמר והקשו בתוס' דאכתי קשה הא אין עשה דוחה ל"ת ועשה. ועל תירוץ התוס' דעשה שיש בה כרת חמור הקשה בס' שושנת העמקים כלל ה' משבת (קל"ב.) דאי לאו קרא ה"א מילה אינו דוחה לאו דצרעת דהיא עול"ת אף דמילה עשה שיש בו כרת [וכן הק' כבודו בחשובתו] ולפמ"ש י"ל עפ"י מ"ש בס' שושנת העמקים שם דהא דאמר כי איתמר דעולא למלקות איתמר היינו למ"ד דון מינה ומינה ואליבא דעולא אמר. אבל רבינא עצמו הא ס"ל דון מינה ואוקי באתרה [וכ"כ גם כ"ג בתשובתו]. וע"כ למה דמשני רבינא דעולא ס"ל דון מינה ומינה אין חיוב ביאה במקצת אלא בנגיעה כיון דמקודש ילפינן כנ"ל ואין קושיא ממצורע. ותחילה למה דהוה ס"ל דעולא כרת נמי מחייב והיינו דאמרינן דון מינה ואוקי באתרה ממילא יש חיוב בלא נגיעה ושפיר הקשה ממצורע. ורבינא חידש דלענין מלקות איתמר דס"ל לעולא דון מינה ומינה ממילא אין חיוב בהכניס ידו אלא בנגיעה ואין קו' ממצורע. [ומה דאמר רבינא לענין מלקות איתמר ולא אמר כי איתמר דעולא בנגיעה איתמר. היינו דרבינא דייק מלשון לוקה דאינו חייב רק מלקות וכן פרש"י לענין מלקות איתמר כדאמר לוקה בהדיא):

ולפמ"ש אין ראי' מדברי המפרש למס' נזיר במ"ש בהיתר מה שהמצורעין מכניסין ידיהם משום שביאה במקצת לא שמה ביאה די"ל משום שמכניסין רק באויר וא"א ללמוד מקודש. ומצד עצמו ביאה במקצת לא שמה ביאה. אבל אם יגע בדפנות עזרה בפנים ניליף מקודש דלוקה. וכן יש לפרש בתוס' יבמות (ז':) בתירוץ ראשון שכתבו לרבא דס"ל לא שמה ביאה דהיינו באויר וכנ"ל. ופרש"י סוטה שהביא כ"ג שכתב וביאה במקצת שרא רחמנא ברור מללו דבכל מקום אסור דאל"כ מה צריך בזה להיתר כיון דסתם ביאה משמע כולו. וביאה במקצת לא איתסר כלל. ואני חושב בזה עוד סברא דאפי' למ"ד ביאה במקצת ל"ש ביאה לחיוב מלקות. מ"מ אפשר יאסור כמו חצי שיעור בשבת לפרש"י שבת (ע"ד.) ואולי זה כוונת רש"י דבמצורע הותר זה. ויש בזה מקום להאריך אך אכ"מ: ז והנה כ"ג כתב שגם מתלמודא דידן יש להוכיח דקי"ל ביאה במקצת לא שמה ביאה. ובתחילת דבריו די"ל רמב"ם לטעמי' דס"ל מחוסר כפורים שנכנס למקדש חייב רק מכות מרדות. וא"כ אזיל שנויא דהואיל ואישתרי אשתרי שהרי לא הותר איסור כרת כלל. וגם שנויא דלענין מלקות איתמר ליתא לסוגיא דשבת גבי מילה בצרעת דמסברא אין עשה דוחה ל"ת ועשה אף דמילה בגדול יש בו כרת. וקשה הא דקי"ל דמצורע טבול יום מכניס ידיו לבהונות ע"כ מוכח ביאה במקצת ל"ש ביאה עכ"ד: ח) והנה הראי' ממילה יש לדחות דשאני מילה שאין בו חיוב כרת עד שימות לדעת רמב"ם. וכן תירץ בס' שושנת העמקים כלל ה'. וכן בס' יד מלאכי סי' תקט"ז. אך אם יהי' פירוש זה אמת יהי' מזה טענה גדולה לפסוק כראב"ד. דמרמב"ם אין ראי' להיפוך כיון דלטעמי' מחוסר כפורים שנכנס למקדש פטור. ובהא ודאי לא קי"ל כוותי' שדעת יחידית היא. ובתוס' כתבו בכמה מקומות להיפוך. ובתוס' זבחים (י"ד:) הביאו ראי' דאפי' למ"ד מחוסר כפורים דזב לאו כזב.

מ"מ חייב כרת על ביאתו למקדש. ומכח זה השיגו על רש"י במ"ש דלמ"ד לאו כזב פטור על אכילתו קודש והשיגו תוס' דהא איתקש קודש למקדש ובמקדש ודאי חייב. ובמה דס"ל לרמב"ם עוד דעל אכילת קודש אפי' טבול יום פטור מכרת מדכתיב וטומאתו עליו שיהי' כל טומאתו עליו. ק"ל טובא דהא בגמ' אמר בהא דבכל קודש לא תגע ואל המקדש לא תבוא דהאי נגיעה אכילה היא דאיתקש קודש למקדש. מה מקדש שיש בו נטילת נשמה. אף קודש שיש בו נטילת נשמה ואי בנגיעה מי איכא כרת. ולהרמב"ם אפי' באכילה ליכא כרת דהא קרא בטבו"י איירי דעד מ' היא טבו"י ארוך ואף שמחוסרת כפורים ג"כ דמ"מ אין כל טומאתה עלי' וצע"ג. סוף דבר שיטת רמב"ם בטבול יום ומחוסר כפורים בקודש ומקדש נעלמה מאתנו והכל חולקים עליו. וא"כ אם כדבריו יהי' מזה סיוע לפסוק כראב"ד: ט אך מ"ש ליישב דמרבינא עצמו מוכח דס"ל לא שמה ביאה שדבר זה דלמלקות איתמר היא רק לר"ל דס"ל ביבמות (ע"ח) דון מינה ומינה אבל רבינא עצמו דס"ל פרק כל המ דון מינה ואוקי באתרה. ע"כ אי יליף מקודש כרת נמי חייב. וא"כ יקשה מהא דזב שראה קרי (דע"כ הוא לא ס"ל סברא דהואיל ואשתרי אשתרי מדהוצרך לתרץ דלמלקות איתמר] ע"כ דהוא עצמו ס"ל לא שמה ביאה והוא בתרא ונקטינן כוותי'. תירוץ זה קלורין לעינים. ונהי דאין קושיא מזה לראב"ד די"ל ראב"ד לשיטתו בה' מילה דבכל יום יש חיוב כרת שאינו מל עצמו יקשה ממילה בצרעת דמסברא אין עשה דוחה לא תעשה ועשה. בשלמא לרמב"ם ניחא דלא דמי לפסח דתיכף יש כרת אך לראב"ד קשה. וכן הקשה בס' שושנת העמקים כלל ה'. ותירץ דראב"ד אינו מפרש שרבינא בא לתרץ הקושיא ממצורע רק מימרא בפני עצמו הוא. ואם כן אין ראי' כלל מרבינא ואין קושיא לראב"ד.

מכל מקום יהי' מוכח דרש"י ותוס' שמפרשים דלתרץ הקושיא בא ס"ל להלכה לא שמה ביאה והראב"ד יחיד לגבייהו: י) אך בס' שושנת העמקים כלל יוד העלה דבגז"ש קי"ל דון מינה ואוקי באתרה מהא דרבינא במנחות. אך בהיקש קי"ל דון מינה ומינה. והביא כמה ראיות לזה וא"כ י"ל הכי ס"ל לרבינא. ונהי דפליגי גם בהיקש. והשיג ג"כ על מהרש"ל ב"ק כמו שהשיג כבודו. מ"מ להלכה מחלקין בין גז"ש להיקש וא"כ אין ראי' כלל מרבינא: יא) ומ"ש עוד דרבא דאמר איפכא מסתברא מצורע החירא הוא להא אשתראי כו' הנה דלית לי' הואיל ואשתרי אשתרי. לדידי אין הפירוש כך רק דמסברא הוא כך ואעפי"כ מוכח לעולא שאמרי' בזה הואיל וכ"ש בדחוי דמה לי חד דחוי. וכן מוכח בתוס' יבמות (ח'.) שהביא כבודו שכתבו שני תירוצים. ואי מוכח בסוגיא דרבא לית לי' הואיל ואשתרי א"כ מעיקרא לק"מ. גם מ"ש דא"א שרבא יסבור דלמלקות אתמר כיון דרבינא הוא שחידש אין נ"ל: יב) אך מ"ש דלמה שלא הביא רמב"ם שהמטמא תרומה לוקה. והביא דברי הלח"מ שכתב דמטמא קדשים אינו לוקה לרמב"ם אף שפסק כר"ל משום דעיקר קרא לאכילה. וע"כ לא מקשינן לנגיעה דלאו עיקר קרא להכי. ודוקא לר"ל דס"ל טמא שנגע בקודש דעיקר קרא לכך מקשינן. הם מילי דסברא. ואפשר לומר כך אבל אין בזה כדי להכריע. אולם קצת ק"ל על הכ"מ שפירש בדעת הראב"ד שמודה שאין חיוב כרת בביאה במקצת. אך קושית הראב"ד דבגמ' מלקות של תורה קאמר ורמב"ם אמר מכות מרדות דרבנן. וקשה דהא רבינא אמר דלא ילפינן מנגיעת קודש רק החומר שיש בו דהיינו מלקות. ממילא לדידן שגם מלקות אינו בנגיעת קודש גם ביאת מקצת למקדש לא ילקה מה"ת רק מכות מרדות. ואולי קושייתו מדלא כתב רמב"ם שאסור מה"ת משמע שאסור מדרבנן.