שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 154

קיצור הדברים דשמירת כהנים הוא במחלוקת שנוי' דלהרמב"ם ותוס' וכן משמע מהכתוב אזדא לי' שמירת כהנים לדידן דכולנו טמאי מתים. ולדעת הרא"ש והמפרש דלאו עבודה הוא איתא גם בטומאה: יב' עתה נדבר משמירת הלוים דאף שהדבר ברור דשמירת הכהנים והלוים מצוה אחת כמבואר בכל מוני מצות ואף שהרמב"ם חשבם בכלל עבודת הלוים. היינו כיון דהשמירה עבודה ממילא הוא בכלל עבודה ג"כ. אבל רק כשיש מצות שמירה הוא בכלל עבודת הלוים] מ"מ אין ברור שמעכבים זה את זה. והמוספין ודאי כל מוסף מצוה אחת. ועכ"ז אם אין לו כולן מקריב מקצתן. ועיין באבן העוזר שסובר דשלשה ברכות של ברהמ"ז אין מעכבין זא"ז: יג' ומ"מ נ"ל דשמירת לוים בלא"ה בכלל אין בזמה"ז מאחר שחלקו דוד ושמואל למשמורות איזה מן המשוררים ואיזה מן השוערים כמבואר בכתוב. ושוערים היינו שומרים כנ"ל והכלל משורר ששיער במיתה. ומאין נדע מי המה השוערים. ואף שבגמ' לא מצינו אלא בהגפת דלתות. מ"מ כיון שהוכחנו דשוערים דקרא שומרים ועבודה הוא. א"כ גם השומרים אסורין רק המבוררים. וכן ברבה נשא פ' ו' מלמד שבני מררי אסורין לשמור ולעבוד מה שבני גרשון שומרים ובמס' תענית (י"ז) כל כהן היודע משמרתו כו' הרי דמשמורות שסדרו אז לא נתבטלו בזמן הזה. ואפי' רבי דאמר אסור כל השנה ופירש"י שמא כשיבנה ביהמ"ק ישתנה המשמורות. מ"מ כל זמן שלא נבנה ולא נשתנו המשמורות עדיין הם כמו שסדרום דוד ושמואל ברוה"ק. ואי אפשר לקיים מצות שמירה בזמן הזה גם בלוים בזמה"ז [אף שלא הוזהרו על הטומאה רק הכהנים, ועי' בתוס' יבמות (ל"ב) ד"ה זר ששימש בטומאה]: דברי ידידו הדו"ש הק' אברהם.

סימן תנ בדבר אשר העיר הרב ר' מעשיל נ"י מיושבי ירושלים תובב"א בדבר הנקבים שיש ביסוד כותל מערבי של הר הבית שאסור לבעל קרי ולכל מי שטומאה יוצאה עליו מגופו להכניס אצבעו בנקבים יען ביאה במקצת שמה ביאה כבש"ס זבחים (ל"ב:): א) תשובה. הנה יש לברר בזה איזה ספיקות. האחד אם עובי חומה של הר הבית נתקדש. הב' אם הר הבית קדיש רק ע"ג הרצפה או קדיש עד התהום כמו העזרה דאיתא בזבחים (כ"ד.) כי קדיש דוד עד ארעית תהומא קדיש הג' אם דין ביאה במקצת שמה ביאה הוא גם בהר הבית. הד' אם הא דשהה בעזרה כשיעור השתחוי' חייב אם דין זה גם בביאה במקצת: ב) והנה פסחים (פ"ה:) החלונות ועובי החומה כלפנים ומפורש שם בגמ' (פ"ו.) דהיינו בחומת עזרה דקאמר בשלמא חלונות בשוים לקרקע עזרה אלא עובי החומה היכי משכחת לה ומשני משכחת לה בשורא ובר שורא. הנה דבחומת עזרה מיירי. ורש"י במשנה פירש בחומת ירושלים. ורמב"ם הביאה פ"ו מה' בית הבחירה בחומת העזרה ובפ"י מה' מעה"ק ה"ה וכן ספ"ב מה' מע"ש בחומת ירושלים. אך בחומת הר הבית לא מצינו. ולכאורה מהיכא תיתי לחלק ביניהם: ג) אך ביומא (נ"ב) באמה טרקסין הוא כותל המפסקת בין היכל ובין ק"ק מספקא להו אם קדושתו כלפנים אם כלחוץ. ולכאורה כיון דעובי חומה כלפנים ה"נ יהי' כמו ק"ק. ע"כ לאו כולהו בחדא מחתא מחתינהו. ואם באנו ליתן טעם בדבר נוכל לומר משום שלהעזרה וחומת ירושלים כיון דיכולין להוסיף עליהם כמפורש ריש סנהדרין ורפ"ב דשבועות וברמב"ם פ"ו מה' בה"ב ה"י ז"ל יש לב"ד רשות להוסיף על העיר ועל העזרות. ע"כ קידשו אותם ממנ"פ אם כך שורת הדין טוב. ואם לאו הא בידם לקדש ע"כ בודאי קידשו אותם שלא יהי' ספק בדבר ונצטרך לילך להחמיר לכאן ולכאן.

אך חומת הר הבית דלא מצינו שיכולין להוסיף תלוי בספיקא דאמה טרקסין או יש לחלק בשלמא עזרה יש בה קולא להיתר אכילת ק"ק ושחיטת קדשים קלים וכן חומת ירושלים לאכילת קדשים קלים ומע"ש ע"כ קידשו אותם. אבל הר הבית שאין בה שום קולא לא קידשו אותה: ד) ובירושלמי פרק כיצד צולין בהא דלא קידשו שערי ירושלים מפני המצורעים שיהו מגינים עליהן בחמה מפני החמה חקר למה לא קידשו שערי הר הבית כי הזבים יש להם מקום בכל ירושלים. ומסיים מדהעמידו סנדלים בשערי הר הבית מוכח דלא נתקדשו. ומוכח לכאורה דפשיטא לי' דעובי חומה נתקדשה דאי לא נתקדשה מה טעם צריך בעובי פתח. אך י"ל דירושלמי נמי ס"ל דין עובי החומה כדין אמה טרקסין. ומבעיא לי' בשערי הר הבית שיתקדשו מספק. והוכיח מהא שנתנו שם סנדלים דלא קדשו אפי' מספק. דמפורש פ"ק דיבמות דלילך בסנדליו להר הבית הוא איסור תורה. דיליף לה מקרא דומקדשי תיראו וסד"א לחומרא. העולה מזה דמסברא מקום חומת הר הבית קדיש מספק. מיהו יש לחלק בין אמה טרקסין שהמחיצה שייכא גם אל היכל כמו אל ק"ק. משא"כ מחיצת הר הבית שאין לה שייכות אל ירושלים רק להר הבית: ה ועתה נבאר אם הר הבית קדיש עד תהום כמו עזרה או אינו קדיש רק על פני הרצפה. הנה פסחים (ס"ז:) הקשו התוס' אהא דאמר ר' יוחנן דמחילות לא נתקדשו הא פ"ב דזבחים דוד כי קדיש רצפה עד ארעית תהום קדיש. ותירצו דבכיצד צולין (פ"א.) מסקינן כי אמר ר' יוחנן בפתוחות לחול אבל פתוחות לקודש קודש עכ"ל. והנה במס' תמיד (כ"ז:) כתב המפרש דבפרק כצד צולין דאמר ר' יוחנן מחילות לא נתקדשו הנ"מ במחילות שתחת הר הבית אבל מחילות שתחת העזרה אם הם פתוחין לעזרה נתקדשו בקדושת עזרה. ואם הם פתוחות להר הבית לא נתקדשו כלום אפי' בקדושת הה"ב ומותר לזב ובעל קרי ליכנס לשם עכ"ל:

הגה"ה [וכך הן דברי רש"י פסחים (פ"ו.) והתניא מחילות שתחת ההיכל חול. ומשנינן בפתוחות לחול. פירש"י שמחילות מהלכות מתחת י"א אמה שאחורי בית הכפורת עד שנפתחות להר הבית מחוץ לעזרה עכ"ל הרי דבנויות בעזרה ופתוחות להר הבית תוכן חול ומשמע דהוא חול גמור ואפי' קדושת הר הבית אין בו. ויש לדחות דכלפי קדושת העזרה נקרא קדושת הר הבית חול כמו שפירש פתוחות לחול להר הבית. אך הא גופא קשיא למה לא פירש שפתוחות לחול ממש ומשמע מזה דמילתא אגב אורחא קמ"ל דאף שפתוח להר הבית תוכה חול גמור. המגיה]: ו) ויש לעיין כיון דעד תהומא קדיש אך שהם חול מחמת פתיחתן להר הבית ולמה יהי' יותר חול מהר הבית עצמו. ויהי' מותר לזב ובע"ק ליכנס שם ונראה דמצינו דוגמתו כתובות (כ"ו.) במעשר ראשון לראב"ע דאמר אף לכהן ואם הוא בן גרושה ובן חלוצה אינו נוטל מעשר ראשון כיון שפקעה קדושת כהונתו אין דינו אפי' כלוי אף שהוא משבט לוי. וכן בכורות (מ"ז.) כהנת שנתעברה מנכרי בנה חייב בה' סלעים דכיון דנבעלה לגוי הוה זרה. ובתוס' שם אפי' קדושת לוי פקעה מינה וכו' ע"ש. וה"נ עזרה מחנה שכינה לשכה שתחת העזרה שפתוחה להר הבית כיון שנפקע מלשכה זו קדושת מחנה שכינה גם קדושת הר הבית פקעה מינה והיא חול גמור: ז) וכי תימא נהי דעצמותה חול מ"מ יהי' קדושת הר הבית עליו מחמת פתיחתו להר הבית. כדין לשכות הבנויות לחול ופתוחות לקודש קודש. ה"נ כיון שפתוחות להר הבית יהי' מקודש כמו הר הבית. לק"מ דבזבחים (נ"ו.) מפורש דכי אמרי' בנויות בחול ופתוחות לקודש קודש. הנ"מ לאכילה. דהתורה ריבתה חצירות הרבה לאכילה אחת. אבל לטומאה לא רק מדרבנן גזרו עלא. וי"ל דוקא בעזרה דאיסור כרת גזרו. אבל במחנה לוי' דליכא כרת רק איסור לאו לא גזרו.

ואף דריש האשה בתרא מקשה הש"ס מכדי הא דאורייתא והא דאורייתא מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת. הא פרש"י שם דהיינו בספק. אבל בהרחקה שפיר יש לחלק בין איסור כרת לאיסור לאו. ועוד דבנ"ד יש חילוק גדול דוקא בעזרה דלענין אכילה דינה כעזרה ע"כ יש לגזור בה לענין טומאה אטו עזרה. משא"כ במחנה לוי' שהפתוחות לתוכה אין דינה כהר הבית לשום דבר וליכא למיגזר בה מידי: ח) ועוד יש טעם בזה עפ"י הסוגיא דזבחים (מ"ג: מ"ד.) ותוכן הסוגיא שם דס"ד כשם שטומאה קלה בקדושה חמורה במיתה כך טומאה חמורה בקדושה קלה במיתה קמ"ל דיותר חמיר קדושה חמורה בטומאה קלה מטומאה חמורה בקדושה קלה עיש"ה. וע"כ במחנה לוי' דאין אסור רק במי שטומאה יוצאה מגופו. כ"ש שאפי' טומאה יוצאה מגופו אין איסור רק אם קדושת הלשכה מגופה שבנוי' בהר הבית ולא שבנוי' בחול ופתוח להר הבית שאין קדושת הלשכה מגופה רק מחמת פתיחתה להר הבית. והקדושה קלה שאינה מגופה אף שהטומאה חמורה שמגופה דהא קי"ל קדושה קלה וטומאה חמורה קלה מקדושה חמורה וטומאה קלה. וכיון שמותר לטמא מת ליכנס למחנה לוי' שקדושתה מגופה כ"ש שמותר לזב ליכנס ללשכה הבנוי' בחול ופתוח לקודש שאין קדושתה מגופה. ועי' בהלכות חלה סי' תל"א בדין חלת חו"ל מבטלה ברוב ואוכלה בימי טומאתה: ט) קיצור הדברים דמחילות שתחת העזרה ופתוחות להר הבית פקעה קדושת המחנה שכינה שמגופה מחמת פתיחתה להר הבית וכיון שכן פקעה קדושת גופה לגמרי והיא חול גמור בעצמותה ופתיחתה להר הבית לא מהני מידי. כנ"ל מילתא בטעמא. וכל זה במחילות שתחת עזרה. אבל מחילות שתחת הר הבית ופתוחות להר הבית את"ל שגם הר הבית עד תהומא קדיש. למה יופקע קדושתן במה שפתוחות ג"כ להר הבית. ובמפרש שם מפורש דבנויות תחת הר הבית עוד קילי מתחת עזרה.

אלא ודאי הר הבית אינו קדיש רק למעלה. וע"כ מחילות שתחת הר הבית אינם קדושים רק אם פתוחים לעזרה לבד. אבל אם פתוחים להר הבית ג"כ אינם קדושים. אבל שתחת עזרה אפי' פתוח רק מצד אחד לעזרה והם עצמם תחת עזרה הם קדושים. וכהא דפ"ב דיומא גבי זקן יושב במערבה שאם יש לה שני פתחים אחת לחול ואחת לקודש הבנוי' בקודש קודש. בנוי' בחול חול. וכן ברש"י פרק כיצד צולין מבואר דמחילות שבהר הבית משמע שתחת הר הבית מותר לבעל קרי ליכנס שם. והיינו משום דאינם קדושים אלא למעלה ולא תחת הקרקע. וע"כ כשפתוח רק מצד אחד להר הבית הם חול. ובפרק אלו דברים שכתב מחילות לא נתקדשו אפי' תחת עזרה היינו בפתוחים משני צדדים להר הבית וכנ"ל. נתברר שתחת הר הבית חול ואינו קדיש רק ע"ג רצפה. וראיתי לאיש הנ"ל בספרו שכתב דבריש תמיד מוכח שתחת הה"ב נתקדש. רק המחילה שבעל קרי יוצא שם לא קדשוהו כדי שיהי' מותר לצאת. ולא ידעתי איך ראה זה והרי הגמ' אמרה מסייע לי' לר"י דאמר מחילות לא נתקדשו הנה שכל המחילות כן לא זו לבד. והברור כדכתיבנא. שוב ראיתי בספר מנחת חינוך דפשיטא לי' דהר הבית אינו קדוש אלא למעלה ולא עד תהומא: י' ועתה נבאר ביאה במקצת בהר הבית. והנה כבר כתבתי בזה טעם להתיר עפ"י הש"ס יומא בהא דהממונה אומר להם הצביעו. ומקשה הש"ס ונמנוהו לדידהו פרש"י לגלגלותם. ומשני אסור למנות את ישראל הנה דהאצבע אינו עצם האדם וכיון דאין איסור במחנה לוי' אלא בטומאה יוצאה מגופו. והרי אין הטומאה יוצא מן האצבע. ואף אם הי' חותך אצבעו הי' רואה קרי או זיבה ע"כ אין איסור במכניס אצבע למחנה לוי'. אולם כעת חוזרני בי [ותחילה לא כתבתי רק לפלפולא לא דקדקתי כ"כ] מחמת דברי התוס' זבחים (צ"ה.) בהא דאמר ר"ל מעיל שנטמא מכניסו פחות משלש על שלש.

וכתבו תוס' ז"ל אפי' למ"ד ביאה במקצת שמה ביאה שאני בגד הואיל ויכול לחתכו לא חשיב כאילו נכנס כולו. הנה דטעם ביאה במקצת משום דחשבי' לי' כאילו נכנס כולו. והדין עמם שהרי יליף מנגיעה דקודש. והנוגע באצבע הא חשיב כאילו נוגע בכל האדם כמו טמא שנוגע בטהור דנטמא כל הטהור ומשום דחשיב כנוגע בכולו. ה"נ מה שמטמא בנגיעת מקצת הטמא הוא משום דחשיב כאילו נוגע בכולו. ובלא זה אפשר לא הי' מטמא וע"כ מחלקין בין אדם דמיירי בו קרא בין בגד משום דאצבע א"א לחותכו. ע"כ חשיב יותר כנכנס כולו. ה"נ הנכנס מקצתו האיסור משום דחשבינן לי' כאילו נכנס כולו ואזדא חילוק הנ"ל: יא) ואין לחלק עוד ולומר כיון דחורין אלו אין ראוין ליכנס בהם כל האדם לא חשבינן לי' כנכנס כולו. ליתא שהרי פכין קטנים שטהורין בהיסט משום שאין ראוין ליכנס בהם אצבע ואף דאפשר שיכנס שער אין שער מטמא רק אם ראוין לנגיעת בשר. אבל אם הי' ראוי להכניס אצבע הי' מטמא אף שאין ראוי ליכנס שם כל הגוף. הנה דאצבע מטמא במגע אף שאינו ראוי לנגיעת כולו ה"נ בכניסת מקצתו: יב) אך הנה בעיקר הספק אם נלמד כניסה למחנה לוי' מכניסה למחנה שכינה לביאת מקצתו. י"ל לעולא זבחים (ל"ב:) דמחייב כרת על ביאת מקצתו. הנה דמקצת ככולו. י"ל ה"ה במחנה לוי'. אך לרבינא שם (ל"ג:) דאמר לענין מלקות איתמר וכתב בכ"מ דכך היא המסקנא. הנה שגם במחנה שכינה אין מקצת ככולו דעל כולו חייב כרת ועל מקצת רק מלקות. וא"כ במחנה לוי' דעל כולו אינו חייב רק מלקות איך נאמר דעל מקצתו יהי' חייב מלקות כמו בכולו. אך י"ל מ"מ יהי' אסור מה"ת ואין לוקין ויהי' דינו כמו חלב וביצה של טמאין לאכילה וכמו האוכל חצי שיעור שאסור מה"ת ואין לוקין: ) יג) ולכאורה נראה דתלוי במחלוקת בה"ג עם הרמב"ן בשביתת עבדו ביו"ט דבה"ג סובר שמצוה.

ורמב"ן חולק דאין למדין קל מחמור להחמיר עליו. וכך כתב בס' המצות במחמר דליתי' ביו"ט ע"ש. והיינו משום דהא שביתת עבדו אינו חמיר כשביתת עצמו גם בשבת דשביתת עבדו רק בעשה. וכן מחמר אינו חייב כרת כמו העושה מלאכה בעצמו. וא"כ ביו"ט דלא כתיב אלא איסור העושה בעצמו מלאכה מהיכי תיתי דנלמד שביתת עבדו ומחמר כיון דאינם חמורים כמו הוא עצמו.) וה"ה בנידון דידן כיון דבמחנה לוי' קיל אין לנו לימוד דביאה במקצת שמה ביאה וסתמא משמע ביאת כולו. לא נוכל לאסור ביאת מקצתו כיון דביאת מקצתו אינו חמיר כביאת כולו גם במחנה שכינה דביאת כולו בכרת וביאת מקצתו בלאו לבד. אך לדעת בה"ג שביו"ט מצווה על שביתת עבדו ה"ה במחנה לוי' מוזהר על ביאת מקצתו. ובש"ע סימן ש"ד פסק בשביתת עבדו כבה"ג. אך בסימן רמ"ו פסק רמ"א אין אדם מצווה על שביתת בהמתו ביו"ט. ואחרונים הקשו פסקים אלו אהדדי. וכתבו דיש להחמיר בשניהם יד) אך נראה דיש לחלק. דהתחלת המועדות הוא שבת וקי"ל דדרשינן סמוכין. וכשם שאדם מוזהר על שביתת אלו בשבת ה"ה ביו"ט. אבל מחנה לוי' ומחנה שכינה אף דכתיב בחד קרא וישלחו מן המחנה כל זב וכל טמא לנפש. והיינו זב ממחנה לוי' טמא לנפש ממחנה שכינה. הא לא איתקוש לענין ביאה למחנה שכינה רק לענין לשלח מתוך המחנות. ולענין שלוח נראה דאף במחנה שכינה לא אמרי' מקצתו ככולו. והיינו כשנטמא בעזרה כשהי' מקצתו בעזרה אינו מחויב לצאת כדבעינן למימר לקמן. וקרא דולא יטמאו את מחניהם אף שכתב הכ"מ דקאי גם על מחנה לוי' אינו נראה שיהי' כן דעת הרמב"ם. דא"כ הנכנס למחנה לוי' יתחייב שתים משום לא יבא אל תוך המחנה ומשום ולא יטמאו את מחניהם דהם שני לאוין מחולקין. ונמנה בשתים במנין המצות. א"ו אין לאו דלא יטמאו במחנה לוי'.

והטעם י"ל כיון דאין איסור אלא ביוצאה מגופו אין בזה איסור מפאת טומאת מחנה לוי' דלגבי המחנה לעולם לא יהי' טומאה דגוף המחנה. [אמר המגיה יען שדברים אלו בקיצור נאמרים לקטני השכל כמוני אבאר קצת. דאם דנין על האדם שלא יבוא אל המחנה שייך לומר דטומאה שיוצאה עליו מגופו חמיר מפני שנעשה עצם הטומאה ואינו דומה למי שקיבל טומאה מדבר המטמאו אבל כשדנין על המחנה הנטמאת לעולם אינה נעשית עצם הטומאה אפי' כשנטמאת ממי שטומאה יוצאה עליו מגופו. ולעולם לא תהי' אלא מקבלת טומאה ושוב אין נ"מ אם מקבלת מעצם הטמא או ממי שקיבל טומאה מזולתו סוף סוף אין בה אלא קיבול טומאה ולא עצם הטומאה. המגיה]. ואין נ"מ אם בא בו בעל קרי או טמא מת והאיסור רק מפאת הבא אל המחנה. וא"כ לא איתקש בקרא דולא יטמאו את מחניהם. ולכ"ע אין איסור בביאת מקצת במחנה לוי' טו) ואף דביומא (ל"א.) מצריך טבילה לטהור לביאת מקצת אף שהוא רק מעלה בעלמא. ל"ק דהתם הטבילה כדי שיזכור טומאה ישינה שבידו ואם נטמא טומאה ישינה הא חייב על ביאת מקצתו ועביד בי' רבנן מעלה. אבל לאסור במחנה לוי' אין לנו: טז) ואשר העיר האיש הנ"ל בספרו שחיבר ע"ז משום דקרא דואל המקדש לא תבוא דדרשינן מיני' ביאה במקצת זבחים (ל"ב:) משום דמקיש ביאה לנגיעה מה נגיעה במקצת שמה נגיעה אף ביאה במקצת שמה ביאה והאי קרא ביולדת כתיב. דטומאה יוצאה מגופה ואסורה במחנה לוי'. ואל המקדש לא תבוא קאי על מחנה לוי'. ואדרבא ק"ל על עולא שמוכיח מזה על מחנה שכינה לכרת כיון דקרא במחנה לוי' למלקות מנ"ל למילף כרת. אישתמיטתי' גמ' מפורשת בסוגיא שם (ל"ג סוף ע"ב) מקיש קודש למקדש מה מקדש דבר שיש בו נטילת נשמה והיינו בעזרה דבמחנה לוי' אין בו כרת: יז) ובאמת צ"ע בש"ס הנ"ל מנ"ל דיש בו נטילת נשמה דילמא במחנה לוי'.

ואף דקרא בטבילת יום ארוך וטבו"י הא מותר ליכנס במחנה לוי'. הלא כתבו תוס' בסוגיא ד"ה ור"י דטבול יום ומחוסר כפורים ביחד על טומאה אחת אסור במחנה לוי' ומוכיחים כן מסוגיא דנזיר (דף מ"ה.) ויולדת הא מחוסרת כפורים ג"כ וא"ל דמחנה לוי' לא מקרי מקדש. דהא ביבמות ואת מקדשי תיראו שלא יכנס להר הבית במקלו וכו' הנה דכל הר הבית נקרא מקדש. ואפשר דהמקדש בה' הידיעה הוא רק עזרה: יח' ודאתאן לדברי התוס' אציע מה דק"ל טובא על דברי תוס' ההם מהא דכריתות (יוד.) בהא דיולדת שוחטין עלי' ביום מ' לזכר כו'. ומקשה עלה עד כאן טמאה ובעי ר"ח לאוקמי בשני וולדות ואליבא דר' יוסי ואקשי עלה. ומשני דלעולם בולד אחד ובפסח הבא בטומאה והתנן פסח הבא בטומאה לא יאכלו ממנו זבים. כי תנן ההוא דלא טבילין כי תניא דשוחטין וזורקין עלי' בטבלה, א"ה משמיני דידה חזיא. ומשני ס"ל טבול יום דזב כזב דמי ואינו נדחה בציבור (ואף דטבו"י מותר במחנה לוי' מחלקים התוס' בין מחנה לוי' בין לדחות בציבור דאף דמותר במחנה לוי' לא נדחה בציבור והדין עמם שכן מציצו בבועל נדה שמותר במחנה לוי' כדאיתא פסחים (ס"ח) ואעפי"כ אינו נדחה בציבור מדאיצטריך פרישה לכה"ג מחשש שמא תמצא נדה למ"ד טומאה הותרה בציבור ועי' רש"י יומא (ז'.) בראש העמוד] ומבואר דלמ"ד טבו"י דזב לאו כזב דמי משמיני שוחטין וזורקין ונדחה בציבור. ולשיטת תוס' דאפי' למ"ד לאו כזב דמי מ"מ כשהיא מחוסרת כפרה ג"כ מאותה הטומאה אסורה במחנה לוי'. כ"ש שאינו נדחה בציבור מקו"ח דבועל נדה שמותר במחנה לוי' ולא נדחה בציבור כנ"ל. טבול יום ומחוסר כפורים מאותה טומאה דאסור במחנה לוי' אינו דין שאינו נדחה בציבור: