שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 153

בשלמא לרש"י אין הטומאה אוסרתו בהדלקה רק דהוה אמינא דסיכה כשתי' לאוסרו בטומאה ולא חשיב אלא כהדלקה דאין איסור מצד הטומאה כמו שאין איסור להדליק בתרומה טמאה. והא דאסור להדליק במע"ש טמא משום דלא ניתן להדלקה רק לאכילה ושתי' וסיכה. אבל לסוכו דניתן לכך אין איסור מצד הטומאה. אבל לתוס' קשה. ולומר שהוא גזה"כ היפוך הסברא לגמרי לא מצינו שיהי' מע"ש מכלל החקים כמו פרה אדומה: ו ועוד ק"ל לדעת הר"ש מפרק ב' דמע"ש משנה ב' ר"ש אומר אין סכין שמן של מע"ש בירושלים וחכמים מתירין אמרו לו לר"ש אם היקל בתרומה חמורה לא ניקל במע"ש הקל. וקשה ביעור בטמא יוכיח דאסור במע"ש הקל אף שמותר להדליק בתרומה חמורה כשנטמאת. אך לרש"י דהאיסור משום שלא ניתן אלא לאכילה ושתי' וסיכה לא קשה מתרומה שניתנה להדלקה כדכתיב ואני נתתי לך את משמרת תרומתי בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה ואמר רחמנא שלך תהא להסיקה תחת תבשילך. הרי דניתן תרומה טמאה להדלקה. ומה שלא ניתן מע"ש להדלקה לאו משום חומרא דמע"ש. אלא אדרבא משום קולא שיש לו פדיון ועדיין חזי לקנות בדמיו טהור ולאוכלו ואפי' גופי' חזי לסיכה. אבל תרומה דחמור שאין לו פדיון ואסור לסוכו בטומאה מותר בהדלקה. אבל מע"ש טמא דומה לתרומה טהורה דמשום דחזי לאכילה אסורה בהדלקה. ה"נ מע"ש אפי' טמא אכתי חזי כנ"ל. אבל להר"ש דטהור מותר בהדלקה רק הטומאה אוסרתו בהדלקה ודאי קשה מתרומה טמאה דמותר בהדלקה. ומה זה קו"ח שהביאו חכמים לר"ש:

ז) וליישב זה נקדים דברי הר"ן פסחים במשנה דכיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט וז"ל פירוש דליכא תקנתא דאי אפי לה הוי אפי' שלא לצורך דלא חזיא לי' כו' ולשריפה אי אפשר דאין שורפין קדשים ביו"ט ולהאכילה לכלבים אי אפשר דתרומה שהוא אוכל אדם אין מאכילין אותה לבהמה כל זמן שהיא ראוי' לאדם. ודבריו תמוהין שהרי טמא הוא ואינה ראוי לאדם. ועוד שכבר פירשו רש"י ותוס' בביצה (כ"ז:) רש"י פירש משום דרחמנא אחשבה להבערתו ואף אם יאכילנה לכלבו שריפה הוא ואין שורפין קדשים ביו"ט. ותוס' פירשו שם משום דתרומה טמאה מצותה בשריפה ולא להאכילה לבהמה. ושם בביצה כתב הר"ן עצמו פירש"י וכאן בפסחים לא הביא פירושיהם כלל. ובחר לו טעם שלישי ומה גם שהוא כמוה: ח) והנראה לי בזה דהר"ן אינו חולק על פירושי רש"י ותוס' אלא שהוקשה להר"ן דהנה הא דתרומה טמאה מצותה בשריפה משום דדומה לקדשים שנטמאו. ומה שקדשים טמאים צריך לשורפן הוא משום שנפסלו בטומאתן וכל קדשים פסולים טעונין שריפה ובציבור שהטומאה דחוי' אין נשרפין. וא"כ תרומה שמצוה לאוכלו כמ"ש הרמב"ם שמברך על אכילת תרומה. וכיון שמותר להאכילה לבהמתו של כהן ע"כ שגם בזה מקיים המצוה וא"כ אף אם נטמאת לא נפסלה ממצותה שעדיין יכול להאכילה לבהמה ואינה טעונה שריפה כלל. ואזדא לה פירש"י ותוס'. וע"ז תירץ הר"ן דתרומה שהוא אוכל אדם אין מאכילין אותה לבהמה. וא"כ נפסלה ממצותה שהי' עלי' בעת טהרתה ושפיר טעונה שריפה. ושוב אסור להאכילה לבהמה להתוס' אפילו בחול ולרש"י ביו"ט כנ"ל: ט) וראי' לזה ממתני' דפ"ב דמע"ש דכרשיני תרומה לרע"ק מותר לטמאו אפי' בתחילה ולחכמים א"צ ליזהר רק בעת שרייתן שמטמא בידים. ואף זה אינו רק מדרבנן כמ"ש הכ"מ פי"ב מהלכות תרומות הלכה ז' ואיך מותר לטמא תרומה.

ולאחר שנטמאה איך מאכילה לבהמה הלא מחויבת שריפה ואסור להאכילה לבהמה לשיטת התוס'. אך הטעם דכיון שאף בטהרת הכרשינין מותר להאכילה לבהמה ומזה לא נפסלה בטומאתה לא הוה כמו קדשים פסולין וע"כ מותר לטמאה. וע"כ הוצרך הר"ן לטעם דאוכל אדם תרומה אין מאכילין אותה לבהמה ובשנטמאת הויא קדשים פסולין והנה דברים אלו הם קושיא על פירש"י בב"מ שתרומה מאכל אדם מותר להאכילה לבהמת כהן: יא) וליישב נראה דהנה פ"ג דמע"ש משנה י"א צבי שלקחו בכסף מעשר ומת יקבר ע"י עורו. ר"ש אומר יפדה. ופירשו הרמב"ם והרע"ב ת"ק ס"ל אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים. ור"ש סובר פודין את הקדשים להאכילן לכלבים. ומה שלא פירשו כפירוש הירושלמי דטעמא דת"ק משום דבעי העמדה והערכה. ור"ש לטעמי' דקדשי בדק הבית לא הי' בכלל העמדה והערכה וצבי שלקחו בכסף מעשר עשו אותו כקדשי בדק הבית. נראה לי משום דבגמ' דידן בזבחים (מ"ט.) דלקוח בכסף מעשר אי אפשר שיהי' חמור ממעשר עצמו שלא יהי' טפל חמור מן העיקר. וכיון דעיקר מעשר לא שייך בי' העמדה ונפדה בלא העמדה והערכה אי אפשר שיהי' הלקוח טעון העמדה והערכה. ע"כ כתבו הטעם משום דאין פודין כו': יב) ומיושב קושית השעה"מ שהקשה מגמ' דשבועות (י"א:) דקדשי בדק הבית שמתו למאן דלא בעי העמדה והערכה אף שאין פודין להאכילן לכלבים מ"מ יפדה משום עורו. וה"נ יפדה משום עורו. וכי תימא כקדשי מזבח חשיב א"כ מ"ט מתיר ר"ש הא בעי העמדה והערכה. ולפמ"ש מיושב דלעולם חשיב כקדשי מזבח. והא דלא בעי העמדה והערכה משום שלא יהי' טפל חמור מן העיקר: יג) ומיושב ג"כ קושיית רעק"א ז"ל לרב אשי דס"ל בפרק כל שעה אף שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים. מ"מ פודין להסיקה ה"נ יפדה להסקה. ולפמ"ש דכקדשי מזבח חשיב לק"מ דמבואר בתוס' שם דבקדשי מזבח אפי' להסקה אין פודין.

והירושלמי שסובר דכקדשי בדק הבית חשיב לא הי' יכול לפרש משום דאין פודין לכלבים. דא"כ יקשה יפדה עורה וכן להסקה. ע"כ פירש משום העמדה והערכה. ולית לי' הא דשלא יהי' טפל חמור מן העיקר. ולגמ' דידן דאית לי' שלא יהי' טפל חמור מן העיקר ע"כ צ"ל דכקדשי מזבח ומשום דאין פודין לכלבים: יד) אך קשה בטעמא דמע"ש אינו נפדה לכלבים כיון דמע"ש נאכל לבהמה כדמוכח בש"ס ב"מ הנ"ל דפרות הדשות במע"ש עובר בבל תחסום. וכיון דאפי' בקדושתן מותר להאכילו לבהמה כ"ש שיפדה להאכילו לחי' ואף שהתוס' ביבמות (ע"ג.) כתבו דשלא בשעת דישה אסור מדרבנן להאכילו לבהמה. ונדחוק לומר דמשום זה אף לפדות לבהמה אסור מדרבנן. מ"מ יקשה יפדה להסקה שהרי דעת הרע"ב פ"ח דשביעית משנה ב' דמע"ש טהור מותר לבער. וה"נ כיון שאינו ראוי אלא להסקה יהי' מותר בהסקה. וכ"ש שיוכל לפדותו להסקה: טו) אשר ע"כ נראה להוכיח מכאן דהא דמע"ש מותר להאכילו לבהמה ולשיטת התוס' מותר בהדלקה. כל זה בעוד שהוא ראוי לאכילת אדם גם לבהמה ולהדלקה. אבל צבי שמת ואסור לאכילת אדם אסור גם לבהמה ומצינו כיוצא בזה בבכור בעל מום דכשמותר לאדם מותר להאכילו לכלבים ג"כ וכשנטרף דאסור לאדם יקבר: טז מעתה ניחא מתני' דרפ"ג דמעשר שני דמע"ש ניתן לאכילה ושתי' וסיכה דלדברים אלו ניתן בעצמותו. מיהו כל זמן שראוי לדברים אלו מותר גם לבהמה ולהדלקה אבל כשנטמא המעשר דאינו ראוי לאדם שוב אסור גם בהדלקה. ולאו משום דטומאה אוסרת בהדלקה אלא דבעצם לא ניתן המעשר לבהמה ולהדלקה רק משום דהותר לאכילת אדם הותר ג"כ לבהמה ולהדלקה. וזה מוכח מדכתיב לא ביערתי ממנו בטמא ש"מ דטהור הואיל וראוי לאדם הותר לבהמה ג"כ וטמא שלא הותר לאדם. שוב בעצמותו אסור לבהמה ולהדלקה.

והיינו דתנן ספ"ק דמע"ש זה הכלל כל שאינו לאכילה ושתי' וסיכה יאכל כנגדו הרי דכשקנה מדמי מע"ש מה שאינו ראוי רק להדלקה יאכל כנגדו ומשום דאינו רשאי להדליק רק בראוי לאכילה: יז) והשתא ניחא הא דר"ל מע"ש שנטמא מותר לסוכו כיון שגם הר"ש מודה דאין האיסור משום הטומאה רק משום דלא ניתן רק לאכילה וכו' אבל לסיכה דניתן אלי' המעשר מותר אף הטמא. מיהו עדיין קשה קצת כיון דמע"ש טמא מותר לסוכו. שוב יהי' מותר להדלקה כמו הטהור הואיל ומותר לאכילה ה"נ נימא בטמא הואיל ומותר לסוכו. וצ"ל דשאני טהור שהותר לכל דרכי הנאתו הותר נמי להדלקה. משא"כ טמא שלא הותר רק לסיכה לבד. וכל זה מוכח מקרא דלא ביערתי ממנו בטמא: יח) מעתה יש ליישב גם מה שהקשיתי לרש"י למה תרומה טהורה מצותה בשריפה הלא לא נפסלה ממצותה כיון שאף בטהרתה יכול להאכילה לבהמה וע"כ שמקיים בזה המצוה. דאל"כ איך מותר להאכיל לבהמה ולבטל המצוה וע"כ שמקיים המצוה במה שמאכיל לבהמה ומזה לא נפסל. ולפמ"ש י"ל דדוקא בשעה שהיתה ראוי' לאדם מקיים גם במה שנותן לבהמה. אבל כשאינו ראוי לאדם לא. וע"כ נפסלה. וכיון שנפסלה מצותה בשריפה. ומה שמאכיל לבהמה חשיב כשריפה לדעת רש"י בביצה. וע"כ מותר להאכיל לבהמה מתורת ביעור נמצא שמה שמאכיל לבהמה בעודה טהורה ומה שמאכיל לאחר שנטמאה תרי מילי נינהו. בעודה טהורה שראוי' לאדם מה שמאכיל לבהמה חשיב כמו אכילה לאדם ומקיים המצוה ולאחר שנטמאה שאינה ראוי' לאדם אינו מקיים מצות אכילה במה שמאכיל לבהמה. וממילא חשיב שנפסל התרומה ושוב מצותה בשריפה ומה שמאכיל לבהמתו כאילו שורפה: יט) ואף דאיתא בפרק כל שעה בתרומת חמץ לריה"ג מסיקה תחת תבשילו או מריצה לפני כלבו. ואף שאינה ראוי לאדם וגם לא רמיא מצות שריפה עלי' שלא נטמאת.

י"ל דס"ל לרש"י כמ"ש המק"ח סי' דכשנעשה חמץ גם כן חשיב שנפסל התרומה וחל עלי' חיוב שריפה. ואף שכתבתי בגליון המק"ח דאשתמיטתי' דברי התוס' ביצה (כ"ז) דכתבו להדיא דכשנטמאת אסור ליתן לבהמתו דמחויב בשריפה דוקא ודוקא בנעשה חמץ ולא נטמאת לא רמיא עלי' חיוב שריפה. מ"מ לרש"י דס"ל אכילה לבהמה היינו שריפה י"ל דס"ל כסברת המק"ח הנ"ל: כ) מיהו גם לרש"י קשה דהא צבי שלקחו בכסף מעשר ומת יקבר. הרי דאף שאי אפשר לפדותו אסור ליתנו לחי' או להסיקה תחת תבשילו. ואילו תרומה כשאינו ראוי לאכילה כגון שנטמאת או שנעשה חמץ בפסח לריה"ג נותנו לפני כלבו או מסיקה תחת תבשילו. הרי דאיסור אינו חשיב כנפסל ונטמא לחול עליו חיוב שריפה: כא) אך נראה דלרש"י י"ל מה שמותר יותר בתרומה שנטמאת או שנעשה חמץ להסיקה תחת תבשילו או ליתנו לפני כלבו. משום דתרומה שנפסלה מצותה בשריפה. ובהדי דשריף ליתהני מיני' וכמ"ש התוס' פסחים (מ"ו.) בשם ריב"א. ונתינה לכלבו כמו שריפה לשיטת רש"י בביצה ומשום דתרומה חמורה ודומה לקדשים מצוה לשרוף תרומה שנטמאת כמו קדשים שנטמאו. משא"כ מעשר דחולין היא ואינה נפסלת בטבול יום ואין מצותו בשריפה. וע"כ צבי מעשר שמת בקבורה ולא בשריפה ע"כ אסור להסיקו תחת תבשילו. אך להתוס' קשה שהם סוברים דתרומת חמץ אין מצותו בשריפה ע"כ מותר ליתנו לפני כלבו. הרי דאף בלא מצות שריפה מותר בהנאה ומעשר אסיר. ואין לומר דצבי שמת שאני כיון שנבילה ומטמא טומאתו אוסרתו בהנאה. א"כ הדרא קושיא לדוכתא ממע"ש שנטמא שמותר לסוכו:

כב) ועיקר הסברא שכתבתי דכשראוי לאדם חשבינן מה שמאכיל לבהמה כמאכיל לאדם מצינו כיוצא בזה בפי' המשניות להרמב"ם במס' כריתות דאיסור הנאה לא חשיב מוסיף לגבי איסור אכילה שכיון שלא חל איסור אכילה גם הנאה לא נאסר דדוקא כשאסור באכילה חשבינן להנאה ג"כ כאכילה. משא"כ כשלא נאסר באכילה וה"נ בשנטמאת ונאסרה לאדם. שוב גם באכילת בהמה לא נתקיים המצוה כיון דאי אפשר להחשיב האכילת בהמה כאילו האכילה לאדם: סימן תמט הלכות קדושת המקדש ב"ה פה קראשנעוויט"ץ. שלום וכל טוב לכבוד הרבני החריף החסיד מוהר"ר הלל משה מעשיל מעיר ביאליסטאק יושב ירושלים תובב"א: א) על דברת מעכ"ת אם חובה בזמה"ז להושיב שומרים למקדש. הנה אשיבהו כפי קוצר שכלי אולם לא להלכה ולא למעשה כי לא בי הוא להכריע בדבר הנוגע נכלל ישראל ות"ל לא אלמן ישראל אך הנני כותב דרך מו"מ בעלמא: ב) והנה מעכ"ת רצה ללמוד דבר זה ממורא מקדש במה מצינו וקו"ח. ובזה אין להכניס עצמינו כלל כי דבר זה לדרוש התורה בי"ג מידות נמסר לחכמי הש"ס ולא לחכמים שאחריהם וכ"ש לדידן. וגם דלמ"ד לא קידשה לעתיד לבוא לא שייך שימור כלל כמו שיתבאר לפנינו. אולם להטעם האחר שאמר משום דקידשה לעתיד לבוא וכיון דטעם שמירתו מפני כבוד ואף עכשיו מחויב לכבדו זה נכון: ג ומה שביקש לחלק בין שוא"ת שלא יכנוס במנעליו בין קום ועשה לפענ"ד אינו. ואפי' בביהכ"נ שחרב בפרק בני העיר דמחויב בכבוד כמו בבנינו מוהשימותי את מקדשיכם אעפ"י שחרב בקדושתן עומדין קאמר שם בגמ' בד"א כו' אבל אין מכבדין ואין מרביצין אותן. ומבואר שם הטעם משום עגמת נפש. משמע דלולי זה הטעם הי' מחויב. וכן לשון הש"ע עיי"ש היטב. ואף דהוא קום ועשה. אולם בס' החינוך כתב דמצוה זה נוהגת בזמן הבית:

ד והנה בפשיטות י"ל בטעמא דאף דאין שמירתו מפני הגנבים שאין שם גנבים כמ"ש הרמב"ם או דאין עניות כו' היינו שאין תכלית המכוון של השמירה עבור זה. אבל מ"מ צריך שיהי' שם שימור עליו והשומר בודאי לשמור הכלים. ואף שבלא"ה לא הי' גונבים. מ"מ אין כבוד המקדש שיהי' הפקר ואם הי' רוצים הי' גונבים. ע"כ צריך שמירה. אבל בזמה"ז מה ישמור: ה) אולם יש לפרש השמירה שלא יבוא שם מי שאסור לבוא. ולמ"ד קדשה לעתיד לבוא אף בזמה"ז הנכנס לתוכה חייב כגון ערל וטמא ועכו"ם או שלא יבא זר להיכל וכעין שמירת תרומה שהיא שלא תטמא. וכן במקדש כי את מקדש ד' טימא ואף שבלא"ה לא הי' נכנסין. מ"מ שוב הוי כבוד המקדש שלא כל הרוצה לכנוס יכנס. וזה שייך אף בזמה"ז. ולא מבעיא אם הי' בכח לפעול אצל הסולטאן שינוחו לשמור שלא יכנס שם עכו"ם ג"כ דהוי שימור יפה כיון דמן הדין אסור לכנוס אף בזמה"ז. ואפי' אם לא יוכלו לשמור נגד הגוים. מ"מ שייך שימור נגד ישראל שהרי הגוי אינו מקבל טומאה מה"ת. ועוד דלמ"ד בעירובין (ק"ד:) המכניס דבר שאין לו טהרה במקוה פטור. וא"כ שפיר שייך שמירה שלא יכנוס שם טמא. אולם לפי"ז יש לעיין ממשנה פ"ז דפרה דשימור דטמא לאו שימור הוא וכולנו טמאי מתים יע"ש. אולם לפי' הרע"ב אין ראי' משם: ו) והנה יש לעיין אם שימור חשיב עבודה ומדברי הרמב"ם פ"ג מהלכות כלי המקדש שחשבו בכלל עבודת הלוים מבואר דעבודה הוא. ולולי דברי הרמב"ם הי' נראה לפי מה דקי"ל בב"מ (צ"ג.) דיושב ומשמר לאו כעושה מעשה דמי א"כ לאו עבודה הוא. ואין לחלק דדוקא בשימור דברי חול אין השימור רק גורם בעלמא שלא יגנבו. ואם לא הי' גונבים בלא שמירה הוה ניחא לי' ע"כ אין השימור מעשה. אבל בשימור דמקדש דמצוה הוא בעצמותו חשיב מעשה.

דהא שם הקשה מהמשמר את הפרה מטמא בגדים והרי שם השימור גופי' מצוה שלא תפסל בהיסח הדעת כמבואר במתני' דפרה במוסר מי מילוי. אלא שכבר הורה זקן הרמב"ם ז"ל: ז) וכן נ"ל להוכיח שהרי הש"ס הוכיח הכ"א מקומות שהי' שומרים מקרא דדברי הימים ועי' במפרש דקרא בשומרים מיירי ושוערים דקרא שומרים. וכן מוכרח דאי אפשר לומר דשוערים דקרא מגיפי דלתות והש"ס למד רק המקומות. שהרי בכלל המקומות פינות העזרה ופינות הר הבית ושם ליכא דלתות. ועוד דאם איתא דקרא במגיפי דלתות והרי מגיפי דלתות ע"כ לוים הי' ולא כהנים. ומאי קשיא לי' לוים כ"א הוי ומשני כהנים נקראו לוים. ואף שמצינו במידות משנה (ט') ונעל הכהן מבפנים. נעילה לחוד והגפה לחוד והחילוק בין נעילה להגפה מבואר בירושלמי לענין יחוד נעול הוי יחוד מיגף צריכא. וזה פשוט דהגפה לא שייך לכהנים רק ללוים וע"כ קרא בשומרים מיירי. והרי כתיב שם פסוק י"ב ואלה מחלקות השוערים וגו' לשרת בבית ה'. הרי מפורש בפסוק דשמירה הוי עבודה. וע"כ לחלק בין המשמר את הפרה דלא הוי עבודה שאינו רק שלא תפסל. ודומה לשימור שלא יגנב. משא"כ שימור דמקדש שהוא לכבוד המקדש חשיב עבודה כדברי הרמב"ם ז"ל ח) והנה בהרמב"ם פ"ח מהלכות בית הבחירה הלכה ל"ח לא הי' הכהנים השומרים ישנים בבגדי קודש כו' יע"ש במל"מ דהשומרים הי' מקצתם שומרים ומקצתם ישנים וחוזר חלילה. ומבואר מזה דדוקא ישנים לא הי' בבגדי כהונה אבל שמירתן הי' בבגדי כהונה. והרי האבנט פסק הרמב"ם שהי' כלאים ומינה דייק הש"ס ביומא (ס"ט.) דקשין הם ולדעתו אסור ללובשו שלא בשעת עבודה. אלא דלטעמי' דשמירה הוי עבודה וצריך בגדי כהונה. ואין לדחות כדברי הש"ס ביומא (ס"ח:) לענין הא הלוכי מהלכי. דהרמב"ם בתרא והי' לו לפרש. ובודאי דס"ל דבעינן בגדי כהונה:

ט וכן נ"ל מהתוס' מנחות מ"א שהביאו תוספתא דכלאים בגדי כהונה ובגדי כ"ג אין בהם משום כלאים בגדי כהונה שיצא במדינה חייב במקדש בין לשרת בין שלא לשרת פטור. והעלה שם התוס' דחייב מדאורייתא. ואין לדמות מקדש למדינה דבמדינה ליכא שום היתר. והקשו ע"ז מפרק בא לו דלא הי' מקפלין אותן ומניחין אותן תחת ראשיהם אלא כנגד ראשיהם משום כלאים [יע"ש מה שתי']. ומאי קשיא להו והא השינה ע"כ לא הי' בעזרה דאין ישיבה בעזרה כ"ש שכיבה [כביומא דף (ו'.) מביתו למה פירש יע"ש ברש"י ובתוס'] ובהר הבית אין שום עבודה לכהן וליכא שום היתר. ודומה למדינה דחייב. אלא ודאי ס"ל דשמירה עבודה ובעי בגדי כהונה. והרי דשמירה ה' בהר הבית וע"כ דמיא למקדש כיון דיש שם היתר: י) מעתה שזכינו מהכתוב ומהרמב"ם ומהתוס' דשמירת כהנים עבודה ובעי בגדי כהונה. הדבר ברור דאסור בטמאי מתים. ואף אם יעמוד חוץ להר הבית וישמור. ודומה לעומד בחוץ והפך בצינורא באברים בפנים דחייב כמ"ש הראב"ד פ"ד מהלכות ביאת המקדש הלכה ד'. וה"נ אף שכהן עומד בחוץ מ"מ העבודה נעשית בפנים. וא"כ בזמה"ז אזדא לה שמירת כהנים: יא) אך מדברי הרא"ש והמפרש דסוברים שהשומרים הי' קטנים. מוכח דלאו עבודה הוא דקטן לאו בר עבודה הוא בין בכהנים בין בלוים [ואם נאמר דלאו עבודה הוא אין מקום לתמיהת המל"מ דאף שהיא מצוה יכולה להתקיים בקטנים כמו אכילת קדשים ותרומה ויבום בחרש ושוטה. שוב ראיתי שזה שבוש דאין ראי' ממידי דאכילה והנאה דאפי' מתעסק חייב ומצוה ע' רש"י ר"ה ואין להאריך]. אולם מטעם אחר יש לתמוה דקטן לאו בר שימור הוא כמבואר בפוסקים בענין שימור של מצה בליל ראשון של פסח. מ"מ יש להוכיח מהם דס"ל לאו עבודה הוא.