שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 152

אשר השיג על מהר"ל ז"ל בגור ארי' דשפיר חייב שביעית בביכורים ויכול לומר פרי האדמה אשר נתת לי כיון דעכשיו הפירות שלו גם האדמה שלו. ודומה ללוקח פירות תלושין וקנה גם הקרקע דחייב בביכורים. סברת מהר"ל דשאני הכא דגם עכשיו אין האדמה שלו לפירות: ב) אך אפי' נימא כסברת כ"ת כיון דהוי שנו למישטח בה פירי חשיב שלו. מ"מ לא דמי ללוקח שהרי מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בפ"ב מהלכות ביכורים הלכה ט"ו שהרמב"ם כתב במוכר לנכרי קרקע וחזר וקנאה ממנו דחייב בביכורים. וכתב הראב"ד אפי' ביכרו ביד נכרי. והכ"מ בשם הר"י קורקוס שהרמב"ם אינו סובר כן כיון שביכרו ברשות נכרי דומה למירוח נכרי דפוטר. ובספר אוה"ח ביכורי מעשיך פי' למעט דעייל ביד נכרי שאינו מעשיו וכמו שמיעט באמרו קצירכם כמו שדרשו בר"ה שכל שהביאה שליש ביד נכרי לא יביא ממנה ביכורים עכ"ל. וה"ה שביעית שביכרו כשהם הפקר. ומה לי ביכרו בפטור ברשות נכרי מה לי פטור הפקר וסוף סוף לא גדלו בחיוב: ג) ואפי' להראב"ד לא דמי. דשם כיון שאין קנין לנכרי בא"י להפקיע חשיב שהוא עדיין לענין קדושתה ברשות ישראל וכמ"ש רש"י בגיטין (מ"ז:) בד"ה מדאורייתא. ועי' בתוס' ב"מ (פ"ח סוף ע"א) דלוקח מן הנכרי כיון דאין קנין לנכרי להפקיע ולא חשיב תבואת זרעך של נכרי. חשיב תבואת זרעך של הלוקח ממנו. ולא דמי למירוח נכרי שמ"מ הנכרי מרחן. ואפי' מרחן הגוי ברשות ישראל כתב הרמב"ם פ"א הלכה י"ג שפטור מה"ת. אבל בגדל בהפקר כ"ע מודו כיון שלא ביכרו ברשות ישראל פטור מביכורים: ד) האומנם כי יש מקום לומר לפמ"ש הט"ת בר"ה (ט"ו) בפשיטות דשביעית אינו הפקר אלא לישראל ולא לנכרים. א"כ חשיב גדלו ברשות ישראל דממנ"פ יהי' לאחד. וכמו תרומה קודם שבא ליד כהן חשיב ממון כהנים והגוזלו חשיב גוזל השבט. וכן לקט שכחה ופיאה ממון עניים.

ובזה יתיישב קושיית הט"א (דף י"ג:) שהקשה איך עומר בא בשביעית הא לא הוי קצירכם שהכל הפקר. ותירץ דכתיב לדורותיכם ולפמ"ש א"צ לזה כיון דהוי הפקר רק לישראל חשיב קציר ישראל: ה איברא א דבת"כ הובא ברש"י פירוש החומש ולשכירך ולתושבך אף הגוים. ואף דבקרא דוהי' לכם לאכלה בת"כ לכם ולא לאחרים פי' בק"א שלא יאכיל לנכרי. וכן איתא בתוספתא פ"ה דשביעית שלא יאכיל לכותי. והיינו דחשיב הפסד כשמאכיל לנכרי כמו שאסור להאכיל לבהמה שביעית מאכל אדם. ומ"מ אם הבהמה באה מעצמה תחת התאנה א"צ למנעה כמבואר ברמב"ם פ"ה מהלכות שמטה ויובל הלכה ה' וה"נ לענין נכרי להאכיל לנכרי חשיב הפסד ואסור. ואם הנכרי לוקח מעצמו שפיר דמי והוי הפקר לדידי'. וליתי' לדברי הט"א שכתב דהוי הפקר רק לישראל: ו) אך ברמב"ם סוף פ"ד מבואר שהי' מושיבין שומרים שלא יבוזו הגוים פירות שביעית משמע דאינו הפקר רק לישראל כדברי הט"א. וצ"ל דט"ס בת"כ וצ"ל לגרים היינו לגרים תושבים וכן הוא ברש"י פי' החומש. אך מ"מ אכתי לא חשיב קציר של ישראל כיון דהוי הפקר גם לגרים תושבים. והא דעומר בא בשביעית צ"ל משום דכתיב לדורותיכם. וא"כ בנ"ד לענין ביכורים גדל בהפקר פטור וכנ"ל. ואפי' אם הי' הדין דהוי הפקר רק לישראל. ונאמר שזה הטעם שעומר בא בשביעית דחשיב קציר ישראל. מ"מ הכא גדל בפטור כיון דכל אדם שיזכה בו חוץ מבעלים יפטור דאין הקרקע שלו: ז) אך י"ל לשיטת רש"י בביצה דממלא ביו"ט מבור הפקר כרגליו דיש ברירה שמתחילה הי' מוכן לו וכאילו זכה בו מע"ש. וה"נ למ"ד יש ברירה דחשיב כאילו גדל ברשותו. אך התוס' פרק מי שהוציאוהו חלקו על זה שהם כתבו הטעם דקונה המים שביתה אצלו ביו"ט. ואף לדעת רש"י אינו מוכרח אם נאמר כן לענין ביכורים ולענין הלכה אין נ"מ דקי"ל בדאורייתא אין ברירה:

ח) אך מה שרצה כת"ר לומר טעם לפטור שביעית מביכורים כיון דאי מיטמא בת שריפה היא שהרי בחלה צריך קרא לחיוב ובביכורים דליכא קרא פטור. תמיהני אם בהחפזו לא עיין סוגיית הגמ' במקומו דהקשה הש"ס על פטור מבכורה ונילף מחלה דגלי קרא דחייב. ומשני התם עיקרו לאכילה ובכור עיקרו לשריפה. וא"כ ביכורים שפיר ילפינן מחלה לחיוב ועוד דיכול להביא פירות שלא הוכשרו. והואיל אי הוכשר ואי מטמיא לא אמרינן כמ"ש הט"א ר"ה (דף ט"ו.) עיי"ש. ודוקא בחלה דאין חיוב אלא בנלוש בשבעה משקין צריך קרא דלדורותיכם: ט' אשר נתקשה כתר"ה בדין בהמת שביעית פטורה מן הבכורה משום לאכלה ולא לשריפה, מ"מ ירעה עד שיסתאב. ועוד יחלל האימורין שיחול קדושת שביעית על דבר אחר ויוכל להקריב. הנה אקשה לו עוד אחת. דמה הקשה הש"ס במנחות (פ"ד.) למה מביאין עומר בשביעית אקרי כאן לאכלה ולא לשריפה. ומה זו קושיא הלא עשה דרבים של כל ישראל ידחה לאו הבא מכלל עשה. שדעת הרמב"ם בהלכות יבום דאפי' עשה דעלמא דוחה אותה. ועוד דעומר קרבן ציבור שקבוע לו זמן שאפי' שבת החמורה דוחה כ"ש עשה דעלמא: י) אך ברורן של דברים דהתורה לא נתנה לו פירות שביעית רק לאכילה. ונמצא שלשורפה ע"ג המזבח אינו שלו ואינו יכול להקדישה לענין זה. וע"כ ניחא נמי בבכור דהאימורין אינם שלו לענין הקרבה וחשיב יד הקדש באמצע דפוטר מבכורה כמו אם בשותפות נכרי בדבר שעשה אותה בע"מ דקי"ל דפוטר כיון דיש חלק לאחר המונעו מהקרבה וה"נ בזה. וכן קושיית הש"ס בחלה דאינו שלו לקרות לה שם חלה כיון דגורם לו בזה שריפה. ומשני דכתיב לדורותיכם מוכח דאי מטמיא לא אחרינן ויכול לקרות לה שם חלה [ובודאי דאפי' לכתחילה א"צ ללוש פחות פחות מכשיעור כדי לפוטרה. וע"כ פשוט דכ"ש דחייב בביכורים:

יא) ולכאורה יש להקשות לזה מהמקדש בפירות שביעית מקודשת. וכתבו התוס' דאף דלכתחילה אסור משום לאכלה ולא לקדש בו אשה, מ"מ בדיעבד מקודשת. ולא אמרינן דלא הוי שלו לענין זה. לק"מ שהרי מ"מ הוא שלה וממילא מתקדשת. שהרי דעת התוס' פ"ק דחולין דלמחליף עצמו אסיר ולא הוי שלו כלל ומ"מ מתקדשת וכמ"ש התוס' פ"ק דקידושין באיבעיא דשתי בנותיך לשני בני דבתר מקבל אזלינן ולא בתר נותן. והיינו טעמא דהילך מנה והתקדשי לפלוני דמקודשת מדין עבד כנעני. ומשום דקבלת רבו גרמה לו. והדברים עתיקים. ובזה אחתום ואו"ש למר ולתורתו באה"ר ואהבה עזה: הק' אברהם. סימן תמו שנית להרה"ג הנ"ל. ב"ה יום ד' שלח תרל"ח. בדבר הד"ת אשר בינינו אשיבהו על סדר דבריי הראשונים כי אין במכתבי זה חדשות רק ביאור דבריי הראשונים: א מה שכתבתי בסימן הקדום אות ב' להרמב"ם דביכרו ביד נכרי פטור ה"ה ביכרו הפקר וכת"ר דוחה דשאני ביד גוי כיון שהארץ מופקעת מקדושתה בעודה ביד גוי למה לא דקדק בדבריי שהוכחתי מהר"י קורקוס שמדמה למירוח גוי. ואין הטעם משום הפקעת קדושת הארץ: ב) מה שכתבתי באות ג' דאפילו לראב"ד היינו משום שלענין קדושתה הוא ברשותו וכ"ת כתב דאינו מבין דאנו דנין על הפירות. הלא ציינתי דברי רש"י גיטין שכתב שמחויב ליקח הפירות מנכרי דהוי לענין קדושתה כאילו משכנה. משמע דגם הפירות לענין קדושתה שלו הם. דאל"כ דומה למוכר פירות לבד דשניהם פטורים: ג) ומה שכתב עוד על מה שכתבתי דפטור משום דגדלו בפטור. והקשה כ"ת דגם במוכר שדהו לגוי בעודם ברשות גוי לכ"ע פטורים. וכשלקח אח"כ מהגוי חייב אף דנמצא שגדלו בפטור. הלא פשט הגמ' דמה"ת מחויב ליקח ולהביא כפירש"י. וכן כתב הכ"מ דפשט הסוגיא דלא כרמב"ם וא"כ גדל בחיוב: ד) מה שכתבתי בשם הט"א דפירות שביעית הפקר רק לישראל ולגר תושב ולא לגוים.

ואני הוכחתי כן מהרמב"ם שכתב שהי' מושיבין שומרים שלא יבואו הגוים שמחוץ ויבוזו פירות שביעית. וכת"ר דוחה דהתם משום חיי נפש שלא יהי' לעניים ממה לאכול אתמהה אטו משום חיי נפש נעבור איסור תורה בקום ועשה שאסור לשמור את"ל שגם לגוים הפקר אסור לשמור גם מהם. וכל מצות שביעית הוא שיהי' הפרנסה שלא לפי הטבע: ה) ומה שכתב עוד שהגוים יוציאו חוץ לארץ. הלא באותו הלכה ברמב"ם שאין מוציאין חוץ לארץ כתב שאין מאכילין לגוי. ואת"ל שהוא הפקר גם לגוי ע"כ תאמר שאף שאין מאכילין לגוי. מ"מ הוי הפקר לגוי. כמו כן לענין חוץ לארץ אף שישראל אינו מוציא אותו חוץ לארץ. מ"מ אם בא גוי שמחו"ל ונטלה יכול ליקח ומה איכפת לן אם הגוי יאכלנה בא"י או בחו"ל ודאי ישראל מוזהר שלא יאכילנה לגוי רק יאכלנה בעצמו בקדושה בא"י. אבל אם הנכרי אוכלה מה איכפת לן באיזו מקום יאכלנה: ו) ומה שהביא מירושלמי דהפקיר לישראל ולא לגוים לא מהני לר"ל דיליף משמיטה. פשוט דאם אינו מפקירו רק לישראל ולא לגרים התושבים. כי גם הגרים תושבים לענין זה כגוים יתחשבו. שהרי לא הפקירה רק לישראל וא"כ אינו כשמיטה: ז מה שרצה לתקן דבריו הראשונים דמחלה לא נוכל ללמוד לביכורים דלא חיישינן שמא יטמא. דשאני חלה דצריך לתקן איסור טבל משא"כ ביכורים דמצוה בעלמא מבטלינן המצוה משום חשש דמטמא. יעיין שנית בדבריי שכתבתי בסוף בשני חצאי מרובעים כיון דבחלה אינו מחויב ללוש פחות פחות מכשיעור כ"ש דחייב בביכורים. הנה רואה שנשמרתי מדיחוי זה. אך יען שבלא זה אינו דיחוי אצלי כתבתי כלאחר יד: ח ומה שכתב עוד דאפשר ביכורים לא בעי הכשר כיון שהם קדשי מקדש ואתכשר בחיבת הקודש.

הא ודאי ליתא דחיבת הקודש ילפינן מקרא דוהבשר אשר יגע בכל טמא דמוהבשר מרבינן עצים ולבונה ואף דעצים ולבונה לאו בני איכלא ע"י חיבת הקודש מקבלים טומאה וה"ה בשר קודש שלא בא עליו משקה. וא"כ אין לנו לרבות אלא מה שנכלל בקרא דוהבשר ובהאי קרא ודאי נכלל ביכורים. שהרי מהאי קרא ילפינן דמחוסר כיפורים פוסל הקודש. דמחוסר כיפורים אקרי טמא כדכתיב וטהרה מכלל שקודם כפרה טמאה. ועי' ביבמות (ע"ד:) מימרא דרבא. והרי ביכורים מותרים למחוסר כיפורים כדאיתא במס' ביכורים שטעונין הערב שמש כתרומה אבל למחוסר כיפורים מותרים. ואם נתרבה בקרא דוהבשר או דומה לבשר קודש יאסרו למחוסר כיפורים. אלא ודאי בהאי קרא לא מרבינן אלא קדשים שקדשו בכלי דומיא דבשר קודש. וזה פשוט וברור: ט) ואשר כתב לדחות התירוץ למקדש בפירות שביעית אינני יודע מה להשיב ע"ז כי אינני יודע כלל מה הוא כותב ימחול לעיין שנית. ואם יש אתו איזה סברא בזה ימחול לכתוב לי: י ומה שכתב עוד דבחלה לדעת רמב"ם דאין הכשר שלא ברצון בעלים א"כ נאמר שאין לו רשות ללוש ברצון. הנה מלבד שגוף הסברא רחוקה. הלא קיי"ל שאדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה. ואין לך מעשה גדולה מלישה שעושה הקמח עיסה: יא) אשר כתבתי בפשיטות דאין חיוב חלה אלא בנילוש בשבעה משקין. וכת"ר תמה שהיפוך משנה מפורשת רק הרא"ש מסתפק ובש"ע פסק דחייב. לא כן אנכי עמדי. והנה כבר כתב הש"ך בשם הרא"ש שפוטר מחלה. וטעם הש"ע דמחייב מבואר בב"י משום דהרשב"א מחייב וגם הרמב"ם. ואף שאינני כדאי לחלוק על הב"י. מ"מ לבי אומר לי שהרמב"ם והראב"ד ס"ל כהרא"ש דפטור: יב) והנה הרמב"ם כתב עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש חייבת בחלה. וכתב הב"י מדלא כתב בפירוש לפטור במי פירות שאינם משבעה משקין. מוכח דבכולם חייב. ולדידי הסברא להיפוך.

מאחר ששינה הרמב"ם לשון המשנה שנילושה במי פירות. וכתב יין ושמן ודבש. מבואר דדוקא בהני מחייב משום שהם משבעה משקין. ואם הי' דעתו לחייב בכל מי פירות הי' כותב לשון המשנה שהוא רבותא טפי. שהרי בירושלמי מחלק בין מי פירות לשבעה משקין. והרמב"ם בעצמו פ"ו מהלכות טומאת אוכלין הלכה י"ב מחלק בין מי פירות לז' משקין דאין לך דבר שמחבר את האוכלין אלא שבעה משקין בלבד [ויש עוד תימה בכ"מ שכתב דהרמב"ם פסק כר"א איש ברתותא. והוא תימה מהרמב"ם פ"ו מטומאת אוכלין הנ"ל ועוד שם ברמב"ם פ"ח הלכה ט"ז] וזה ברור בסברא:. יג) אך מ"מ אינני נצב לריב עם הב"י מסברא רק יש לי ראי' מהרמב"ם בה' חמץ ומצה שכתב דעיסה שנילושה במי פירות יוצא בה ידי מצה. ולכאורה לא נדע בזה שום סברא. ובודאי יש מי פירות שהוא יקר עשרת מונים מדבש וחלב ולא חשיב מצה עשירה וחלב עושה מצה עשירה ולמה. אך עפ"י הירושלמי הנ"ל יש טעם ברור: יד) דהנה הדבר פשוט שמה שמכשיר הרמב"ם בנילושה במי פירות היינו בנילוש עם מים ג"כ דאל"כ פשיטא דפסול בלאו טעמא דמצוה רק משום שאינו בא לידי חימוץ וכמ"ש הרמב"ן במלחמות ומהר"ל בס' גבורות ה' דזה גרע ממצה עשירה דלא חשיב מצה כלל. וכי מכשיר הרמב"ם ע"כ בנילוש עם מים דכה"ג ביין ושמן פסול משום מצה עשירה ובמי פירות כשר ובזה הטעם ברור כיון דמי פירות אינו מחבר העיסה א"כ המי פירות אינו מכלל העיסה כלל. ודומה לטבל המצה ביין דעצם המצה לחם עוני הוא. והמי פירות שנתערב בה אינו מהמצה. ודוקא יין ושמן ודבש וחלב כל הני נשנו בגמ' דפסחים דהם משבעה משקין ומחברים ומחויבים בחלה והם מכלל המצה ועצם המצה עשירה: טו) והנה הראב"ד בהשגות כתב שראיית הרמב"ם הי' מתבלה בקצח ושומשמין.

ולכאורה לא נדע הדמיון דתבלין ושומשמין לאו משקה נינהו ואין צורך ללישה ודאי לא שייכים להמצה. ומה זה ראי' לנילוש במי פירות עד שהראב"ד הוצרך להעמידה בתבלה לאחר אפיי'. אלא משום שהראב"ד ס"ל ג"כ דנילושה במי פירות פטור. ודומה לתבלין דאין המי פירות מכלל העיסה. ומזה נשמע שדעת הרמב"ם והראב"ד כהרא"ש לפטור. ומ"מ מאחר שהרשב"א מחייב וכן הרמב"ן בהלכות חלה טוב להפריש בלא ברכה כמ"ש הש"ך. ומ"מ יען רוב פוסקים לפמ"ש הם לפטור. ע"כ כתבתי בפשיטות שאינו מחבר אלא שבעה משקין: ידידו הדוש"ת באה"ר ואהבה עזה הק' אברהם. סימן תמז להרה"ק מהר"י זצללה"ה איתן מושבו בק"ק פילעוו. א' ע"ד אשר תמה על דברי הר"ש בשביעית שפי' הירושלמי דאמר מאליהן קבלו את המעשרות מ"מ כיון שקיבלו עליהם וקידשו הארץ נתחייבו מה"ת. ובמדרש רות שלשה דברים גזרו ב"ד של מטה והסכימו עמהם ב"ד של מעלה לשאול שלום בשם. ומגילת אסתר ומעשרות וכיון שהחיוב הוא מצד הסכמת ב"ד של מעלה כמו מגילת אסתר. ממילא כשם שמגילת אסתר דרבנן. כך תרומות ומעשרות דרבנן: ב נראה לי דהנה נביא אין רשאי לחדש דבר מעתה וה"מ בקביעות לדורות. אבל לשעה דינו כמו של תורה ממש. וחמור שאפי' נביא אמר לו לחלל שבת מחויב לשמוע לו. ואם לא שמע לו חייב מיתה בידי שמים. וע"כ הסכמת ב"ד של מעלה על מגילת אסתר א"א שתהי' של תורה כיון שהוא לדורות. אך הסכמה על מה שעשו שטוב תקנו. מ"מ אין זה אלא תקנת חכמים: ג) אך הסכמה על מעשה קדושת הארץ נחשב כאילו נצטוו מפי נביא לקדש הארץ דזה מעשה לשעה לקדש הארץ. ומחויבין מה"ת לקדש הארץ. וקדושתו חל מה"ת. והוא כמו קידוש הארץ בימי יהושע שכיון שנצטוו לקדש נתקדשה מה"ת.

ואין חילוק בזה בין ציווי ע"י מרע"ה מקבל התורה בין נביא אחר כיון שהקידוש הוא מעשה לשעה מ"מ לא נתקדשה רק על זמן שרצו. כיון שההסכמה הי' כמו שרצו. ואו"ש לו ולתורתו: כ"ד ידידו הדוש"ת בלונ"ח ובאה"ר הק' אברהם. סימן תמח א עמדתי על מה שכתב הר"ש פ"ח דשביעית משנה ב' שביעית ניתן לאכילה ולשתי' ולסיכה וכן בתרומה ובמע"ש. קל מהם שביעית שניתנה להדלקת הנר. וכתב הר"ש משמע דתרומה ומע"ש אסורים בהדלקת הנר. ויש לפרש בתרומה טהורה דאילו טמאה שריא כדאמר שלך תהא להסיקה תחת תבשילך. וה"נ פריך בירושלמי ותרומה לא ניתנה להדלקת הנר ומשני תרומה טמאה ניתנה להדלקת הנר שביעית אפי' טהורה. ומיהו מע"ש טהור מותר להדליקו מדאמר רחמנא לא עברתי ממצותיך לא ביערתי ממנו בטמא מכלל דטהור מותר. מ"מ ניחא הא דקתני שביעית קל מהן דמדליקין בשביעית בין טהור בין טמא. משא"כ בתרומה שאין מדליקין בטהורה. ומשא"כ במע"ש שאין מדליקין בטמא: ב' והנה דברי הר"ש ברור מללו דמע"ש טהור מותר להדליקו. אבל רש"י ביבמות (ע"ג) כתב בהא דלא ביערתי ממנו בטמא. כל שכן בטהור דלא ניתן אלא לאכילה ושתי' וסיכה ואפי' בטמא שלא יכולתי לאוכלו לא נתתיו להדלקה: ג והנה מצאנו עוד מחלוקת בין רש"י לתוס' בתרומה דלרש"י אפי' ראוי למאכל אדם מותר להאכיל לבהמה. ולתוס' אסור משום הפסד תרומה. ומחלוקתם בב"מ (דף צ'.). דאיתא שם פרות הדשות בתרומה אינו עובר בלא תחסום במע"ש בירושלים [לר' יהודה דאמר ממון הדיוט הוא. דאילו לר"מ דאמר ממון גבוה לא קרינן בי' בדישו] עובר בלא תחסום. ופירש"י בפרה של ישראל דאסור להאכילה תרומה. אבל התוס' שם כתבו דאפי' כהן אסור דוקא כרשינין שהוא מאכל בהמה ולא חטין משום הפסד תרומה: ד) ונראה לי שמחלוקתם בתרומה ומחלוקתם במע"ש מחלוקת אחת הוא.

דמשום דס"ל לרש"י דמע"ש אסור בהדלקה. ומ"מ מותר לבהמה דהא עבר במע"ש בלא תחסום. הרי שמותר להאכיל לבהמה אף שאסור בהדלקה. ה"ה תרומה אע"ג דאסור בהדלקה כמפורש במשנה דשביעית הנ"ל. מ"מ מותר לבהמה. אבל התוס' דס"ל מע"ש טהור מותר בהדלקה אין ראי' ממע"ש לתרומה. ומסברא להאכיל לבהמה והדלקה שוים. וכשם שאסור להדליק בתרומה טהורה כמו כן אסורה להאכיל לבהמתו ודוקא מע"ש שמותר בהדלקה הוא הדין שמותר להאכיל לבהמתו. אבל תרומה שאסורה בהדלקה אסורה להאכיל לבהמתו ג"כ: ה) אך קשה טובא לדעת הר"ש ממתני' ריש פ"ב דמעשר שני מע"ש ניתן לאכילה ושתי' וסיכה וע"כ בטהור. דטמא אסור באכילה ושתי' רק בטהור. ומדשיירי להדלקה מכלל דאפי' טהור אסור בהדלקה. ועוד קשה לדעת הר"ש דמע"ש טהור מותר להדליקו. וע"כ הא דכתיב לא ביערתי ממנו בטמא משום דהטומאה אוסרתו בביעור כמו שאוסרתו באכילה. א"כ קשה הא דאמר ר"ל יבמות (ע"ד.) מנין למע"ש שנטמא שמותר לסוכו שנאמר ולא נתתי ממנו למת הא לחי דומיא דמת נתתי איזהו דבר ששוה בחיים ובמתים זו סיכה. ופירש"י דס"ד דאסור דקי"ל סיכה כשתי' והוה לי' כמאן דשתי לי' בטומאה. ולא פירש כפי' התוס' דס"ד דאסור משום שמבער בטומאה. דאזיל לשיטתי' דהא דלא ביערתי ממנו בטמא אפי' בטמא וכ"ש בטהור. וא"כ אי משום ביעור אין איסור בסיכת טמא יותר מבטהור. ע"כ פירש דאצטריך להתיר אף דסיכה כשתי' אבל התוס' לשיטתם בשביעית דפירש הר"ש בעל התוס' דמע"ש טהור מותר בהדלקה וביעור בטומאה הוא דאסור. ע"כ מפרשים שפיר דס"ד לאסור מפני שמבער בטומאה. ומ"מ קשה לפי האמת איך אפשר לאסור ביעור בטומאה ולהתיר סיכה. והא דומה סיכה לאכילה טפי מביעור וממנ"פ אי חשבת להאי סיכה כאכילה הטומאה אוסרתו. ואי כהדלקה הטומאה אוסרתו.