שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 151

סימן תמב א) יבמות (דף ס"ו:) תוד"ה עבדי צאן ברזל תימה לר"י כו' דיוצאין בשן ועין לאיש דחשיב כספו כי היכי דחשיב כספו לענין תרומה. לולי דבריהם הי' נ"ל פשוט דמ"מ אין בכח הבעל לשחרר העבדים כמו שאינו יכול ליקחם לעצמו ובע"כ מחויב להשיבם לה. וע"כ לא יצאו בשן ועין לאיש אם יהי' הדין עמה. ושפיר מסייעא לרב אמי דהדין עמו: ב' בא"ד ועוד הקשה הר"מ הכהן, דמי לא מודה רב יהודה דמחוסרי גוביינא וא"כ ברשותי' קיימי ושיחרור מפקיע מידי שעבוד וה"ה שן ועין לכאורה י"ל לפמ"ש תוס' גיטין (מ"א.) להקשות נימא למפרע היא גובה אצטלא כיון שאין יכולים היורשים לסלקה בזוזי. וכיון דלמפרע הוא גובה אינו מפקיע מידי שיעבוד. ותירצו כיון שיכולים למכרה דבדיעבד מהני מכירתם דומה למצי לסלוקי בזוזי דלא אמרינן למפרע הוא גובה. וע"כ בעבדים דכמקרקעי דמי ולא מהני מכירתם ואף לאחר מכירה הוא גובה אותם שוב למפרע הוא גובה: ג) אך באמת ז"א דתוס' לא הקשו כן רק באצטלא דלאחר מיתה ויכולה לגבותה אבל לא מחיים דאינה יכולה לגבותם. ומי יימר שיבא לכלל גביי' שמא תמות תחילה ע"כ עכשיו בחזקתו הם עומדים וזכותה אינו רק שיעבוד. ושפיר הקשו התוס'. ותי' הר' שמואל דדייק מדתני אבל לא לאשה דלאחר מיתה. וכוונתם דאז תוכל לגבותם ולמפרע הוא גובה. כן נ"ל פשוט בכוונתם. ובספר אבני מלואים ראיתי שתירץ קושיית תוס' כמו שרציתי לומר לכאורה. ותירוץ הר' שמואל כתב שלא הבין ולפענ"ד ברור כמ"ש: ד) ולעיל בסוגיא דר' אמי הוכיח דהדין עמו מדיאכלו בתרומה. ולכאורה תמוה דאפי' הדין עמה הא מחוסר גוביינא והגוף שלו. אך צ"ל כנ"ל דאיך יאכלו לכתחילה שמא ימות או יגרשנה ותגבה אותם ונאמר למפרע הוא גובה ואכיל תרומה באיסור והנה רב יהודה מתרץ משום דמחויב בכל אחריות ונלמד מזה דאף דלמפרע הוא גובה.

מ"מ כיון שעד שעת גוביינא הי' באחריות שלו נחשב של לוה. ובגמ' פסחים (ל"א.) קאמר רק לענין הקדש דלמ"ד למפרע הוא גובה המלוה יכול להקדיש ולא הלוה. רק שנחשב ממון מי שכל אחריות עליו ועדיף מגורם לממון דפליגי ר"ש ורבנן. וזה שכל אחריות עליו לכ"ע נחשב כממון מי שבאחריותו. ומכאן סיוע למ"ש ליישב קושיא הא' של תוס' באות א' דלענין למכור להקדיש אין נ"מ באחריותו וה"ה לשחרר: סימן תמג א) יבמות (ס"ז.) בת ישראל שמת והניחה מעוברת לא יאכלו עבדי' בתרומה מפני חלקו של עובר שהעובר פוסל ואינו מאכיל דברי ר' יוסי אמרו לו מאחר שהעדת לנו על בת ישראל לכהן אף בת כהן לכהן ומת וכו' ובגמ' אמר ר' יהודה אמר שמואל זו דברי ר' יוסי [)דס"ל עובר אית לי' זכייה] אבל חכ"א יש לו בנים אוכלין בשביל בנים אין לו בנים אוכלין בשביל אחין אין לו אחים אוכלין משום משפחה כולה ובפירוש המשניות להרמב"ם מבואר דהיינו חכמים דמתני'. ואף דחכמים דמתני' מחמירים אפי' בת כהן לכהן זה דרך קושיא על ר' יוסי אם כדבריך גם בת כהן לכהן לא תאכל אלא ודאי מדאוכלת בת כהן לכהן ש"מ דעובר אין לו קנין וא"כ אפי' בת ישראל לכהן יאכלו אך בזה לא פסק כשמואל שאוכלין בשביל בני משפחה רק צריך שיהי' לו בנים. וכן כתב ברמב"ם ועי' בכ"מ ובהגהות הב"ח על הרא"ש] וכן משמע בתוס' דהיינו רבנן דמתני' לא רבנן אחרים מדכתבו בד"ה אוכלין הוה מצי למימר דטעמא דרבנן כו' עיי"ש. ואי חכמים אחרים נינהו ואף דלא ידעינן בהו שמואל הי' יודע בהם דילמא ידע שכך אמרו אוכלין בשביל אחין. אלא ודאי רבנן דמתני' הם. וע"כ הוה מצי למימר דהוכיחו מבת כהן לכהן דאף שאינו ילוד מאכיל בעבדים ועובר במעי זרה זר לית להן.

וכן משמע עוד בגמ' דמשני מי תני וקיבלו והודו לו דמסתבר טעמי' ואם הי' קבלה ביד ר' יוסי וגם מסתבר טעמי' למה יחלקו עליו אלא מחמת הוכחה דא"כ בת כהן לכהן נמי כפי' הרמב"ם: ב) ובתוס' (ס"ז.) ד"ה היינו. ורבנן הוי סברי דטעמא משום דילוד מאכיל. נראה מדבריהם דחכמים למדו מעדותו של ר' יוסי דאינו ילוד אינו מאכיל. ולפי זה לית להו לרבנן עובר במעי זרה זר הוא אין ראי' משם דאינו ילוד אינו מאכיל. אך הרי"ף כתב טעמא דר' יוסי משום דעובר במעי זרה זר הוא ואית לי' קני' ולית הלכתא אלא כרבנן דאמרי אין לעובר קני' כו' משמע דבהא מודים דזר הוא וחכמים היינו חכמים דמתני' כמ"ש בפי' המשניות להרמב"ם כנ"ל באות הקדום] וא"כ אין ראי' מעדותו של ר' יוסי דאין ילוד אינו מאכיל דלא כתוס' הנ"ל: ולאחר העיון י"ל דשיטת הרי"ף עם שיטת התוס' אחת הנה. דהנה צריך להבין הא דעובר במעי זרה זר הוא. ולכאורה הטעם משום דנגרר העובר אחר האם. והרי האם גופה אוכלת ומאכלת את עבדי מלוג כפירש"י במשנה וכמסקנת הסוגיא בפי' הבת מאכלת האם מאכלת עבדי מלוג. ולמה יגרע העובר שלא יאכיל עבדיו והא העובר בעצמותו הוא כהן רק משום האב ועכ"פ למה יגרע מהאם: ד) אך נראה לי בפירוש עובר במעי זרה דאף דבעלמא הבן מתייחס אחר אביו ולא אחר אמו. היינו ששניהם האב והאם מתיחסים אליו מחמת שהולידו אותו מתחילה. ובזה אלים כח האב. אבל כל זמן שהוא במעי האם שהיא אמו מחמת עכשיו שהוא במעי' ולא מחמת שעיברתו כבר לבד. [וראי' לזה מעוברת שנתגיירה וילדה תאומים חייבין זה על אשת זה משום אשת אח אף דאינם אחים מחמת העיבור הראשון. דבשעה שנתגיירה כקטנים שנולדו דמי רק דנחשבת אמם אח"כ שהם במעי'] ע"כ אלים כחה מכח האב ומתייחס אחרי' כל זמן שהוא במעי אמו: ה) והנה ידוע דעבד אין לו חייס אף דנכרי יש לו חייס.

ועבד עדיף מנכרי דמחייב במצות כאשה. אך דענין חייס היא דוקא באיש שהוא איש בפני עצמו ולא בעבד שאינו לעצמו. וברמב"ם פי"ד מה' איסורי ביאה הלכה י"ז י"ח ובהה"מ שם מבואר דאפי' עבד שנולד מאמו שפחה אינו מתייחס אחרי' [ולא אאריך בזה שכבר האריך לבאר זה בס' מנחת חינוך מצוה א"ן וע"כ מה שאשה אוכלת מחמת בעלה כהן ולא מחמת עצמה לענין זה אין בנה מתייחס אחרי' כמו שפחה שאין בנה מתייחס אחרי'. ואף שבת ישראל היא בפ"ע ובנה יורשה וחייב עלי' משום אמו. זה מחמת שהיא בפ"ע ג"כ. אך לענין מה שאוכלת בתרומה שהוא רק מחמת בעלה. לענין זה היא דומה לשפחה שאין בנה מתייחס אחרי'. וע"כ אף שהוא במעי אמו הוא מתייחס אחרי' רק למה שהיא בעצמותה זרה היא ודו"ק היטב: ו) אך יש לומר כיון דאשה זו שתי בחינות יש בה מחמת בעלה ומחמת עצמה. ואף שאוכלת מחמת בעלה. מ"מ כיון שכן הרי עצמה אוכלת ומאכיל את בנה מחמת עצמותה. אך נראה דזה תלוי במחלוקת ר' ור' ישמעאל בר' יוסי הובא בר"ש פ"ה דכלים משנה י' בתנור של מתכת שעשה לו טפילה ועשה לו מוסף שיש לו שתי החומרות טומאת כלי מתכת ליטמא מגבו וטומאת כלי חרס ליטמא ולטמא אחרים מאוירו. ואם נגע בטומאה מגבו פליגי רבי ור' ישמעאל בר' יוסי אם מטמא אחרים מאוירו ר' ישמעאל בר' יוסי סובר כיון שקבלת טומאה רק מחמת תורת כלי מתכת אי אפשר שיטמא אחרים מתורת כלי חרס ורבי סבר סוף סוף כיון שגם הכלי חרס שבו נטמא מטמא מאוירו. והנה בסוף הסוגיא דידן מבואר דהא דר' יוסי ר' ישמעאל בר' יוסי אמר לה משמי' דאבוה. וע"כ ס"ל לר' יוסי אינו מאכיל משום דבמעי זרה זר הוא. וא"ת מ"מ היא עצמה אוכלת ומאכלת. למה לא יהא העובר נגרר אחרי' לאכול ולהאכיל. ליתא דכיון שאכילתה רק מחמת ששייכא אל הכהן ומצד זה אין לה חייס להיות בנה מתייחס אחרי'.

ואף שעצמותה אוכלת. מ"מ כיון שנצמח מחמת ששייכא אל הכהן אף שלעצמותה יש לה חייס הלא אין אכילתה נצמח מחמת עצמותה. וכמו התם שכיון שקבלת הטומאה הי' מחמת כלי מתכת אינו מטמא אחרים משום כלי חרס. ה"נ כיון שאכילתה מחמת ששייכא אל הכהן אין כח בעצמותה להיות בנה מתייחס אחרי' לאכול ולהאכיל משום זה. וא"כ לדידי' אין ראי' מבת כהן לכהן. שהיא אוכלת מחמת עצמה שוב גם העובר נגרר אחרי' לאכול ולהאכיל. וניחא טעמא דר' יוסי שהם דברי ר' ישמעאל בר' יוסי כבסוף הסוגיא: אך חכמים מסתמא כר' ס"ל דהלכה כרבי מחבירו דכיון שסוף סוף נטמא הכלי חרס שוב מטמא מאוירו. ה"נ כיון שסוף סוף עצמותה אוכלת ומאכלת שוב מה שמתייחס הבן אחרי' מחמת עצמותה ג"כ מועיל לו להיות אוכל ומאכיל. וע"כ הטעם שאינו מאכיל משום שאינו ילוד אינו מאכיל., וא"כ בת כהן לכהן נמי. וע"כ במתני' לא הוזכר ר' ישמעאל בר' יוסי רק בברייתא ומשום דברייתא תני האם מאכלת וקשה גם העובר יאכיל לזה הוזכר ר' ישמעאל בר' יוסי ומשום דלטעמי' בכלים כנ"ל. וע"כ רבנן נמי ס"ל זר היא. ונ"מ שאמו מותרת ליכנס לאוהל המת עי' ש"ך יו"ד סימן שע"א סק"א בשם רוקח וניחא דברי רי"ף. ומ"מ מוכח אינו ילוד אינו מאכיל כדברי תוס'. דאל"כ מה שהאם מאכלת מחמת בעלה כהן יועיל לבן ג"כ שמאכיל כנ"ל. ודו"ק בזה היטב: סימן תמד א) יבמות (ס"ט גמ' לאיש זר אמר רחמנא מי שזר אצלה מעיקרא. קשה לי דהתינח לר' יהודה פ"ז דתרומות ובפ"ק דכריתות דכל שאינו זר אצלה מעיקרא לא חשיב זר. אבל לר' מאיר דס"ל אף מי שאינו זר מעיקרא חשיב זר א"כ אף מחזיר גרושתו בכלל זר ונראה משום דשם פ"ז דתרומות מודה ר"מ בנשאת לישראל אינה משלמת קו"ח דכהנת היא וראוי' לחזור לבית אבי'. ה"נ במחזיר גרושתו הואיל ואינו חייב עד שיקדש ויבעול.

ואם בעל ולא קידש פטור דדרך לקוחין אסרה תורה כדאיתא פרק עשרה יוחסין. ומסתמא ה"ה קידש וגירש ואח"כ בעל פטור דהביאה אינה דרך ליקוחין. ע"כ לא חשיב זר אצלה דראוי' להיות מותרת לו מדאורייתא ע"י גירושין. וכי היכי דבת כהן שנשאת לישראל לא חשיבה זרה מתרומה משום דיש לה היתר במיתת הבעל או גירושין. ה"נ לא חשיב זר אצלה דיש לה היתר אליו בגירושין: ב) מיהו לדעת רמב"ם דכל חייבי לאוין לבד מאלמנה לכה"ג אינו לוקה על ביאה לבד בלא קידושין ומ"מ הוא פוסלה בביאה לבד. הנה דחשיב זר אצלה משום דאין לו היתר אליו בקידושין כל שכן מחזיר גרושתו בקידושין דלא בטיל מיני' שם זר במה שיש לו בה היתר לאחר גירושין ביאה בלא קידושין, וע"כ לומר לר' מאיר או שבאמת לדידי' אף מחזיר גרושתו בכלל. או דס"ל כר' יוסי ורשב"ג כל שאין זרעו פסול אינו פוסל ומחזיר גרושתו דבתו כשרה כדיליף סוף נדה מהיא תועבה ואין בני' תועבים היא נמי כשירה: ג) ולכאורה יש להוכיח מדמקשה הגמ' ואימא נבעלה לפסול לה מחזיר גרושתו ולא קאמר גרושתו משנשאת לומר דבביאה לבד פסול לה כמו הני דברייתא. משמע דבביאה לבד לא הוה קשיא לי' כיון שאינו חייב על ביאר פשיטא שלא פסלה (וחייבי לאוין דפסלה בביאה לבד משום דבביאה לבד חייב כדעת כל הפוסקים לבד הרמב"ם] ולא קשיא לי' רק מחזיר גרושתו היינו קידושין וביאה. מ"מ אין הלשון מוכיח כל כך שהכוונה על ביאה בקידושין שהרי בפרק עשרה יוחסין (דף ע"ח.) דהכל מודים במחזיר גרושתו שאם בעל ולא קידש אינו לוקה. הנה דבעל ולא קידש נמי מחזיר קרי לה. דאל"כ הי' לו לומר הכל מודים גרושתו משנשאת. ועיין מה שאכתוב לקמן בזה בעז"ה: ד' בתוד"ה כי תהי' כי תבעל הקשו ולוקמא בסוטה שבא עלי' בעלה בדרך דליכא אלא עשה דונטמאה.

ביאור דבריהם דאף דבלא"ה מפסלא לתרומה מחמת עשה דונטמאה אחד לתרומה ולכהונה כדאיתא בסוטה. מ"מ אינה אלא בעשה [אבל אין לפרש משום דליכא אלא עשה תפסי בה קידושין. דהא אפי' סוטה ודאית דבלאו תפסי בה קידושין כדאיתא בסוף החולץ] ואתא קרא דכי תהי' ללאו. וקושייתם אינו לר' מאיר דס"ל פ"ז דתרומות נבעלה לאחד מן הפסולין הוה לה זרה וחייבת קרן וחומש כיון שנפסלה מתרומה לעולם. ה"נ כיון שאי אפשר לה לשתות עוד ונפסלה מתרומה לעולם ה"א ירה. וממילא היא בלאו. אך קושייתם לר' יהודה ובהכי ניחא תירוצם דלא חשיב לאיש זר כיון דלא הוי זר אצלה מעיקרא. וקשה אימא רע"ק כר' מאיר ס"ל דאף דאינו זר מעיקרא חשיב זר. ולפמ"ש ניחא דלר"מ לא צריך קרא דמשום סוטה חשיבא זרה]. מ"מ אכתי יש לעיין דהא לעיל נפקא לי' מקרא יתירא דוכל זר לא יאכל בו דאפי' בת כהן הנשאת לישראל היא בלאו דזרה אף שראוי' לחזור. כ"ש סוטה זו שאין לה תקנה עוד דיש בה לאו דזרה. וצ"ל דתוס' כפירש"י דמדכתיב קרא דוכל זר לא יאכל בו גבי בת כהן הנשאת לזר. אבל בעלמא אין לנו: ה) ומדברי תוס' אלו נראה להוכיח דנבעלה לאחד מן הפסולין אין בה לאו דזרות לר' יהודה דקי"ל כוותי' רק לאו דובת כהן כי תהי' לאיש זר. מיהו נבעלת לנכרי ועבד אין לומר דלית בה רק עשה דמי שיש לו בה אלמנות וגירושין הוא דושבה. אבל נכרי ועבד לא והיא בעשה שלא תאמר תהי' בלאו דליתא כיון דומשבה נפקא דכתיב אצל וכל זר לא יאכל בו היא בלאו כמו בת כהן שנשאת לזר. דלא כספר מנחת חינוך שכתב דהנבעלת לנכרי ועבד אין איסורה בתרומה רק איסור עשה. וכן הנבעלת לחייבי כריתות לשיטת רש"י וליתא כמ"ש:

ו) ודע שיש ט"ס ברמב"ם ספר המצות ל"ת ס' קל"ז וז"ל ואולם איסור אכילתה [של בת כהן הנשאת לזר] אינו מזה הכתוב [דהיא בתרומת הקדשים לא תאכל] ואמנם הביאו ראי' עליו מאמרו וכל זר לא יאכל קודש. והוא ט"ס וצ"ל לא יאכל בו [כמו שפירש"י בסוגיא] דקרא דלא יאכל קודש למדו ממנו במסכת סנהדרין מדסמיך למתו בו כי יחללוהו זר שאכל תרומה במיתה. א"כ בזר גמיר הכתוב מדבר. וקרא דוכל זר לא יאכל בו דסמיך לו ובת כהן כי תהי' אלמנה וגרושה ילפינן דכשהיא תחת בעלה בלאו זה. ויש שם עוד חלוף יותר ט"ס מצוה קל"ג ובסנהדרין מנה מחוייבי מיתה בידי שמים בכללם זר שאכל תרומה ושמו ראיות על זה ומתו בו כי יחללוהו וסמיך לי' וכל זר לא יאכל בו עכ"ל. והוא טעות מפורסם שבכתוב סמוך לומתו בו כי יחללוהו כתיב וכל זר לא יאכל קודש. והוא בכלל טעות אחד שבכתוב כתיב קרא קמא קודש ובשני בו והסופר שינה וכתב בקמא בו ובשני קודש. וראיתי בספר החינוך סימן רפ"ג העתיק דברי רמב"ם סימן קל"ז עם הט"ס ובסי' ר"פ העתיק דברי רמב"ם קל"ג בלא טעות אלא דזר גמור מקרא דלא יאכל קודש כמו שהוא האמת. והוא פלא כיון דזר גמור מולא יאכל קודש. ממילא בת כהן הנשאת לזר מוכל זר לא יאכל בו דמפורש בגמ' דמתרי קראי נפקי. ובודאי הסופר טעה גם בחינוך. עוד שם פלא שכתב בת כהן שנתחללה במיתה בידי שמים. והוא פלא כיון דאינו בקרן וחומש דלא חשיבה זרה כיון שאינה זר מעיקרא. ה"ה דאינה במיתה בידי שמים. וכבר ביארנו דאפי' בלאו דזרות ליתא: ונשוב לקושיית התוס' דלוקמה בסוטה שבא עלי' בעלה בדרך. ולכאורה יש ליישב בפשיטות ולומר כיון דמשעה שנסתרה נאסרה לתרומה בעשה דונטמאה לא אתא איסור לאו דנבעלה לפסול לה וחייל על איסור עשה דונטמאה. אך י"ל שאם היא יודעת שטהורה היא מותרת לאכול בינה לבין עצמה תרומה.

אף שהתוס' כתבו בסוטה (כ"ח.) שאפי' באמת טהורה היא נענש בב"ד של מעלה כאילו עבר על חייבי עשה לא כמבקש לאכול בשר איסור ואכל בשר היתר. היינו משום שאצלו היא ספק והי' הדין אצלו שטמאה לא כן זו שיודעת בעצמה. ומ"מ חשיבה נבעלה לפסול לה דודאי על הביאה היא נענשת כמו הוא. דכל היכי דהוא מוזהר היא מוזהרת. וראי' לזה מדברי הר"א ממיץ שלהי נדרים באומר טמאה אני לך לא אמרינן שויא אנפשה חתיכה דאיסורא. כיון דהוא אינו מוזהר שאינו מחויב להאמין לה כן כתב רשב"א בשמו. הרי דאף שהיא יודעת שטמאה. בתר דידי' אזלינן להקל. כמו כן בנ"ד אזלינן בתר דידי לאסור. ואף החולקים על הר"א ממיץ היינו שהיא יודעת שגם הוא מוזהר רק ששוגג הוא. משא"כ בנ"ד שהוא באמת מוזהר ונענש בב"ד של מעלה כמו על כל חייבי עשה כדברי תוס' הנ"ל, וזה פשוט וברור. אך לפי זה יקשה למה הוצרכו התוס' לומר דאינו אלא בעשה תיפוק לי' דאפי' הי' לאו מ"מ היא שיודעת בעצמה שלא זנתה היתה מותרת לאכול בינה לבין עצמה ע"כ אתא קרא לומר דאף על פי כן נאסרת כנ"ל: ח) הקשה הרשב"א פרק הערל למה שייך בהך ברייתא פצוע דכה דמפורש במשנה ריש פרק הערל דפוסל עיי"ש. והי' מקום לומר דפצוע דכה לא הוי זר מעיקרא. אך סתם מתני' ר"מ דס"ל פ"ז דתרומות ופ"ק דכריתות דאף שאינו זר מעיקרא חשיב זר אך חלילה לדחות סתם משנה בלי מחלוקת מהילכתא וכן פסקוה כל הפוסקים. ורשב"א תירץ תנא ושייר ואם יקשה מה שייר דהאי שייר חשיב הא שייר נמי כרות שפכה. והוא דוחק גדול דהני תרווייהו כחד הם והם לאו אחד: הנושא נ"ל ליישב. דהנה יש להסתפק ט) ולחומר לר' יוסי ורשב"ג דאינו פוסל אלא מ' שזרעו פסול דומיא דאלמנה לכה"ג פצוע דכה וכרות שפכה דלית להו זרע אם פוסלין ונאמר שאינם חולקים אלא במי שזרעו כשר דוקא.

וכה"ג בעי הש"ס במנחות (ס"ט:) ממושבותיכם למעוטי חו"ל אבל דעבים שפיר דמי או דילמא היא היא. כן י"ל בנ"ד דלא ממעט מאלמנה לכה"ג רק מי שהוא היפך מזה שזרעו כשר. אבל פצוע דכה וכרות שפכה נהי דאין זרעם פסול דאין להם. מ"מ גם כשר אין להם: י) ונראה ראי' לזה דאי לא תימא הכי אלא דמתני' דפרק הערל דלא כוותייהו יקשה למ"ש תוס' לקמן (ע"ז ד"ה ר"ל דס"ל לר"ל דת"ק נמי לא פוסל רק מי שזרעו פסול. אלא דת"ק ס"ל בת גר עמוני ובת מצרי שני פסולין לכהונה. וכיון דס"ל לר"ל דכולי עלמא ס"ל דאינם פוסלין אלא מי שזרעו פסול א"כ מתני' דריש פרק הערל אמאן תרמיי' לר"ל. אלא ודאי ר' יוסי נמי פוסל בפצוע דכה וכרות שפכה. וכן משמע בתוספתא פרק י' מי שאין לו אלא ביצה אחת כשר אמר ר' יוסי מעשה שנפצעה אחת מביציו ובעל את אשתו ומת ובא מעשה לפני ריב"נ ואמר להם נפסלה מכהונה ופסולה מלאכול בתרומה. והגם שיש לדחות דר' יוסי מייתי ראי' רק דבעל ביצה אחת פסול אבל בהא דנפסלה אשתו אינו מודה לריב"נ דוחק לומר כן: יא) וע"כ נראה דמה"ט לא תני פצוע דכה דא"כ היינו יכולין לפרש פלוגתא דר' יוסי גם אפצוע דכה כיון דר' יוסי אמר כל שזרעו פסול. ופצוע דכה לא משכחת בי' זרעו ע"כ לא תני. וע"כ מחלוקת שלו על מצרי שני. ומיני' לא נוכל ללמוד פצוע דכה כיון דמצרי שני זרעו כשר. ולא ממעט ר' יוסי רק מי שהוא היפוך מזרעו פסול. דומה להא דממושבותיכם דמנחות דמבעיא לש"ס דממעט ח"ל דוקא אבל לא דעבים כנ"ל: סימן תמה ב"ה יום ד' בהר תרל"ח. שלום וכל טוב לכבוד ידיד נפשי הרב הגדול המפורסם החסיד נ"י עה"י פה"ד כקש"ת מוהר"ר יעקב לאנדא נ"י כנופך ספיר ויהלום אבדק"ק נאשעלסק. א) עיינתי בדבריו ואשיבהו כאשר ביקש מאתי.