שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 150

ו) ובהכי ניחא ליישב הא דאמר בכתובות (כ"ה.) אפי' למ"ד תרומה בזמה"ז דרבנן חלה דאורייתא שהרי שבע שכיבשו ושבע שחלקו נתחייבו בחלה ולא נתחייבו בתרומה. ולכאורה אינו מובן אם הטעם דתרומה בזה"ז דרבנן משום דבטלה קדושת הארץ אף מחלה יפטור. ומה ענין זה לשבע שכיבשו אך לפמ"ש ניחא כיון דטעם תרומה דרבנן משום דיש ללוי נחלה לעתיד והוי כהפקר. ובחלה אף הפקר חייב כדתנן פ"ג דחלה ודו"ק: סימן תלו ב"ה יום א' תצא תרמ"ז לפ"ק. שלום לידידי החריף החסיד אוהב תורה מוהר"ר אלי' נ"י. א אשר נסתפקת בתשלומי תרומה למ"ד לפי דמים משלם אם מועיל אמירת הכהן לדידי' שוה לי. לכאורה נראה פשוט דלא מהני. דהא אפי' אכל תרומת עצמו משלם קרן לעצמו. הנה שאין תשלומי תרומה מצד הכהן בעליו רק התשלומין הם לשמים מצד שהתשלומין חולין מתוקנים נעשין תרומה. ומה יועיל אמירת הכהן: ב) אך יש לעיין דהנה בת"כ פליגי רבי וראב"ש דראב"ש אומר הרמתו מקדשתו ורבי אומר נתינתו מקדשתו ומסתמא קי"ל כרבי מחבירו. וכיון דנתינתו לכהן מקדשתו י"ל דאזלינן בתרומה שהוא שוה לכהן. אך לכאורה קשה על זה מהא דכתבו התוס' באלו נערות בהא דספק זר ספק כהן שאכל תרומה אינו משלם קרן וחומש. והקשו התוס' כיון דכפרה היא לחייבו מספק. ותירצו דכפרה תלוי' בהפרשה ומפריש לכפרה אבל אינו נותן לכהן. וכיון דאין מתקדש להיות תרומה קודם נתינה איך מתכפר. ולכאורה הוא תמוה גדולה: ג) אך הדבר נכון עפ"י הסוגיא ספ"ק דבכורות המפריש פדיון פטר חמור ומת ר"א אומר חייבין באחריותו. מת פ"ת [פירש"י לאחר שהפריש הפדיון ועדיין לא נתנו לכהן רא"א יקבר ומותר בהנאתו של טלה [פירש"י הואיל והוא חייב באחריות הטלה כמאן דלא אפריש דמי ומותר לישראל בהנאת הטלה כמו שלא הופרש] ומבואר דלא חל הפדיון עד שעת נתינה לכהן.

ובגמ' מודה ר"א בישראל שיש לו ספק פ"ח בתוך ביתו שמפריש עליו טלה והוא שלו. ומוכח דכי אמרינן דלא חל הפדיון עד שעת נתינה הוא רק היכא שמחויב בנתינה. אבל בספק דאינו מחויב בנתינה חל הפדיון בשעת הפרשה. וה"נ בתשלומי תרומה דוקא בודאי שמחויב ליתן אינו מתקדש עד שעת נתינה. אבל בספק שאינו מחויב בנתינה שפיר הפרשתו מקדשתו: ד) העולה מזה דעצם הכפרה והקידוש הוא ע"י הפרשה. והיכא דמחויב בנתינה הנתינה מעכב. ודומה לאימורי קדשים דהיכי דאיתנהו מעכבי. ואי נטמאו או אבדו מותר בזריקת דם לבד. ועי' פרק מצות חליצה. וע"כ כי היכי דאימורים לא חשיבי מתירים משום דכי ליתנהו לא מעכבי וכמ"ש התוס' זבחים (מ"ג) בד"ה והלבונה. ה"נ לא אזלינן בתר נתינה לכהן ולא מהני אמירת הכהן לדידי שוה לי. ואפי' בחומש דהא ספק זר שאכל תרומה אף חומש אינו נותן לכהן רק מפריש לבד. ע"כ הפרשה עיקר כנ"ל ולא אזלינן בתר נתינה: ה ועוד אין לדמות תשלומי תרומה דכפרה לפדיון הבן דממונא. דהא בעדים זוממין משלשין בממון ואין משלשין במלקות ומשום דממון מצטרף גבי מקבל ואילו בכופר ב"ק (מ'.) שור של שני שותפין כיצד משלמין כופר משלם האי כופר והאי כופר כופר אחד אמר רחמנא ולא שני כופרים. האי חצי כופר והאי חצי כופר כופר שלם אמר רחמנא ולא חצי כופר (ופסק הרמב"ם דמשלם האי כופר והאי כופר] וקשה לשלם האי חצי כופר והאי חצי כופר ויצטרף גבי מקבל להיות כופר שלם. וצ"ל דשניא כפרה דלא אזלינן בתר מקבל רק בתר נותן דמתכפר בחסרון ממונו. וע"כ דוקא פדיון הבן דממונא. [ובספק אינו משלם לכהן ופטור מפדיון לגמרי] מהני אמירת הכהן לדידי שוה לי. ואף דלנותן לא שוה. בתר מקבל אזלינן. וגבי מקבל איכא חמש סלעים. וכן בקידושי אשה שנסתפק הר"ן אי מהני אמירתה לדידי שוה לי.

משום דבקידושין בתר מקבל אזלינן כמבואר בתוס' קידושין (ז'.) בד"ה שתי בנותיך. אבל תשלומי תרומה דלכפרה. בתר נותן אזלינן כנ"ל. ואינו מועיל מה ששוה אצל הכהן: ידידו הדו"ש הק' אברהם. סימן תלז ב"ה ג' ויק"פ תרח"ם לפ"ק פה סאכטשאב. שלום וישע רב לכבוד ידיד נפשי הרב הגדול מעוז ומגדול פאר הדור כקש"ת מוהר"ר יעקב נ"י לאנדא האבד"ק נאשעלסק. א) מה שהקשה מעכ"ת במעילה (י"ח:) בהא דיליף חטא חטא מתרומה מה חטא האמור בתרומה בתלוש מן הקרקע ופירש"י דתרומה אינו נוהג אלא בתלוש דכתיב ראשית דגנך. והקשה כ"ת לדעת הרמב"ם דהא דביכורים חייבים עליהם משיראו פני הבית היינו משבאו לירושלים לפנים מן החומה. וא"כ משכחת שהפריש ביכורים מאילן העומד בירושלים במחובר. לא ידענא מה קשיא לי'. דהא בב"ק (פ"ב.) אין נוטעים גנות ופרדסים בירושלים. אך לעיקר הדין נ"ל דאפי' הי' אילן בירושלים אין מביאין ממנה ביכורים כיון דקי"ל ירושלים לא נתחלקה לשבטים. והנה כל ישראל שותפים בו ולא מטי שוה פרוטה לכל חד. ויש לדמותה ג"כ לקודם כיבוש וחילוק דאין חייבים בביכורים. וירושלים לעולם קודם חילוק הוא: ב) ומה שהוקשה למעכ"ת למה לא פירש רש"י כפשוטו דבשעת אכילה תלוש הוא. הנה במנחות (ע'.) בעי ר' אבהו שבולת טבל ששתלה וקרא עלי' שם במחובר מהו כי קרא לה שם קדשה לה. או דילמא כיון דשתלה פקע טיבלא מינה. אמרי לי' רבנן לאביי א"כ מצינו תרומה במחובר לקרקע ותניא לא מצינו תרומה במחובר לקרקע. והגאון ר' ישעי' פיק ז"ל כתב שלא מצא זה בשום מקום במשנה או בברייתא. ואני לפי דרכי ציינתי בהגמ' שלי שהוא ברייתא דמעילה הנ"ל. והנה קושיא של כת"ר הוא מעין תירוץ הגמ' שם כי תניא ההוא לענין חיובי מיתה וחומש. דאי תליש ואכיל לה תלוש הוא ואי גחין ואכיל לה בטלה דעתו אצל כל אדם.

ויען הני רבנן פירשו הברייתא כפשוטה דלא משכחת תרומה אלא בתלוש. ע"כ פירש רש"י הברייתא כן: ג ובאמת לכאורה קשה על הגמ' דהוצרך לומר דאי גחין בטלה דעתו. תיפוק לי' דאפי' גחין סוף סוף בשעה שבא לבית הבליעה תלוש הוא. ואולי הוצרך לתרץ כן לר"א פ"ח דתרומות משנה ב' שאם בא לפיו בהיתר יבלע. א"כ אי גחין ואכיל מחויב מצינו חיוב תרומה במחובר שאם לא הי' חיוב במחובר הרי בא לפיו בהיתר: ד) עוד יש מקום עיון בש"ס הנ"ל מרשב"א קידושין (מ"ח:) בד"ה מר סבר אין לשכירות אלא לבסוף שכתב שכיון שבשעה שנתן חצי פרוטה ראשונה עדיין לא הי' בעולם חצי פרוטה שני' לא מצטרפי. א"כ משכחת לה שתלש בידיו כחצי זית ואכלו וחזר ותלש בידיו כחצי זית ואכלו דחייב. ומצינו חיוב במחובר שאם לא הי' חייב במחובר לא הי' מצטרפים. שבשעה שאכל כחצי זית ראשון עדיין כחצי זית שני מחובר הי' שאין בו חיוב ולא מצטרפי כעין סברת רשב"א הנ"ל. ויש לחלק משום שבידו לתלוש. ושאני הא דרשב"א שלא הי' בעולם כלל ולא מהני בידו כדמשני הש"ס בפרק האומר גבי שפחה דלא מהני בידו לשחרר דמעיקרא בהמה. כ"ש היכא שאינו בעולם כלל: ידידו הדוש"ת הק' אברהם. סימן תלח ב"ה ה' בא תרנ"ד פה סאכטשאב. שלום וכל טוב לכבוד אהובי ידידי הרב הגדול חו"ב צנמ"ס כש"ת מוהר"ר יואב יהושע נ"י אבד"ק גאסטנין. א) אשר פשט ספק שלי באכל ביכורים אם התשלומין נעשין ביכורים או תרומה לבד. מירושלמי שנסתפק באכל ביכורים אם יכול להפריש במחובר משמע שנעשה ביכורים. דאי תרומה לבד מהכ"ת לומר שיחול במחובר. יפה אמר: ב) אולם הרמב"ם לא הביא דברי הירושלמי אלו עוד נשמע מהירושלמי הנ"ל שנסתפק באכל חלה אם יכול לשלם מתבואה שלא הביא שליש. משמע שאם אכל חלה התשלומין חלה. ולפי זה אינו יכול לשלם רק עיסה או פת.

ואלו הלכות גדולות למה השמיטם הרמב"ם. ובגליון כתב שצריך עומק דברי השמיטה: ג) ולי נראה דגמ' דידן מנחות (ע'.) דדחיק לאשכוחי תרומה במחובר בשבולת טבל שמרחה בכרי ושתלה וקרא עלי' שם תרומה במחובר. והנה בביכורים עצמם לא משכחת לה במחובר שאין חייבים עליהם עד שיראו פני הבית. ואפי' להרמב"ם דס"ל שיראו תוך ירושלים. הלא אין עושין פרדיסות בירושלים. אך אם יכול לשלם במחובר. הא משכחת לה בתשלומי ביכורים ואפשר דלא שייך בזה תירוץ הגמ' דבטלה דעתו דס"ל דוקא גחין אין דרך. אבל ביכורים פירות האילן גבוהים מן האדם שפיר הדרך לאכול במחובר. מזה הוכיח הרמב"ם דלא מהני במחובר. אבל מ"מ מה דמשמע בירושלמי שהתשלומין ביכורים אין סתירה לזה מגמ' דידן: ד) אך לדעתי אין זה ראי'. שהרי גם בחלה דהיינו תרומת עיסה, ושם אין שום נ"מ בין תרומת עיסה לתרומת גורן. רק משום דאכל תרומת עיסה דישנו בתרומה שלא הביאה שליש. יכול לשלם גם מזה. דראוי להיות קודש שאכל. כמו כן בתרומת מחובר כיון שחלין במחובר יכול לשלם ג"כ במחובר אף שאין בתשלומין חומר ביכורים שלא יהי' נאכלין רק תוך החומה: ה) ויש בזה סברא גדולה. שהרי עבירת הזר באכילתו. אינו מפאת שיש בהם איסור אכילה חוץ לחומה. רק מפאת איסור זרות שבו. ע"כ א"צ רק שיהי' התשלומין תרומה. מ"מ כיון שתרומה שאכל חלה במחובר יכול לשלם ג"כ במחובר: ו) ולי יש ראי' מהא דתנן במעילה התרומה והביכורים מצטרפין לחיוב קרן וחומש. ואם האוכל ביכורים תשלומיו ביכורים. האוכל חצי זית מזה וחצי זית מזה. יהי' התשלומין חציו תרומה וחציו ביכורים. ואיך מצטרפין בכהאי גוונא. הלא כל שאין טומאתו שווין אין מצטרפין. כגון חצי זית מת וחצי זית נבילה אין מצטרפין אף לטומאת ערב.

ה"נ חיוב תשלומי תרומה וחיוב תשלומי ביכורים שזה חיוב תרומה וזה חיוב ביכורים לא יצטרפו אף לחיוב תרומה. אלא ודאי גם תשלומי ביכורים אינו רק תשלומי תרומה וחיובם שוה. וכמדומה לי שראי' זו חזקה ממשמעות מירושלמי: ז) ומה שכבודו כתב לדחות הראי' שכתבתי ממתניתין הנ"ל. מהא דקדשי בדק הבית וקדשי מזבח מצטרפין אף דזה הולך לבדק הבית קדושת דמים. וזה למזבח קדושת הגוף. ליתא דהוא משלם רק קדושת דמים. ומה שהגזבר יקנה אח"כ מזה קרבן אינו נוגע לחיובו. זולת זה אין שום חילוק בין קדושת בדק הבית לקדושת מזבח כיון ששניהם קדושת דמים משא"כ תרומה וביכורים. ובודאי הכפרה רק במה שהתשלומין נעשין קודש. וכיון שזה נעשה תרומה וזה ביכורים שני חיובים הם. וזה פשוט לדעתי. מ"מ מירושלמי שכתב כבודו משמע קצת להיפוך. והדבר צריך עוד עיון ובירור: ידידו הדו"ש הק' אברהם. סימן תלט ב"ה אור ליום ג' נח תר"ס לפ"ק פה סאכטשאב. שלום וכל טוב לכבוד אהובי חתן אחותי הרב הגדול המפורסים חריף ובקי כש"ת מוהר"ר יעקב נ"י האבד"ק נאשעלסק. א) במה שהוקשה לך בדברי רש"י סוף פרק אלמנה לכהן גדול דבת כהן מעוברת מישראל משלמת קרן וחומש. הא זה היפוך משנה דתרומות (פ"ז מ"ב.) בת כהן שניסת לישראל אפי' לר"מ אינה משלמת קרן וחומש כיון שראוי לחזור לבית אביו לאו זרה היא. ולר"י דקי"ל כוותי' אפי' בנתחללה אינה משלמת קרן וחומש דלאו זרה מעיקרא: ב) אכתוב לך מה שרשמתי בגליון מכמה שנים וז"ל עי' דתרומות מ"ב כריתות (ז'.) ועיין סנהדרין (פ"ג) מחוסר בגדים חשיב זר. ולקמן סוף פרק יש מותרות מעיקרא גופא סריקא והשתא גופא מליא ודו"ק: ג) שוב מצאתי בס' פרשת דרכים דרך מצוותיך סוף ח"ג הניח דברי רש"י אלו בצ"ע ממשנה דתרומות הנ"ל. ובמה שרשמתי מיושב.

דברי דודו דו"ש וש"ת מצפה להרמת קרן ישראל ברו"ג בכלל ובפרט: הק' אברהם סימן תמ להרה"ג הנ"ל בענין הנ"ל. ב"ה יום ג' חיי נשיש לפ"ק פה סאכטשאב. א אשר ישבתי דברי רש"י סוף פרק אלמנה דחשיב זרה מעיקרא משום שכמו שהיא עכשיו מעוברת גופא מליא והא לא הי' לה היתר מעולם. ודומה למחוסר בגדים דחשיב זר אף שכבר הי' לבוש בגדים ולא אמרינן לאו זר מעיקרא. ע"כ משום דכמו שהוא עכשיו בלא בגדים לא הי' כהונתו מעולם. וה"נ דכוותי' כנ"ל. והוקשה לך דמ"מ לא תחשב זרה משום שראוי' לשוב לבית אבי' כמו לר"מ דלא תליא בזר מעיקרא רק בראוי' לחזור: ב' איני יודע מה הוקשה לך דג"כ סברא זו כמו שהיא עכשיו מעוברת לא יהי' לה היתר לעולם. גם מה דפשיטא לך דלר"מ לא תליא מידי בזר מעיקרא. ג"כ אינו מוכרח. די"ל כעין שכתבו תוס' נדה (כ"ב:) סוף ד"ה אם דביבש מעיקרו לא מהני מה שיכול לשרות להיות לח. דוקא בלחים ונתיבשו מהני מה שישוב לקדמותו. ה"נ בכהנת מעיקרא מהני מה שיכולה לחזור להיות כהנת. וע"כ במעוברת דחשיבה זר מעיקרא אף אם הי' לה היתר בעודה מעוברת לא הי' מועיל וק"ל: ג' מיהו במקום אחר רציתי לומר דהאי שראוי' לשוב לבית אבי' אינו טעם. רק ראי' שלא נתחללה. דאי פרחה מינה כהונתה ע"י בעלה ישראל והרי היא עכשיו כישראלית דעלמא. נהי שמת בעלה מ"מ במה יחול עלי' קדושת כהונה דהקדושה שהי' לה מלידה הלכה לה לפי זה יקשה גם במעוברת והבן: דברי דודך הדוש"ת הק' אברהם. סימן תמא א) יבמות (ס"ו.) אלמנה לכהן גדול וכו' עבדי מלוג לא יאכלו בתרומה ובגמ' אמאי להוי כקנינו שקנה קנין שאוכל כל האוכל מאכיל כל שאינו אוכל אינו מאכיל ולא והרי ערל וכל הטמאים שאין אוכלין ומאכילין התם פומייהו כאיב להו פירש"י עומדים לתקן ולאכול.

והנה לכאורה אין זה ככל פומייהו כאיב להו שבכל הגמ' שפירושו שאם הי' יכול לעשות הי' מועיל כגון באלמת ואלם דחליצה (ק"ד:) חרש וחרשת בתוס' (מ"ד.) גידם בתפילין מג"א סימן ל"ט סק"א. וכולם הפירוש שאם הי' עושה המעשה כתקנה הי' טוב. אבל זה אף אם הי' אוכל הי' עבירה ומשום שעומד לתקן יחשב פומי' דכאיב אתמהה: ב) ולכאורה הי' נראה לפרש דערל וטמא אם אוכלים תרומה הא אינם עוברים בלאו דזרות ע"כ מועילים לעבדיהם שלא יהי' באכילתם לאו דזרות ואיסור ערלות וטומאה שיש ברבם הא אינו בהם שאינם ערלים וטמאים וע"כ מותרים לאכול. וזה פירוש הגמ' דאף שאינו יכול לאכול מחמת איסור ערלות וטומאה. מ"מ כיון שאם הי' אוכל לא הי' בו לאו דזרות מועיל זה גם לעבד. והעבד אוכל לכתחילה אף שהוא אינו יכול לאכול מחמת איסור ערלות וטומאה חשיב כמו פומי' דכאיב. דמה לי שאינו יכול לאכול מחמת כאב פיו או מחמת ערלות וטומאה. כיון שאיסור זרות אין ברב ואותה אנו מבקשים לסלק מהעבד. אבל חללה דכיון שנבעלה לפסול הוה זרה כדאיתא פרק יש בכור ע"כ אינה מאכלת: ג) אך קשה לפי' דא"כ מעיקרא מה מדמה הש"ס חללה לערל וטמא. הא ערל וטמא מאכילין מחמת עצמם דכהן ערל וטמא מאכיל. וחללה דהוה כזרה לא ס"ד שתאכיל מחמת עצמה רק שהקשה שיאכלו מחמת בעלה הכהן. וא"כ מה מדמית לערל וטמא. דע"כ חילוק גדול ביניהם. ועוד קשה טובא דמה מקשה שיאכל מחמת רבו דרבו שהוא כהן כיון שרבו עצמו זר שהיא חללה. וזר הא פוסל אפי' כהן כמו בת כהן שנתארסה לישראל שנפסלת. ומה חזית דתיזיל בתר רבו דרבו שיאכיל ולא תיזיל בתר רבו שהוא זר: ד) אשר ע"כ נראה ברור שגם חללה זו אשת כהן אין בה איסור זרות כלל. כיון דאפי' זרה גמורה אשת כהן אוכלת. אלא דמ"מ נהי דבעלה מפקיע ממנה איסור זרות איסור חללות יש בה.

דגריעא מזרה שאסורה לכהונה וה"ה לתרומה אף שבעלה כהן. וכיון שאין בה איסור זרות אינה יכולה לפסול עבדי' לעשותם זרים. ע"כ שפיר מקשה שרבו דרבו יאכילהו שרבו הא אינה יכולה לפוסלו כנ"ל. וע"כ מדמה הש"ס לערל וטמא שאין בהם איסור זרות. כמן כן חללה זו שבעלה כהן מפקיע ממנה איסור זרות תאכיל עבדי' בעצמה. והשתא פירש"י מוכרח: ה) אך ק"ל לפמ"ש דחללה אשת כהן אין בה איסור זרות מפרק ו' דתרומות בת כהן שנשאת לפסול ר"מ מחייב קרן וחומש. ופירש רמב"ם בפי' המשניות לפסול פסולי קהל או אלמנה לכה"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט. ואם איתא דחללה שנשאת לכהן אין בה איסור זרות קרן וחומר באלמנה לכה"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט מה עבידתי': ו) אשר ע"כ נראה לפרש דברי רש"י בפי' פומייהו כאיב לה עפ"י פירש"י לעיל (ס"ד:) בד"ה איסורא וסכנתא דתינוק שמתו אחיו מחמת מילה שחל שמיני שלו בשבת אם מלו אותו חללו שבת דחשיב מילה שלא בזמנה שאינו דוחה שבת. ולכאורה אינו מובן דממה נפשך המילה בעצם הוא בזמנו ואי משום סכנה אין מצוה במילתו אף מילה שלא בזמנה לא הוה. ואפי' הי' מילה שלא בזמנה. היינו בתשיעי. דוחה שבת. זה לא הי' דוחה. אך ביאור דבריו דמצות מילה בשמיני הא בטלה מתינוק זה דהיום ודאי יהי' אסור למולו. אבל מצות מילה לבד לא בטלה שאחר שיגדיל ויתחזק כחו ימהלוהו. ע"כ גם כשמל אותו בזמן האסור חשיב מילה שלא בזמנה מאחר שמצות מילה שלא בזמנה הי' מוטל עליו. אבל לא חשיב מילה בזמנה. דמילה בזמנה הא בטלה מתינוק זה ואין מחויב בה: וה"נ בנ"ד נהי נמי דאיסור מחמת שנתחללה מכהונה ואינה כהנת אין בה דמ"מ הרי בעלה כהן מאכיל אפי' זר גמור. ואין בה רק איסור חללה. מ"מ כיון שנאסרה מלאכול בתרומה לעולם היא זרה מתרומה.

ואף מי שהוא כהן גמור אם הי' משכחת שיאסר בתרומה לעולם הי' נחשב זר לגבי' וע"כ אינו דומה לאדון שמאכיל עבדו שאינו כהן. דשוב כשמאכילו בתרומה שוב אינו זר לענין תרומה. אבל זו שאף אחר שמאכילה נאסרה משום חללה הרי היא זרה. וע"כ אינה מאכלת עבדי' כלל שהיא עצמה יש בה איסור זרות כיון שאינה אוכלת. כמו שערל שמתו אחיו מחמת מילה לא חשיב מילה בזמנה אם מל אותו כיון שמצות מילה בשמיני בטלה ממנו. ה"נ אף אם היתה אוכלת היתה נחשבת זרה שאכלה תרומה כיון שבטל ממנה ענין תרומה לעולם. אבל ערל וטמא עדיין לא בטלה מהם אכילת תרומה [כמו שאם מל בעודו בסכנתו מ"מ חשיב מילה שעדיין לא בטלה ממנו מצות מילה כיון שהדין למולו לכשיבריא. ה"נ לא חשיב שבטלה ממנו אכילת תרומה] ואם יאכל לא יחשב זר שאוכל תרומה ממילא העבד ג"כ אין בו לאו דזרות ואוכל לכתחילה. ואף שהרב אינו אוכל אין זה משום זרות. רק שאין יכול לאכול מחמת אריא דרביע עלה ערלות וטומאה. והוא כמו כל פומי' דכאיב לי' שבש"ס שאינו יכול לעשות. ואם הי' עושה הי' טוב. ה"נ אינו יכול לאכול ואם הי' אוכל הי' נחשב אכילת כהן תרומה כיון שלא בטלה ממנו אכילת תרומה שיאכל אח"כ ולא חשיב זר כנ"ל: ח) מעתה ניחא פירוש רמב"ם בפי' המשניות אלמנה לכה"ג וגרושה וחלוצה לכהן הדיוט חייב קרן וחומש לר"מ דנחשבת זרה הואיל ובטל ממנה אכילת תרומה. והרע"ב והרא"ש כתבו פסולי קהל לבד והשמיטו אלמנה גרושה וחלוצה לכהן. י"ל דס"ל הלכה כרבא מדאורייתא מיכל אכיל וכן פסק יש"ש] דאין בה איסור זרה אף דנתחללה מ"מ בעלה לוקח ממנה איסור מה שאינה כהנת ואין בה איסור זרות וא"כ קרן וחומש מה עבידתי'. ע"כ פירש"י פסולי קהל ואין בעלה כהן כלל. ובעצמותה הא זרה היא כבש"ס בכורות הנ"ל ע"כ חייבת קרן וחומש לר"מ: