שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 149

ב) ע"כ נראה דבאמת ר"ל דסבר אליבא דר' יוסי דמתני' תרומה בזמה"ז דרבנן אף דר' יוסי תניא בסדר עולם ירושה שלישית אין להם ובתוס' לעיל ד"ה ואין מאכילה תירצו דקסבר ר"ל דר' יוסי תני לה ולא סבר לה. ולפענ"ד א"צ לזה רק ר"ל סבר דר' יוסי הוכיח מקרא דירושה שני' לא נתבטלה פירוש שעדיין היא שלהם ואינם צריכין לירושה שלישית ומ"מ הא אמרינן בב"ב (קכ"ב.) עתידה א"י שתתחלק לי"ג שבטים ומקרא היא ביחזקאל דכתיב שער יוסף אחד וגו'. הרי דחלוקה ראשונה נתבטלה עכ"פ וא"כ הוי ממש כמו קודם שחלקו ארץ ישראל דאינם חייבים בתרומה וחייבים בחלה. וע"כ חייבים בכלאי הכרם לכ"ע כמו בחלה. ולר' יוחנן י"ל דסובר דהאי ירושה שלישית אין להם לאו על גוף הארץ קאי שנשארה שלהם כמקודם רק על קדושת הארץ. וכן פירש"י עיי"ש. וא"כ לא דמי לשבע שכיבשו דהכא כיון שנתקדשה הארץ לתרומה לא פקע חיובה: ג' ולכאורה מוכרח לומר כן דהא אמרינן בע"ז (נ"ג דאמר רחמנא ואשיריהם תשרפון באש מכדי ירושה היא להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו. הרי דאף קודם הכיבוש הי' של ישראל ואעפי"כ אמרינן בנדה (מ"ז.) בבואכם יכול משנכנסו לה שנים ושלשה מרגלים ת"ל בבואכם בביאת כולכם אמרתי לכם. הרי דלא נתקדשה הארץ עד שבאו לתוכה אף שהי' שלהם. וא"כ מה יועיל מה שנשארה שלהם בחורבן בית שני כיון דמכל מקום אינם בתוכם. וע"כ דקדושה שהי' בתחילה לא פקע. וא"כ אף בחלה חייבים: ד) אך בר"ש פי' המשניות פ"ב דחלה הביא ירושלמי שהשיב ר"ע לר"א אי אתה מודה בישראל שנכנסו לא"י ומצאו קמחים ובצקות שהם חייבים בחלה ומשני בירושלמי תמן עד שלא נכנסו לארץ למפרע ירשו דכתיב לזרעך נתתי שכבר נתתי. הרי דמחמת שהי' שלהם לבד נתחייבו בחלה.

וע"כ הא דאינם חייבים משנכנסו לה שתים ושלשה מרגלים דלא הי' שלהם מתחילה רק משבאו לארץ נעשה שלהם למפרע. וכן לשון הירושלמי למפרע ירשו. וע"כ פריך בע"ז דלמפרע לא הי' יכולים לאסור. ומ"מ המרגלים הי' מותרים לאכול בלא חלה דלא חל הירושה אח"כ על מה שכבר אכלו רק על מה שיש בשעת כיבוש. ואם כן שפיר י"ל כנ"ל: סימן תלד א) ביבמות (פ"ב:) בתוס' ד"ה ירושה ראשונה שאל הר"ש מאניוב את ר"י דהכא קאי ר' יוחנן כר' יוסי דקדושה ראשונה ושני' יש להם דקדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבא ובפרק השוחט והמעלה סבר ר' יוחנן המעלה בזמה"ז חייב דקדושה ראשונה קידשה לעתיד לבוא. ומחלקים התוס' בין קדושת הארץ בין קדושת ירושלים והבית. דהארץ לא קידשה לעתיד לבא. אבל קדושת ירושלים והבית קידשה לעתיד ועיי"ש שהביאו הרבה ראיות לזה: ב) ודבריהם נעלמו ממני דהנה בערכין (ל"ב:) בפלוגתא אם בתי ערי חומה שמימות יהושע קידשה לעתיד לבא ומ"ד לא קידשה מייתי ראי' מדכתיב על הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה מקיש ירושתך לירושת אבותיך מה ירושת אבותיך בחידוש כל הדברים הללו אף ירושתך בחידוש כל הדברים הללו. ואידך כיון שירשו אבותיך ירשת את. הרי דקרא דמייתי לה ר' יוסי לענין ירושת הארץ מייתי לה בערכין לענין בתי ערי חומה. ולמ"ד ירושה שני' יש להם אף בתי ערי חומה צריכין קידוש מחדש. ואידך מ"ד ס"ל כיון שירשו אבותיך ירשת את וא"צ לקדש מחדש ואף קדושת הארץ לא כלתה: והנה בשבועות (ט"ז) ובמגילה (י') קאמר הש"ס כתנאי אם קדושת מקדש וירושלים נתקדשו לעתיד לבא כתנאי דבתי ערי חומה דלמ"ד ראשונות בטלו משבטלה הארץ אף ירושלים ומקדש בטלה. וא"כ מוכח דמ"ד קדושת הארץ בטלה דס"ל קרא דירשו אבותיך וירשתה שתי ירושות הן. ס"ל נמי בתי ערי חומה לא נתקדשו לעתיד לבא כההיא דערכין.

וממילא אף מקדש וירושלים לא נתקדשו לעתיד לבא כההיא דשבועות ומגילה: ד) ולולי דברי התוס' הי' נראה לי בזה לחלק בין קדושת א"י וערי חומה וירושלים ובין מקדש. דהנה סוגיות הש"ס דשבועות ודמגילה סותרות לסוגיית הש"ס דזבחים דף (ק"ז.) שהביאו התוס' בכאן. דבשבועות ובמגילה כדבעי לאתויי ראי' מדר' אליעזר דכשהי' בונין בהיכל עושין קלעים להיכל וקלעים לעזרה דלא קידשה לעתיד לבא דחי דילמא לצניעותא בעלמא. ושוב מייתי ראי' מדמ"ד בבתי ערי חומה דלא קידשה ולא נדחה ובזבחים הביא ג"כ הראי' מר' אליעזר וכו' ודחי כנ"ל ושוב לא הביא ראי' מבתי ערי חומה. והדבר לכאורה יפלא. ואשר אחזה ליישב בזה. דהנה התוס' בזבחים הקשו דאמאי לא הקשה הש"ס לר"ל דס"ל המעלה בזה"ז בחוץ פטור דקדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבוא ממתני' דקדושת ירושלים אין אחרי' היתר וכן הקשו בשבועות עיי"ש. ואמנם לשיטת רבינו חיים שהביאו התוס' במגילה דמסקנת הש"ס דלא כר' יצחק. דאמר שמעתי שמקריבין אעפ"י שאין בית בזמה"ז. אלא דאפי' למ"ד לא קידשה לעתיד לבא מ"מ נאסרו הבמות דכולי עלמא מודו דקדושת ירושלים אין אחרי' היתר רק למ"ד קידשה מותר להקריב במקדש ולמ"ד לא קידשה גם במקדש אסור להקריב אבל בבמה לכ"ע אסור. וא"כ לק"מ לר"ל דממתני' דאין אחרי' היתר אין ראי' כלל דקידשה לעתיד. דאף דלא קידשה מ"מ אין אחרי' היתר. ומ"מ המעלה בזמה"ז פטור כיון דאינו ראוי לפתח אוהל מועד דאף במקדש אסור להקריב וכמו המקריב חובות בזמן גלגל דפטור מהאי טעמא כבש"ס זבחים. ובזה מיושב אף קושיית התוס' בשבועות וק"ל. ה' והנה בסברת התוס' דשמעתין לחלק בין קדושת הארץ לקדושת ירושלים. ולפענ"ד נראה בזה דירושלים דינו כדין ארץ בזה.

דהנה בזבחים (דף נ"ה.) ואת חזה התנופה ואת שוק התרומה תאכלו במקום טהור וכי ראשונים בטומאה אוכלים אלא טהור מכלל שהוא טמא טהור מטומאת מצורע וטמא מטומאת זב ואיזהו זה מתנה ישראל. פירש"י זה מחנה ישראל במדבר כל דגל בתוך אסיפת דגלו ובית עולמים תוך ירושלים ועיי"ש: ו) והנה הדבר פשוט דמה שאינם נאכלים בערי חומה שטהור מטומאת מצורע כדתנן בכלים (פרק א'.) ערי חומה מקודשות הימנה שאין מצורעים נכנסים לשם. ובהר"ש מספרא דיהושע קידש כל ערי חומה בקדושת מחנה ישראל משום דנפסלין ביוצא משיצאו מירושלים ומע"ש דהוקש למעשר בהמה זבחים (דף קי"ט) ועוד דבקרא כתיב כי אם אל המקום אשר יבחר וגו' והבאתם שמה וגו' ומעשרותיכם וגו' ומ"מ למדנו דמה שנאכלין קדשים ומע"ש בירושלים היא מחמת שתי קדושות. קדושה אחת שהיא מחנה ישראל כמו שאר עיירות מוקפות חומה. והשנית מחמת שהיא קרובה למקדש ומקיפתה וכן מחנה ישראל שבמדבר ודו"ק: ז) וא"כ כיון דבש"ס ערכין מדמה קדושת הארץ לקדושת ערי חומה ולמ"ד קדושת ארץ בטלה קדושת ערי חומה נמי בטלה ובטלה קדושת מחנה ישראל שבערי חומה. ה"ה דבטלה קדושת מחנה ישראל שבירושלים. והרמב"ם סוף פ"ו מהלכות בית הבחירה חילק בין קדושת מקדש וירושלים בין קדושת שאר א"י דקדושת מקדש וירושלים משום שכינה ושכינה לא בטלה כו' עיי"ש. ולפענ"ד קדושת ירושלים משום שהוא מחנה ישראל כמו מחנה ישראל שבמדבר וכנ"ל מש"ס זבחים (דף נ"ה.) וא"כ כשגלו ישראל בטל קדושת ירושלים: ח) וע"כ מוכיח בשבועות למ"ד בטלו ערי חומה בטל נמי קדושת מחנה ישראל שבירושלים. ואיך קידש עזרא ירושלים למ"ד בכל אלו תנן. וע"כ באחת מכל אלו תנן ועזרא קדושי קדיש אף דלא הוי אורים ותומים. ובמגילה שפיר משני לשינויי דר' יצחק.

דלמ"ד בטלו ערי חומה כיון דבטל נמי מחנה ישראל שבירושלים הוה לי' כגלגל וכדתנן בזבחים (קי"ב:) באו לגלגל הותרו הבמות. ופי' הרע"ב משום דבטלה מחנה ישראל וקרא כתיב אשר ישחט שור או כשב במחנה. וכיון שבטל מחנה ישראל הותרה שחוטי חוץ. וה"נ כיון שבטל קדושת ירושלים ובטל מחנה ישראל מותר להקריב בבית חוניו: ט) אבל בזבחים דקאי לפי מה דמסיק במגילה דלא כר' יצחק דאפי' למ"ד לא קידשה לעתיד לבא במות אסורין משבאו לירושלים. א"כ שפיר מחייב ר' יוחנן המעלה בזמה"ז דבמות לא הותרו. ואי דאינו ראוי לפתח אוהל מועד הא קדושת המקדש לא בטל וראוי לפתח אוהל מועד. ובמות לא הותרו משבאו לירושלים אפי' הי' כל המקדש בטל כדברי רבינו חיים הנ"ל. כ"ש בהבטל מחנה ישראל בלבד. ולא דמי לגלגל שהי' קודם ירושלים. אבל במגילה לר' יצחק דאחר שבאו לירושלים בהתבטל הקדושה דינו כקודם שבאו. שפיר מייתי מדבטלו ערי חומה וה"ה מחנה ישראל שבירושלים הותרו הבמות כמו בגלגל ודו"ק היטב: הן אמת דעל מה שכתבתי דבש"ס שבועות מוכיח דאל"כ במה קידש עזרא ירושלים. יש לעיין לפי דברי התוס' שבועות (דף ט"ו.) בד"ה דקדשה לה ראשון. וא"ת אדרבה ראשונה נמי תאכל דכל זמן שלא קדשה העיר אעפ"י שקידשה העזרה נאכלין קדשים בכל הרואה כדתנן בפרק בתרא דזבחים בשילה ונוב וגבעון שנאכלין בכל הרואה לפי שאין חומת העיר קדושה ועיי"ש שתירצו דמכיון שהלכה התודה כל שהיא הוי לה יוצא במקום שמהלכת] וא"כ י"ל דעזרא לא קידש בתוך חומת ירושלים וממילא נאכלין בכל הרואה). ומ"מ חוץ לחומה אסור דקדושת ירושלים מצד שהיא סמוך למקדש נשארה במקומה. וע"כ ממנ"פ מותר לאכול תוך החומה דקדושת מקדש שיש בירושלים נשארה מכבר וקדושת מחנה ישראל שבטלה חזרה בלא קידוש כמו בשילה ונוב וגבעון שנאכלין בכל הרואה בלא קידוש.

וחוצה לה אסור דקדושת מקדש נשארה כשהי' רק תוך החומה: יא) ומכל מקום לפי מה שפירש"י בערכין דערי חומה ג"כ מקדשין בשתי תודות ובשיר כמו מקדש וירושלים ניחא. דמוכח דבאחד מכל אלו תנן דאם בכל אלו איך קידש עזרא ערי חומה. ובטורי אבן על מס' מגילה הקשה על רש"י איך יכול לקדש ערי חומה בתודות הא בעינן דבר הנאכל בה [וכשיוצא ממנה נפסל] ואין תודה נאכלת בערי חומה. ולפמ"ש ניחא דמ"מ קדושת מחנה ישראל שיש בערי חומה. צריך לתודה וחשיב שפיר נאכל בה מה שנאכל במחנה ישראל וערי ישראל קדושת מחנה ישראל בהן וע"כ מהני תודה לקדש מחנה ישראל. ולפמ"ש דלמ"ד קדושת א"י בטל קדושת ירושלים נמי בטל ניחא הא דמוכח בביצה דלר' יהושע בטלה קדושת הארץ ואעפי"כ סובר מקריבין אעפ"י שאין בית אוכלין קדשים קלים ומע"ש אעפ"י שאין חומה דנאכלין ממנ"פ כנ"ל כמו בשילה ובנוב וגבעון: יב) אולם מה שהקשו לר"ל מזבחים לא יתיישב בזה שהרי שם מיירי שחרב הבית וליכא מחנה ישראל כלל בירושלים ואינו דומה לשילה ונוב וגבעון שישראל סביבותיהם אבל משחרב הבית ליכא מחנה ישראל וקו"ח מגלגל דלא חשיב מחנה ישראל כיון שישראל נפוצים בכל א"י. וא"כ איך יאכלו קדשים קלים. דאין לומר שנאכלין כמו בגלגל דגלגל שאני שהותרו הבמות. משא"כ משחרב הבית דלא הותרו הבמות כיון דקידשה. ועוד דלשיטת ר' חיים קיימינן דאפי' לא קידשה לא הותרו כנ"ל. איברא דהא לק"מ לפמ"ש לעיל [סימן תל"ב אות ב'] דר"ל מודה דלא בטלה קדושת הארץ לר' יוסי ושם לר' יוסי קיימינן עיי"ש: יג) ודאתאן עלה לדברי התוס' נבאר דבריהם. דלכאורה דבריהם תמוהים במה שכתבו דבנוב וגבעון קדשים קלים נאכלין בכל הרואה ומשנה שלימה שנינו בנוב וגבעון קדשים קלים ומע"ש נאכלין בכל ערי ישראל. אמנם דבריהם נכונים.

והנה רש"י פירש קדשים קלים בכל ערי ישראל בכל מקום שהוא עושה במה ומקריבין. ולכאורה גם דבריו תמוהים דמ"מ מנ"ל דקדשים קלים שהקריבו במשכן יאכלו בכל ערי ישראל. דאין לומר דילפינן מבמה קטנה. שהרי כמה חילוקים נשנו במשנה בין במה קטנה לגדולה. אך נראה דרש"י מפרש קדשים קלים בכל ערי ישראל דקאי באמת על קדשים קלים שהקריבו בבמה קטנה. ומה שהכריחו לזה נראה. דהנה בש"ס שם הקשה דנייתי מע"ש לנוב וגבעון וניכלינהו התם. ומשני משום דהוקש למעשר בהמה דחובה היא ואינה נקרבה בנוב וגבעון. ולר"י דאמר חובות קרבין בבמה גדולה. ה"נ דאף מע"ש מעלין לנוב וגבעון. ואי קדשים שהקריבו בבמה נאכלין בכל ערי ישראל כ"ש מע"ש. ואמאי צריך לאוכלן בנוב וגבעון דוקא. ומזה הוכיח רש"י דמתני' בקדשי במה קטנה דוקא ומשום דקריבין בכל מקום ע"כ נאכלין ג"כ בכל מקום. משא"כ מע"ש שמצותן האכילה לבד וחייבה תורה לאוכלן בירושלים גם בנוב וגבעון חייב לאוכלן שם. וזה כונת התוס' ג"כ דבנוב וגבעון נאכלין בכל הרואה היינו קדשים שהוקרבו במשכן [היינו במה גדולה] דודאי נאכלין בכל הרואה דאי אפשר ליתן להם מקום אחר. וע"כ פריך הש"ס מע"ש נמי נסקינהו להתם וניכל בכל הרואה. ווש ברור בדבריהם: יד) איברא דק"ל טובא בדבריהם דא"כ הא דאמר בהזהב (דף נ"ג:) היכא דנפלו מחיצות אסור לאכול מע"ש שהעלה לשם. והא כיון דליכא חומה מותר לאכול בכל הרואה כיון דבטלה קדושתה בנפילת החומה וכמו בימי עזרא שהקשו התוס' שאכלו שניהם עי' הגה"ה לעיל לאות י'] כיון שבטלה הקדושה שהי' מכבר. דאין לומר דאתיא כמ"ד קידשה לעתיד לבא או דאפי' למ"ד לא קידשה היינו דוקא כשחרב הבית. אבל בנפילת החומה לבד לא בטלה קדושתה. דא"כ תאכל אפי' אין חומה.

דהא למ"ד קידשה לעתיד לבא אעפ"י שאין חומה אוכלין קדשים קלים ומע"ש כמפורש בדברי ר' יהושע: טו) ואולי י"ל דלעולם התם כמ"ד לא קידשה לעתיד לבא ומ"מ בנפילת החומה לא נפקע קדושתה כיון שבידם לבנותו. ודוקא בחורבן הבית נסתלק הקדושה שיד או"ה תקיפה על עצמן. ומ"מ אסור לאכול עד שיבנה החומה. ודוקא למ"ד קידשה לעתיד לבא אף שאין בידם לבנות מותר לאכול אף קודם שבנה החומה. אבל למ"ד לא קידשה אף שלאחר שנבנה ודאי א"צ לקדש מחדש. ולא דמי לבימי בנין בית שני דהי' צריך קידוש מחדש למ"ד לא קידשה ומ"מ אסור לאכול עד שבנה החומה וע"כ אסור לאכול בלא החומה כיון שעדיין לא נסתלקה קדושת העיר אסור לאכול בכל הרואה: טז) או י"ל בכאן דמתחילה חל החיוב דמעשר לאכול בתוך החומה אי אפשר לאוכלן אח"כ בכל הרואה. ולפי זה ידחה ראיית התוס' בהזהב דפרצה בחומה אינו מעכב אכילת קדשים מההיא דירושלים אחר שנפרצו בה פרצות דהי' מקריבים פסחים דמעשר שגדל אח"כ ופסחים שהוקדשו אח"כ מותרין לאכול בכל הרואה: יז) ואף לפי תירוץ הראשון לא ידעתי אם פרצות אלו הי' ע"י חורבן בימי יוונים כמו שפרצו במקדש י"ג פרצות יתיישב ג"כ כיון שנחרב שוב נסתלקה קדושת עיר לגמרי ומותר בכל הרואה: יח) ואיך שיהי' סוגיא דנפל מחיצות ראי' לדידי דהא מסתמא קיי"ל כר' יוחנן המעלה בזמה"ז חייב דקידשה לעתיד לבא והכא אמרינן דנפל מחיצות אסור לאכול מע"ש. אבל לפמ"ש דקדושת ירושלים בטלה ניחא. ואף דלר' יוחנן מותר לאכול מעשר שני ג"כ אעפ"י שאין חומה. היינו משום כל הרואה אבל הכא לא שייך כל הרואה וכנ"ל שני התירוצים: סימן תלה א' הנה דעת הרמב"ם סוף הלכות שמיטה ויובל דערי חומה בטלו משבטלה הארץ אבל אם לא בטלה הארץ אף שנפלה חומתה הרי היא כמו מוקפות. ועיין בכ"מ שנתקשה בזה מהש"ס ערכין ומגילה.

ועיין רמב"ן מגילה שכתב דהא דאשר לוא חומה אעפ"י שאין לו עכשיו והי' לו קודם לכן הוא אף אם נאמר לא קדשה לעתיד לבא. דזהו דלא קדשה לעתיד לבא דוקא אם נתבטלה הארץ ונעשית של כותים אבל נפלה חומה גזירת הכתוב דחשיבה כמוקפות. והוא ממש כדברי הרמב"ם ועיי"ש שהוקשה לו על הש"ס דקאמר ההיא ר' יוסי בר' יהודה אמרה דאמר אעפ"י שאין לו עכשיו והי' לו קודם לכן דמ"מ מנ"ל דקידשה לעתיד לבא. ותירץ דבאמת אין הכרע מזה רק משום דמצינו ר' יוסי בר' יהודה מיירי בבתי ערי חומה אמרינן דחדא מינייהו ר"י בר' יהודה אמרה. ויוכל להיות דמ"ד לא קידשה ר"י בר' יהודה היא: ב' איברא דק"ל לשיטתו דמאשר לוא חומה אין ללמוד כלל דקידשה לעתיד לבא וע"כ דמ"ד קידשה לעתיד לבא ואפי' משבטלה הארץ הוא מסברא או מקרא אחרינא. א"כ למה לי קרא דאשר לוא חומה דהא מאן דס"ל קידשה לעתיד לבא ס"ל נמי דמקריבין אעפ"י שאין בית: ג ונראה לי דמהא דקידשה לעתיד לבא אין ללמוד לעיירות המוקפות חומה שנתבטלה חומתן שתשאר בקדושתה שהרי שילה שנתקדשה כמו ירושלים ופסק קדושתה אפי' למ"ד בזבחים זה וזה שילה. ולא אמרינן שקידשה לעתיד ויהא אסור להקריב בנוב וגבעון וע"כ דלא אמרינן קידשה לעתיד אלא בירושלים. שאף שחרוב עתה. מ"מ לעתיד תשוב לקדושתה. דלהכי קריא נחלה וכתיב זאת מנוחתי עדי עד. וכן בקדושת הארץ שעתידה לחזור לקדושתה כשישובו ישראל לתוכה לעתיד כי לא יחלפנו בארץ אחרת. אבל ערי חומה שחרבו חומתן מי יימר דלעתיד תשוב לחומתה קודם הכיבוש. דאפי' יבנו ישראל החומה אח"כ לא יועיל כדאיתא בערכין ולא מהני קידשה לעתיד בערי חומה רק אם נתבטלה הארץ בזה אמרינן כיון דע"כ קדושת הארץ קיימת שתשוב לאיתנה בביאת ישראל כנ"ל. ממילא עדיין היא עיר חומה כמקדם. אבל כשנפלה חומה לא יועיל' הא דקידשה.

וע"כ ס"ל להרמב"ן והרמב"ם דע"כ גזירת הכתוב היא [ועוד דלענין ממכר בית בעיר חומה לא שייך קידשה לעתיד דלאו משום קדושה היא. ואדרבה קולות יש בה שאין בה מצות יובל ודינים שגזר המלך בבתי החצרים ובבתי ערי חומה חוקים הם ולאו משום קדושה בערי חומה וע"כ רק גזירת הכתוב היא כדברי הרמב"ם ז"ל]: ובהכי ניחא ליישב גם קושיית התוס' יבמות (פ"ב:) לר' יוחנן דסבר לה כר' יוסי קדושה ראשונה ושני' יש להם וא"כ ס"ל דקדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבוא. ובזבחים סובר ר"י דמעלה בזמה"ז חייב דקדושה ראשונה קידשה לעתיד לבא. ולפמ"ש י"ל עפ"י דברי הראב"ד בהלכות שמיטה ויובל על דברי הרמב"ם דהארצות שכבש מלך ישראל שלא מא"י יש לשבט לוי חלק ונחלה בהם. והקשה הראב"ד א"כ סוריא אמאי תתחייב במעשר כיון שיש ללוי חלק בהם. ובספר פרשת דרכים הקשה עליו דנהי דהחיוב נתינה אזדא לה משום שיש ללוי חלק ונחלה מ"מ מחויב להפריש. ולא הבנתי קושייתו שהרי הפקר ולקט ושכחה ופיאה פטורים ממעשר לגמרי ואף להפריש אינו מחויב. ודברי הראב"ד נכונים: ה והנה הפרשת דרכים הקשה אהא דמשמע בב"ב דארץ שבעה עממים חייב במעשר לעתיד לבא. והרי לעתיד לבא אף שבט לוי יטלו נחלה. ותירץ משום דקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא ולא פקע חיוב תרומה ומעשר שיש בה מקדושה ראשונה שלא הי' ללוי נחלה. וממילא למ"ד לא קידשה לעתיד לבא אף לעתיד לבא לא תתחייב במעשר ממילא לק"מ מר' יוחנן דס"ל בזבחים לענין קדושת מקדש וירושלים קידשה לעתיד לבא כיון דהטעם משום שאח"כ עכ"פ תחזור לקדושתה. והכא לענין תרומה ומעשר לא תחזור לקדושתה לעולם אם תאמר דקדושה ראשונה פסקה. ועל כן באמת אמרינן דקדושה ראשונה פסקה ודו"ק היטב: