שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 148

מה בין זה לזה קב הקדש ראוי לפדותה ולחייבה ע"ש וקב גוי זה שבאמצע הא אפשר לחייבו אם יקחנו ישראל ונאמר יש ברירה שהי' של ישראל. ודומה לשל הקדש ואינו מפסיק: יא) ובזה נבאר מה שאמר ר' זעירא ואינו מעורב ע"י נכרי בתמי' דכיון שאפשר לחייבו חלקו של נכרי ע"י ברירה אם יקחנה ישראל אינו מפסיק ומערב. אך זה לדעת מהרש"ל בדרבנן יש ברירה אפי' לחומרא. אך להר"ן נדרים פרק השותפין דהוא רק מספק לקולא. ובנ"ד הוה חומרא אם נאמר יש ברירה רק לקולא אמרינן אין ברירה. ע"כ אמר ואינו מעורב ע"י גידין. היינו לפי שהכל מעורב כל משהו חציו של ישראל אינו מפסיק: סימן תכו א) משנה ו' גר שנתגייר והי' לו עיסה נעשית עד שלא נתגייר פטור ומשנתגייר חייב ואם ספק חייב ואין חייבין עליה חומש. נסתפקתי אם צריך להפריש כשיעור. או כיון שאינו רק להפקיע האיסור סגי בכ"ש. ומדברי התוי"ט מבואר דהוא אחד מכ"ד. ועיין סוף פרק האיש מקדש ובתוס' רי"ד ועוד חזון למועד: ב' שם במשנה רעק"א הכל הולך אחר הקרימה בתנור. בירושלמי הובא בר"ש מודה רע"ק לחכמים שגלגולה טיבלה מודה רע"ק לחכמים בעיסת הקדש שגלגולה פוטרה. ואינו מובן מה נ"מ בין גלגול גוי לגלגול הקדש והרי"ט אלגאזי הניח בצ"ע: ג) ונראה ליישב דהנה במנחות (ס"ו:) המסקנא דלכלהו תנאי מירוח הקדש פוטר. ואפי' לרע"ק. עוד שם מירוח גוי תנאי. עוד שם דחלה דינה כתרומה. למ"ד מירוח גוי פוטר גילגול גוי פוטר. למ"ד מירוח גוי אינו פוטר גלגול גוי אינו פוטר. והנה ב"מ (פ"ח:) ללישנא בתרא דבחטין ושעורין דבני גורן נינהו לא בעי הכנסה לבית. והוקשה להראשונים הא דר' אושעיא דמערים על תבואתו ומכניסה במוץ שלה. ותירץ הר"ן דתרי חיובי נינהו אם דש וזרה ומירח אף בלא הכנסה לבית. או דש וזרה והכניס לבית אף בלא מירוח.

אבל אם לא זרה אפי' בהכנסה לבית אינו מחויב אא"כ אם זרה בבית ומירח תיכף לאחר הוריי' דאז מתחייב משום מירוח עיי"ש. ולפי"ז מירוח הקדש דפוטר אפי' לא נכנס לבית כשהי' הקדש [כמו שיבואר לפנינו] ונכנס לבית לאחר הפדי'. דמ"מ בשעת חובתה היתה פטורה. ומירוח גוי להני תנאי דאינו פוטר נראה לי מ"מ אינו מחייב אלא דהכנסה לבית ישראל לאחר שקנאה מגוי חייבתו. ואף אם נכנס לבית הנכרי קודם הקנין. הא דירת גוי לאו שמה דירה ולא נכנס לבית דירה רק לאחר שנעשה של ישראל ע"כ חייב דמירוח גוי אינו פוטר. ואף שאינו מחייב הא הכנסה לבית לאחר הקנין מחייבו: ד) ומזה ניליף לחלה דיש בה ג"כ שני חיובים גלגול ואפי' דהא במקום שאין גלגול חייב באפי' כמו שביארו התוס' ב"מ (פ"ט.) בד"ה יצא הלש. לפי זה י"ל רע"ק סובר מירוח גוי אינו פוטר וע"כ גלגול הקדש פוטר אף שקרם בתנור ברשות ישראל. כמו במירוח הקדש דפוטר אף שנכנס לבית ברשות ישראל. ותדע דגבי עומר שלא נכנס לבית בעודה הקדש דעזרה לאו בית דירה ואעפי"כ פטור הנפדה ממעשר אף שנכנס אחר הפדי' לרשות לבית ישראל. אבל מירוח גוי דאינו פוטר והכנסה לבית ישראל אח"כ מחייבת. ה"נ גלגול גוי אינו פוטר וקרימה בתנור ברשות ישראל מחייבו. אבל אם קרם בתנור ג"כ ברשות גוי פטור ואינו דומה למירוח גוי דחייב דשאני התם דהכנסה לבית ישראל מחייבו. דמה שנכנס תחילה לבית גוי כמאן דליתא. דדירת גוי לא שמה דירה: סימן תכז א) פרק ד' משנה ב' איזה מין במינו החיטין אין מצטרפות אלא עם הכוסמין וכו'.

ובר"ש דהא דתנן בריש מכילתין דכל ה' מינים מצטרפין ההיא בבלול והכא בנשוך וכו' כשחלקן והוסיף עליהן נשוכין חייבין בלולין פטורין וכו' הוסיף נשוכין וחלקן והוסיף חייבין בלולין וחלקן והוסיף פטורין מיהו תימה כשהוסיף על מה שכבר נתחייב למה לא יצטרף לחייב את התוספות וכו' וצריך לומר דהכא מיירי כשהפריש את חלתו ואח"כ הוסיף עכת"ד. אך גם פירושו תמוה דאיך אפשר בנשוך לחייב בחלה מה שכבר הפריש. אם לא שנאמר דנשוך אין מצטרף בודאי רק מספק. וכשנוסף אח"כ חיישינן שמא לא חל שם חלה החילה. ולא מסתבר כלל: ב) ולפענ"ד נראה לפרש הירושלמי שעשו ב' קבין וחלקו. היינו שמתחילה עשו על מנת לחלק בצק. דבלול הואיל והי' כשיעור ונפטר משום שחשב לחלק בצק. שוב אינו מתחייב. דבשעת חובתה היתה פטורה. וזה בבלול. אבל נשוך דבמקפידין לא הוי חיבור. וכיון שדעתן לחלק ומקפידין נמצא שלא הי' להם עוד שעת חובה: סימן תכח א' משנה ג' דבר שנטלה חלתו באמצע מצטרפין שכבר נתחייב בחלה וקשה דבירושלמי קב חלה אינו מצרף. והא הי' בו חיוב תחילה. שוב ראיתי ברא"ש הלכות קטנות כתב טעם בעיסה שהורמה חלתה דראוי להתחייב אם יתן בה שאור מעיסה שלא הורמה חלתה. ואין לו פרנסה ממקום אחר. וזה טעם חדש שלא נזכר במשנה רק משום שכבר נתחייב. וטעם זה יש גם בחלה: ב' ולפענ"ד נראה משום דכל קדושה שנסתלק הניח רושם קדושה במקומו. ומה"ט תשמישי קדושה לאחר זמן מצוותם נגנזין. ע"כ טבל שנעשה חולין הואיל וטבל יש בו קדושת תרומה בקצת כשנסתלק ונעשה חולין יש בו עוד רושם הטבל ומצרף. וזה במה שנפטר הוא משום שנעשה חולין. אבל אם נעשה חלה דעלי' עלי' לקדושתו. ומשום זה לא שייך בו חיוב. ע"כ אינו מצרף: ג' בר"ש בשם ירושלמי קב הקדש מצרף הואיל וראוי לפדותו ולחייבו.

וקשה אם יפדנו יפטור הואיל בשעת גילגול הי' בפטור שהי' הקדש. ונראה דלא חשיב שעת חובתה הי' בפטור כיון שאין בו רק קב ואין בו כשיעור. ואף שמחובר להשני קבין חטין. הלא הקדש וחולין ודאי מקפיד ואין הנשיכה מצרפין. רק השני קבין שמזה ומזה מצטרפין זה עם זה כיון שאינו מקפיד עליהם. וכמו קב אשה אחרת מצרף דסתם אשה אחרת מקפדת מ"מ הצדדים מצטרפין. וא"כ הקב הקדש בעצמו דמקפיד עליו לא חשיב כשיעור ולא קרינא בי' שעת חובתה. ויצא לנו מזה דקב ומחצה הקדש באמצע אינו מצרף דאי אפשר לבוא כלל חיוב: סימן תכט א) משנה ד' קב חדש וקב ישן שנשכו זה בזה ר' ישמעאל אומר יטול מן האמצע וחכמים אוסרים. פי' הר"ש טעמא דחכמים משום גזירה שיחשבו שתורמין ומעשרין מזה על זה עכ"ד. ולפי"ז אם נטל חלה מחדש על הישן י"ל דמהני מה"ת דלעיל פ"ג משנה ג' לא קי"ל כר"א דמקיש חלה לתרומה. אך משום גזירה דאתי לתרום ולעשר מזה על זה: ב) אך בלבוש ובט"ז דמה"ת לא הוי חלה. וצ"ל דדוקא לענין שלא יתחייב בחלה מה שאינו מחויב בתרומה הוא דלא מקשינן כיון דשבע שכבשו ושבע שחלקו נתחייבו בחלה ולא בתרומה אבל לענין שאין תורמין מהחדש על ישן מקשינן: סימן תל א) משנה ו' נוטל אדם כדי חלה מעיסה שלא הורמה חלתה לעשותה בטהרה. ובהרא"ש כגון עיסה שנילושה בעריבה טבולת יום נוטל ממנה כדי חלה ומניחתה על העיסה ואח"כ קורא לה שם אבל אם הי' קורא לה שם קודם נטילתה מן העיסה נטמאת החלה כיון שכל העיסה גוש אחד הו"ל כאילו נגעה החלה בעריבה עכ"ל: ב ותמוה לי דמלבד דהסברא קשה מאד דכיון דהעיסה לא נטמאת איך ידלג הטומאה מהעריבה לחלה. מלבד זה קשה טובא ממנחות (כ"ד.) עשרון שחלקו ונטמא אחד מהן והניחו [היינו השני חצאין בביסא ונגע טבול יום באותו טמא מהו. מי אמרינן שבע לה טומאה או לא.

ומבואר דאי שבע לה טומאה ואין אותו חצי עשרון מקבל עוד טומאה. אי אפשר שיטמא חצי עשרון שני מכח נגיעה שנגע בחצי עשרון שאינו מקבל טומאה. ולא מחשבינן לי' כאלו הוא נוגע בהטבול יום ע"י אמצעות אותו חצי העשרון שנטמא כבר ואינו מקבל עוד טומאה משום דשבע לי' טומאה ה"נ איך יטמא החלה מחמת נגיעת העיסה שאינה מקבלת טומאה: ג' וקו"ח הדברים. מה התם שהחצי עשרון שנגע בו הטבול יום טמא מכבר וטמא אינו חוצץ בפני הטומאה. מ"מ לא נטמא חצי העשרון האחר אף שהכתוב עשאו לכל מה שבכף אחת וכגוש אחד דמי כ"ש בזה שטהור וחוצץ בפני הטומאה. דאף דגוש אחד הוא לא יטמא החלה מחמת נגיעת החולין כיון שהחולין עצמם נשארין טהורין. [אולי יש לחלק בין נגיעה לבין מה שהכלי מצרף וחילוק זה מוכח מדברי רש"י במקומו שפירש ואין נוגעין אלא דאתי עלה מחמת צירוף כלי ולמה לא מבעי לי' בנוגע ממש דכיון דשבט לי' טומאה אינו יכול להביא את הטומאה מהטבול יום לאידך חצי העשרון. ש"מ שיש חילוק בין נגיעה ממש לצירוף כלי בענין זה המגיה]: סימן תלא א בכורות (כ"ז.) אמר שמואל תרומת חו"ל בטילה ברוב רבה מבטלה ברוב ואוכלה בימי טומאתו. ובתוס' בטילה ברוב להתירה לכהן טמא קאמר כדקאמר רבה ולא כמו שפי' בקונטרס לאוכלה זר ולא בעינן אחד ומאה עיי"ש שהביאו ראי' לזה. אך אינו מובן הטעם. בשלמא מה שהקילו לענין טומאה שאינה יוצאה מגופו יש לפרש כמו שפי' הר"ן פרק אלו עוברין משום דאין לנו מי חטאת לטהר מטומאת מת. או משום שטמאה משום ארץ העמים. אך להקל ע"י ביטול לאכול מי שטומאה יוצאה עליו מגופו אינו מובן: ב' ונראה דהנה מה שתרומה אינה בטילה פחות מאחד ומאה. וילפינן לה מדכתיב את מקדשו ממנו שאם נתערב פחות מאחד ומאה נעשה הכל תרומה. יש לפרש דמה שאינו בטל יצמח מזה שנעשה הכל תרומה.

והוא עפ"י המבואר בבכורות (כ"ב.) גבי הלוקח ציר מע"ה משיקו במים וטהור ל"ש אלא לטבול בו פתו. אבל לקדירה מצא מין את מינו וניעור. דמים טהורים מעוררים טומאה. ומשום שאם יפסוק הביטול גם הטהורים יטמאו. ויהי' הטמאים רוב ע"כ נפסק הביטול. וע"כ ה"ה בתרומה שנתערבה בפחות מאחד ומאה כיון שאם לא יתבטל הכל יעשה תרומה ע"כ אינו בטל. ואמנם כי יש לחלק במים טהורים שיטמאו ע"י מגע הלא יטמא בפ"ע בלא תערובת ולא שייך שיתבטל הטמא ע"י שנתערב ברוב. שהרי הרוב בפ"ע ג"כ טמא. אבל חולין אלו שתאמר שמחמת התערובות יעשו תרומה שפיר נאמר להיפוך שהרוב יכריע שהתרומה יעשו ג"כ חולין: ג) אך בש"ך סימן צ"ח סק"ו גבי מין במינו ונשפך ונודע שהי' רובו היתר ולא נודע אם יש ס' מותר. וכתב הש"ך ז"ל הטעם כתב ר"ת דקי"ל טעם כעיקר דאורייתא במבשא"מ דכיון שנותן האיסור טעם בהיתר נהפך ההיתר להיות איסור ואסור כולו מדאורייתא עכ"ד הצריך לענינינו עיי"ש. ולכאורה אינו מובן מה נ"מ בזה אם נהפך ההיתר או לא. (הגרעק"א בהגהותיו לשו"ע כתב שהוא שפת יתר עיי"ש. המגיה] ונראה דס"ל דזה עצמו הטעם מה שאינו בטל משום שאם לא יתבטל גם ההיתר יהי' איסור [שו"ר בתשו' הרי"מ בסוגיא דחמץ בזמנו כתב ג"כ טעם זה דטעם אינו בטל משום דנהפך] ואף שלא יהי' ההיתר איסור רק מחמת התערובת. מ"מ לא יוכל האיסור להתבטל מטעם זה. וה"נ י"ל כן בתרומה: ד) והנה בזבחים (מ"ד.) אלו נאמר טומאת שרץ ונאמר מעשר ותרומה ולא נאמרה טומאת מת הייתי אומר על הקלות דהיינו מעשר בלאו ועל החמורות דהיינו תרומה במיתה. ומדטומאה קלה של שרץ בקדושה חמורה דהיינו תרומה במיתה. טומאה חמורה דהיינו מת בקדושה קלה דהיינו מעשר נמי במיתה. ופירש"י דמה לי טומאה חמורה ואכילה קלה מה לי טומאה קלה ואכילה חמורה.

לכך נאמר טומאת מת על המעשר שלא תהי' במיתה (וקל האיסור של טומאה חמורה וקדושה קלה מטומאה קלה וקדושה חמורה עיי"ש] והנה מבואר שעכ"פ לא חמיר קדושה קלה וטומאה חמורה מקדושה חמורה וטומאה קלה: ה) ונבא לנ"ד בתרומת חו"ל שמותרת למי שאין ד טומאה יוצאה עליו מגופו. אף שקדושת התרומה מגופה. ה"ה וכ"ש שמותר מי שהטומאה יוצאה עליו מגופו בתרומה שאין קדושתה מגופה. היינו חולין אלו שנעשו תרומה מחמת התרומה שנתערב בה ואין קדושתם מגופן. וכיון שמותר הטמא בחולין אלו שנעשו תרומה. שוב בטלה התרומה בחולין אלו לענין זה שיהי' מותר הטמא לאוכלה. דכל עצמה שלא בטלה התרומה הוא שגם החולין נעשין תרומה. אבל לענין אכילת הטמא כיון שמותר בחולין אלו שנעשו תרומה שפיר בטלה התרומה בהם לענין זה. כנ"ל לשיטת התוס': דעת רש"י שגם לאכול זר בטל ברוב. ו) ואולם וכן דעת הרמב"ן במלחמות פרק אלו עוברין ובהלכות בכורות. וכן כתב הרדב"ז לדעת הרמב"ם. ומ"מ משמע קצת מרמב"ן בכורות דלבטל להאכיל לזר אסור. והטעם נ"ל דא"כ הי' הפרשתה כלא הי' כיון שחוזר להיות חולין גמורים וזר אוכלן. וגדולה מזה היכא דליכא כהן קטן מפריש חלה אחרת לכהן כדי שלא תשתכח תורת חלה. הנה דכשישרוף החלה חשיב משתכח תורת חלה. כ"ש כשהזר אוכלה: ז) והרמב"ם כתב פי"ג מהלכות תרומות הלכה י"א תרומת חו"ל מבטלה ברוב ואוכלה בימי טומאתו ולא עוד אלא אם הי' לו יין של תרומת חו"ל נוטל ממנו לוג אחד ונותן עליו שני לוגין של חולין ונמצא הכל שלשה ואח"כ נוטל מיין של תרומה ונותן לתוך השלשה. ומגביה מתוך ארבעתן לוג ושותה וחוזר ומשליך לתוכן לוג של תרומה. וחוזר ונוטל לוג ושותה וכן נותן לוג של תרומה ונוטל לוג מן התערובת עד שיכלה כל היין של תרומה.

ונמצא שנטל כמה לוגין בשני לוגין של חולין ועי' בזה בכ"מ ח) והנה מ"ש הרמב"ם שמתחילה נותן השני לוגין של חולין על התרומה אינו מובן. דטפי עדיף לתת איסורא לגו היתירא. אך לפי הנ"ל יתיישב בטוב טעם. ונאמר דהרמב"ם ס"ל כדעת רוב פוסקים דאף לזרים בטל ברוב. וכ"כ הרדב"ז לדעת הרמב"ם. אך לבטל לכתחילה לזרים אין סברא כלל שיהי' מותר. דא"כ מבטל המצוה לגמרי דמה הועיל הפרשת תרומה לכהן אם אח"כ חוזר והותר לזרים. וע"כ י"ל עוד דאפי' מבטלה לאוכלה כהן בימי טומאתה כיון דאחר הביטול יהי' מותר ג"כ לזרים. אף אם אוכלה כהן אין זה אכילת תרומה כלל וחשיב שמבטל המצוה לגמרי ואסור. ע"כ נתנו חכמים עצה שלא יהי' ניתר לזרים רק לאוכלה בימי טומאתו ע"י שיתן שני לוגין חולין על לוג אחד של תרומה. וקמא קמא דמטא על התרומה נעשה תרומה כדין חתיכה נעשה נבילה. ונעשה הכל תרומה ואסור לזרים. רק לאוכלה בימי טומאתו שרי משום דשני לוגין חולין שנעשו תרומה אין קדושתם מגופן ומותרים לזבים כו' כנ"ל. וגם הלוג תרומה בטל לענין זה כנ"ל. מכאן ואילך מותר לתת בתוכו תרומה. דאי אפשר שיתבטל כלל לענין זרים דהכל אסור לזרים כנ"ל: ט) ועל כן ניחא נמי במה שבטל ברוב ולא בעי ס'. ונאמר דמה דבעינן ס' אפי' במינו דלא שייך טעם כעיקר. היינו משום דקי"ל חתיכה עצמה נעשה נבילה. וא"כ אם לא יתבטל יעשה כולו איסור. ודוקא בס' מותר. דבס' אפי' לא יתבטל מ"מ לא נעשה נבילה דהא אפי' באיסורי משמו לא נעשה נבילה כמ"ש התוס' חולין (ק'.) בשם ר"ת אבל בששים לא בטל כיון שאם לא יתבטל יאסר הכל ומשום דחנ"נ בכל איסורים חוץ מבב"ח מדרבנן. מ"כ בטל מה"ת ברוב וע"כ בתרומת חו"ל לענין לאוכלה בימי טומאתו כיון דחולין שנעשו תרומה מותר לאוכלם בימי טומאתה כנ"ל. ממילא בטל החולין לענין זה כנ"ל. כתבתי דרך פלפול:

סימן תלב א) בתשו' הרא"ש כלל ב' סימן י"ד בפחות מחמשת רבעים שנילש במי ביצים ותפח עד שהוא גדולה כפליים מעיסה סתם שבא מחמשת רבעים מ"מ פטור דבתר מעיקרא אזלינן. ודחה ראיית השואל מגוי שקצר ונתגייר דיש לו שכחת עמרים. דשאני התם דשני חיובי נינהו. שכחת קציר ושכחת עמרים. משא"כ בחלה דחיוב אחד הוא אם לא הפריש מן העיסה מפריש מן הפת ע"כ בתר מעיקרא אזלינן. ואף דבפרק כל המנחות כל היכי דמעיקרא לא הוה בי' והשתא הוה בי' מדרבנן. התם גזרו משום הרואים שיחשבו דמעיקרא נמי הוה בי'. אבל הכא הרואה יחשוב שכבר הפריש חלה עיי"ש. והרשב"א בתשו' סימן תס"א הסכים עמו וכתב וז"ל כל שבא לכלל עונת חיוב חלה אלא שדבר אחר גרם לו לפטור דהיינו מיעוט שיעורו. א"נ שלא הי' הבעלים בני חיוב כגר שנתגייר. לעולם אין חיוב חל עלי' מצד עצמה ואפי' תפחה או שנתגיירו הבעלים אא"כ בא לה חיוב מצד אחר כגון צירוף עיסה אחרת עיי"ש: ב) ונראה לי דאף שהרא"ש והרשב"א שוים בדין. חלוקין בטעמיהן. דרא"ש אתי עלה משום דבתר מעיקרא אזלינן ונחשב גם עתה כחצי שיעור. וכהא דכל המנחות מדאורייתא. והרשב"א שכתב טעם אחד בעיסה שתפחה ונתגיירו הבעלים משמע שגם בעיסה שתפחה פטור משום שבשעת חובתה היתה פטורה. ועי' פ"ג דחלה מ"ד ו'. והרא"ש לא אתי עלה משום דבשעת חובתה היתה פטורה משום דח"ש אינו שעת חובה כלל. (וכן משמע דעת השואל שרצה לדמות לשכתה בנתגייר דחייב. והא בחלה בנתגייר מפורש במשנה דפטור. אלא דפשיטא לשואל דאין לפטור בחלה מטעם דנתגייר דפטור נתגייר משום דבשעת חובתה היתה פטורה. ולא שייך בפחות משיעור כמו בנצטרף עם עיסה אחרת. והיינו דכיון דאין בו כשיעור אינו שעת חובה כלל] אך הרשב"א ס"ל דבהי' פחות משיעור בשעת לישה חשיב ג"כ בשעת חובתה היתה פטורה. והא דנצטרף עיסה אחרת נתחייבה.

היינו משום שבא לה חיוב מצד אחר: ג ויש לעיין לדעת הרשב"א מהא דירושלמי שנים שעשו עיסה כשיעור לחלקה בצק וחלקוה והוסיף כל אחד עד כשיעור פטורה. כיון שקודם שחלקוה הי' כשיעור ונפטרה משום שעשאוה לחלקה בצק. והרי בא לה חיוב מצד אחר שהוסיפו כל אחד. בשלמא להרא"ש [והשואל] טעם הוסיפו דחייב משום דחצי שיעור לא חשיב שעת חובה. וזה שהי' כשיעור רק מצד שהי' בדעתם לחלקה בצק חשיב שעת חובה. אך לרשב"א דטעם החיוב משום שבא לה החיוב אח"כ מצד אחר קשה: ד ונראה ליישב דטעם העושה עיסה על מנת לחלקה בצק פטורה. משום דדומה לעושה עיסה על מנת לעשותה סופגנין. היינו ליבשה בחמה או לעשותה באלפס ע"י משקה. דכיון שאין סופה להיות לחם לא נתחייבה בעודה עיסה ה"נ אין סופה להיות לחם כשיעור. דעכשיו עוד לא נאפית. ולכשיאפה יהי' פחות פחות מכשיעור. ופטור זה ארכבי' אתרי ריכשי. על פחות משיעור ועל סופגנין. וע"כ כשעשה על מנת לחלקה וחלקוה ואח"כ הוסיף כל אחד חשיב שעת חובתה היתה פטורה משום שהיתה נדונית כסופגנין וע"ז אינו מועיל מה שחזר והוסיף כיון דפטורה לאו משום פחות משיעור לבד רק משום סופגנין ג"כ ודו"ק סימן תלג הלכות תרומות ומעשרות בשמעתא דקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא: א בתוס' יבמות (דף פ"א.) ד"ה מאי היא דתנן הקשו לריש לקיש דאמר תרומה בזמה"ז דרבנן דבטלה קדושת הארץ א"כ כלאי הכרם נמי דרבנן ואמאי תני כל שדרכו הא בדרבנן אין אסור כל שדרכו כו'. ולפענ"ד נראה ליישב עפ"י דברי הש"ס כתובות (כ"ה.) אפי' למ"ד תרומה בזמה"ז דרבנן חלה דאורייתא שהרי שבע שנים שכיבשו ושבע שחילקו נתחייבו בחלה אף שלא נתחייבו בתרומה. ולכאורה אינו מובן אם הטעם דתרומה בזמן הזה דרבנן משום דבטלה קדושת הארץ למה יתחייבו בחלה ומה ענין זה לשבע שכיבשו: