שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 147

כיון שזכה בה ישראל [שלקט בתוך שדה נכרי] קודם שבא לא"י והוא כ"ש ממ"ש בש"מ הובא לעיל פ"א משנה ב' דזכה במחובר חייב במעשרות כיון שבא ליד ישראל קודם שיוכל לחול עליו שם תרומה. כ"ש שזכה בה בעודה חוץ לארץ: ה) שם בר"ש דר' יוסי סבר דאין עשה דוחה ל"ת אלא כשכתובה בצידה. ותקשה לי' מתניתין דיבמות דאיסור מצוה ואיסור קדושה חולצת ולא מתיבמת ואפי' מתיבמת היתה אי לאו דגזרינן ביאה ראשונה אטו ביאה שני'. וי"ל דסבר ר' יוסי דהאי דחולצת כדבעי למימר בגמ' דרבי רחמנא יבמתו דיש לך אחרת שעולה לחליצה ואינה עולה ליבום כ'. משמע מדבריו דלמה דקי"ל עשה דוחה ל"ת אפי' שאינו כתוב בצידו למסקנא א"צ לקרא דיבמתו. דהא דחולצת משום דעשה דוחה לל"ת ומדאורייתא מתיבמת. ותמוה דמה נעשה לאלמנה מן הנשואין לכה"ג דאין עשה דוחה לל"ת ועשה ואם בעלה לא קנה כדאיתא ביבמות שם. ולמה חולצת. ובחי' הר"ן סנהדרין (י"ט.) דאפי' אלמנה מן הנשואין מתייבמת מה"ת דעשה דוחה ל"ת ועשה שאינו שוה בכל. ותמוה ג"כ דא"כ אמאי אם בעלה לא קנה: ו' ונראה ליישב. דטעם קולא דאינו שוה בכל עפ"י מה דאמרי' במס' ר"ה (כ"ט.) דמי שאינו מחויב בדבר אינו מוציא אחרים ומי שמחויב בדבר אעפ"י שיצא מוציא. משום דחשיב בר חיוב משום ערבות. ע"כ דמי שאינו מחויב בדבר אינו ערב. וע"כ עשה השוה בכל הכל ערבים. ואינו שוה בכל אותם שאינם מחויבים אינם ערבים. וע"כ השוה בכל חמור. דומה לעשה דרבים חמור נגד עשה דיחיד. דהשוה בכל הכל מצווים שיעשה זה המצוה: והנה צריך להבין הא דאם בעלה קנה כיון שגזרו אטו ביאה שני' ופטרוהו חכמים מיבום ויש כח ביד חכמים לפוטרו ממ"נ איך דוחה הל"ח. וצ"ל דיבום שאני. דאפי' היבם והיבמה אינם מחויבים במצות כלל שהם חרשים מתקיים המצוה וקנאה ע"כ דוחה הל"ת.

ומ"מ כיון שהם אינם מחויבים דפטרינהו רבנן. כ"ש שאחרים אינם ערבים. ואזיל מעלה העשה דרבים. ושוב אינו דוחה לל"ת ועשה. וע"כ אם בעלה לא קנה. ומ"מ כיון שדבר אחר דהוא תק"ח גרם לה לאסור לא חשיב בה אינו עולה ליבום מה"ת כמ"ש הרשב"א ריש יבמות לענין יבמה שנדרה הנאה מיבמה בחיי בעלה תחלוץ עי"ש. כן נ"ל לדעת הר"ש והר"ן. ומ"מ דעת התוס' והרשב"א בשם בה"ג דגם למסקנא גם טעמא דרבי רחמנא יבמתו לענין חייבי עשה ול"ת: סימן תכג א) משנה ב' עפר חוצה לארץ שבא בספינה לארץ חייבת במעשרות ובשביעית אמר ר' יהודה אימתי בזמן שהספינה גוששת. במל"מ פ"ב מהלכות ביכורים דבאינה גוששת אפי' בעפר א"י פטור מה"ת דהוי כזורע בעציץ שאינו נקוב. וכן נראה מוכח דטעם הפטור משום עציץ שאינו נקוב. דאי משום ח"ל כיון שבא לארץ יתחייב כמו פירות ח"ל שנכנסו לארץ אף דעציץ שאינו נקוב חייב מדרבנן מ"מ בזה שינק מעפר חו"ל וחיובו דנכנסו לארץ אינו רק מדרבנן ע"כ בעציץ שאינו נקוב לא גזרו ועי' מ"ש בספר אגלי טל מלאכת קוצר סק"ח: ב' שם עיסה שנילושה במי פירות חייבת בחלה. והר"ש כתב והביא ירושלמי דריב"ח אמר דלר' עקיבא דאמר דמי פירות אין מחברין לטומאה. ה"נ אין מחברין לחלה. ור' יוחנן אמר דרע"ק מודה דמחברין לחלה. [ונראה דלריב"ח אליבא דר"ע לא משום דלא הוה שיעור חלה ביחד. אלא משום דלא חשיב לישה כיון שאינו מחבר את הקמח להיות אחד] ר"ת בר בא בשם ריב"ל אינו מחבר מכולן אלא שבעה משקין בלבד. והרמב"ם כתב עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש חייבת בחלה. וכתב בכ"מ דפסק דלא כרע"ק. ובב"י כתב עוד דמדלא כתב דמי פירות פטור מכלל שגם במ"פ מחייב: ג) ולדידי הדברים תמוהים. דבהדיא פסק בפי' המשניות דטבול יום כרע"ק. וכן בפ"ח מהלכות טומאת אוכלין הלכה ט"ז פסק כרע"ק.

וכן בפ"ו מהלכות ט"א הלכה י"ג עיסה שנילושה במ"פ אינו חיבור שאין לך דבר שמחבר את האוכלין אלא שבעה משקין בלבד. וא"כ גם מ"ש הב"י דרמב"ם גם במ"פ מחייב. מדלא אמר בהדיא שפטור. הסברא בהיפוך. דמדשינה לשון המשנה מי פירות. ונקיט אלו שהם משבעה משקין מכלל דמ"פ פטור. ואי אמרת דלהרמב"ם אין סברא לחלק ביניהם ליתא שהרי הוא עצמו מחלק ביניהם לענין טומאה. ש"מ דוקא בהני מחייב. מיהו אפשר לומר דרמב"ם רפויי מרפיא בידו. אם כריב"ח אם כר"י. ע"כ לא פסק במי פירות כלום: ד) אך ברמב"ם הלכות חמץ ומצה דמצה שנלושה במי פירות יוצא בה ידי מצה. ולא חשיב מצה עשירה. ואינו מובן הטעם. ובודאי יש מ"פ יקרים עשר ידות מיין שמן ודבש. אך לפי הירושלמי דאין מ"פ מחברין יש ליתן בו טעם נכון. ונאמר דודאי הרמב"ם מיירי ביש מים. דאל"כ ודאי אינו יוצא בה משום דאינו בא לידי חימוץ. וכן הביא במלחמות פסחים ירושלמי יכול יוצא ידי חובתה ברבוכה ת"ל ושמרתם יצאתה זו שא"צ שימור. וע"כ ביש מים ג"כ. וביין שמן ודבש נתמעט משום מצה עשירה. וע"כ דוקא בהני שמחברים הקמח ליעשות עיסה. והרי היין והשמן והדבש מגוף העיסה והרי גוף המצה עשירה. אבל מ"פ שאינן מגוף המצה חשיב כאילו טבל המצה ביין דטעם המצה אינה עשירה: ה' והראב"ד שם כתב נראה שלמד זה ממצה מתובלת. וליתא דהתם שתבלה לאחר שנאפית עיי"ש. נראה דהראב"ד פירש ג"כ דברי הרמב"ם דמ"פ אינם מחברים ואינם מגוף העיסה ודומים לתבלין. וחולק הראב"ד דאפי' בתיבלה קודם שנאפית פסולה. מ"מ מבואר מרמב"ם וראב"ד דס"ל מ"פ אינם מחברים. ורמב"ם סמך מדכתב יין שמן ודבש דווקא. וכבר גילה דעתו בהלכות חמץ ומצה דמ"פ אין דומין ליין שמן ודבש. ע"כ לא הוצרך לפטור בפירוש. בשגם דחלה בזמה"ז דרבנן. ולא נחמיר בלא ראי':

ו) וראיתי לרדב"ז שהביא ראי' דנאפית ביין שמן ודבש חייב מדהוצרך לפסול במצה משום לחם עוני עיי"ש. ואינו מובן דהאי ע"כ עם מים. דאל"כ תיפוק לי' דא"צ שימור וכמ"ש הרמב"ן בשם הירושלמי ברבוכה: ז) ונראה ליישב עפימ"ש הראב"ד פ"א מהלכות יו"ט בטעם איסור קצירת ירק ביו"ט. דיש בירושלמי אך אשר יאכל לכל נפש וסמיך לי' ושמרתם שהוא מלאכה בתלוש. וכתב הה"מ טעם הרמב"ם יותר נכון שטעם ראב"ד לא מספיק אלא לקצירה. והקשה הלח"מ על הה"מ דהא מושמרתם נתמעטו כל מלאכות שקודם לישה כמבואר בירושלמי. ובאמת שכן מפורש בירושלמי מנין שאין בוררין ואין טוחנין ת"ל ושמרתם ומ"מ דברי הה"מ נכונים. דמראב"ד עצמו מבואר דלא נתמעט אלא קצירה שאינו מלאכת תלוש. והיינו דלגמ' דידן דשימור משעת קצירה. הרי תיכף לאחר קצירה התחיל השימור [אבל לא בשעת קצירה כמ"ש הראב"ד בס' תמים דעים סימן כ"ו ז"ל שימור דמצה משעת גורן מכי מהפכי כיפי] ולפי זה הירושלמי דממעט מושמרתם כל המלאכות שקודם לישה. ע"כ ס"ל דא"צ שימור רק משעת לישה. וע"כ י"ל דלא חשיב שימור אלא משעה שבא עליו מים צריך שימור. וע"כ ממעט הירושלמי רבוכה מושמרתם. ואזיל לשיטתו. אבל לדידן דס"ל שימור מעידן קצירה. הרי דשימור שלא יבוא מים שימור הוא. א"כ גם בנילוש ביין שמן ודבש שייך שימור זה לעולם. הא דממעט עיסה שנילושה ביין שמן ודבש משום מצה עשירה בלא מים הוא. כן נ"ל ליישב דברי הרדב"ז. אך עיקר דבריו שהוצרך להביא ראי' איני יודע למה. דפשוט שלקח הרמב"ם מריב"ל בירושלמי דשבעה משקין מחברים וכמו כן פסק בהלכות אבות הטומאה כנ"ל: סימן תכד א) פרק ג' משנה א' אוכלין עראי מן העיסה עד שתתגלגל. בירושלמי אבל קבע אסור מפני שמערים לפוטרה מן החלה.

וברא"ש לפי שאין שם עיסה עלי' קודם גילגול ואין ראוי לאסור אכילת קבע דאינו דומה לתבואה קודם מירוח. מש"ה צריך לטעמא דשלא יערים. והנה לקמן במשנה כיון שהיא נותנת את המים מגבהת חלתה. מבואר דחל שם חלה עלי' קודם גילגול וא"כ מה זה שאמר הרא"ש דאינו דומה לתבואה קודם מירוח. ול"ל טעמא דשמא יערים: ב) ונ"ל דהנה חיוב חלה צריך שיעור חמשת רבעים. והמפריש מן הקב אינו חלה כדתנן פ"ד משנה ד'. ונראה לי שאם הי' תחילה שיעור ואח"כ חלקו. אם חלקו לאחר גילגול והפריש ודאי הוה חלה. שהרי נתחייבה בשעה כשהי' בו כשיעור. אבל חלקו קודם גילגול והפריש לא הוי חלה שהרי אם יגלגל הח"ש לא יתחייב. ממילא אם הפריש קודם גלגול לא הוי חלה. ואין לומר דכיון שחל עליו תורת הכשר חלה לא פקע. דליתא שהרי לענין תרומה אם הכניסו דרך טרקסמון ונפטר. אם הפריש לא חל עליו תרומה כ יבואר בריטב"א יומא (י':) בד"ה דילמא. ומותר באכילת קבע כמ"ש התוס' מנחות (ס"ז:) בשם הר' אפרים. והכריע הרשב"א בתשו' סימן שס"א כוותי' עיי"ש. ה"נ בזה כיון שחלקו ונעשה פחות משיעור. הדין כאילו לש תחילה פחות משיעור. דאם הפריש אינו חלה ומותר באכילת קבע ועיין מנחות (ע'.) שבולת שמרחה בכרי ושתלה וקרא עלי' שם תרומה במחובר מהו עיי"ש. ומבואר שאם לא מרחה ושתלה פשיטא דלא חל עלי' שם תרומה. ה"נ בזה: ג) וע"כ ס"ד שמותר לאכול ממנה קבע שיעור סעודה דהוא פחות משיעור מ"ג ביצים וחומש. דבשלקח כשיעור סעודה מן העיסה פקע מזה שלקח תורת הכשר חלה כנ"ל כיון שנעשה חצי שיעור לחלה. ודוקא בתרומה אסור אכילת קבע דאין שיעור לתרומה. ע"כ צריך לטעמא מפני שמערים. ולפמ"ש נראה דסיפא דכיון שנותנת את המים מגבהת חלתה. צריך שתהא קוראה שם קודם שתגביהה. שאם היתה מגבהת תחילה נעשה זה חצי שיעור ונפטר.

ואי אפשר שיחול עליו שם חלה: ד) שם גלגלה בחטים וכו' האוכל ממנו חייב מיתה דעת רש"י ב"מ (פ"ט). דלישה אחר גלגול. וכן דעת התוס' ביצה (ט'.) שפי' הירושלמי לש אין עירס לא. עירס היינו גילגול. ונוטין דבריהם לדברי הרמב"ם בפי' המשנה עד שתתגלגל תתערב [ובעיקר דברי רש"י שם דלישה אחר גילגול נראה דס"ל דהא דאין הפועל אוכל בדבר שנגמרה ה מלאכתו היינו אחר גמר מלאכה. אבל בשעת גמר מלאכה אוכל. וע"כ הלישה אחר גמר מלאכה וגילגול קודם הלישה שאר לישה היינו גלגול הלוא בשעת גמר מלאכה אוכל ובתו' נראה שחולקים על זה שכתבו דהא דנקט האופה משום דכשאין שם לישה הא מחייב בחלה. הנה דס"ל דאין הפועל אוכל אפי' בשעת גמר מלאכה] אך הר"ש כתב בשם הערוך שתלוש ותגלגל יפה. הנה הגלגול אינו קודם לישה עכ"פ: ה) שם במשנה כיון שהיא נותנת את המים מגבהת חלתה ובלבד שיהא שם חמשה רבעי קמח פי' בקמח שנתערב במים דזהו שיעור חיוב ובמשנה דייקנית גרסינן ובלבד שלא יהא וקאי אקמח שלא נגע במים. הר"ש. ובסוף המשנה הביא ירושלמי דמתניתין רע"ק הוא דאמר הנוטל חלה מקב הרי זה חלה וחכמים אומרים אינה חלה. ונ"ל דט"ס הוא דאדרבא מתני' רבנן ולא רע"ק עכ"ל. ונראה לקיים הגירסא דהירושלמי גורס ובלבד שלא יהי' שם ה' רבעים קמח בהנשאר. כנוסחא דייקנית שכתב הר"ש. אך שהוקשה להירושלמי איך חל שם חלה קודם גלגול ושני רע"ק הוא וכמ"ש הירושלמי בדרע"ק דחל שם חלה לאחר שהוסיף כשיעור אף שהפריש סתם. ה"נ חל שם חלה לאחר גלגול אף שהפריש סתם קודם גלגול. וע"ז השיב ר' יוחנן דברי הכל הוא דכיון שנותנת המים קרינא בה ראשית עריסותיכם:

ו וראיתי לר"ש לקמן משנה ב' וז"ל דאם מפריש חלה קודר גילגול הרי הוא כמפריש מן הקמח ואין שם חלה עלי' ותמוה דהא במתניתין תני כיון שנותנת המים מגבהת חלתה ועיין במהרי"ט אלגזי בשם רשב"א פסקי חלה וצ"ע: סימן תכה א) משנה ה' נכרי שנתן לישראל לעשות לו עיסה פטורה מן החלה נתנה לו מתנה עד שלא גלגל חייב ומשגילגל פטור. וקשה דמשניות אלו ג' ד' ה' מוכיחות דגלגול ומירוח חד דינא להו. וכן מוכיח סוגיא דמנחות (ס"ו) ולדעת רש"י פ"ק דבכורות (י"א:) בד"ה דמרחינהו ישראל מרשות נכרי. דמירוח גוי היינו שמרחם הגוי עצמו. אבל מרחם ישראל ברשות גוי חייב. וכן דעת התוס' ורשב"א וריטב"א קדושין (מ"א.) וכן דעת הרמב"ם פ"א מהלכות תרומות הלכה י"ג דגוי שגמר פירות ישראל היינו שמרחם גוי פטור]. ה"נ כיון שגלגלם ישראל אף שהוא ברשות גוי יתחייב: ב) ולכאורה י"ל דוקא מירוח ישראל ברשות גוי כיון דאין קנין לגוי להפקיע מיד מעשר גם הפירות חשובים לענין קדושתם של ישראל כמבואר בתוס' ב"מ (פ"ח.) בסוף העמוד. דפירות גוי לא חשיב תבואת זרעך. וכן משמע ברש"י גיטין (מ"ז) בד"ה מדאורייתא לא עיי"ש ודו"ק. וע"כ מירוח ברשות גוי מיפטר רק אם מרחם גוי. אבל עיסה חשובה של גוי משום שנשתנית ביד גוי משעת טחינה. וגם הלישה חשובה ברשות גוי שהרי ביד ישראל כפקדון וע"כ קנאה הגוי לגמרי וחשיב גילגול ברשות גוי ופטור אף שגלגלה ישראל כן י"ל. אך בריטב"א קדושין שם מבואר דאפי' למ"ד יש קנין לגוי מרחם ישראל ברשות גוי לא חשיב מירוח נכרי: ג) אשר ע"כ נראה ליישב. דהנה צריך להבין הא דמירוח הקדש [או מירוח גוי] פטורה. ומפרש במשנה הטעם משום דבשעת חובתה היתה פטורה. והא אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית. וא"כ אף מירוח ברשות הקדש עוד אין זה שעת חובתה עד שיראה פני הבית.

וכ"ת דמיירי שראה פני הבית ג"כ בעודה הקדש. יקשה במירוח גוי. הא בעינן שיראה פני הבית דירה. ודירת גוי לאו שמי' דירה כדאיתא בעירובין פרק הדר. חצירו של גוי הרי כדיר של בהמה ולאו שמי' דירה עיי"ש. וכ"כ הר"ן פ"ק דמגילה דישיבת נכרים לאו שמה ישיבה. ולא חשיב ראה פני הבית. וא"כ עוד לא הי' שעת חובתה: ד אך י"ל כיון דלא נקבעה למעשר אלא במירוח וראיית פני הבית. הוה לי' מירוח וראיית פני הבית שני דברים המתירין. וכיון דחד מינייהו הי' ברשות גוי. לא מיקבעא למעשר באידך לחוד: ה) אך ראיתי לרבינו יונה פרק אין עומדין בהא דמערים אדם על התבואה ומכניסו במוץ וז"ל שיכול אדם להערים בתבואתו ולהכניסה כל זמן שלא נמרחה לגמרי שעדיין קצת מהתבן מעורב בתוכה כו' ואפי' אחר שנעשה דגן נראה מהירושלמי שיכול להערים ולפוטרה כשיערב בה תבן עכ"ל והיינו לאחר שניקה אותה מתבן. אם חזר ועירב בה תבן והכניסה פטורה. וא"כ השני דברים המתירים הם. אחת ראיית פני הבית. והב' מה שהתבואה ממורחת בשעת הכנסה לבית שהוא מניקה מתבן. דמה שהיא ממורחת תחילה אינו מועיל כלום אם אינה מניקה בשעת הכנסה לבית. וכיון דבשעה שהכניסה לבית כשהיא ממורחת הוא של ישראל הוה לי' שני המתירין בחיוב. אך אם הממרח המנקה מתבן לגמרי הי' גוי. דאפי' גוי הממרח של ישראל חשיב מירוח גוי ופטור. אף אם בשעה שהכניסה לבית היתה של ישראל. שפיר חסר מתיר אחד שהממרח הי' גוי. ואף ששני המתירין הם בשעת הכנסה ואז הוא של ישראל. הא אפילו גוי הממרח של ישראל חשיב מירוח גוי. והתינח אם מרחם גוי. אבל אם מרחם ישראל ברשות גוי וחזר ישראל וקנאו. שפיר חייב כיון דדירת גוי לאו שמי' דירה. ולא הי' הכנסה לביתו רק לאחר שהי' של ישראל. והשני דברים המתירין הם הכנסה לבית.

ומה שהתבואה מניקה אז מתבן הם ברשות ישראל שפיר מתחייב. ודוקא אם הממרח הי' גוי דאף דהמירוח נחשב מה שהיא ממורחת בשעת הכנסה. הרי המירוח הוא מכח הגוי ואפי' בשל ישראל פוטר: ו) ודע דמ"ש הרבינו יונה דמירוח הוא נקוי התבואה מן התבן לגמרי. הם דברי הרמב"ם בפי' המשנה פ"א דמעשרות משנה ו' וז"ל משימרח ענינו משיברור אותו מן התבן ברירה גמורה. ובמס' פאה ביאר מילת מירוח ענינו כמו מירוק שמירק התבן מן התבואה. אך שאר מפרשים פירשו דענינו מחליק פני הכרי. וז"ל הר"ש משימרח לאחר שמסירין המוץ מן התבואה צוברין אותה במקום אחד בגורן. ומייפה פני הצבור והוא המירוח ולשיטה זו ליתא לתירוץ זה כיון שמירוח הוא החלקת פני הכרי. זה אינו בשעת הכנסה לבית. שפיר הוי מתיר אחד הוא המירוח בשל נכרים. ובאמת התוס' פ"ק דבכורות שם דמירוח ישראל של הגוי היינו מירוח הגוי: ז) ולכל המפרשים אין מירוח רק לאחר שהסיר כל התבן כנ"ל. וקשה הא דמנחות (ע'.) שבולת שמרחה בכרי כו' כיון שמרחה טבלה עיי"ש. וכיון דעוד החטים בתוך השבולת ולא נקו חטין אלו מתוך המוץ איך יקרא מירוח לגבי החטים שבתוך השבולת: ח) ואפשר לומר לפמ"ש הרר"י בדברי הירושלמי אם לאחר שניקו המוץ מן הכרי חזר ועירב בה מוץ והכניסה לבית נפטר. ומסופק הרר"י דאפשר צריך שיערב בו תבן עד שירבה על הרין עיי"ש. והיינו דאף דלא הוה מירוח עד שניקו אירה מכל התבן. ואם נשאר בה אפי' מיעוט תבן לא בטל לגבי התבואה. היינו משום שהתבואה והמוץ גדלו כאחד ובדישה עוד לא הובררו ובאים לעולם בתערובת לא בטל כדברי המרדכי ביבמה שרקקה דם. אבל כשניקו הכרי וחזר ונתערב בה מוץ מעט בטל לגבי רובא. וע"כ שבולת שנתערבה בתוך כרי וניקה הכרי מן המוץ שבה. אף שעדיין מעורב מוץ שבשבולת. הלא מוץ זה נתערב בה אח"כ.

ובטל לגבי הכרי וכמאן דליתא ואף החטים שבתוך השבולת נטבלו: ט והנה במתני' דישראל המגלגל של גוי פטור והרא"ש דייק בתשו' כלל ב' סימן ב' דה"ה להיפוך גוי המגלגל של ישראל חייב. וכן הוכיח עוד מפיאה דכתיב ובקצרכם פרט לקצרוהו גוים ואם קצרו גוים של ישראל חייב ה"נ בחלה. וכ"כ הרמב"ן בכורות בשם הרי"ף וכ"כ הרשב"א בפסקי חלה. וכן פסק בטוש"ע סימן ש"ל. ונראה פשוט דלפוסקים אלו ה"ה מירוח גוי בשל ישראל חייב. וק"ל דבסימן של"א סעיף ז' גוי שמכר פירות לישראל אחר שבאו לעונת המעשרות ומרחן גוי ברשות ישראל פטורין מכלום. והיינו דאף דאין קנין לגוי בא"י מ"מ מירוח גוי פוטר. רק בגדלו ברשות ישראל חייב משום גזירה דבעלי כיסין. אבל בגדל ברשות גוי שוב פטור משום מירוח גוי. וקשה דמקור דין זה ברמב"ם. והרמב"ם לשיטתו דמירוח גוי של ישראל פטור. אבל הטוש"ע דפסקו בחלה גילגול גוי של ישראל חייב. גם מירוח גוי של ישראל יתחייב דגילגול בעיסה ומירוח בתבואה משמע בבכורות דחד דינא לתרווייהו וצע"ג: שם העושה עיסה עם הנכרי אם אין בשל ישראל כשיעור חלה פטורה מן החלה. בר"ש הביא ירושלמי ר' בון ב"ר חייא בעי קומי ר' זעירא ואפי' יש בישראל כשיעור יעשה קב מכן וקב מכן וקב הנכרי באמצע א"ל ר' זעירא ואינו מעורב ע"י נכרי. ס"א גידין. ונראה לפרש שתי הגירסות דהנה יש לעיין אם יחלקו ויקח הגוי באמצע וחלה בזמה"ז דרבנן [דמה"ט תני לעיל משנה ב' דמדומע פטורה מן החלה דאתי דימוע) דרבנן ומפקע תרומה בזמה"ז דרבנן כדאיתא פרק יוצא דופן] ובדרבנן יש ברירה שחלק הגוי הי' באמצע והפסיק בין שני החצאים. אך בירושלמי לקמן פ"ד מ"ג הובא בר"ש קב הכושי אינו מצרף קב הקדש מצרף.