שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 33

שהוא גוש אחד עם קרקע עולם. והוא עצמו נחשב קרקע עולם שהכל גוש אחד. מכל מקום משום זה לא הי' נחשב אין גידולו מן הארץ. דמה בכך דקרקע הוא. מכל מקום קרקע זו גידולו מן הארץ: ב) ואני למדתי מרשב"ם שהוא משום ביטול הואיל ויונק מן הקרקע הקרקע עיקר והוא טפל ובטל אליו ודינו כמוהו. על כן חשוב אין גידולי מן הארץ כמוהו: ד) ותדע לך דבית דינו כקרקע לענין אונאה ושבועה ועיין בש"ך חושן משפט סימן צ"ה. ואין קרקע הבית עיקר והוא טפל. אדרבה הבית עיקר. וכמה דינים בבית שאין בקרקע שתחתי'. מזוזה ומעקה ובתי ערי חומה ובתי חצרים. אלא שבית עצמו נחשב קרקע וגזירת הכתוב שאינו מטמא כהאי גוונא. ומים קודם שנתלשו גם כן אינם מקבלים טומאה. אבל מרשב"ם למדנו שהטעם משום שבטל אל הקרקע שמחובר בו. ואינו אוכל כמו הקרקע שאינו אוכל. וזה טעם צמקו או נתלש רובה. הואיל ואינו יונק ממנו. שוב אינו בטל אליו: ה) וכעין ביטול זה דרשב"ם. ביטול זרע שנזרע אגב ארעא בבא מציעא (דף נ"ז.) בחטין שזרען ועדיין לא השרישו עבר עליהם העומר מהו למנקטנהי ומיכלינהו בעינייהו דשמא בטלינהו אגב ארעא ולא שרינהו עומר. והיינו דבטל אל הקרקע ולא חשוב עוד חטין. וגם לא השרישו שיחשב התחלת תבואה החדשה: ו) אשר הקשית מזרועים ועומדים. אינו כלום שגם זרועים ועומדים אינם אוכל: ז) אשר הקשית מירושלמי ערלה פרק ג' הלכה ו' דמבעי' לי' בדלעת אם תטבול למעשרות. ועוד מבעי' לי' לענין טומאה. ופשיט לי' מדשמואל תאנים שצמקו באיביהן כו' דמטמא טומאת אוכלין. והמפרש פי' באיבעיא אם תטבול. אם חשיב מחובר ואינו טובל או תלוש וטובל, ולפי דבריי צמקו לכל מילי חשוב כמחובר (לבד לענין טומאת אוכלין וסכך] כמו לענין שבת. היה לו לפשוט גם בעיא זו מדשמואל דאינו טובל: ח) אני אין לי ירושלמי אלא עם פי' הפני משה.

והגי' אינה צמקה רק שלקה באבי'. ופי' הפני משה דמבעי' לי' אם השליקה טובל. דאש קובע או דילמא הואיל ומחובר הוא אינו טובל. ופשיטא לי' דשליקה כצימוק דשוב אינו יונק. ועל כן לענין טומאת אוכלין פשוט דמטמא, אבל לענין טובל פשיטא לי' דהוה כמחובר. [והוא כדבריי] ומכל מקום מבעיא לי' דאפשר טובל. ונראה פירושו לפי פרש"י קידושין ס"ב: בטעם אין תורמין דאינו ראוי לדיגון עיין שם בריטב"א. וזו דאש קובע כמו מירוח והוי דיגון ממש יטבול. מכל מקום מדברי ירושלמי ההוא ראי' לדבריי. סימן פד. להרב ר' אליעזר נ"י. א) מה שכתב על מה שכתבתי בס"ק כ"ד בספק מחובר למאן דאמר ספק דאורייתא התורה לקולא מותר לתולשו אף מדרבנן. דאפילו ימצא מחובר באמת יחשב מן התורה מתעסק ויפטור ואין כאן איסור מן התורה רק מדרבנן. ובדרבנן תולין שתלוש הוא ומותר. ועל זה הקשה כבודו מפרדות שאי אפשר להכיר בהם איזו מין אבותם ואיזה אמותם אסור להרביע זה עם זה. שמא זה אמו ממין זה, וחשיב מין זה דאין חוששין לזרע אב והשני אמו ממין אחר, וקשה למאן דאמר ספק דאורייתא מן התורה לקולא יהא מותר מן התורה דשמא שוים. ואפילו באמת אין שוים מתעסק הוא ופטור. ובדרבנן נתלה לקולא ששוים ויהי' מותר לגמרי. עוד הקשה מרבי יהודה דאוסר בגרירה דבר שאינו מתכוין ואינו אלא מדרבנן דמן התורה פטור דלא הוי מלאכת מחשבת כמו שכתבו רש"י ותוס'. ואם כן הוי ספק דרבנן שמא לא יעשה חריץ עד כאן דבריו: ב) ובאמת קו' כאלו אין צריכם תשובה. דאף דהכלל ספק אחד בדרבנן שנים בשל תורה מותר. מכל מקום מצינו לפעמים דברים יוצאים מן הכלל כמו שכתב המרדכי פרק החולץ והובא בפר"ח כללי ס"מ ס"ק י"ח. ואוסיף אחת טמטום אינו מוציא את מינו במגילה.

ויהי' אלו שהביא כבודו כיוצא בהם ג) אך באמת מפרדות לא קשה מידי דבהרבעת כלאים ספק אסור מן התורה אפי' לרמב"ם. שהרי הסכמת אחרונים והחכם צבי מכללם [ואדמו"ר זצ"ל מגור אמר שהוא המאמר הנכבד מכל ספר חכם צבי] שכוונת הרמב"ם שכל מה שנכתב בתורה כוונתו ודאי ועל כן בקרבן שנכתב בתורה שיהי' תמים צריך שיהי' ודאי תמים. וע"כ הרבעת כלאים דנאסר מקרא דחקותי שחקקתי לך כבר דכתיב למנהו. ובתוס' חולין (דף ט'.) הוכיחו דמקרא דלמינהו נאסר כלאים. ובתוס' סנהדרין (דף ס') דאפילו למאן דאמר אין בן נח מוזהר על הרבעה והרכבה. מכל מקום לישראל נאסר מקרא דלמנהו. אם כן צריך שיהי' ודאי למנהו. ואף דכתיב בהמתך לא תרביע כלאים ודאי כלאים דוקא. היינו לחייב מלקות צריך ודאי דקרא דלמנהו הוא לאו הבא מכלל עשה. ואף דכתיב את חקותי תשמרו חקים שחקקתי לך השמר דעשה עשה: ד) ואשר הקשה מרבי יהודה דגרירה, מי יימר שאינו קרוב לאיסור יותר מלהיתר. ואף בלא חידוש שלי דאף שאין לו מחשבה הי' ודאי אסור מן התורה כיון שע"י הספק נעשה דרבנן מחמת מתעסק חשיב ספק דרבנן. אך אף אם לא תאמר כן. הלא מפורש בגמרא ורש"י (דף מ"ו:) דגרירה הוי חופר כלאחר יד. ואם כן בפשטות הוי ספק דרבנן. ושבות כלאחר יד קיל משאר שבותים כנודע. ועל כרחך תאמר כמו שכתבתי או כדברי המרדכי או שקרוב לאיסור. ועיין בדין קרוב לפסיק רישא אם יחשב פסיק רישא באגלי טל מלאכת חורש סק"כ אות י"ב ס"ק כ"ב אות כ"ז ובתשו' ריב"ש סימן שצ"ד דאף שיזדמן להתיר באופן זר עדיין חשיב פסיק רישא. משמע משום רוב לאיסור לבד לא חשיב פ"ר. ויש לומר אף גרירה כיוצא בה שרוב פעמים עושה חריץ ולא הוי ספק דרבנן. ומכל מקום מותר לר"ש דלא חשיב משום זה פסיק רישא: סימן פה. להרב ר' צבי יהודה נ"י.

א) אשר רצית ליישב הקו' מס"ק כ"ד אות י"ב מזה עוקר וזה מניח דאינו אלא דרבנן דאף דילפינן מקרא דכתיב גבי חטאת. אם כן מתעסק נמי יהי' רק דרבנן, וישבת על פי דברי תוס' פרק המצניע שכתבו בהא דלמעוטי זה עוקר וזה מניח וזה לשונם וזה כתב אות אחת ובא חבירו וכתב אות שני' לא צריך קרא אלא אהוצאה דהוה אמינא אהוצאה והכנסה קפיד קרא אפילו בלא הנחה. ועל כן גלוי מילתא היא דחיוב תלוי בהנחה עד כאן תורף דבריך. עדיין אינו מיושב כל הצורך דאכתי יש לומר דלא מיעט בלא הנחה רק מחטאת: בא ועלה בדעתי לומר על פי יש מפרשים שבריטב"א באוכל נבילה ביום הכיפורים פטור אף אם נתנבלה ביום הכיפורים, דמכי אכל כזית נתחייב משום נבילה וחיוב יום הכיפורים אינו אלא בכותבת. והיינו דלא חל החיוב יום הכיפורים למפרע על כזית הראשון [ובתשו' ביארתי שרמב"ם פרק ד' משגגות הלכה א' סבירא לי' כן]. וע"כ אי אמרת דיש איסור דאורייתא בלא הנחה. אם כן כי הניח איך חל למפרע חיוב חטאת על ההוצאה. אלא ודאי קודם שהניח לא הי' איסור תורה כלל: ג) ולר"ש כל שהו למלקות ולא אמרו כזית אלא לקרבן. לא תקשי שהרי חל על הכל שהו איסור מלקות. ואיך יחול עליו בגמר אכילתו למפרע להצטרף לחיוב חטאת. דיש לומר כפי' ריטב"א במכות. דטעם כל שהו אינו משום חילוק בין מלקות לכרת, אלא החילוק בין מזיד לשוגג דבמזיד אסור משום דאחשבי' ע"ש. ואם כן בשוגג לא הי' איסור כלל על הכל שהו: ד) אך קשה חמץ שנאסר מחצות י"ד בעשה דתשביתו, איך יחול עליו בזמנו איסור כרת. ואף שכולל הנאה דבערב פסח אינו אסור מן התורה רק אכילה כמו שכתבו תוספות ורמב"ן במלחמות. אכתי מה נעשה לר' שמעון דלית לי' כולל ומוסיף. ועל כרחך כיון שהכל איסור אחד לא שייך אין איסור חל על איסור והכי נמי בנידון דידן:

ה) וגם דברי תוס' אלו סותרים לדבריהם עצמם (דף ג') סוף דיבור המתחיל שניהם פטורים דכאן כתבו דהוי אמינא שיתחייב אפילו בלא הנחה. הנה דהוי אמינא שיתחייב הראשון. ולעיל כתבו דעל ראשון לא סלקא אדעתן כלל שיתחייב. אך בפסחים (דף פ"ה.) לפרש"י שם משמע כדעת תוס' פרק המצניע דהכי איתא שם אמר ר' אליעזר המוציא בשר פסח מחבורה לחבורה אינו חייב עד שיניח מאי טעמא הוצאה כתיב בי' כשבת. ופרש"י דגבי שבת וכל חיובי חטאת בעשותה כתיב בעושה כולה ולא העושה מקצתה. הנה דאי לאו קרא הוי אמינא דחייב בלא הנחה. שהרי מילתא דר' אליעזר אמרה דאי לאו דילפינן משבת הי' חייב בפסח אפי' לא הונח כלל בחבורה אחרת דנחשב הוצאה בלא הנחה וילפינן משבת דכתיב בעשותה דלא נחשב הוצאה בלא הנחה והוא כתוס' הנ"ל: ו) אך מדברי הגמרא עצמה אין ראי'. דיש לומר בשבת פשיטא דאין חיוב בלא הנחה. דומיא דמשכן בעינן שהי' הוצאתם בהנחה. וקרא דבעשותה צריך לנגמרה המלאכה על ידי שנים [עוד יש לומר על פי פרש"י מכלתין (דף ג'.) שאין דרך הוצאה בלא עקירה והנחה. ופטור דשלא כדרך ליתא רק בשבת דבעינן מלאכת מחשבת כדברי האחרונים באבן עזר. אך לפי מה שכתבתי באגלי טל בהפתיחה שיש חילוק בין שינוי בנפעל בין שינוי בפועל ליתא לתי' זה]: ז) ומה שהוקשה לתוס' למה לא מיעט בשני אותיות יש לומר בפשטות, דאות אחת הוא על כל פנים חצי שיעור. ובלעדי כל אחד ואחד הי' חצי שיעור על ידי השני. נמצא שהוא לא עשה רק חצי שיעור. אבל בהוצאה בלא הנחה או בלא עקירה, אף חצי שיעור אינו ועל ידי כל אחד ואחד נעשה כל המלאכה דלולא הוא לא הי' כלום ח) אך הקו' משנים שעשאו למתעסק.

יש לומר על פי הסוגיא דיומא (דף ע"ב.) אין לי אלא כל שישנו בעונש ישנו באזהרה כוי וחצי שיעור הואיל ואינו בעונש יכול אינו באזהרה תלמוד לומר כו' ופרש"י עונש ואזהרתו סמוכים זה לזה כו' הנה דאי לאו קרא הוה אמינא מדסמוכים זה לזה כל שאינו בכרת אינו בלאו והנה בפרשת ויקהל שבת שבתון לד' כל העושה בו מלאכה יומת. והנה שבת שבתון עשה כהא דר"א ביום טוב שבתון עשה הוא, והנה מבואר דשנים שעשאו שנתמעט מחטאת והוא הדין מכרת [עיין תוס' שבועות (דף כ"א.) דיבור המתחיל ולא אמרו] וכל שכן ממיתת ב"ד דבתוס' מכלתין (ו':) דיבור המתחיל הא קמשמע לן דלא תני איסי אינו חייב על אחת מהן אלא אסקילה אבל חטאת חייב על כולם. כל שכן זה עוקר וזה מניח דפטור מחטאת דפטור ממיתת בית דין. גם בלאו הכי כן הוא מסברא. נתמעט גם כן מעשה דשבת שבתון הואיל העשה שבתון וחיוב מיתת בית דין סמוכין זה לזה בויקהל. והנה העשה דשבת שבתון והלא תעשה דלא תעשה כל מלאכה סמוכין זה לזה פרשת אמור. ונלמד דשנים שעשאו דליתי' בעשה דשבתון ליתי' נמי בלא תעשה דלא תעשה כל מלאכה. דבכל התורה חוץ מקדשים למדין למד מלמד. ודוקא לענין פטור מתעסק דלא שייך כלל במיתת בית דין דאינו אלא במזיד הוא דיש לחלק בין חיוב חטאת לאיסור עשה ולא תעשה ואתי שפיר ולא קשה מידי: ט) ולא תקשי למה שכתבתי דכל דלא קרינא בי' כל העושה בו מלאכה יומת אינו בעשה ולא תעשה. דאם כן איסי ב"י דאינו חייב על אחת מהן מיתת בית דין ומכל מקום חייב כרת. ועל כרחך דישנו בלא תעשה. לא קשיא שהרי גם מיתה בידי שמים קרינא בי' יומת כדכתיב בכל מיתה בידי שמים יומת. ובדאיסי שאינו מת בבית דין. וכרת הוא וזרעו והוא מומת בידי שמים, והא דלא כתיב ונכרת משום דבכל המלאכות חוץ מאותה אחת מומת בב"ד ושוב אין זרעו נכרתין.

דפשוט דהמיתה בב"ד פטרתו מכרת ואפילו לקי נפטר מכרת. רק יומת דהוא בכל המלאכות. מומת בכל המלאכות בבית דין. ובדאיסי בידי שמים: י) וממוצא הדבר נשמע דהוא הדין זה יכול וזה יכול לר"י וזה אינו יכול וזה אינו יכול לר"ש אין איסור אלא מדרבנן. וכן מבואר ברמב"ם כמ"ש בעצמך דלא כמו שכתבת בשם חכם צבי ואין תחת ידי פה אטוואצק לעיין בו: סימן פו. להרב הנ"ל. א) על מה שכתבתי בס"ק כ"ה אות ז' דזורע אף אם תמצא לומר הואיל שביטל הזרעים לקרקע יש בהם משום קוצר. מכל מקום כשנמלך הזורע ללקטן אתי דיבור ומבטל דיבור. כמו שכתבו תוס' סוכה י"ג: דבית שסככו בזרעים טהרו. דוקא בעשה שינוי בזרעים אבל הנחה חשיב מחשבה. ועל זה הקשית. דוקא לטהר בעי שינוי מעשה. אבל מעשה תחילה אין צריך שינוי מעשה דוקא. ועל כן הזריעה הוה שפיר מעשה שלא יוכל מחשבה לבטלו. והבאת ראי' לזה ואינה כלום כמו שיבואר. כתר לי זעיר. ב) אך לכאורה מוכח כן מדאמר בגמרא שאני מחשבה דטומאה דכי מעשה דמי. ופרש"י דרחמנא קרי' מעשה דכתיב יתן דהיינו בידים ואף על גב דמחשבה בעלמא דאפילו נפלו ממילא וניחא לי' הוה הכשר עד כאן לשונו. הנה דכי נתן מים בידים מקרי מעשה אף על גב דבהאי נתינת מים ליכא שינוי. מכל מקום חשיב מעשה שלא יוכל מחשבה לבטלו. ומינה יליף למחשבה דטומאה שגם כן לא יוכל מחשבה לבטלו. אלא אי אמרת דכל דלא הוי שינוי מעשה חשיב מחשבה ויכול מחשבה לבטלו. אם כן מה בכך דמחשבה דטומאה חשיב כנתינה בידים. הא נתינה בידים נמי מחשבה הוא: ב) אך באמת אינו ראי' כלל. דכל ענין אתי דיבור ומבטל דיבור. היינו שלא יועיל הדיבור אחר כך כמו המקדש תוך שלשים וחזרה תוך שלשים. דשוב לא יועיל כוונתה להתקדש לו כדי שיחולו הקדושין לאחר שלשים.

וכן העושה שליח לגרש דעל ידי הדיבור שעשאו שלוחו מהני אחר כך בשעת גירושין כאילו גירש הוא. ובשביל אמירתו עתה איני רוצה מבטל מה שחשוב אחר כך שגירש הוא ודומה למוסר מודעא. אבל הלא תחילה נתרצה ועשה שליח לזה. שוב אמרינן אתי דיבור ומבטל ושוב הוי כמוסר מודעא. וכן מחשבה דטומאה דמקשה הש"ס דליתי מחשבה שלא ישתמש בו ויבטל מחשבה ראשונה שישתמש בו. אף שכבר חל תורת קבלת טומאה. מכל מקום כיון שאינו מקבל טומאה רק כל זמן שמוכן להשתמש בו. אבל עכשיו אינו עומד להשתמש בטל תורת כלי מינה. והרי אינו עומד להשתמש רק מחמת מחשבה ראשונה. ליתי מחשבה של עכשיו ויבטל זאת. ומעכשיו אינו עומד להשתמש ובטל תורת כלי מינה, ועל כן כל זמן שלא עשה שינוי מעשה מבואר בתוס' דחשיב מחשבה ובית שסככו בזרעים לא טהרו. היינו משום דאף שסככו במעשה. מ"מ הלא יוכל לסלקו מבית ולאוכלו. רק שחישב שלא יסלקו חשיב רק מחשבה. רק בעשה בו שינוי חשיב מעשה. אבל הכשר דבנתינת מים פעם אחת אפילו ניגב אחר כך מקבל טומאה. ואין צריך שום מחשבה שלא ינגב. ודאי הוי מעשה גמורה אף בלא שינוי. ואין ראי' מהא דמחשבה דטומאה: ד) ואשר חשב להביא ראי' מקדושין ותרומה שאין יכול לבטל אחר שחלו. הם דברי תימה. כיון שכבר חלו איך יתבטלו על ידי שמבטל הדיבור. דומה לנתקרע הגט לאחר גירושין דהגירושין קיימים. וכל ענין אתי דיבור ומבטל דיבור. במקום שצריך עוד להדיבור בקדושין שיחול לאחר שלשים. בכלי שיחשב עדיין מוכן להשתמש. לא בזה. ועל כן בתרומה לאחר שתרם השליח אפילו מעשה אינה יכולה לבטל כמו שכתבו התוס' בקידושין בדיבור המתחיל מידי מחשבה. וזכורני (לא בבירור ואין הספרים תחת ידי פה] שמהרי"ט בחי' והאחרונים פלפלו לבאר דברי תוס' בקו' מה סלקא דעתם להקשות:

ה) ומצד הסברא כיון שהתוס' כתבו בסוכה וזה לשונם התם כשעשה בהם שינוי מעשה דבמחשבה לא סלקי מטומאה. מבואר דבלא שינוי חשיב רק מחשבה. הוא הדין שאין צריך מעשה לבטל. ויש ראי' לזה גם כן. דכיון דאתי דיבור ומבטל דיבור. הוא הדין דאתי מעשה גרידא בלא שינוי ומבטל מעשה בלא שינוי. ואם כן הא דאמר שאני מחשבה דטומאה דכי מעשה דמי. הפי' כשינוי מעשה. דאי כמעשה גרידא למה אינו עולה מטומאתו אלא "בשינוי" מעשה. ועל כרחך הפי' כשינוי מעשה. והעיקר חסר בדברי התי'. אלא ודאי בלא שינוי חשיב מחשבה וכשאומר כמעשה היינו שינוי מעשה ואין צריך לפרש. ובנידון דידן שאין איסור ליקח החטין אלא כל זמן שהן בטלים לקרקע שייך בזה אתי דיבור ומבטל דיבור: סימן פז. לרב אחד. א) על דבר מה שהקשה בספר אגלי טל במלאכת קוצר ס"ק כ"ט בהא דמנחות (דף ע') אי דתליש ואכיל תלוש הוא ואי גחין ואכיל בטלה דעתו מהא דכתובות אפשר לאכילה בלא הגבהה דאי בעי גחין ואכיל ותירץ דיש חילוק בין תלוש למחובר, ותמהתם דקארי לה מה קארי לה הלא זה חילוק הגמרא שם: ב) ספרתי הדברים וענה לי כי מעולם לא עלה על דעתו. מסוגיא זו לחלק בין תלוש למחובר. ולא מבעיא לפי' התוס' מנבילת עוף טהור הי' משום דבצים שבפנים הם מאוסים ולאו אורחא למיכלינהו ואף על פי כן לא אמרינן בטלה דעתו. הוא הדין דאי גחין ואכיל אף על גב דלאו אורחי' לא בטלה דעתו ומשני דבצים תלוש אורחא למיכלינהו עיין שם היטב. ובמחובר לא חידש התרצן כלום. ונשאר הסברא דמשום דאכילת מחובר על ידי גחין ואכיל בטלה דעתו, והוא הדין דבתלוש אי גחין ואכיל בטלה דעתו: ג) אך גם לפרש"י דהכניס פיו למעיים ואכלם בפנים מקשה הש"ס דנימא בטלה דעתו. גם כן התירוץ דלא דמי הכניס פיו לפנים למחובר דגחין ואכיל. דהאי אורחי'.

ומחובר דאכילתו על ידי גחין ואכיל לאו אורחי'. אבל תלוש דאמר שם דאורחי' לאו דאכלי' בגחינה. דאף שהכניס פיו למעיים. מכל מקום לקח המעיים עם הבצים לפיו ושם הכניס פיו למעיים ובודאי גם הכנסה זו הי' בסיוע ידיו כמובן. אבל מחובר דגחין ואכיל לאו אורחי' והוא הדין תלוש דגחין ואכיל לאו אורחי', כך הי' פשוט בעיניו בסוגיא זו עם פרש"י ותוס': ד) ואמר לי שהי' לו עוד ראי' דגחין ואכיל בטלה דעתו ולאו אכילה הוא מספרי פרשת קרח שלמד נטילת ידים לתרומה מקידוש ידים ורגלים לעבודה. הוא הדין אכילת תרומה דעבודה הוא. ואף דבקידוש בעי רגלים גם כן. היינו משום שעובד עבודה גם ברגליו שעומד בהם על הרצפה. מה שאין כן אכילה שעובד רק בידיו ואי גחין ואכיל הוא אכילה. גם בידיו אינו עובד דאפשר בלא הגבהה. ואף אם אוכל בידיו אין העבודה אלא בפיו. וכמו שמחלק הש"ס באלו נערות כיון דאפשר לאכילה בלא הגבהה אין הגבהה צורך אכילה, אך לפי הש"ס מנחות דגחין ואכיל בטלה דעתו ניחא. דכיון דאי אפשר לאכילה בלא הגבהת ידיו מתחיל העבודה משעת הגבהה וכמו שכתבו תוס' ישנים בכתובות שם דאי לא הי' אפשר לאכילה בלא הגבהה הי' מתחיל החיוב משעת הגבהה. כל זה הי' ברור בעיניו לולי הא דאלו נערות דחקתו. לחלק בין תלוש דגחין ואכיל למחובר דגחין ואכיל: ה) אך שוב נדפס מחדש ש"ס ווילנא עם פירוש ר' גרשום מפרש קושיית הש"ס דסלקא דעתך בצים במעיים חשובים מחובר. ומשני דהאי תלוש ולא מקרי מחובר. ומדבריו מבואר דכל הטעם משום דמחובר. וכן נדפס מחדש רמב"ם עם פי' הרדב"ז שם מפורש דגחין ואכיל בתלוש אורחי' ובעז"ה כוון לדעתם: ו) אך מש"ס מנחות עם פרש"י ותוס' אין זכר לחלק בין תלוש דגחין ואכיל למחובר דגחין ואכיל ותמיהתכם הי' בלי עיון כלל וכלל.