שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 146

ומה שהחולין נעשין תרומה מדרבנן. הי' יכול לפרש עיסה שנדמעה כפשטה. אלא ודאי גם רש"י סובר דביש בחולין כשיעור חייב לכ"ע. והיינו למאי דס"ד דתרומה בזמה"ז וחלה בזמה"ז כי הדדי וכמ"ש. ומתניתין דחלה כר' יוסי תרומה דאורייתא חלה דרבנן. ומדומע דתרומה בזמה"ז הוי חד דרבנן כמו חלה בזמה"ז בעינה: עוד י"ל דירושלמי ס"ל דהלכה כר"מ ור' יהודה דמחייבין. דס"ל חלה בזמה"ז דאורייתא. ומ"מ באין בחולין כשיעור פטור עפ"י מה דאיתא בבכורות (כ"ג.) באפר פרה שנתערב באפר מקלה מטמא במשא דמ"מ נושא הטומאה. ה"נ באין בחולין כשיעור בלא התרומה שנתערב בה. הרי ממנ"פ אין בעיסה כשיעור מן החולין. ואיך שהוא התרומה בציר שיעורא. ואין לומר כיון דבטלה התרומה לענין שיהי' הזר מותר לאוכלו. לענין מה שם תרומה עליו. י"ל דנ"מ אם יתוסף עוד תרומה יהי' חוזר וניעור כיון דכמאן דאיתא דמי. ומתניתין דחלה כר' יוסי ור"ש: ח ונראה לי ראי' לתירוץ הב' דהא דירושלמי דיש כשיעור חייב בחלה הוא רק לר"מ ור' יהודה שהרי הר"ש בפ"ג מ"ח כתב דשאור אינו בטל בעיסה דטעם כעיקר דאורייתא. וכן כתב הר"ש פ"ג דטבול יום מ"ד אהא דעיסה שנתחמצה בשאור של תרומה אינה נפסלת בטבול יום דאע"ג דטעם כעיקר דאורייתא מ"מ בתרומה הא לא נגע. והנה ברייתא זו עצמה הובאה בנדה שם עיסה שנדמעה או שנתחמצה בשאור של תרומה ר"מ ור' יהודה מחייבים [ואינה נפסלת בט"י] ר' יוסי ור"ש פוטרים. ומשום דר"מ ור' יהודה סוברים חלה בזמה"ז דאורייתא. ולא אתי דימוע דרבנן ומפקע חלה דאורייתא עיי"ש. וקשה נתחמצה דטעם כעיקר דאורייתא אמאי חייב בחלה.

וצ"ל משום דהחולין אין נעשין תרומה [דלית לי' לר"ש דנהפך היתר להיות איסור כדעת ר"י פסחים (מ"ד.) דהיתר מצטרף לאיסור דוקא בנבלע ואי נהפוך למה לי' היתר מצטרף ולדעת ר"ח ורא"ש דנהפך צ"ל דס"ל כדעת או"ה דטעם ביותר מששים כגון המחמץ והמתבל דרבנן ויש שיעור חמשת רבעים בחולין. ואעפי"כ ר' יוסי ור"ש פוטרים. וא"א לומר כלל דר' יוסי ור"ש אינם פוטרים אלא באין בו כשיעור. דבכה"ג בנתחמצה אף ר"מ ור' יהודה פוטרים כיון דטכ"ע דאורייתא ולא בטלה התרומה בציר לי' שיעורא אלא ודאי לדעת הר"ש הירושלמי הזה כר"מ ור' יהודה. אבל לדעת רש"י הוכחנו שס"ל כתירוץ הראשון. דרש"י לטעמי' בפרק אלו עוברין דנעשה כולו איסור. וצ"ל דס"ל כדעת או"ה דמחמץ דרבנן ולק"מ: ט' ויש לפקפק על תירוץ הראשון לפמ"ש לקמן פ"ד מ"ח דהא דתרומה אינה בטילה במינה פחות ממאה ואחד משום דנעשה הכל תרומה ואין כאן מבטל. ואף דאם יתבטל לא יעשה החולין תרומה דומה להא דבכורות (כ"ב) במים טמאים שנתבטלו בציר ונתערבו אח"כ מים טהורים חוזר וניעור. ומשום דאם מפריק הביטול יטמאו הטמאים לטהורים ויהי' רוב טמא. ה"נ כיון שאם לא יתבטל יהי' הכל תרומה לא בטל. ולפי זה אין דין התרומה הבטילה חמור מהחולין הנעשין תרומה. וכיון דהחולין חשובים תרי דרבנן התרומה מתבטלת בהם לענין זה שלא יחשבו רק תרי דרבנן. ולרש"י ניחא דמ"ש דטעם שאינו בטל פחות ממאה ואחד משום דהחולין נעשין תרומה. אינו לרש"י דס"ל תרומת חו"ל מבטלה ברוב ומותר אף לזרים (ועיין לקמן סימן תכ"ד) א"כ אין החולין נעשין תרומה ודו"ק: סימן תיח א) משנה ה' עיסה שתחילתה סופגנין וסופה סופגנין פטורה תחילתה עיסה וסופה סופגנין תחלתה סופגנין וסופה עיסה חייבת. דעת הר"ש תחילתה סופגנין שבלילתה רכה.

ותחילתה עיסה שבלילתה עבה וסופה עיסה היינו ע"י האור בלא משקה, וסופה סופגנין היינו בחמה או ע"י האור במשקה. ולריש לקיש אף מעשה אלפס שהדביק ולבסוף הרתיח חשיב סופגנין אפי' בלא משקה. אבל הרמב"ן פירש אף תחילתה סופגנין שבלילתה עבה. מדקתני עיסה שתחילתה וסופה סופגנין ובלילתה רכה לא מקרי עיסה. וע"כ שבלילתה עבה. ותחילתה סופגנין היינו שדעתו לאפותו סופגנין בחמה או ע"י משקה. ותחילתה סופגנין וסופה עיסה שגלגלה על דעת לעשותה סופגנין ונמלך ואפאה כתקנה בתנור וכי תימא למה חייבת הלא בשעת חובתה היתה פטורה. שאני הכא דלא הוי מחוסר מעשה רק מחשבה: ב) ונראה דרמב"ן לשיטתו יוכל לפרש כולו מתניתין בבלילתה עבה. אבל ר"ש בעל התוס' לשיטתו אי אפשר לפרש כן רק תחילתה סופגנין בלילתה רכה. דהנה צריך להבין קושיית הרמב"ן הלא בשעת חובתה היתה פטורה. ולכאורה כיון שעל דעת סופגנין עשאה לא חשיב שעת חובה. ודוקא גלגול הקדש פוטר מחמת שגוף העיסה היתה לחם. משא"כ שלא הי' דעתו לאפותה בתנור ולא הי' עלי' שם לחם. ואין זה שעת חובה. אך קושייתו נובעת מירושלמי דשני ישראלים שעשו עיסה חמשת רבעים לחלקה בצק דפטורה מן החלה. אפי' חלקוה וחזר כל אחד והוסיף עד חמשת רבעים פטורין משום שכבר נפטרה. ואף שמתחילה הי' דעתו לאפותה פחות פחות מכשיעור לא הי' כשיעור בפטור. ולכאורה דומה ללש פחות מכשיעור והוסיף דחייב. וע"כ משום דהמעשה הי' בחיוב. ומחמת המחשבה נפטרה חשיב בשעת חובתה היתה פטורה. ה"נ בזה שהיתה בלילתה עבה וחישב לעשותה סופגנין דיחשוב בשעת חובה היתה פטורה: ג) והנה לפי זה יש לעיין באיחק הרמב"ן משום דמחוסר רק מחשבה שימלך לאפותה בתנור. והא בהא דירושלמי נמי הי' מחוסר רק מחשבה שימלך לחלקה לאחר אפי'.

וצריך לומר דשאני הכא בהא דרמב"ן דמחוסר מחשבה שנתקיימה לבסוף מנמלה לאפותה בתנור. משא"כ בהא דירושלמי שלא נמלך הלא לחלקה בצק. ובאמת חלקוה בצק אלא שהוסיפו אח"כ. וכעין זה חילק הרמב"ן בכתובות (נ"ט) בהא רחוץ בידה לגרש עצמה. והקשו בתוס' והא בידה לומר איני ניזונית ואיני עושה ונדחקו לתרץ דרוצה ליישב גם אליבא דר"ל. והרמב"ן תירץ דשאני הכא שלבסוף לא אמרה איני ניזונית ואיני עושה. אלא שנתגרשה ומה שנתגרשה זה לא הי' בידה עיי"ש. וה"נ בזה דהמחשבה לא נתקיימה. ומה שהוסיפו אינו מחשבה לבד רק מעשה: ד והנה התוס' שלא ניחא להו לחלק בכך אם יפרשו כרמב"ן הדר קושיית הרמב"ן לדוכתא תחילתה סופגנין וסופה עיסה אמאי חייבת הא בשעת חובתה היתה פטורה. מאי אמרת שאינו מחוסר רק מחשבה. בהא דירושלמי נמי מחוסר רק מחשבה. ואף שבסוף בא לכלל חיוב שלא ע"י מחשבה אין נ"מ בזה. ע"כ דמחוסר מחשבה נמי חשיב בשעת חובתה היתה פטורה. ה"נ תחילתה סופגנין נמי יחשב שעת חובתה הי' פטורה וע"כ לפרש תחילתה סופגנין שבלילתה רכה ולא נתגלגלה כלל): סימן תיט א) משנה ו' חלות תודה ורקיקי נזיר עשאן לעצמו פטור. בר"ש אפי' לא קדשו כלל פטור כיון דגלגלן לקדשן מידי דהוה אלמכור בשוק אי לאו דתלוי בדעת לקוחות. וקשה הא לא נתכוון לקדשו עד לאחר אפי' ומ"ש מקונבקאות דמשנה ה' דמה שחישב להחזירן לסולתן אינו פוטרו וכן העושה עיסה על מנת לחלקה לאחר אפי' דחייבת כדדייק לישנא דירושלמי על מנת לחלקה בצק פטורה. בצק דווקא וכן כתב הב"י בשם הרשב"א בפסקי חלה להדיא. ה"נ כיון שאין דעתו לקדשו כי אם לאחר אפי' יתחייב וצ"ע: סימן תכ א) משנה ח' עיסת הכלבים בזמן שהרועים אוכלין ממנה וכו' אם אין הרועים אוכלין ממנה אינה חייבת בחלה. אין מערבין בה ואין משתתפין בה ואין מברכין עלי' ואין מזמנין עלי'.

וקשה דהתינח לדעת ר"ל בירושלמי שעירב כל כך מורסן שאינו ראוי לאכילת אדם ניחא דאפי' אכיל לה בטלה דעתו. אך למסקנת הפוסקים דהיא פת נקי' רק שחשב עליו לכלבים, א"כ כיון דאכיל לה עשאה לחם ויתחייב המוציא וברהמ"ז וכן יערב בה אם יחשב עלי' לאדם. ונ"ל דהא דאין מערבין בה יש ליישב בפשיטות דכיון דלשה ואפאה לכלבים ובש"ע מבואר דבעינן שלא יעשה אותן כצורת פת דמוכח ממעשיו שמתכוין להאכילה לכלבים. לא אתי מחשבה ומוציא מידי מעשה: ב) והנה הרשב"א קידושין (מ"ח:) גבי האומר עשה לי נזמים ואקדש אני לך. דכיון דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף אינה מקודשת דהוי מקדש במלוה. והקשה דהא עשאה לשם קידושין. ואף דבכל מכיש ומכיש לית בי' שוה פרוטה מ"ש ממקדש בשני תמרים שאין באחת שוה פרוטה רק בכולם. דאם אמר לה הרי את מקודשת לי באלו ונתנם לה אחת אחת ואכלתם ראשונה ראשונה מקודשת ומצטרפין התמרים ה"נ יצטרפו העשיות. ותירץ דשאני תמרים דבשעה שנתן הראשונה ישנה לשני' בעולם. אבל הכא בשעת עשי' פחות משוה פרוטה הראשונה ליתא לעשי' אחרנייתא עכ"ד. וה"נ יהי' הדין בכל צירוף בעולם דאם בשעה שאכל הראשון ליתא לאחרון לא מצטרפין: ג) וע"כ י"ל לענין חיוב בהמ"ז דאורייתא לא מחייב בלחם כזה דבשעה שאכל לכבי ראשונה עדיין לא עבד מעשה בכביצה שני'. ומחשבה לא מהני לשויי לחם. וחשיב שעדיין לא הי' לחם שאוכל אח"כ אז בעולם ולא מצטרפין לחיוב ברהמ"ז. מעתה אפי' ברהמ"ז מדרבנן דהוא בכזית ובהמוציא לא יברך מידי דהוה פת הבאה בכיסנין דאי קבע סעודתי' מברך עליו המוציא וג' ברכות וכן לענין חלה מקרי לחם. ואם לא קבע סעודתי' אינו מברך ברהמ"ז והמוציא. והיינו דמדאורייתא הא אינו מחויב בברהמ"ז אלא הרגיל לקבוע עליו.

וע"כ לא תקנו חכמים בכזית אלא בלחם שרגיל לבוא לידי חיוב דאורייתא ולא בפת הבאה בכיסנין שאינו רגיל לקבוע עליו [כך הם דברי הב"י סי' קס"ח בתוספות ביאור קצת] וכיון שאינו מברך ברהמ"ז ה"ה דאינו מברך המוציא דכללא הוא מין שאינו מברך עליו ברהמ"ז אינו מברך עליו המוציא וה"ה פת הבאה בכיסנין שהוא מין שאינו מברך עליו ברהמ"ז בכזית כשאר פת ע"כ לא תקנו עליו המוציא אלא אם כן אכל שיעור שמברך עליו ברהמ"ז. ועיין בברכת הנהנין של הרב ז"ל פרק ב' אות א': ד) וא"כ כ"ש פת זה שלעולם לא יבא לידי חיוב ברהמ"ז דאורייתא דלא תקנו בו חכמים ברהמ"ז בכזית. והוי לחם שאינו מברך ברהמ"ז כלל אינו מברך עליו המוציא דכללא הוא כל מין לחם שאינו מברך ברהמ"ז אינו מברך המוציא וזה לא יבא לחיוב ברהמ"ז לעולם: ה) שם במשנה בין כך ובין כך מטמאה טומאת אוכלים. כתב הרא"ש דכיון דע"י הדחק נאכלת לאדם מטמאה עד שתפסל מלאכול לכלב. עכ"ל. ואינו מובן למה תלה באכילת אדם ע"י הדחק הא כללא הוא כל המיוחד לאכילת אדם טמא עד שיפסול מאכילת כלב ובאכילת כלב תליא מילתא: ו ונראה כעין שכתב הב"י או"ח סימן ק"ס בדעת הר"י דמה דתלו חכמים נט"י בראוי לשתיית בהמה הטעם משום דאז ראוי ע"י הדחק לאדם עיי"ש. וה"נ ס"ל להרא"ש דמה דתלוי טומאה באכילת כלב משום דאז ראוי לאדם ע"י הדחק. ע"כ לא פקע מיני' תורת קבלת טומאה (ולהרמב"ם שכבר נטמא דווקא לא פקע מיני' טומאה]: ז) אך קשה לפי זה דאין אכילת כלב בעצם מכשירתו לטומאה [רק שזה סימן שעדיין ראוי ע"י הדחק לאדם] א"כ כיון שעשה בה מעשה שלא יאכלנו אדם שעירב בה כל כך מורסן שלא יהי' ראוי לאכילת אדם להוי כקופת שאור שיחדה לישיבה דבטלה.

וכן בית שסככו בזרעים טהרו בשלמא אם נאמר דמשום אכילת כלב בעצמותו לא פקע טומאתו ניחא דאף דעשה בו מעשה שלא יאכל אדם הא ושם אכילת כלב גופה נשאר בטומאתו אך להרא"ש דאכילת כלב גופה לא מהני רק משום שעדיין ראוי ע"י הדחק לאדם מטעם זה ניחא רק בנפסלה מאכילת אדם מאלי' דמשום שעדיין ראוי קצת לאכילת אדם לא פקע טומאתו. אבל בעשה בה מעשה לכך. דל מהכא מה שנפסלה. הא משום מעשה לבד נפקע תורת אוכל כמו בית שסככו בזרעים דטהרו: ח) וצ"ל דלא חשיב מעשה לטהר רק אם המעשה מוכיח לכך. אבל בנ"ד כיון שע"י הדחק ראוי לאדם אינו מוכיח ממעשיו שאינו רוצה לאכלו. דמה שעירב בה כל כך מורסן. אפשר משום שרוצה לאכול גם המורסן כמבואר ברמב"ם פרק י"ח מהלכות שבת הלכה ו' המוציא מורסן אם לאכילה שיעורו כגרוגרת ואם לבהמה כמלא פי גדי. הנה דלפעמים אוכלים מורסן ולא בטלה דעת המחשב במורסן לאכילת אדם. וא"כ אפשר דמשום שרוצה לאכול גם המורסן עירבם עם הקמח. ומעשה שאינו מוכיח חשיב רק מחשבה כמבואר בכיוצא בזה בתוס' (חולין י"ב): ט) אך דקשה לר' יוחנן בירושלמי דאמר עשאן כלימודים פטורה. דהא דאין הרועים אוכלין היינו ששינה בצורת הפת. וזה מעשה מוכיח דלכלבים. וא"כ אמאי מטמא טומאת אוכלין. ועוד דבכריתות (כ"א.) החותך מן האדם צריך מחשבה והכשר. וקשיא לן מחשבה ל תעשה חתיכה שלו מחשבה. ואר"ל בחותכו לכלב ומחשבה לכלב לאו מחשבה הוא. ולא והתנן כלל אמרו בטומאה כל המיוחד לאוכל אדם טמא עד שיפסל מאכילת כלב ההיא לאסוקי טומאה מיני' דכיון דמעיקרא הוה חזי לאדם לאסוקי מטומאה עד שיפסל מאכילת כלב. הכא לאחותי לי' טומאה. ולדעת הרא"ש דראוי לאכילת כלב לא מהני רק משום דראוי ע"י הדחק לאדם. א"כ מאי ס"ד דמחשבה לכלב יועיל: י) ונראה דלא דמי לקופת שאור שיחדו לישיבה או לבית שסיככו בזרעים.

דהתם מחשבתו לישב כאילו הי' עץ בעלמא. וכן בית לסכך בו. ולישיבה וסיכוך אין צורך מה שהוא אוכל כלל. אבל לכלב אינו חזי רק אם ראוי קצת לאדם ע"י הדחק כדברי הרא"ש והב"י הנ"ל. ע"כ אין מחשבתו לכלב מוציאתו מתורת אוכל. אדרבא ס"ד דגמ' דכריתות דיועיל לשויי אוכל. וכהאי גוונא מצאנו במים שחישב להדיח בהם את הכלים מהני לשויי משקה אף דהדחת הכלים אינו שתי' אלא משום דענין שעושהו משקה היינו שהוא לח. זה עצמו מועיל להדחת הכלים. ובמחשבתו להדיח בו את הכלים ניחא לי' במה שהוא לח. נחשב משום זה משקה. ומחשבתו להדיח היינו מחשבת משקה. כן נ"ל כעת: יא) ובעיקר דברי הרא"ש יש לעיין מנ"ל דאימא דאכילת כלב ג"כ שם אכילה לענין שלא תצא מטומאתה ראשונה. ועיין זבחים (ל"א.) חשב שיאכלוהו הכלבים פיגול. דכתיב ואת איזבל יאכלו הכלבים וגו': יב' ונראה דס"ל דא"א דמשום שנשאר ראוי לכלב לא יפקע מתורת קבלת טומאה שהי' עליו מתחילה. דהא מתחילה לא הי' מוכן לכלב רק לאדם. וזה שהוא עכשיו ראוי לכלב פנים חדשות באו לכאן. ואינו כמו אוכל הראשון. וכמו בשברי כלים דאין טמאין אא"כ עושים מעין מלאכתן הראשונה כמבואר ברמב"ם פי"א מהלכות כלים הלכה ב' ובראב"ד שם פי"ח הלכה י"ט ואכילת אדם ואכילת כלב לא חשיב זה מעין זה: יג' וראי' דהא מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים כדאיתא ביצה (ו':) [ומה שמוכן לכלבים הוי מוכן לאדם. מבואר שם משום דדעתי' דאינש אכל מידי דחזי לי'. ופרש"י דמאתמול דעתי' עילוי' אם יולד ואכלנו] ובשבת (קכ"ד:) דשברי כלים העושין מעין מלאכתן הראשונה מותרים בטלטול. אף שלא הי' דעתו תחילה על מלאכתו שמשמש עכשיו. רק משום שמשמש עכשיו מעין הראשונה. וע"כ דאכילת כלבים אינו מעין אכילת אדם. וא"כ דומה לשברי כלים שאין משמשין מעין מלאכתן ראשונה שטהורין.

ע"כ פירש הרא"ש משום שעדיין ראוי ע"י הדחק לאכילת אדם: יד) שוב ראיתי להתוס' בכורות (כ"ג) בהא דר' יוחנן אמר אחד זו ואחד זו עד לכלב כתבו טעם הנ"ל משום דאכילת כלבים שמה אכילה. אך מדלא כתבו טעם זה בטומאה קלה לכ"ע דמתניתין הוא כל המיוחד לאדם אינו טהור עד שיפסל לכלב. נראה דבזה ס"ל כרא"ש דהטעם משום דראוי ע"י הדחק לאדם. אך צ"ע למה כתבו בטומאה חמורה טעם בפ"ע. ועוד חזון למועד בזה: סימן תכא א) משנה ט' החלה והתרומה חייבין עליהם מיתה וחומש ואסורין לזרים. ואף דמאחר דחייבין עלי' מיתה פשיטא דאסור לזרים בירושלמי פתר לה בחצי שיעור דאסור מה"ת לר' יוחנן. מכאן תשובה למ"ש המל"מ פ"א מהלכות חמץ ומצה בחמץ הואיל והי' לה שעת הכושר אינו איסור חצי שיעור רק מקרא דלא יאכל. ובלפני זמנו דליכא קרא מותר עיי"ש. והרי תרומה דהי' לה שעת הכושר לזר ואעפי"כ אסור חצי שיעור לר' יוחנן וכן מסתברא. ואפי' אם נאמר החילוק בין הי' לו שעת הכושר. וחמץ בפסח גמרינן מלא יאכל. נילף לפני זמנו מתוך זמנו. וכן שאר איסורין שהי' להן שעת הכושר. מה תאמר מה לחמץ בפסח שכן כרת. א"כ איך נילוף שאר איסורין מחלב נימא מה לחלב שכן כרת. אא"כ תאמר כמ"ש בתשו' הרשב"א סימן תל"ט דכל דכתיב גבי נבילה לררוי חצי שיעור. שוב נילוף איסורי לאו שהי' בהם שעת הכושר מנבילה וחמץ בפסח במה הצד, ב) בירושלמי מקשה לריש לקיש ממתני' דאסורים לזרים. לכאורה יש לפרש מתניתין באוכל כזית ביותר מכדי אכילת פרס. דאסור מה"ת משום משמרת תרומתי דאסור להפסיד התרומה. או במאכיל כזית לשני זרים דאסור מה"ט. מיהו בתוס' פסחים (י"ג) נסתפקו אם אסור לשרוף תרומות טהורות כמו שאסור לטמאם. או אין איסור רק במטמא עיי"ש.

ועי' ביבמות (צ') תוד"ה ואוכלת ודו"ק שם במשנה ואין נוטלין מן הטהור על הטמא אלא מן המוקף ומן הדבר הגמור. פי' הר"ש חלה משתתגלגל העיסה. עי' פ"ג משנה א' כיון שהוא נותנת את המים. ויעיין בפי' הר"ש שם: סימן תכב א) פרק ב' משנה א' פירות חו"ל שנכנסו לארץ חייבים בחלה יצאו מכאן לשם ר"א מחייב ור"ע פוטר. והרמב"ם פסק בחלה הנכנס לארץ חייב מדאורייתא. וביוצא קודם גלגול פטור. ובתרומה ביוצא קודם מירוח פטור. ובנכנס קודם מירות לא מחייב רק מדרבנן. ובכ"מ פ"א מהלכות תרומות הלכה כ"ב תמה על זה. כו ולפענ"ד דהרמב"ם למד מהא דיש קנין לנכרי בא"י להפקיע ממעשר. ואפי' לקחו ישראל ומירחן פטור. דאם מירחן נכרי גם למאי דקי"ל אין קנין פטור. וקשה מה בכך דיש קנין. לא יהא קרקע נכרי אלא כח"ל. וכיון שבאו לישראל הדר בא"י יתחייבו. ומזה הוכיח הרמב"ם דאינו חייב אלא מדבריהם וכן למ"ד יש קנין חייב מדבריהם כדאיתא במנחות (ל"א:) ועיין הלכה י' דמפרש דטעם דמ"ד יש קנין דמפקעת קדושתה. ופשוט בח"ל אין בו סרך קדושה. והחילוק שבין תרומה לחלה דתרומה מתחלת תיכף משנתלשה דאם הקדימו בשבלים הוה תרומה והמפריש חלתו קמח אינה חלה: ג ולכאורה עוד יש ראי' מעציץ שאינו נקוב דפטור. אך ז"א דעציץ שאינו נקוב גרוע מת"ל דבירושלמי בעי אם מברך עלי' המוציא: ד) ובזה יש ליישב סוגיא דגיטין (מ"ז) דמקשה למ"ד יש קנין לנכרי מהא דלקט שכחה ופיאה של נכרי חייבין במעשר אא"כ הפקיר. היכי דמי כו' אלא לאו דנכרי ולקטינהו ישראל טעמא דהפקיר הא לא הפקיר חייב. ולכאורה קשה דאימא דחייב מדרבנן כמפורש במנחות (ל"א.) דלמ"ד יש קנין מ"מ חייב מדרבנן. ולפמ"ש י"ל דמה דחייב מדרבנן משום דנכנס אח"כ לא"י שבא ליד ישראל. וקושיית הש"ס דא"כ לא מהני ההפקר הנכרי.